הלכות מסוכנות מאת חיים כהן

החשוד ברצח יצחק רבין ז"ל הכריז בבית השמפט כי "לפי ההלכה, ברגע שיהודי מוסר את העם שלו והארץ שלו בידי אויב, חייבים להרוג אותו". על פני הדברים לא ברור אם הוא הוא שפסק הלכה זו על דעת עצמו, או שקיבל אותה מפי אחד מפוסקי-ההלכה, או שהתיימר לזכור מה שלמד בתלמוד. על כל פנים מותר לצאת מן ההנחה שהוא אמר את אשר אמר באמונה שזאת אמנם הלכה המחייבת אותו.
מי הוא פוסק הלכה?!
לשמע דברים אלה מתעוררות מיד שאלות רבות: מה היא זו איזו היא "ההלכה"? מי מוסמך לקבוע אותה ולהכריז עליה? מה דין התנגשויות וסתירות שבין הלכות שנפסקו בידי מוסמכים שונים? מה מידת חיובה של ההלכה לעומת חוקי המדינה? מה דין קיום מיצוה דתית בהגנה מפני אישום פלילי? האם תיתכן הלכה נפשעת?
מהות ההלכה נדונה פעמים אין ספור. מבין המשמעויות הרבות הנודעות ל"הלכה" ו"הלכות", רק אחת נוגעת לענייננו: הלכה היא הנורמה, או מכלול הנורמות, המחייבת על-פי דין תורה. קל לזהות "הלכה" בדינים המקובצים בקודיפיקציות הגדולות, של הרמב"ם ושל רבי יוסף קארו – אם כי לימים נפסקה לא פעם הלכה, בעניין זה או אחר, שלא כמו הרמב"ם או השולחן-ערוך. קשה יותר לזהות "הלכה" בפסיקת "האחרונים"" הם פסקו בעניינים מסויימים אקטואליים שהובאו לפניהם בצורה של "שאלות"; ואם כי התכוונו ב"תשובות" שלהם לפסוק הלכה, לא כל אשר פסקו התקבל בכל התפוצות כהלכה לדורות. ועד היום רבנים יושבים ופסקים "הלכה", ולא רק בבתי-דין רבניים, ומוסיפים על הקורפוס ההלכתי.
מניין שואבים הם סמכותם? ממה שכתוב בתורה, "שמרת לעשות ככל אשר יורוך: על פי התורה אשר יורוך ועל המשפט אשר יאמרו לך תעשה – לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל" (דברים יז 10-11) – למדו כבר חכמי התלמוד כי "התורה אשר יורוך" היא תורתם של פוסקי ההלכות, ואילו "המשפט אשר יאמרו לך" הוא משפט השופטים והדיינים, וגם לאלא וגם לאלה חייב אתה לציית, אפילו מורים לך על ימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין (ספרי דב' כב, דברים נד).
והיו שראו הסמכה במה שכתוב, "שאל אביך ויגדך, זקניך ויאמרו לך" (דברים לב 7). "זקנים" כבר כינו באספת השבעים של משה (במדבר יא 16-17), ולא בכדי נאצל עליהם מרוח הקודש. במרוצת הדורות החליפו זקן ב"חכם" ("אין זקןאלא חכם": קידושין לב ע"ב): סמכות הזקנים לקבוע לך כללי התנהגות עברה לחכמים. מדרש אגדה יודע לספר שהחכמים "העומדים בכל דור ודור, כל אחד ואחד מהם קיבל את שלו מסיני", כלומר מפי אלוהים (שמות רבה כח).
אבל מי ומי "חכם"" קל לזהות את חכמי התלמוד: ה חכמים אמתיים, מקוריים, כשהיו חלוקים בדעותיהם והורו הוראות סותרות, העידו על עצמם כי "אלה ואלה דברי אלוהים חיים"; ומצאו להם גם קנה-מידה אובייקטיבי להכריע ביניהם, כמו "יחיד ורבים – הלכה כרבים", וגם קנה-מידה סובייקטיבי, שאינה דומה דעתו של גדול וחשוב לדעתו של סתם פוסק. ויש שנקבעה הלכה לפי דעתם של חכמים מסויימים שדעתם הועדפה על דעת החולקים עליהם, אם בדרך כלל ואם בשטחי הוראה מוגדרים.
