לפני מספר שבועות הופיע באחד המקומונים החרדים מכתב מרגש שהעורך התלבט, לכאורה, האם לפרסמו. במכתב תיאר נער שוליים חרדי, "שבאבניק", כיצד השרות הצבאי ביחידת הנח"ל החרדי יסייע לו ללמוד מקצוע ולהפוך אדם נורמטיבי. המכתב, שחובר בעושר סגנוני מחשיד, הוא חלק ממאבק של קבוצת רבנים להכשרה של השרות הצבאי כמעין פרויקט "נערי רפול" חרדי. בעיית הטיפול בנוער השבאבניקי, הקשה והרך יותר, היא רק קצה הקרחון של קושי חברתי עימו מתמודדת המנהיגות הפוליטית והרבנית של החברה החרדית.
החברה החרדית עומדת בפני שבר גדול
היאוש והמצוקה פותחים את החברה החרדית בפני עובדים סוציאליים, פסיכולוגים, יועצי נישואין, ארגונים וולנטרים חילוניים ובה בעת חושפים אותה לידע אקדמי בתחומי המדיניות החברתית. מאחורי הגמישות החרדית מסתתרת הודאה כואבת בכשלונם של דפוסי הפיקוח החברתי המסורתי ובחוסר יכולתם של הרבנים לספק פתרונות מסורתים לקשיים חדשים.
השבר בחברה החרדית האשכנזית נסתר מעיני רוב הישראלים, כיוון שלמנהיגות הרבנית והפוליטית יש עניין להסתיר את מימדיו. הרבנים מחרישים נוכח גילויי אלימות במשפחה, אל מול קשיים בזוגיות ובפני נוער עברייני משום שהם מרחיבים מושגי הבושה של המשפחה היהודית ומחילים אותם על החברה החרדית כולה. התנאי של החוגים השמרניים להתרת כניסתם של ארגונים ופרקטיקות לא דתיות לטיפול בבעיות חברתיות, נוגעים בצניעות ובחשאיות. כך, מסכימה אוניברסיטה גדולה לייצא קורסים אקדמיים ל"קמפוס" בשכונה חרדית באופן דומה מצניעה עירית ירושלים פעולות ייחודיות הנוגעות לסקטור החרדי.
הגישה הזהירה הזו מניחה כי החברה החרדית עומדת מול שבר גדול המזכיר את התפוררות החברה החרדית המזרח ארופית במפנה המאה. המחיר של התפרקות בלתי מבוקרת בחברה החרדית עלול להיות כבד מכפי שהחברה הישראלית יכולה לשלם. חוגים לא מתוחכמים בשמאל מתפללים בסתר לקריסת החברה החרדית מתוך כמיהה לאיזה "סחף" ביאליקי מחלן. אולם תפיסה אחראית יותר מבחינה בפוטנציאל המסוכן של תהליך כזה ובפנדמנטליזם הפוליטי שעלול לבקוע ממנו. כפרס ניחומים, למי שחולם על התפוררות החברה החרדית, אפשר להבטיח, שאנו עומדים לפני חילון המוני.
קריסתה של חברת הלומדים
המנהיגות הרבנית והחרדית לא עוסקת במחקר סוציולוגי, אולם רבים מראשיה אימצו את הביטוי של "קריסת חברת הלומדים". מונח זה נולד במחקריו הסוציולוגיים של פרופסור מנחם פרידמן בשנות השבעים. כבר אז הוא זיהה מארג כלכלי דתי, המזין את גידולה של חברת הלומדים החרדית ומגן עליה מפני חשיפה בלתי רצויה לחברה הכללית.  מתוך הנחה, כמעט מרכסיסטית, הוא ניבא את קריסתה של חברת הלומדים כקהילה נתמכת, הנזקקת לכמות גדלה והולכת של משאבים. הוא אף צפה את הרגע הקריטי שבו התמיכה בחרדים תהפוך לעובדה מאקרו כלכלית. הרגע הזה כבר מאחורינו והמנהיגות החרדית נערכת ליום שאחרי.
ביום שאחרי חייבים הרבנים להענות לדרישת "הקהל" להבטיח סיכוי כלכלי למי שלא יקלטו בעולם הישיבות. מכאן השפע של תכניות הכשרה מקצועית לחרדים, בברכת הרבנים, ובאמצעות מימון ממלכתי. לצד מנגנון ההכשרה הממלכתי פועלים כוחות השוק וארגונים וולנטריים, בכדי לאפשר כניסתם של תלמידי ישיבות לשוק העבודה. קסס מיוחד יש למיתוס לפיו ניתן לקפוץ מעולם הישיבות היישר לתוך העידן הפוסט תעשייתי ולהתברג במפעל ההיי­טק. המיתוס נשען על בולטות מסויימת של חרדים אנגלו­סכסים במפעלי היי­טק מסוימים אולם המיתוס אינו מסייע לבוגרי תלמודי­התורה להתחרות בילדי האינטרנט. שאיפות פחות יומרניות דוחפות חרדים למגוון מקצועות חדשים החל בנגרות דרך הובלה וכלה בפקידות נמוכה במגזר הציבורי. מי שקרובים לממסדים הפוליטיים מחפשים מסלולי הכשרה שיאפשרו להם להקלט בשרות הציבורי, ביחידות המטפלות בסקטור החרדי.
