|
"אתה בחרתנו מכל העמים אהבת אותנו ורצית בנו. ורוממתנו מכל הלשונות. וקידשתנו במצוותיך. וקרבתנו מלכנו לעבודתך. ושמך הגדול והקדוש עלינו קראת.” (תפילת שלש רגלים).
התיזה הבסיסית שלי, לה אני קורא התיזה ה”הולו-אבולוציונית” היא, שבנוסף להיותנו מודדים את עולמנו לאורך המימדים הבסיסיים של מרחב-זמן, אנחנו מודדים אותו גם לאורך מימד נוסף והוא מימד המידע (או המחשבה ההגיונית). מהו מימד המידע? התשובה לכך מקופלת בתשובה לשאלה - מהם מימדי מרחב וזמן. ספרים רבים נכתבו על ידי הפילוסופים על השאלה הזו, עד שבאו הפיסיקאים ונתנו את התשובות המעשיות: מרחב זה כל מה שאני מודד בעזרת המטר! זמן זה כל מה שאני מודד בעזרת שעון! מכאן ההגדרה של מימד המידע: מידע זה כל מה שאני מודד בעזרת מחשב! (קורא המעוניין במידע נוסף על מימד המידע מוזמן לעיין בספרי >From Primeval Chaos to Infinite Intelligence, שיצא בהוצאת Ashgate-Avebury, UK 1995). טענתי היא, שעד כה התעלמנו ממימד זה, מסיבות אגוצנטריות, כלומר בגלל העובדה ש'האני' נולד עם האינסטינקט, שהוא מהווה את מרכז העולם, שהעולם נוצר עבורו. אינסטינקט זה הוא קיומי וקובע במאבק להישרדות. ככל ש'האני' או הפרט מתפתח או נולד מפותח יותר, הוא רוכש את האינסטינקט הסוציאלי שמכוון אותו לבנות אגודה של פרטים ולראות בה את מרכזו של העולם, ושעבורה הוא מוכן להקריב את קיומו האישי (אלטרואיזם). כך התפתחה האידיאולוגיה של ה”אתה בחרתנו”, שהיא אופיינית לכל החברות האנושיות. ככל שמתפתחת התבונה (בהמשך הדברים נגדיר את המושג הזה)( משתחרר הפרט מהאינסטינקט האגוצנטרי, והוא לומד לדעת שהעולם אינו בנוי סביבו, אלא שהוא חלק מזערי ממנו, וככל שהוא נעשה נבון יותר, כך הוא מוצא את עצמו מחוץ למרכזו של העולם. כך, שככל שהתפתח המדע, המבטא את התבונה האנושית, כך השתנתה תפיסת העולם ביחס למקומו של האדם ושל החברה האנושית על כדור הארץ, ושל כדור זה ביחס ליקום. הקושי בתפיסת המידע נובע, כאמור, מהאינסטינקט האגוצנטרי שמקשה עלינו להסכים עם המעבר מהמשפט ”אני יודע”, למשפט ”אני מתקדם על מימד המידע”. אני מודע לעובדה, שתפיסת המידע כמימד לא מיד תתקבל על ידי רבים מהקוראים. לאלו שברשותם מחשב, אני מציע לשאול את עצמם מה נוסף כמותית למחשב עליו הם עובדים היום, ביחס לאותו מחשב ביום שקנו אותו? לאלו שאין ברשותם מחשב אני מציע להוציא מהארון תמונה שצולמה בהיותם תינוקות או ילדים, ותוך שהם מסתכלים בתמונה זו להסתכל גם בראי ולשאול את עצמם מה ההבדל בין הדמות בתמונה לדמות בראי? אין וויכוח שיש שינוי במימדי הזמן והמרחב, גם מרחק הזמן גדל וגם מימדי המרחב תפחו, אך האם אלו הם כל השינויים? מה גדל ונוסף ל'אני' שלהם מאז צולמה התמונה?
