מקובל, בסיכומי ההיסטוריה והביוגרפיה של חז"ל, כי אלישע בן אבויה נקרא בשם "אחר" על שום שהיה מחכמי ישראל (דור שלישי לתנאים) שיצא לתרבות רעה וכפר בעיקר. בברייתא מפורסמת (שביאליק מסתמך עליה בשירו 'הציץ ומת') נמנה 'אחר' בין ארבעת החכמים שנכנסו לפרדס, כלומר: עסק בחכמת הנסתר ­ וסופו ש'קיצץ בנטיעות'.
ראוי להדגיש, שכל עדות היסטורית ­ סובייקטיבית היא: למן 'סטלת ישראל' המצרית מלפני 3300 שנים, בה מתפאר פרעה מרנפתח כי צבאו השמיד את העם הנודד "ישראל" (כנראה פרשת ים סוף) ו"לא נשאר לו עוד זרע" (כלומר: הושמד כליל...) ­ ועד למצבת מישע מלך מואב מן המאה השמינית לפני­הספירה, המאשר (בגרסה מואבית) את הסיפור התנ"כי על כשלון ישראל, יהודה ואדום בנסיונם המשותף להכניע את מואב המורדת... האוביקטיביות אינה 'נדרשת' מכותב­העדות, אלא מן ההיסטוריון המתיחס אליה.
"ידע כוחי ומרד בי"
לפיכך, גם העדויות שנצליח ללקט בדבר אישיותו ופועלו של היהודי החילוני הראשון ­ אלישע בן אבויה ­ הן סוביקטיביות: לחז"ל היה יחס אמביוולנטי כלפי אלישע. המשנה מציגה אותו כאחד מגדולי החכמים בדורו, לא רק כאחד מארבעת הנועזים (אינטלקטואלית) שלא חששו לצלול לתוך עולם­הסוד הנורא של ההגות היהודית המיתולוגית ­ אלא גם כבן­זוגו של גדול חכמי­המשנה הנערץ ר' עקיבא, שיחד עמו הווה 'זוג' בדומה לשמעיה ואבטליון, הלל ושמאי, אביי ורבא (ואם תרצו ­ עפ"י רמז של חז"ל ­ גם משה ו...בלעם, שני נביאי­אמת, בישראל ובגויים, של אלוהי­ישראל...). לא זו אף זו: ל'זוג המוזר' עקיבא­אלישע היה צאצא רוחני משותף: תלמידם ר' מאיר.
בנוסף לכך, מן הראוי לציין את נטייתם של חז"ל להשמיע דברי­ביקורת כפלי שמיא מפיהן של דמויות אחרות (למשל, קטרוג על הקב"ה מפיו של אליהו הנביא ומפיו משה רבנו) ­ ולכן ניתן להבחין ב'תוספות' אקטואליות לדבריו המקוריים של אלישע בן אבויה, כל אימת שחז"ל השתמשו בדמותו להשמיע בנוחות אנונימית מקצת הרהורי כפירה וביקורת...
אורבך מביא עדויות על שימושם של חז"ל בדמותו של אלישע בן אבויה לצורך הבעת השקפותיהם שלהם כלפיו, וכביכול מפיו. (למען הדיוק עלי לציין, שאורבך אינו ממוקד בשמו של אלישע דווקא, אלא מביא את דמותו כאחת הדוגמאות הרבות לביטוי השקפת­עולמם של חז"ל בנושאים כגון חזרה בתשובה, שכר ועונש בעולם הבא, וכיו"ב). כותב אורבך: "אלישע בן אבויה התייאש מן התשובה: "שפעם אחת הייתי עובר לפני בית קודש הקודשים רכוב על סוס ביום הכיפורים שחל להיות בשבת, ושמעתי בת קול יוצאת ואומרת: שובו בנים שובבים חוץ מאלישע בן אבויה, שידע כוחי ומרד בי"...". (ירושלמי חגיגה פ"ה ה"א, עז ע"ב, ור' בבלי חגיגה ט"ו י­א, ועוד ­ מצוטט ע"י אורבך שם, שם).