כל רב נהיה ל"גדול הדור"
"הגדול" ניכר "בחכמה ובמניין". את המניין (של תלמידים או של שנות גיל), ניתן לגלות בדרך הספירה הסטטיסטית; אבל איך מודדים את החכמה? אולי הניחו שחכמתו של "גדול" שכזה הוא עניין שבידיעה כללית: היא חכמה שהביאה מוניטין לבעליה, ושמו כחכם גדול הולך לפניו. עוד בתקופת התלמוד, וביתר שאת בימי-הביניים ועד לעת החדשה, גילו גדולתו של חכם בקרבתו לאלוהים שייחסוב לו. למשל, מספרים על רבן יוחנן בן זכאי שידע "שיחות מלאכי השרת ושיחת שדים ושיחת דקלים"; על רבי חנינא בן דוסא, שהיה לאל ידו לעשות נסים ונפלאות ולשנות סדרי בראשית; על רבי עקיבא, שגילה סודות השמיים וישב במחיצת מלאכים, המקובלים מספרים על מוריהם שהם נכנסים ויוצאים בפלטרין של מעלה; והחסידים מייחסים ל"צדיקים" שלהם שיג ושיח עם אלוהים ומלאכיו. גדולה עילאית שכזאת מעניקה, כמובן מאליו, סמכות הלכיתית מוחלטת: כתוב אחד מספרי החסידים שהצדיקים הם הם "החוקים והמיצוות" – זיהוי טוטלי של קיום מיצוות התורה וקיום מיצוות הרבי. אמונתם בצדיקיהם מצאה לה סימוכין בתלמוד: "בשביל צדיק אחד נברא העולם"; "גדולים צדיקים יותר ממלאכי השרת"; "הקב"ה מבטל גזירתו מפני גזירתו של צדיק"; ועוד כהנה וכהנה.
בכל זרמי היהדות נודעה הסמכות העליונה ל"גדול הדור" או "החשוב שבדור". אולי היו זמנים שכל ישראל ידעו מי הוא גדול הדור (אם כי אפילו לגבי הרמב"ם היו הדעות חלוקות בזמנו): בזמננו שלנו אין שום קונסנסוס שכזה עוד בגדר האפשרות. בהעדר גדול-הדור הניתן לזיהוי, השתרשה מסורת להעניק תואר של "גדול הדור" על ימין ועל שמאל – הן בין רבנים לבין עצמם, הן בין חסידים ותלמידים ומעריצים לבין רבניהם שלהם. השימוש בתוארים כמו גאונים, צדיקים, קדושים, אנשי אלוהים, אנשי מופת, מאורות גדולים – נפוץ עד כדי כך שאין בהם עוד לא סימן ולא רמז למעמד או לתכונות אמיתיים. ומאחר וכל רב בישראל עשוי לזכות – וזוכה – בתואר גדול-הדור, אי-אפשר היה למנוע סמכותו ההלכתית של גדול הדור התפצלה לאלף אלפי סמכויות, מקבילות או מתחרות. שאין עוד למקדן. אמנם הסמכות הפורמלית של כל מי שהוסמך לרבנות ("יורה יורה ידין ידין") – גם הסמכות לפסוק הלכה במשמע, וכל רב בישראל אוחז בידו מידת סמכות זו. בכל דור ודור, ההלכה נפסקת מאלפי פיות.
זילות והלבנת פנים רבנית
כבר כתבתי במקום אחר כי בסמכות הפורמלית לא סגי" מתווסתפ אליה הסמכות הכריזמטית (כריזמה, בלשון יוון, היא מתת אלוהים). זאת הסמכותיות הקורנת מאישיותו של פוסק ההלכה, או מן האלהיות שמייחסים לו, או הנובעת ממעמד משרתו או כהונתו. מעמד כזה הוענק בחוק לשני הרבנים הראשיים ולמועצת הרבנות הראשית לישראל: הם הוסמכו ליתן "תשובות וחוות דעת בענייני הלכה לשואלים בעצתם". אך החוק אינו הלכה דתית, ומן הבחינה ההלכתית ייתכן שכהונתם כרבנים ראשיים אינהמקנה להם מעמד מיוחד – ואמנם עדים אנו לכך שיש רבים הדוחים פסקי ההלכה של הרבנות הראשית כבלתי מחייבים; ויש פוסקים הרואים במעמד הרבנות הראשית יומרה שריח של השגת גבולם או של "גילוי פנים בתורה שלא כהלכה" נודף ממנה. עיקרה של הסמכות הכריזמטית הוא בסמכויות אשר שומעיו ולומדיו של הפוסק מייחסים לו. מי שאינו מכיר בסמכות הרבנות הראשית, יש לו רבנים משלו שהוא מכיר בסמכותם; חסידים מכירים בסמכות אותו הרבי שלחצרו הם משתייכים, ושוללים סמכותלם של צדיקי החסידים, ונדבקים במורי-הוראה השונים, קהל קהל ומוריו שלו. לכל עדהולכל זרם דתי יש פוסקי-הלכה שהם "סומכים" עליהם. פסק-הלכה שיצא מתחת ידי רב פלוני, מחייב רק את הסרים לסמכותו. לא שכל פוסק יודה בכך: הוא רואה את פסקו, בתום לב, כמשקף נאמנה את ההלכה לאמתה, ומבחינתו כל יהודיחייב לציית לו. אלא מתחריו בפסיקת-הלכה, מהם שמזלזלים באישיותו ומהם שמבטלים למדנותו, עשויים לדחות פסקיו בשתי ידיים; ולא פעם אף אינם נמנעים מלהביע זילותו ולהלבין פניו ברבים. אבל מה ש"מתחרים" כגון אלה מבטלים, אנשי שלומו של אותו הפוסק מקיימים: הם מצדם פוסלים את המתחרים, ובשום אופן לא יצייתו להם.