א. המודל המוצע
בנוסף למימד המידע אני מציע להוסיף שדה כוח חדש לדיון, והוא שדה האנטרופיה (ניוון) (*). המשיכה הכללית בשדה זה היא לכיוון התוהו והאי סדר. אולם אם משקיעים אנרגיה ניתן לנוע בכיוון הפוך לנטייה הכללית, כלומר לכיוון הסדר והארגון. המוח האנושי צובר מידע ומארגן אותו. התבונה אינה אלא מידע מסודר. קריאת תזה מדעית אינה שונה מסיור במרחבי נוף חדש, אך בעוד שסיור רגיל הוא לאורך מימדי מרחב וזמן, הבנת רעיון חדש הוא סיור לאורך מימד המידע, שמאורגן כתוצאה מתנועה כנגד כוח המשיכה של האנטרופיה ( לכן יש צורך להשקיע אנרגיה בחשיבה). שדה האנטרופיה הוא אשר גורם לכך, שכל דבר שאין אנו משקיעים בו מאמץ יתפורר ויתבולל. כל גוף, מהרגע שמת יירקב וייפרק לפרודותיו, וכל מערכת מאורגנת תיהפך לתוהו. הפיסיקה, שעיסוקה מוגבל למימדי מרחב-זמן, אינה מכירה בכוח המשיכה הזה כשדה, אך היא מודעת לאוניברסליות של החוק השני של התרמודינמיקה. (**) אורי: יש להביא בתחתית העמוד תמצית החוק אני טוען שהניסוח הכללי ביותר של החוק השני, שכולל את תקיפותו גם על מימד המידע, הוא החוק שביסוד תורת האינפורמציה (כפי שנוסח על-ידי Shannon) (***). אורי: יש להביא בתחתית העמוד תמצית החוק כמו בכל שדה כוח, למשל שדה הכבידה, ניתן להתקדם כנגד הכוח המושך של השדה על ידי הפעלת כוח נגדי, או השקעת אנרגיה, מאחר והכיוון ההפוך לזה של כיוון התוהו בשדה האנטרופיה הוא כיוון הסדר והארגון, הרי בעזרת השקעת אנרגיה אנחנו מסוגלים לבנות גורדי-שחקים, שבהם משולב מידע, אותו אנחנו בונים בעזרת המוח האנושי, שגם להפעלתו דרושה אנרגיה.
כשאני מסתכל כגיאולוג על התפתחות עולם החי מנקודת המבט של התיזה הזו, אני רואה שמידת הארגון, כלומר הסדר, הולכת וגדלה. על כן יש להסתכל על האבולוציה כעל המראה נגד שדה המשיכה של האנטרופיה. אך כשם שקיימת תנועה לעבר הקוטב השלילי, המושך את היקום לאי-סדר, או אנטרופיה מוחלטת, כך קיימת תנועה נגדית. אני טוען שתנועה זו היא תוצאה של מקדמי האי-אחידות (אי-רגולריות) של התפשטות היקום לאחר המפץ הגדול. אי-אחידות זו בהשפעת שדה הכבידה, הביאה ליצירת הגלקסיות, ואיפשרה את התפתחות מערכת השמש וליצירת התנאים של כדור הארץ, שמאפשרים כלייה ברמת הארגון של המידע לכיוון המידע המסודר האין-סופי. אם נבחן את האירועים סביבנו רק במסגרת המימדים מרחב-זמן, הרי האירועים ייראו לנו אקראיים, אולם אם נבחן אותם ברצף מרחב-זמן-מידע ובמסגרת שדה האנטרופיה, נשכיל לעמוד על הכיווניות השולטת בעולמנו.