פשר היחס המיוחד  ­ לאפליה מענישה, אך גם להכרה בגדולתו ואף לאהבה אותו ולציון שבחו של אלישע בן אבויה בתורה שבע"פ ­ יובן לנו ככל שנעיין בקטעים נוספים שמביא אורבך ובקטעי­מידע תלמודיים אחרים. כותב אורבך (שם, שם): אלישע בן אבויה שייך לסוג האנשים, שנאמר עליהם במשנה (אבות פ"ה מי"ח): "כל המחטיא את הרבין אין מספיקין בידו לעשות תשובה". התוספתא מנמקת דעה זו בטעם "שלא יהו תלמידיו יורדין לשאול, והוא נוחל את העול, שנאמר: "אדם עשוק בדם נפש עד בור ינוס אל יתמכו בו" (משלי כ"ח 17). (יומא פ"ד הי"א). אמנם חשש זה לא היה קיים אצל תלמידו ר' מאיר, אבל אין אנו יודעים שום דבר על מידת השפעתו של אלישע... (ההדגשה שלי ­ א.ו.)...
נראה לח"מ, שהמלים המודגשות לעיל מבטאות, שלא במתכוון, יותר ממה שרצה אורבך להביע: היתה לאלישע בן אבויה השפעה ניכרת על רבים מבני הדור ­ כפי שמעידות הדוגמאות והעדויות שעוד נביא ­ והיתה לו גם השפעה איכותית מכרעת על תלמידו רב­ ההשפעה (שיש המייחסים לו כ-80% מההלכות במשנה) ר' מאיר. משום כך היססו חכמינו זכרונם לברכה מלייחס לאלישע חזרה בתשובה ­ אך גם לא יכלו להציגו כמי שנענש על חטאיו בעולם הבא כותב אורבך (שם, 411): לא נאמר שאלישע חזר בו בתשובה, אלא שמת. הקיצוני בעניין זה (אורבך סבור שהוא קיצוני בדביקותו בעיקרון של החזרה בתשובה ­ אך לח"מ נראה שזה קשור ליחסי ר' מאיר­ אלישע) ­ הוא, כמובן, ר' מאיר. כותב אורבך (שם, עמ' 580): הרחיק עוד לעת ר' מאיר שלא ויתר על החזרתם למוטב של סוטים וחוטאים, ויהיו אפילו בחינת "שנה ופרש" כאלישע בן אבויה.
החוזר בשאלה
המיוחד באלישע בן אבויה בא לידי ביטוי בהסבר שנותן התלמוד הבבלי להתפקרותו: ראה לשונו של חוצפית המתורגמן, שהיה גוררו דבר אחר, אמר: פה שהפיק מרגליות ילחך עפר?!! ­ מיד יצא וחטא לא פחות משהסבר זה מסנגר על ה"חזרה בשאלה" של אלישע ­ הריהו משמש כצינור נוח להעביר בו רגשות של תהייה על הצדק בעולם לאחר דיכוי מרד בר­כוכבא (בבלי, קידושין, ל"ט 2). סיפור אחר, מהתלמוד הירושלמי (חגיגה פ"ב ה"א) מביע מחאה על הנוקשות והאכזריות שבחלק מדיני ההלכה: פעם היה 'אחר' יושב ושונה בבקעת גינוסר, וראה אדם שעלה לראש הדקל ונטל את הבנים ושילח את האם וירד משם והכישו נחש ומת. אמר על כך 'אחר': והרי כתוב (דברים כ"ב 7) "שלח תשלח את האם, ואת הבנים תקח לך, למען ייטב לך והארכת ימים ­ היכן היא טובתו של זה? היכן היא אריכות ימיו של זה? אין ספק, שמחאה זו, בצורת שאלות רטוריות נוקבות, ביטאה את רחשי­ליבם של חז"ל, תוך כדי ייחוסם לאלישע
ברור מאליו, שהמפתח להבנת היחס האמביוולנטי של חז"ל כלפי אלישע בן אבויה מצוי ביחסו של ר' מאיר תלמידו אליו ­ וביחסם החיובי ביותר של חז"ל כלפי ר' מאיר (אף כי גם הוא ­ יחסית ­ נפגע, נענש וירד במעמדו החברתי בשל אהבתו אל אלישע מורו ורבו). קיצורו של עניין: ר' מאיר גילה יחס טוב אל מורהו החילוני 'אחר' (אלישע) ושמר לו אמונים גם כשאלישע "חזר בשאלה". להלן דוגמאות עיקריות, ששרדו במקורותינו:
1. פעם אחת ישב ר' מאיר ודרש בבית המדרש של טבריה. עבר אלישע רבו רכוב על סוס. הפסיק ר' מאיר את דרשתו, ויצא אליו. סיפר לו ר' מאיר מתוכן דרשתו, ואלישע מסר לו פירושים אחרים לאותן המקראות, משמו של ר' עקיבא.
