היהדות מחכה לחילונים
ראיון עם חתן פרס ישראל, פרופ אליעזר שביד

ירידת קרנה של היהדות
"יהדות חופשית": כיצד אתה מסביר את ירידת קרנם של לימודי היהדות בקרב הצעירים בארץ בכלל ובקרב הציבור החילוני בפרט?

א. שביד: יש לכך שתי סיבות עיקריות. הראשונה, אובדן חיוניותו של הציבור החילוני שנובע משינוי דגשים במערכת החינוך. במהלך עשור השנים האחרון איבדו לימודי ההומניסטיקה והיהדות את חשיבותם לטובת תיגבור מקצבועות המדעים, המתמטיקה והלשונות – כל מה שנחשב "להכנה לחיים" מבחינת הסטטוס. במקצועות של ההומניסטיקה קוצצו שעות רבות והיו מקצועות לש יהדות שקוצצו לחלוטין. זה היה הפתרון הקל ביותר ולכן איש לא צעק גוואלד. עומדת כאן שאלה של סדרי עדיפויות שהציבור החילוני צריך לקחת בחשבון. חייבים להכיר בנחיצות מוחלטת של תכנים רוחניים ותרבות חינוכית, ולהעניק לה את הזמן שהיא זקוקה לו.
הציבור החילוני צריך להבין שאם לא מעמידים מול הלחץ המאץ של דרישות החיים משהו שנקרא נורמה רוחנית חינוכית בסיסית, שאין הכרחית ממנה אז שום דבר לא יזוז.
הסיבה השניה נעוצה בתופה שנראית לי מסוכנת ביותר לחברה הישראלית והיא ההליכה העיוורת שאנחנו הולכים בעקבות התרבות האמריקאית. מה שקורה אחלנו כיום הוא חיקוי מעמיק מאוד של תהליכי הסוציאליזציה וההתבגרות של המעמד הבינוני בחרה האמריקאית, שאין לה תכנים רוחניים תרבותיים המהווים חלק מהתליך החיברות. תנועות הנוער שפעם עשו זאת בארץ, אינן קיימות. הן היו סוכנות של תהליכים – שיחות, מסיבות, קריאת ספרות – היה מקום בחיים שבו ידע הומניסטי תיפקד, אדם ידע שיש לכך חשיבות. זה העניק לו סטטוס והיה חלק מתהליך חברתי בעל השפעה. היום זה כבר לא קיים. תשאל ילד בשביל מה הוא צריך לדעת תנ"ך או ספרות, מה זה מוסיף לו בחיים, ותקבל תשובה חד משמעית. זה פשוט לא נחוץ לו. לא בביטת, לא ליד השולן המשפחתי ולא בחברת השווים שלו.
צריך לחזור ולחשבו מחדש על התוכן שבא לידי ביטוי במסגרת המשפחה. השיחה ליד שולחן האוכל צריכה לחזור ולמצוא את מקומה בתוך המסגרת המשפחתית. שיחה כזו יוצרת משהו רוחני בין ההורים לילדיהם. יש לחתור ליצירת מסגרת חברתית קהילתית שבתוכה יש תהליכי סוציאליזציה שיכללו תכנים רוחניים.

לשבור את הסטטוס קוו בשבת

"יהדות חופשית": האם לחברה המאורגנת, הפוליטית, יש דרך להתערב על מנת לעודד או להפעיל מסגרות שתוכלנה ליצור תכנים רוחניים?

א. שביד: אני חושב שכן. יש פה כמה דברים שאולי יסבירו למה צריך לשבור סוף סוף את הסטטוס קווי באופן פוזיטיבי. העובדה שבשבתות ובחגים, דווקא המסגרות הציבוריות מנועות מלקיים אירועים בעלי תוכן תרבותי, "מפני שזה חילול שבת", משאירה את היוזמות למסחר, ומביאה לידי ירידה מוחלטת. הייתי רוצה שמשרד החינוך והתרבות והעיריות יעשו פעולות תרבות דווקא בשבת, שיציעו מיגוון רחב של אירועים ויאפשרו להורים, עם ילדיהם, לקחת חלק בסוג זה של אירועים, בין אם אלה הרצאות, טיולים או קונצרטים.