ב. תקפות המודל לגבי מערכות חברתיות
העליה ברמת הסדר תוקפה יפה גם לגבי מערכות חברתיות. גם בהן אנו רואים עליה, אם כי לא מתמדת, אלא בצורה גלית, )ככל תנועה בשדה בהשפעת כוחות מנוגדים(. מהפרט לתא המשפחתי, לשבט, ללאום, לחברת העמים. המפתיע הוא, שאנו מוצאים את עיקרון החברה האנושית הגדולה בנבואת אחרית הימים של ישעיהו. בדרך להתהוות החברה האנושית משמשים חוקי המוסר והצדק החברתי שווי-ערך לחוקים הביו-כימיים הקובעים קיומו של אורגניזם. כשם שקיים חוק האנטרופיה לגבי האורגניזם, כלומר, שגוף שאין בו השקעת אנרגיה מתמדת מתנוון וסופו התפוררות, כך גם חברה, שאין משקיעים בה מאמץ פיזי-רוחני, סופה התפוררות. הסיבה לצורך בציווי ”ואהבת לרעך כמוך” הוא בצורך להשקעת מאמץ כדי לצאת מהדחף האגואיסטי. עם זאת 'האני'-הפרט הוא אבן היסוד של החברה, כמו שהגן )כולל צופן הדי-אן-די( הוא אבן היסוד של האורגניזם החי. אי-אפשר להתעלם ממנו בעת הבניה של החברה הגדולה. מכאן, שגם התבונה וגם ערכי המוסר האנושיים הם חלק מתהליך ההתפתחות הכללי של עולם החי, שהוא חלק מתהליך ההתפתחות הקוסמי, שניתן לתארו כהמראה מהתוהו ובוהו במרחב-זמן-מידע, לכיוון התבונה האין סופית, שהיא מידע אין סופי, מסודר בצורה מושלמת במרחב-זמן-מידע, ששואפים לאין-סוף. במילים אחרות, החברה האנושית בכללותה כרצף חומרי-רוחני, היא תופעה שניתן לתארה על מערכת הצירים הכללית של התפתחות היקום, שאחד הצירי שלו, בנוסף למרחב-זמן, הוא גם ציר המידע. תנועה זו מנוגדת לכוח המשיכה של שדה הכוח הקוסמי, הוא שדה האנטרופיה, המושך כל תופעה לכיוון ההתפוררות. לכן - בדומה להתגברות על כוח שדה הכבידה, יש צורך בהשקעה אנרגיה על מנת להתגבר על כוח שדה האנטרופיה.
גם התבונה וגם ערכי המוסר האנושיים הם חלק מתהליך ההתפתחות הכללי של עולם החי, שהוא חלק מתהליך ההתפתחות הקוסמי, שניתן לתארו כהמראה מהתוהו ובוהו במרחב-זמן-מידע, לכיוון התבונה האין סופית כאמור, יש רצף הייררכי להתפתחות החברה האנושית. כל קבוצה היא מערכת קיומית שנוצרה על מנת להבטיח קיומה והתפתחותה של הקבוצה הנמוכה ממנה, כאשר בבסיס המבנה עומד וקיים הפרט-היחיד-האנוש. במילים אחרות, הפרט החושב והמרגיש הוא קוונטת היסוד בכל חברה ובכל תהליך. התפתחות המין האנושי ניתנת להימדד רק על-ידי מדידת ההתפתחות של הקוונטות הללו. פרוש הדבר, שאין כל אפשרות להתעלם מהצורך לתת לפרט האנושי את התנאים הטובים ביותר להתפתחותו, חומרית ורוחנית כאחת. לסיכום, בדגם הרעיוני הכוללני(הוליסטי), שאני מציע, אין הפרדה - לא בין חומר לרוח, לא בין הטבע לאלוהים, לא בין הישות הגשמית לישות הרוחנית, לא בין הפרט לכלל, לא בין מימד המרחב למימד הזמן, ולא בין שניהם למימד המידע. דגם כוללני זה מאפשר לראות בחוקי המוסר החברתי, או הערכים החברתיים החיוביים, מערכת חוקים, שבאה להבטיח את התנועה לעבר הקוטב החיובי בשדה האנטרופיה, הנמדד לאורך צירי מרחב-זמן-מידע. כמו כן הוא מאפשר לראות בחוקים אלו מכשיר, שתפקידו הוא להבטיח את ההרמוניה בין המערכת המוגדרת במסגרת הצירים של הפרט, לבין המערכת הכללית יותר של החברה המשפחתית או הלאומית, ושל זו בתוך המסגרת הכללית של האנושות. במונחים מקובלים במדע האבולוציה אומר, שאני מציע לראות באבולוציה של המין האנושי בכלל ושל העם היהודי בפרט מערכת שמתפתחת לפי החוקים הכלליים של האבולוציה כפי שנוסחו על ידי דארווין, אולם בתוספת של מימד המידע ושדה האנטרופיה, עליהם דובר לעיל. תוספת זו מאפשרת לכלול באבולוציה הביולוגית את האבולוציה התבונתית-ערכית. העיקרון של הישרדות החזק, הופך על ידי זה לעיקרון של הישרדות החזק-נבון. כאשר ברצף זה כלול גם החוזק הפיזי, גם התבונה לקיים אותו וגם תבונת החלש לגבור בחכמה על החזק-פיזית אך מטומטם. מערכת הערכים החברתית החכמה היא חלק מתבונה זו.