2. כשהתרחקו מן העיר, אמר לו אלישע: דייך מאיר, עד כאן תחום שבת.
3. אמר לו ר' מאיר: אף אתה חזור בך
4. אמר לו 'אחר": כבר שמעתי מאחורי הפרגוד: "שובו בנים שובבים ­ חוץ מאחר"
(עד כאן ­ מהתלמוד הירושלמי, מסכת חגיגה, פ"ב ה"א).
5. כשנטה 'אחר' למות, בא ר' מאיר לבקרו וביקש ממנו שיחזור בתשובה.
6. אמר לו 'אחר': ואם אשוב, האם יקבלוני?
7. אמר לו ר' מאיר: כתוב (תהלים צ' 3)תשב אנוש עד דכא ותאמר שובו בני אדם" ­ עד דכדוכה של הנפש מקבלין בתשובה.
8. באותה שעה בכה אלישע, ונפטר, ומת.
9. והיה ר' מאיר שמח בלבו ואומר, דומה, שמתוך תשובה נפטר רבי.
(עד כאן ­ ירושלמי, שם).
10. לפי האגדה (בתלמוד בבלי) לא נידון 'אחר' בגיהינום בזכות תורתו ­ אבל גם לא בא למנוחתו בעולם הבא משום שחטא (חגיגה, ט"ו 2).
11. כששאלו את ר' מאיר מה יעשה בבואו לעולם הבא ­ השיב: אבקר קודם אצל רבי ('אחר') ואחר כך אצל אבי (שם).
12. ר' מאיר היה משוכנע שיוכל להציל את 'אחר' מדינו של גהינום, כי "מצילין תיק­הספר עם הספר" ­ וכך מצילין לאלישע 'אחר' בזכות תורתו (שם).
13. חז"ל הסבירו אהבתו זו של ר' מאיר ל'אחר' באמרם: "ר' מאיר רימון מצא, תוכו אכל וקליפתו זרק" (בבלי, חגיגה, ט"ו 2).
14. לפי מסורת אחת, כל מאמר שר' מאיר מסרו שבשם אלישע רבו, צוין בשם "אחרים אומרים" (המקור: שמעון ארנסט, כותב הערך "אלישע בן אבויה" באנציקלופדיה לחכמי התלמוד והגיאונים, שם, כרך ראשון, עמ' 108).