"יהדות חופשית": אתה חוזר ואומר שלאדם החילוני בן ימינו חסרה החוויה הדתית הקיימת במורשת היהודית. בהעדר חוויה זו מה יוכל להביא אל שולחן השבת שלו? איזו עצה היית נותן לאדם שאכפת לו, המבקש להביא את אותה מורשת אל ביתו ולהנחילה אותה לילדיו?

א. שביד: יש לי קושי לענות על השאלה. אחד ההסברים לתמונה שתיארתי קודם, מדוע זה קרה לציבור החילוני ולא לציבור הדתי, הוא בכך שלציבור הדתי יש נורמה מחייבת, חד משמעית לגמרי לסוג מסויים של חיי רוח. יהיו האילוצים אשר יהיו, ברור לגמרי שלימודי קודש צריך ללמוד מפני שזו היא מצווה שאין לעבור עליה. מול הלחצים ומול הפיתויים של העולם החומרי עומדת מצווה אלוהית שחייבים ללמוד תורה. בציבור החילוני לא קיימת אוטוריטה של חיי רוח. קריסת האידיאולוגיות הביאה לךכ שהחילוני אומה לעצמו שחיי רוח אינם הכרח. הבעיה היא לא המשמעותיות של התוכן כי אם הנורמטיביות שלו. אני מודה שזו חולשה שקשה מאוד להתגבר עליה. במובן זה לפחות החילוניות אינה מעמידה אלטרנטיבה לדתיות. בעיני אדם דתי הוא אדם שחיי רוח הם לגביו נורמה מחיית באורח מוחלט. אם אפשר ליצור את התודעה הזאת אנחנו יכולים ללכת הלאה, אם אנחנו מרימים את הידיים ואומרים שהפיתוי גדול מדי ושאת חיי הרוח אנחנו נחליף בחיי בידור ופעלתנות פוליטית כפי שזה קורה בחרה הישראלית, אזי אינני רואה מוצא. הציבור החילוני צריך לעשות את חשבון הנפש שלו.

הציבור החילוני צריך להפסיק להיות ירא שמיים

"יהדות חופשית": השאלה הניצבת בפני החילוני היא מה לעשות?

א. שביד: הציבור הקורא לעצמו חילוני צריך להפסיק להיות ירא שמיים כל כך. הפחד שלו מפני המילה אלוהים ומפני מה שמסתתר מאחרי זה הוא לפעמים מגוחך. האם זה חד משמעי כל כך שתכנים וטקסים דתיים, אפילו המילה אלוהים כביטוי לאופק טרנסצנדנטי רוחני שהאדם רואה מעבר לעצמו, יהיו נטולי משמעות מבחינת האדם החילוני? ישנה לפעמים צרות אופק דוגמטית בקרב הציבור החילוני שמעוררת גיחוך. זהו חוסר חשבון נפש. האדם החילוני לא מאמין, לא חושב שיש תורה משמיים ושאלוהים מציץ עליו מלמעלה ונותן שכר ועונש. הוא אינו חושב שאם יתפלל ישתנה דבר מה ואינו מקבל את הצורך בשמירת מצוות – אז מה? התפילה היא מעמד נפשי נטול משמעות? אין לאדם רגעים שבהם הוא מתפלל כהבעה של ייחול? כאורינטציה של רגש? כמתן פורקן לגבי עצמו? מהו בסופו של דבר ההבדל המנטלי? מה מתרחש בנפשו של אדם דתי? האם כל כך ברור לו שאם יתפלל תפילה שמונה עשרה הקדושה ברוך הוא ידאג לכל צרכיו?
לחילוני אני מציע לחטוא ביראת שמים, לנסות לגשת לטקסטים בצורה סלקטיבית, יותר פרשנית וגם קצת יותר אמנותית, כדי לחשוף את התכנים האמוציונליים הרוחניים מוסריים ולתת להם ביטוי שנותן פורקן. אחד הדברים שמונעים את הפתרון