ג. תקפות המודל לגבי עם-ישראל
לאחר הסבר קצר זה של התיזה שלי, אוכל למקד את התייחסותי לנושא העם היהודי. אתחיל בכך שאומר, שהתפתחות מערכת החוקים המוסריים-קיומיים ועמה התפיסה המופשטת יותר והמוסרית יותר של האל הראשי, שהיה המהות הקובעת בגורלו של כל עם בימים קדם, התחילה אצל העם היהודי בשלב מוקדם יחסית בהיסטוריה האנושית. אוכל לנסח זאת גם כך: עם ישראל היה מהראשונים שתפש את העולם המקיף אותו, כמערכת חוקי מוסר הנובעים מכוח עליון מופשט. מבחינה היסטורית-תרבותית אנחנו יכולים לומר, שהפיכת שבטי ישראל לעם ישראל, התהוותה תוך דרישה להגיע למכנה משותף גבוה יותר, הווה אומר, האמונה באל כללי מופשט וצודק. מנקודת המבט האבולוציונית נוכל לראות בכך עליה ברמת המורכבות, תוך שימת דגש מיוחד על ההתקדמות לאורך מימד המידע. מסיבה זו, כאשר העם היהודי עבר משברים קיומיים כגון חורבן הבית, הוא וויתר על התפשטות מימד המרחב (טריטוריה) והעביר את מלחמת ההישרדות לשדה המימדים זמן-מידע. בקשתו של רבי יוחנן בן זכאי ליבנה וחכמיה היתה צעד מכריע בכיוון זה. מאז אותה בקשה העבירה היהדות את המנהיגות לחכמים ולרבנים. זה הביא לתהליך של ברירה חברתית של שכבת תלמידי החכמים העילויים ולטיפוחם: הקהילה העמידה לרשותם את כל המשאבים הדרושים לקיומם ולימודם; השיאו להם את בנות העשירים וגם מימנו את משרות הרבנים והמתמידים-תלמידי הישיבה, הלומדים תורה לשמה. לתהליך ברירה זה, שנמשך כאלפיים שנה, היו גם תוצאות חיוביות וגם הרות אסון, אך כאן יקצר המצע מהשתרע בנושא זה. הנצרות התפתחה מהדת היהודית כמגמה ליישם את עיקרון אל-הצדק והחסד המופשט גם בקרב עמי העולם, אך צעדיו ה”פופוליסטיים” של שאול התרסי החזירו אותה לחיק האלילות. המהפכה הפרוטסטנטית העלתה אותה שוב על דרך היהדות, והמהפכה המדעית שבאה בעקבותיה העלתה את עמי אירופה על דרך התבונה. אך מה שקרה באותו זמן ליהדות האורתודוכסית הוא, שהיא הרגישה עצמה מאוימת, והסתגרה בתוך חומות הגיטו הוירטואלי שבנתה סביבה. תופעה זו ידועה בתולדות עולם החי כ- ”פוסיליזציה” (התאבנות, פוסיל=מאובן) בתוך גומחה אקולוגית. תנועת ההשכלה, ולאחר מכן התנועה הציונית חברו, לעומת זאת, לזרם הליברלי. תוך עליות וירידות (תנועה גלית בשדה האנטרופיה) עשתה החברה המערבית כברת דרך רצינית לעבר בניית חברה מתקדמת ברוח האידיאלים של נבואת ישעיהו, וניתן לדבר היום על תרבות יהודית-נוצרית-ליברלית. החברה החילונית בישראל היא חלק מהתרבות הזו, ונשאלת השאלה האם יש סיבה להמשיך ולהתקיים כעם נפרד, מבחינה תרבותית ולאומית, גם לאחר שהתפתחות החברה המערבית הביאה לידי אימוץ, הלכה למעשה, של הערכים החברתיים-מוסריים יהודיים? מבחינת המודל ההולו-אבולוציוני שהצגתי, השאלה היא האם להסתכל על תרבות המערב כנמצאת בתהליך של התפתחות והתחדשות