תומכים ב'אחר'
1. כאמור לעיל, קבע אורבך כי "אין אנו יודעים שום דבר על מידת השפעתו של אלישע". אעפ"י כן, ניתן לאמוד לפחות חלק מהשפעתו עפ"י העדויות הבאות:
2. בנותיו של 'אחר' היו עניות, ובאו להתפרנס מן הצדקה. גזר רבי ואמר (תהלים ק"ט 12) "אל יהי לו מושך חסד, ואל יהי חונן ליתומיו". אמרו לו: רבי, אל תבט במעשיו, הבט בתורתו. באותה שעה בכה רבי, וגזר עליהן שיתפרנסו. (ירושלמי, שם). הביטוי "אמרו לו", בלשון רבים, הדומה במשקלו התחבירי לביטוי "אחרים אומרים", מעיד על כמות מסוימת וגם איכות בלתי­מבוטלת של תמיכה ציבורית­עממית באלישע
3. בפרקי אבות מביאים בשמו של אלישע בן אבויה לקח פדגוגי פסיכולוגי: "הלומד ילד למה הוא דומה? ­ לדיו כתובה על נייר חדש. והלומד זקן למה הוא דומה? ­ לדיו כתובה על נייר מחוק". ראוי לציין, שבמשנה עצמה (כלומר, בכל דורות התנאים שמימיו ואילך) ­ אין כל הסתייגות מ'אחר'
4. יש הרואים בציטוט דלעיל מדברי 'אחר' רמז של קינטור כלפי חברו ר' עקיבא, שנכנס לבית המדרש בהיותו בגיל העמידה.
"אחרים אומרים"
ייחוס הביטוי "אחרים אומרים" לאלישע בן אבויה, האשמת ר' מאיר בנהייה אחריו, על מי נאמר "הלכה כאחרים", דבריו של מי כונו בשם סתם "אחרים", על מה נשען ייחוס הביטוי "יש אומרים" לר' נתן, חברו של ר' מאיר ­ בירור כל אלה, מתוך עיון בטקסט התלמודי עצמו:
1. במסכת סנהדרין פ"ו 1 נאמר: "סתם משנה ­ (היא פרי עטו של) ­ ר' מאיר, אליבא דר' עקיבא" (כלומר: מניחים, שר' מאיר מביא את דברי רבו ר' עקיבא ­ ולכן משנה ללא יחוס היא של ר' מאיר, שהיה תלמידו של ר' עקיבא, ולכן התוכן משותף לשניהם» מתוך שתיקה "דיפלומטית" מתעלמים פה מן העובדה שמורו ורבו המובהק של ר' מאיר היה אלישע בן אבויה, וכי ר' מאיר הוא תלמידם המשותף של ר' עקיבא ואלישע). יש מעריכים בכ-80% מהמשניות את הקביעות ללא­יחוס ("סתם משנה") שמקורן הוא ר' מאיר, שינק תורה מר' עקיבא ואלישע כאח, ובין 135-170 לספה"נ ­ רק מאלישע, משום שר' עקיבא לא היה עוד בין החיים.
2. בתלמוד בבלי, מסכת הוריות, י"ג 2, מסופר על מרד שמרדו ר' מאיר ור' נתן בסמכותו של נשיא הסנהדרין, ר' שמעון בן גמליאל (השני): בכדי לגדל כבודו וסמכותו, פגע רשב"ג בכבודם של אב­בית­הדין ר' נתן החכם (תואר היררכי בסנהדרין) ר' מאיר. לפיכך קשרו שני הנפגעים הללו קשר, במגמה להוריד את רשב"ג מנשיאותו, אבל נכשלו בכך. עונשו של ר' נתן היה, שלא יזכירו את שמו בבית המדרש, אלא ימסרו דברים בכינוי "יש אומרים" ­ ובמקביל לכך, עונשו של ר' מאיר היה, שגם את שמו לא יזכירו, אלא ימסרו דברים בכינוי "אחרים" (כנראה רמז לזיקתו ל'אחר' ­ אלישע ­ שדבריו מובאים בכינוי "אחרים אומרים"). ומסכמת הגמרא בענין זה בזו הלשון: "אסיקו לרבי מאיר אחרים ולר' נתן יש אומרים" (בבלי, הוריות, י"ג 2).