פוליטיזציה של ההלכה
למשקיף מן החוץ נדמה לפעמים כי "הלכה" היא כחומר ביד היוצר: פוסק פוסק וקהלו, פוסק פוסק והלכותיו. כמובן יש דברים בסיסיים שכולם מסכימים עליהם; אבל דווקא בעניינים אקטואליים שיש צורך לחדש בהם, חלוקות הדעות וההוראות. זה פוסק לקולא, וזה פוסק לחומרא; זה מחייב קיום חוק המדינה, וזה אוסר קיום חוק זה או אחר; זה דוגל בכבוד הבריות ואהבת האדם, וזה מטיף לשנאת הגויים והאפיקורסים. המופלא הוא שהשם "הלכה" נקרא על כל הפסיקות הסותרות הללו; ואמנם מוצאת לה כל "הלכה" שכזאת מי שמקבל על עצמו עול מלכותה.
העניינים "האקטואליים" שאמרנו הם על-פי-רוב עניינים שבפוליטיקה, והרבנים פוסקים בהם הלכה למטרות פוליטיות. הם נשאלים ומשיבים לא למען להגדיל תורה ולהאדיר, ולא לשם יישוב קושיא הלכתיתלשמה, אלא כדי לספק ביסוס הלכתילמגמות ותכניות פוליטיות. הרב אברהם שפירא, שהיה לפני הרב הראשי לישראל, התריע בימים האלה על רבנים "המבקשים להתגדל בפני עמי הארץ ובין אנשי ערים, וקופצים ויושבים בראש לדון ולהורות בישראל", ובפסיקתם הפוליטית "הם המרבים מחלוקת והם המחריבים את העולם" (הארץ 16.11.95). הרב שפירא בעצמו נתן ידו לא פעם לפסיקה הלכתית-פוליטית: כנראה הוא שומר סמכות-פסיקה  זו ל"גדולי הדור". אך יש גם במחנה הדתי רבים וטובים הגורסים שאין לערבב הלכה ופוליטיקה: לדידם, כל פוליטיזציה של ההלכה פוגמת בהלכה ומשבשת את הפוליטיקה. אחד מגדולי הפוסקים באמריקה, הרב יוסף סולובייציק, כבר פסק כי על-פי ההלכה חייבים להשאיר את הפוליטיקה לפוליטיקאים ואת המלחמה לאנשי הצבא – אך הפוסקים שלנו אינם מקבלים פסיקה זו בתורת "הלכה".
רובם ככולם גורסים שאין שאלה בעולם אשר אין עליה תשובה בהלכה: "הפוך בה והפוך בה, שהכל בה" (אבות, ה כב). ושכם ששופט אינו רשאי להתחמק מן השפיטה בטענה שאין בכל החוקים והמשפטים מענה לבעייה השנוייה במחלוקת, כן אין פוסק-הלכה יכול להשמיע טענה שאין למצוא בהלכה תשובה לכל בעייה. לגבי דידנו, אין לנו אלא לקבל את פסיקת ההלכה למטרות פוליטיות כעובדה קיימת ומושרשת ונפוצה מאוד. הנה המפלגות החרדיות מכריזות שכל הכרעותיהן הפוליטיות זקוקותלהכשר תחילה מאת מועצה של "גדולי תורה" או של "חכמי תורה"; ואם כי ניתני או נמנעים הכשרים אלה על-פי שיקולים פוליטיים, חזקה על גדולי התורה וחכמיה ששיקוליהם הולמים את ההלכה כפי שהיא מקובלת עליהם (למשל: בשאלה הפוליטית אם להצטרף לקואליציה, חזקה עליהם שהם שוקלים גם אם מותר לשבת במושב אפיקורסים או בקרבת נשים, ואם העבירות הכרורות בהשתתפותם שקולות כנגד התועלת שניתנת להפיק ממנה לחיזוק התורה ולהרווחת לומדיה).