לכיוון הקוטב החיובי, או שמא צריך להסתכל על תהליך ההתבוללות כתהליך של בלילה בכיוון האנטרופיה, כלומר בכיוון הקוטב השלילי. כאן אנחנו מגיעים לסתירה, לכאורה, במודל הרעיוני שלי. מצד אחד אני טוען שהמודל מצביע על עליה בארגון ובסדר של מערכות גדולות יותר ויותר, מצד שני יצירת מערכות גדולות גורמת לטשטוש הייחודיות של מערכות המשנה הקטנות יותר, כלומר לתהליך בלילה ועליה ברמת האי-סדר. אולם סתירה זו היא רק לכאורה. כפי שנראה באורגניזם, ההתאגדות של התאים ליצירת אורגניזם גדול אינה אומרת שהם מבטלים את ייחודם. יתר על כן. חלק מהם, שהוא בעל חשיבות מיוחדת לקיום האורגניזם, כגון תאי המוח, ממשיך להתפתח ולהשתכלל כתת-מערכת, ובזה הוא תורם לקיום המערכת או האורגניזם כולו. העיקרון החשוב הוא, שהתפתחות והשתכללות של היחידה ה”עצמאית” נעשית תוך משוב חיובי עם המערכת הגדולה, כלומר תוך השפעה הדדית, שמביאה לידי התקדמות במעלה שדה הסדר. אם ניקח לדוגמה התפתחות ותפקוד יעיל של האורגניזם האנושי, נראה, שוב, שבעיקרון הוא אינו שונה מהתפתחות ותפקוד יעיל של קבוצת אנשים, אם במפעל חרושת או צוות מדעי. בכל המקרים, ניווכח לדעת שהמצוינות של האורגניזם, של הצוות ושל העם, אינו מושג על ידי ביטול הייחודיות של המרכיב היחיד אלא להיפך - משל השתכללותו ושל הגברת ייחודו, אך זאת תוך תהליך קבוע של משוב עם המערכת כולה. רק פרטים שאין להם חשיבות לקיום ולהתפתחות המערכת בכללותה עוברים תהליך של התבטלות והעלמות. כאן אנחנו יכולים לראות כיצד המשחק בין שני כיווני שדה האנטרופיה פועל לכאן או לכאן: במקרה השלילי שדה האנטרופיה ימשוך לבלילה ולהפרדה לפרטים שאינם שונים האחד מהשני, בעוד שכיוון הסדר ימשוך להתאגדות של הפרטים, כשכל פרט חיוני ממשיך להשתכלל לטובת הסביבה. כאשר קוטב האנטרופיה גובר נקבל את תופעת ההמון, המבולל, בו כל פרט חסר אופי משלו. כאשר קוטב הסדר גובר, נקבל איגוד של אגודות של פרטים, כשכל רמת התאגדות היא בעלת מצוינות ייחודית. אך גם במקרה של ההתאגדות נקבל מנגנוני שמירה עצמית בכל דרג ודרג, שיתבטאו בהמצאת סמלים, או צופני התנהגות, שיבטיחו מפני חדירה של גופים או פרטים זרים ומסוכנים. במקרה התפתחות של מדינות כתוצאה מתהליך בלילה של מהגרים, כמו בארצות הברית, אנחנו עלולים לראות תהליכים כאלו, שיבטאו את מגמת ההתאגדות במישור הכלכלי-מקצועי, ואילו מבחינה לאומית ינסו להגיע לבלילה מירבית. במקרה של הפזורה היהודית בארה”ב, הדבר יתבטא בטשטוש הייחודיות הלאומית היהודית. נראה לי שלכיוון זה יש מירב הסיכויים, מאחר שהמנגנון של השמירה על הייחודיות הוא מנגנון שנועד להבטיח את הקיום, ומשעה שהקיום תלוי באינטרסים הכלכליים או המקצועיים, הרי הרגשת הייחוד הלאומי תלך ותיחלש בקרב הקהילה היהודית בארצות הברית בפרט, ובעולם המערבי בכלל.