3. בתלמוד הירושלמי נזכר שבע פעמים הביטוי "אחרים אומרים" ­ ופעמים גם "הלכה כאחרים" ­ שניתן לקבוע בסבירות גבוהה כי ר' מאיר ציטט בהן את מורו ורבו 'אחר', הוא אלישע בן אבויה. להלן כמה מהדוגמאות המובהקות:
4.  במסכת ברכות, פרק א', הלכה ב' נאמר: "משנה: מאימתי קורין את שמע בשחרית? משיכיר בין תכלת ללבןגמרא: תני בשם ר' מאיר וראיתם אותה אין כתיב אלא וראיתם אותו מגיד שכל המקיים מצות ציצית כאילו מקבל פני שכינה מגיד שהתכלת דומה לים והים דומה לעשבים דומין לרקיע ורקיע דומה לכסא הכבוד והכסא דומה לספיר דכתיב (יחזקאל י') ואראה והנה על הרקיע אשר על ראש הכרוב כאבן ספיר כמראה דמות כסא אחרים אומרים וראיתם אותו כדי שיהא אדם רחוק מחברו ארבע אמות ומכירו רב חסדא אמר כהדא דאחרים".
5. ראוי להתעכב על הפסקא דלעיל פיסקא זו כוללת גם דברים בשם רבי מאיר וגם דברים בשם "אחרים". כלומר: קטע זה נוצר בטרם שר' מאיר נענש על ה'מרד' נגד רשב"ג. השם "אחרים" מיוחס, לפיכך, למישהו אחר מאותו דור. ה"חשוד" הסביר ביותר לכך הוא כמובן "אחר". גם התוכן של המחולקת בין ר' מאיר לבין החכם האנונימי בשם "אחרים" מחזק את ה"חשד" שהכוונה לאלישע בן אבויה: זוהי מחלוקת אופיינית לויכוח ידידותי בין דתיים לחילונים. במקום שהדתי רואה נס מן השמיים, רואה החילוני פעילות רגילה בהתאם לחוקי הטבע, ובמקום שהמאמין רואה כמעט גילוי­שכינה רואה הכופר פיזיקה וכימיה וקצת פסיכולוגיה אנושית לא זו אף זו: מן הויכוח על הדמוקרטיה ביוון העתיקה נמצאנו למדים (עפ"י HAVELOCK) כי השקפת עולמו של החילוני היא אתנופוצנטרית ­ האדם במרכז ­ לעומת המאמין הדתי שהשקפת חייו היא תיאוצנטרית ­ האל במרכז ­ וזוהי המחלוקת הפילוסופית היסודית בין שומרי המסורת הדתית והחברתית בטרם היות הדמוקרטיה ביוון לבין שוחרי החידוש והתמורה החברתית, בה דגלו האינטלקטואלים שתמכו בדמוקרטיה הקדומה.
6. בעוד שר' מאיר מדגיש את הפן הדתי­אמונתי של המחלוקת בדבר מועדה של קריאת שמע ­ ונוטה לתיאור המיסטי של כסא­הכבוד האלוהי ­ הרי "אחרים" דוחה מכל וכל את הפרשנות המיסטית, המשותפת לר' מאיר ולנביא יחזקאל, ומעמיד את היהדות על בסיסה האנושי ולא הפולחני­מיסטי. "אחרים" מדגיש את קנה המידה האנושי ­ "וראיתם אותו" ­ אומרים "אחרים" ­ אין הכוונה לראות את אלוהים, כפי שטוענים המיסטיקאנים, אלא "אותו" ­ את חברך, האדם, "כדי שיהיה אדם רחוק מחבירו ארבע אמות ומכירו" ­ כלומר: קנה המידה הוא אנושי ולא מיתולוגי מחוץ לענין החברתי ­ נוסח פרותגוראס אבי הסופיסטים "האדם הוא מידת הכל", ­יש כאן גם עניין לאומי­בטחוני: בתקופה שבה רדפו הרומאים את לומדי­התורה, היתה סכנה מרובה להזדהות כיהודי מאמין בברכת שמע באזניים בלתי טהורות של מלשינים למיניהם. בא "אחרים" ומציע פתרון: לא לפתוח בברכה היהודית­המזהה (והמסגירה) לפני שניתן לזהות את המאזינים הפוטנציאליים ולוודא שאינם מסוכנים (שיהא אדם רחוק מחבירו ארבע אמות ומכירו). אין תימה איפוא שנקבע כי הלכה כאחרים
7. בדומה לכך אנו קוראים במסכת ברכות פרק א' הלכה ו': תני הקורא את שמע בבוקר צריך להזכיר יציאת מצרים באמת ויציב. רבי אומר: צריך להזכיר בה מלכות, אחרים אומרים צריך להזכיר בה קריעת ים סוף ומכת בכורים.