פסיקת הלכה האוסרת פינוי שטחים
גם בשאלות פוליטיות מתבססת פסיקת ההלכה על פרשנותהתורה, שבכתב או שבעל-פה. ההלכה שחייב כל יהודי ישראלי להרוג ערבים (הארץ, 5.12.94), הושתתה על חמש מיצוות מדאורייתא, ואלו הן: למחוק את זכר עמלק, לרשת את הארץ, קידוש שם שמיים, שלא לעמוד על דם רעך, ולנקום נקמת אלוהים. העובדה שניתן לחלוק על פרשנותו של פוסק ההלכה הזאת, אינה מעלה ואינה מורידה: לא רק הפוסק עצמו, אלא גם תלמידיו ובני קהילתו מקבלים פרשנות זו כתורה מסיני; ומימהם המרבה להרוג ערבים, הרי זה משובח, ושכרו מן השמיים מובטח לו.
סכנתה של ההלכה טמונה לא במעט בעיוורון המצייתים לה. ומה שכתוב בתורה, וירשתם את הארץ וישבתם בה (דברים יא 31), נתפרש כצו אלוהי שלא למסור אף שעל מן הארץ לנכרים. העובדה שניתן לפרש כתוב זה גם פירושים ארים, כמו כהבטחה ולא כצו, אינה מעלה ואינה מורידה לעניין תוקפה של ההלכה שנפסקה. פסיקת הלכה האוסרת על הממשלה לפנות שטחים מוחזקים, היא התערבות פוליטית מובהקת, יהא ביסוסה ההלכתי אשר יהא: הפוסקים אינם נמנעים מלהתערב, אם כי מסתמא ידוע להם כי הממשלה לא תוכל להתחשב בהלכה שפסקו לא משום שאינה נכונה מבחינת ההלכה, ולא משום שהפוסקים אינם מוסמכים כהלכה, אלא משום שמדיניות הממשלה – כל ממשלה – אינה נקבעת, ואסור שתיקבע, על-פי ההלכה: הממשלה חייבת לשקול שיקוליה לגופם של עניינים, ואינה יכולה להיותמוגבלת אלא על-פי חוק בלבד.
בכל זאת, גם הלכה פוליטית שכזאת מסוכנת היא. לא זו בלבד שעצם פסיקתה חותרת תחת אשיות שלטון החוק ומבזה את הדימוקרטיה, אלא היא נותנת בידי החייבים למלא פקודות חוקיות עילה דתית-מצפונית להשתמט ממילוי חובתם. אך כדי שלא יישאר ספק-ספיקא בלב מאן דהו שדווקא לתוצאה מסוכנת זו התכוונו הפוסקים, הוסיפו ופסקו (הם או אחרים) מפורשות שעל-פי ההלכה אין חייבים לציית לפקודות מפקדיהם הקשורות לפינוי השטחים. כשם שברור שפוסקים שפסיקתם לא תעשה רושם על הממשלה, כן ברור להם שיימצאו חיילים רבים שומרי-מיצוות הסרים למשמעתםוהמקבלים עליהם דין פסיקתם – ומה בכך שיסכנו את שלום הצבא ובטחון המדינה. חוששני שיש בפסיקת הלכה זו גם מעין מניפסט או מנשר להודיע ולהיוודע ששום חוק ושום פקודה חוקית אינם יכולים לעמוד בפני איסור הלכתי.
גם "הלכות מסוכנות" מותרות
ההלכה שאסור להחזיר שטחים ושחיילים חייבים שלא לציית לפקודות לפינויים, מצטיינת במספר גדול של פוסקיה: יש כאן גדולה "במניין", ואין זה בשבילי לומר אם יש כאן גם גדולה "בחכמה". לא רק רוב רבני יש"ע השתתפו בפסיקה זו, אלא גם אחד הרבנים הראשיים לשעבר, הלא הוא הרב שלמה גורן שהלך בראש האוסרים. צאן מרעיתם של הרבנים האלה מונה רבבות רבות – אולי יותר מאשר צאן מרעיתם של הרהנים שפסקו הלכה נוגדת, כמו הרב עובדיה יוסף והרב יהוד עמיטל. העובדה שיש בהלכה הזאת פנים לכאן ולכאן, אינה מובנת לעמי הארץ: בציבור הרחב נתקבל הרושם שמדיניות הממשלה להחזיר שטחים תמורת שלום היא בגדר עבירה על דין התורה, ושומרי נפשם מחרון אף האלוהים מצווים לעמוד בפרץ ולסרב מלתת לה יד.