ד. האם יש לעם היהודי במדינת ישראל מסר כלשהו?
כאמור לעיל, הצעד הראשון של היהדות היה בתפיסה אינטלקטואלית של ההוויה האלוהית, כלומר, תפיסתו כהוויה מופשטת, לעומת התפיסה הרגשית, צורתית, של כל העמים האחרים. כפי שצויין, היהדות וויתרה בכמה שטחים לתפיסת העולם האלילית, ראשית - בתפיסת האל כ”יחיד” מסויים, שהוא הוויה בפני עצמה, המקבלת החלטות ביחס לעתידו של הפרט ושל הכלל. תפיסה זו הולידה את התפיסה השניה, לפיה האל, מקבל ההחלטות, ניתן להשפעה על ידי מתנות - כלומר קורבנות, ובשלב מאוחר יותר תפילות שבאו במקום הקורבנות. תפיסה זו של אל יושב על כיסא רם ונישא ומחליט ביחס לגורל הפרט והעם, ושל אפשרות השפעה על החלטות אלו בעזרת תפילות ותחנונים, ובמקרים הגרועים גם על ידי פולחן מתים, שלטת עד היום ביהדות האורתודוכסית, והיא מסימני ההתאבנות של יהדות זו. לדעתי היהדות המתחדשת חייבת לוותר על שרידים אלו, ולעלות מדרגה בדרך להבנת ההוויה ה”אלוהית”, כלומר, הוויה שאינה ייחודית בלבד אלא גם כוללנית, ואינה מתבטאת באיזה שהוא ”אני רם ונישא”, אלא במהות הספוגה בכל ”אני-אנושי”, הנמצאת בהתפתחות מתמדת מהתוהו האין סופי לסדר המושלם במרחב זמן-מידע. מהות כזו אינה יכולה, כמובן, להיות מושפעת מפולחן, בכל צורה שהיא, ואף לא מבקשות ותחנונים, אולם במהותה היא כוללת גם את חוקי הצדק והמוסר, האישים והחברתיים, שאינם אלא חוקי הקיום של מערכות, שהן המדרגות העולות מהתוהו האין סופי להוויה התבונתית האין סופית. במסגרת מושגי היהדות נאמר, שהמצוות של ”בין אדם לחברו” כוללות בתוכן גם את המצוות ”שבין אדם למקום”. תפקידם של חוקי הצדק הללו הוא, להבטיח הרמוניה של קיום יחד והתפתחות, לא רק בין הפרט לכלל, אלא גם בין כלל העם לכלל העמים. מכאן, שהחזון של ישעיהו בן אמוץ חייב להיות אחד מאושיות הקיום של העם היהודי, אך גם זאת ברוח הריאליזם של היהדות, המתבטא במאמר ”הקם להרגך השכם להרגו”, ולא בגישה הקיצונית של הנצרות, של הושטת הלחי השניה. זו האחרונה, בגלל אי התחשבותה בחוקי החיים, שימשה פתח לתורת חיים של צביעות. יש על כן לתרגם את חזונו של ישעיהו לקודכס חוקים בינלאומי, שיהווה יסוד ליחסים העתידיים שבין עמים. הצעתי היא, שהמרכז העולמי של תנועת השלום הבינלאומי יהיה בירושלים, אך על כך במאמר אחר. לסיכום - היהדות היא תוצאה של תהליכי הישרדות דארוויניסטיים במימדי זמן-מידע. הציונית הגיעה למסקנה, שעל מנת להבטיח את הקיום הפיזי יש להוסיף את מימד המרחב. למסקנה מעשית זו שתי סכנות: סכנה אחת היא, שהמאמץ הקיומי יעבור ממימד המידע למימד המרחב בצורה בלעדית. סכנה שניה היא התבוללות ואבדן הזהות הלאומית. מכאן, שההוויה הישראלית חייבת להיות יהדות נאורה מתחדשת ללא הפסק, בנויה על מורשת היסודות האוניברסליים, שמבטאים את החתירה לכיוון ההוויה התבונתית המושלמת, אך תוך שמירה על ה”צופן הגנטי” התרבותי-רוחני הייחודי לה.
|
.jpg){kind=small}