 ר' יהושע בן לוי אומר צריך להזכיר את כולן וצריך לומר צור ישראל וגואלו בולטת כאן עמדתו העקבית של "אחרים": אין להכנס למיסטיקה ("מלכות") ואין לעסוק בדברי­אמונה ("צור ישראל וגואלו") אלא להתבסס על עובדות היסטוריות הנוגעות לחיי האומה: הציונות הקדומה (יציאת מצרים) והמאבק לעצמאות (מכת בכורות)
8. כנ"ל ­ גם בתלמוד הבבלי (שיש בו 74 איזכורים "אחרים אומרים"): למשל: מסכת ברכות, דף כ"ט, עמ' ב': תנו רבנן ­ המהלך במקום גדודי חיה וליסטים מתפלל תפילה קצרה ­ ואיזה היא תפילה קצרה? ­ רבי אליעזר אומר: עשה רצונך בשמים ממעל ותן נחת רוח ליראיך מתחת והטוב בעיניך עשה, ברוך אתה ה' שומע תפילה» רבי יהושע אומר: שמע שועת עמך ישראל ועשה מהרה בקשתם ­ ברוך אתה ה' שומע תפילה אחרים אומרים: צרכי עמך ישראל מרובין ודעתם קצרה, יהי רצון מלפניך ה' אלהינו שתיתן לכל אחד ואחד כדי פרנסתו ולכל גויה וגויה די מחסורה ברוך אתה ה' שומע תפילה. אמר ר' הונא: הלכה כאחרים מודגשות בנוסח "אחרים" שתי שאיפות: א. לקצר בפולחן. ב. להתחשב במצוקה הכלכלית
9. כנגד הגישה האריסטוקרטית של תלמידי­חכמים "בני טובים" הפנויים ללימודים מדגיש "אחרים" גישה דמוקרטית של חינוך להתנהגות טובה, וקובע במסכת ברכות, דף מ"ז עמ' ב': אחרים אומרים, אפילו קרא ושנה ולא שימש תלמידי חכמים הרי זה עם הארץ. אמר רב הונא: הלכה כאחרים.
10. נסכם ונאמר: הכינוי 'אחר', ההסתיגות מן הפולחן, השוני בעניני אמונה וכפירה בינו לבין רבי מאיר, הכינוי "אחרים" שניסו להדביק לרבי מאיר כעונש על נסיונו 'למרוד' בנשיא הסנהדרין רשב"ג ­ כל אלה, בצד הדגש החברתי­לאומי­אנושי­ודמוקרטי מחזקים את המסורת, שהובאה באנציקלופדיה לחכמי התלמוד והגאונים, כי במקום שנאמר "אחרים אומרים" ­ הכוונה ל"אחר", הוא אלישע בן אבויה, היהודי החילוני הראשון, שתרומתו לרבי מאיר, מחברן של רוב המשניות, הועלתה על נס על­ידי תלמידו­מעריצו, ושימשה בסיס לדוגמא ומופת של יחסי כבוד והערכה הדדית חילוניים­דתיים בתרבות היהודית המתפתחת לאורך הדורות.