חוק הוא בישראל שכל פוסק רשאי לפרסם כל הלכה שפסק, ברבים ובפומבי, ובלבד שאין בפרסום משום עבירה פלילית. נוטה אני לחשוב שגם "הלכות מסוכנות" מותרות בפרסום, ובלבד שהפרסום נעשה, במפורש או מכללא, בכוונה להפיץ תורה לשמה, או בלשון חכמים, לדרוש כדי שילמדו ויקבלו שכר לימוד.
כל אדם רשאי לחשוב ולומר שמדיניות הממשלה מוטעית וצריכה תיקון; וכל אדם רשאי לסמוך על ההלכה בחשבו ובאמרו כך, ואין צריך לומר שפוסקי ההלכה, ככל אדם, רשאיים לפנות לממשלה או לכנסת בהצעה לשנות מדיניותן בהתאם להלכה. אין כל התנגשות בין בין החוק לבין כל הלכה עיונית (או: "הלכה ואין מורין כן") או אקדמית. גם ההלכה שאסור להחזיר שטחים – כמותם כמו מצע פוליטי שלא להחזירם – יכול ותישמע ברמה.
פוסקי הלכה מסיתים וממרידים
מה שאין כן הלכה הקוראת להרוג ערבים או שלא לציית לפקודות חוקיות. עוד נעמוד על התרת רציחות; לעניין הציות לפקודה חוקית, הרי כל המסית והמשדל אדם המשרת בצבא לאי-ציות כזה, דינו מאסר שבע שנים (סעיף 110 לחוק העונשין). ניתן גם לטעון שיש בקריאה לחיילים שלא לציית לפקודת מפקדיהם, משום המרדה לאי נאמנות – עבירה שעונשה הוא חמש שנות מאסר (סעיף 134).
לעניין ההמרדה אין נפקא מינה שהיא אמת ועילתה אמת (סעיף 137): אין נפקא מינה שההלכה באמת אוסרת את הציותלפקודותאלו. גם עבירות ההמרדה וגם עבירות ההסתה מבוצעות ומושלמות הן, אף אם לא הצליחו להניא חייל מלציית: העבירה היא בעצם השמעתם של דברי ההמרדה או ההסתה, בכוונה להמריד או להסית.
פוסקי-ההלכה הזאת הם, בעיני החוק, מסיתים וממרידים; ואם היועץ המשפטי לממשלה, בתוקף שיקול-הדעת המוקנה לו בחוק, החליט (וכמו שאני הייתי מחליט) שלא להעמידם לדין, אין זאת אלא משום שהתחשב בכבוד התורה ולומדיה ורצה למנוע סערה על הפגיעה בהם – אבל להעיינן האופי הפלילי של פסיקתם, אי-העמדתם לדין אינה מעלה ואינה מורידה. החזקה העומדת לאדם שהוא חף מפשע כל עוד לא הורשע על-ידי בית משפט מוסמך, היא אישית, ואין לה ולא כלום עם האופי הפלילי של מעשה העבירה.
הטענה שההלכה היא שחייבתו לעשות זאת המעשה הפלילי שבגינו עומד נאשם לדין, אינה נשמעת כהגנה מפני ההרשעה: אין ההלכה יכולה לעמוד בפני הפעלתו של החוק. מה שאין כן לעניין מידת העונש: ייתכן שמי שעשה מעשהו על-פי צו מצפונו וצו ההלכה, יזכה להקלה בעונשו; אבל ייתכן גם שדווקא מניע זה יביא לידי החמרה בעונשו – והוא אם יש יסוד לחשוש שכדי לקיים מיצוות הדת הוא יחזור על פשעיו.
רבנים מתירי דם ערבים
המיצוה להרוג ערבים לא היתה ההלכה היחידה שהסיתה למעשי רצח: נפסקו הלכות נפשעות ומסוכנות נוספות בימים האלה. בו בזמן שהאיסור ההלכתי להחזיר שטחים ולציית לפקודות פינוי, נעשה ונחתלם בפומבי רב בידי רבנים בעלי שם ויוקרה, הרי ההלכות הנוספות הללו נפסקו בידי רבנים שרובם לא היו בעלי אומץ אזרחי לגלות זהותם, וגם אחרי מעשה הרצח לעמוד מאחורי פסיקתם בפומבי. הם בחרו להישאר אנונימיים ולהסתופף במחתרת הלכתית. אחד מן הפוסקים אף נתן פומבי לפסיקתו בשעתה, ולאחר מעשה הרצח ניסה להתחש לה (הרב יואל בן נון, שברוב הגינותו רצה לזהות פוסקים אלה בפרהסיא, נסתם פיו ונרדף על נפשו). מאחר ואני יודע שמותיהם של כמה מהם רק מפי השמועה לא אזכירם כאן לגנאי.
בעיני אחד הפוסקים נראה האיסור להחזיר שטחים חמור עד כדי כך שראה להתיר או להמליץ שיטמינו מוקשים (מטעני צד) לצד הכבישים המובילים ליישובים העומדים להתפנות: אפילו ייהרגו חיילי ישראל, או עוברי דרך, שקול הדבר כנגד פינוי שעל משטח ארץ-ישראל. אלולא נתפרסמו הדברים בעתונות ולא הוכחשו – אלא, בשפה רפה מאוד, לאחר מעשה הרצח -, אי-אפשר היה להעלות על הדעת שההלכה היהודית תנוצל ותחולל על-ידי פוסקיה, למזימות רצחניות שכאלו. הסתה למיקוש כבישים עולה כדי שידול לעבור עבירה לפני סעיף 339 לחוק העונשין, ואולי אף כדי איום ברצח: הכותב ושולח כתב שיש בו איום כזה, דינו מאסר שבע שנים (סעיף 307). אפילו פרסום כתב שיש בו רק איום להריגת בעל-חיים, דינו מאסר שלוש שנים (סעיף 460). ואין צריך לומר שלעניין דיני העונשין אין נפקא מינה אם פוסק ההלכה התכוון לפגיעה בחיילים פלשתינאים ובעוברי-דרך ערבים בלבד.
מה משמע "דין רודף"
על הלכת המוקדים ניתן לומר, שאם כי היא מעידה על שחיתות-מידות מאין כמותה, סכנת יישומה למעשה אינה גדולה כולי האי: אמנם יימצאו תמיד מתנדבים קנאים שיהיו מוכנים – וששים – להטמינם, אך אינו הפקוחה של הצבא מסתמא תסכל מזימתם בטרם יקרה אסון. אבל שתי הלכות נוספות שאף הן נפסקו לא מכבר, סכנתן עצומה; ולא זו בלבד אלא יש יסוד לחשוש שהן הן שהביאו לידי רציחתו של ראש הממשלה. האחת היא ההלכה שעל עושי השלום עם הפלשתינאים חל "דין רודף" והשניה הי שחל עליהם "דין מוסר".
וזה דין רודף, בלשונו של הרמב"ם: "הרודף אחר חברו להרגו, הרי כל ישראל מצווין להציל הנרדף מידי הרודף ואפילו בנפשו של רודף" (הלכות רוצח ושמירת נפש א 1). לשון אחר: כשאתה רואה אדם עומד להרוג אדם אחר, חייב אתה למנוע בעדו, אפילו אם תצטרך להרגו(ובדיני העונשין שלנו הופכת המיצוה לעילת הגנה: ההורג אדם כדי להציל מידיו גופו או ממונו של אדם אחר, אינו עושה מעשה עבירה). תנאי הוא שהרודף עומד להרוג מיד: אם הוא עומד לעבור עבירה אחרת (חוץ מאונס הנערה המאורשה), אפילו חמורה ביותר כמו עבודת אלילים, אסור להרגו, אלא יש להעמידו לדין (שם, יא). כיוצא בזה, הדעת נותנת שהעומד לעבור את העבירה של מסירת שטחים, יש להביאו לדין ואסור להרגו; והעובדה שבית-דין עתיד אולי לזכותו, או שקשה יהיה להעמידו לדין, אין בה כדי להתיר הריגתו. ולא זו בלבד אלא אסור להרוג את הרודף אם קיימת דרך אחרת למנוע בעדו מלהרוג, למשל על-ידי מעצרו או כבילתו או פציעתו (או בהליכים פרלמנטריים); ומי שהרג רודף או-על-פי שאפשר היה להציל את הנרדף בדרך אחרת, הרי זה שופך דמים וחייב מיתה בידי שמיים (שם יג). מתקשה אני להבין כיצד דין רודף יכול לחול על ראש הממשלה. מי הוא זה ואיזה הוא שעמד ליהרג על ידיו? מי הוא הנרדף שאת חייו הציל הרוצח מידיו? אפילו תמצא לחשוש שהשלום שהוא עמד לעשות עם הפלשתינאים עלול לסכן חיי אדם – עדיין הסכנה רחוקה, ואין שום נרדף הזקוק להצלה מידית. דרושה אקרובטיקה אינטלקטואלית (ואין צריך לומר, הלכתית) לזהות את ראש הממשלה, או מי מעושי השלום האחרים, כ"רודף" במשמעותו ההלכתית.
ברם, פוסקים אלה לא התיימרו לחדש דבר לגופו ולמהותו של עצם דין הרודף: דין זה כתוב וחקוק וידוע לכל בר-בי-רב. מה שפסקו הוא שראש הממשלה הוא שדין זה חל עליו – פסיקה מעין עובדתית שגילתה בראש הממשלה את התכונות של הרודף שבהלכה. חוששני שפסיקה זו סותרת את כל התשתית של דין הרודף. אם יש סיפק בידי משיב-הלכה או מורה-הוראה או בית-דין לשבת בניחותא ולדון בשאלה אם פלוני הוא רודף, סימן וראיה שאינו יכול להיות רודף כל עיקר, שהרי הסכנה הנשקפת ממנו אינה מידית. אדם המתכנן הריגת אדם בעתיד, אינו יכול להיות "רודף" שמפניו צריך להציל מיד מין "נרדף" שאינו קיים עוד. ההרכזה שחל דין רודף על אדם היושב בביתו ובמשרדו ועוסק בעיסוקתיו, היא לכאורה סתירה מניה וביה.
וגם הרב אברהם שפירא אמר, לאחר מעשה הרצח, שלא היה מעלה בדעתו "שיש מי שפסק שמותר להרוג יהודי אחר מדין רודף בגלל מעשים הנובעים מחילוקי דעות או הבדלי השקפות של ארגונים ציבוריים". הוא הוסיף ואמר כי "לרצח המתועב אין קשר לערכי התורה – יניקתו הא רק ממעיינות חיצוניים עכורים" (23.11.95). אבל כל הסימנים מעידים שהחלת דין רודף על ראש הממשלה מפי פוסקי-הלכה כלשהם, הביאה אחד שומר מיצוות ומקיים הלכה לידי שפיכות דמים.
ואין נחמה או רבותא בכך שהוא ומוריו חייבים מיתה בידי שמיים.
"דין מוסרי" מהו?
אקרובטיקה לא פחות מגוחכת, ולאותה מטרה עצמה, נעשתה להחלת "דין המוסר" על ראש הממשלה. וזה דין המוסר, בלשונו של המב"ם: "אסור למסור ישראל ביד הגויים, בין בגופו בין בממונו, ואפילו היה רשע ובעל עבירות, ואפילו היה מיצר לו ומצערו. וכל המוסר ישראל ביד עכו"ם, אין לו חלק לעולם הבא. מותר להרוג המוסר בכל מקום. מותר להרגו אף קודם שימסור, כשאמר הריני מוסר פלוני בגופו או בממונו, התיר עצמו למיתה; ומתרין לו ואומרין לו, אל תמסור – אם העיז פניו ואמר, לא כי אלא אמסרנו, מיצוה להרגו, וכל הקודם להרגו, זכה...ומעשים בכל זמן בערי המערב להרוג המוסרים שהוחזקו למסור ממון ישראל, ולמסור המוסרים ביד עכו"ם ולהרגם ולהכותם ולאסרם כפי רשעם" (הלכות חובל ומזיק ח ט-יא).
עינינו הרואות: זירת הדין היא הגולה, כשהיהודים נרדפו על נפשם ורכושם היה לבוז. יהודי שהסגיר חברו לגויים שיעשו בו או בממונו כתאוות יצירהם הרעים, כמותו כבוגד בעמו. "מעשים בכל זמן" להרוג מוסרים כאלה או להסגירם בידי שופטי הגויים, היו מעשי התגוננות: הפיתוי לעשות, על-ידי המסירה לגוי, כסף קל וגם עוד להתחבב עליו, היה לעיתים גדול מאוד. המסירה היתה מעין עריקה מן המחנה היהודי, והמוסר סיכן את בני עדתו סכנה של ממש. לנו אין "מוסרים" שהרי אין אנו חיים פה בחסד הגויים ואין אנו זקוקים להגנה מפניהם. לנו יש בוגדים ומרגלים משלנו – אלה המסכנים את בטחון מדינתנו ומתנכלים לרשויותיה החוקיות: ואין להם ולמוסרים ולא כלום.
הקונסטרוקציה של פוסקי ההלכה ההיא, אולי היא שמסירת שטחים לידי פלשתינאים כמותה כמסירת ממונם של יהודים לידי עכו"ם. אבל אם השטחים הםא אמנם בגדר ממונם של ישראל, הרי הם ממונהשלמדינת ישראל; והמדינה – הפועלת על-ידי הממשלה – עושה בממונה את אשר היא רואה לנכוןולנחוץ לעשות. העובדה שאליבא דפוסקי-הלכה היא טועה, עדיין אינה הופכת אותה ל"מוסרי". משל למה הדבר דומה, לראש הגיטו הלוקח ממונם או לשחד אותם: אפילו טעה בציפיותיו, ואפילו התנגדו לו כל בעלי הממונות, לא היה "מוסר" שדינו ליהרג, אלא גבאי שאולי אינו ראוי להיבחר מחדש. מטבע המסירה האסורה הוא שהיא נעשית, כמו כל הלשנה אחרת, בהחבר; מסירה הנעשית בריש גליולעין כל, יכול ותהיה טעות מדינית או כלכלית, או אף עבירה על האיסור ההלכתי להחזיר שטחים – אבל לעולם אינה "מסירה" של מוסר.
אוילות מחרידה היא להשוות את ראש הממשלה של מדינת ישראל היושבת פאר בין האומות, לחנפן ולרכלן עלוב שהיווה סכנה ליהודים מעונים ונרדפים בימי-הביניים. חושב אני לתומי שמי שעיניו בראשו לא יטיף רעל שכזה.
והנה מתברר (מתוך העתונות) ששלשה מרבני יש"ע, שלשתם בעלי שם ומעמד, שיגרו, עוד לפני כתשעה חדשים, שאלה בכתב אל שלשים מגדולי התורה וההוראה בישראל (והרב אברהם שפירא ביניהם), אם נכון הוא להחיל על ראש הממשלה ושריה דין מוסר. אף לא אחד מן הרבנים הנשאלים השיב תשובה שלילית. אף לא אחד צעק חמס. לא שסמכו ידיהם על פסיקת-זוועה זו: הם פשוט לא השיבו. מה פלא שנמצאו תלמידים קנאים שראו בשתיקתם הסכמה. עכשיו מנסים הרבנים, כולם או מקצתם, לרחוף בנקיון כפיהם; והם מכריזים בקול גדול, לא ידינו שפכו את הדם הזה. האמנם?
"כאילו" קיים כל העולם כולו
כל "ההלכות הללו" – ואולי עוד דומות שלא הגיעו לידיעתי – תכליתן ותוצאתן להלהיב את היצרים (הרעים) של חסידי הפוסקים הסרים למשמעתם, לעמוד ביד חזקה על משמרת השטחים ולהגן עליהם – לא בדמם שלהם חלילה, אלא בדמם של ראשי המדינה. היה בהלכות הללו כדי להסית ולהדיח ולהפוך יראים תמימים לרוצחים מתועבים. אכן – הלכות מסוכנות מאוד.
אין ספק כי הלכות כמו אלו נולדו ונוצרו באוירה של קנאות דתית-לאומנית פונדמנטליסטית (בדומה למה שחזינו בבשרנו בדת המוסלמית). קנאות שכזו ניזונה גם מן החרמות והנידויים, הקללות והאלות, הנשפכים זה שנים מפי רבנים ומקובלים מסויימים על ראשי השלטון: "הפולסא דנורא" (ברק האש) שזכתה לפרסום רב, היתה רק אחת משפכי-זוהמה רבים. מאמצי האינדוקטרינציה של אלימות קנאית פראית לשם שמיים הצליחו למעלה מכל הצפוי והמקווה.
ומי יודע מה יולד יום. כל העושים נאמנה למען השלום עם הפלשתינאים והסורים עומדים בסכנת נפשות. הרגל שנספג בלבבות עוד לא אוכל, וזעם הקנאים הבריונים עלול להתלקח שוב. מי לידינו יתקע שמחר לא יגלו כי בעצם דין כל אפיקורוס ליהרג – הלכה נהדרת שתאפשר סילוק כל הכופרים (והשריםבכלל זה) מן המדינה ומן העולם.
ומה יהא על אותה תורה שדרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום? מה על הכלל הגדול שבתורה, שלא לעשות לזולתך את אשר אינך רוצה שיעשו לך? האם דווקא קנאי הדת ופוסקי-הלכה ישכיחו תורת אמת וחסד מישראל?
הרמב"ם מסיים הלכות דורף ונרדף במאמר המפורסם של חכמי המשנה: "כל המאבד נפש אחת מישראל, כאילו איבד כלה עולם כולו; וכל המקיים נפש אחת מישראל, כאילו קיים כל העולם כולו". ויש נפש אשר על אבדנה ועל קיומה ניתן למחוק את "כאילו".