צילו המאיים של העתיד מביא הורים חרדים רבים לדרוש הכנסת בחינות בגרות למערכת החינוך העצמאי. דרישה זו, שהרב שך הצליח לבלום במשך שנים, מתקבלת עתה בהבנה על ידי המנהיגות הפוליטית, השואפת להכניס לשרות המדינה חרדים רבים. הכעס הגדול של מנהיגי "דגל התורה" על חוסר ההכרה האקדמי בחינוך הישיבתי, חושף את המתח שבין ההכרה בקבלת בחינת בגרות הבלתי נמנעת לבין הידיעה שהיא נושאת תג מחיר כבד. גישה סובלנית ויצירת בגרות במתכונות ייחודיות, "עוקפות דארווין", יכולה להקל על התהליך. אך בניגוד לחשבונות הפוליטייים שהנחו את בן גוריון בשנות החמישים צריכה החברה הכללית לתבוע את ליטרת הבשר: נאמנות למדינה ולמוסדותיה. אז גם יתגלה כי הציבור החרדי, בניגוד למנהיגיו, מזדהה עם המדינה יותר מכפי שמוכנה להודות המנהיגות הרבנית.
החוזרים בתשובה משנים את פניה של החברה החרדית
התזמון של קריסת חברת הלומדים נקבע, אמנם, על ידי גורמים כלכליים אך קדם לו כרסום מתמשך של מנגנוני פיקוח חברתי. החברה החרדית עיצבה, למורת רוחם של הרבנים, תרבות חרדית ישראלית חדשה. תרבות זו כוללת מנהגים חדשים, הרגלי פנאי ושינוי במעמד הנשים. אחד הסוכנים החזקים להפצתו של שינוי זה שימשו כלי תקשורת חדשים שהחליפו את המגע האינטימי בחברה החרדית. אובדן האינטימיות משתקף בין היתר בצמיחתן של הישיבות למימדים שאינם מאפשרים עוד למשגיחים לפקח על מאות תלמידים. כך הפכה הצצה לעולם חילוני הקוסם בניוונו כמעט לנורמה. הגידול בחברה החרדית שימש גורם ראשוני בקריסתה של חברת הלומדים אולם הצטרפה אליו גם התלות הגוברת במדינה. תלות זו סימנה את החלשותם של המוסדות המסורתיים. אם בשנות החמישים והשישים היתה ההשתייכות למסגרת ישיבתית או חסידית הכרח כלכלי, הרי שכעת היא יותר בבחינת צורך רגשי. האוניברסליות של מדינת הרווחה הישראלית הקטינה את חשיבותם של המתווכים הקהילתיים הקטנים. כך צמח, בעיר חרדית ישראלית כמו ביתר עילית, המושג הפרדוקסלי של חסיד כללי. מבחינה כלכלית, החסיד הכללי הוא חסיד של מדינת ישראל ואילו מבחינת הסממנים החרדיים הוא מלקט מכמה מקורות.
הגידול בחברה החרדית וטשטוש הזהויות הפנימיות הצטרפו, באופן טבעי, לירידה ברמת הלימוד ובשיח התיאולוגי ציבורי. המקומונים החרדים, לצד ספרות שנועדה במקור לחוזרים בתשובה הפכו פופולריים ושמשו, לעיתים, תחליף לעומק דתי. השינוי בולט במיוחד בחנויות הספרים החרדיות שבהן הטשטשו הגבולות בין גבוה לנמוך ולא פחות מכך בין ספרות ציונית דתית לבין פרסומים חרדיים מסורתיים. בשוליים אפשר אפילו למצוא מחקרים אקדמיים, בעיקר בנושאי ראשית החסידות והקבלה.
השינוי של החברה החרדית לא נבע רק מתהליכים פנימיים אלא נכרך בהופעתן של קבוצות חדשות. החוזרים בתשובה, למשל, חייבו את הממסד הליטאי להגדיר מחדש את יחסו למדינה בצורה שלא תנכר את בעלי התשובה. הם שאפו להעזר בדמות הלוחם, המגלה את יהדותו, כעדות להיפוך גלגל ההיסטוריה היהודית מחילון לחזרה בתשובה. ההסבר שנולד בישיבות החוזרים בתשובה תפס את המדינה ככלי טוב שיש למלאו בתוכן יהודי. בצוק העיתים, נוכח לאומנות חרדית שצצה אחרי 1967, חילחלה גישה זו לכלל החברה החרדית. קבוצות חוזרים בתשובה בעלות נטיות מיסטיות ומזרחיות חשפו את החברה החרדית לאופנות של טבעונות, לאמנויות לחימה ולספרות יהודית מיסטית פופולרית. באופן פרדוכסלי החוזרים בתשובה תרמו לשינוי דרמטי בחברה החרדית עד שרישומם ניכר בכל תרבות הפנאי אולם כיחידים לא נתקבלו בעלי התשובה ב"קהל".
קבוצה אחרת שתרמה לשינוי בחברה החרדית, בולטת בשכונת הר נוף בירושלים. העלייה האנגלוסכסית אורתודוכסית, שהגיעה ארצה בשנות ה80-, מבחינה פחות בין ציונים ובין לא­ציונים. למעשה זוהי עלייה לאומנית, בלא העכבות האידאלוגיות של המנהיגות החרדית הארץ­ ישראלית. בתחום תרבות הפנאי סימנה העלייה האמריקנית שינוי שרישומו בא לידי ביטוי בשיעורי מוזיקה לילדות, מוזיקת פופ חסידי, נהיגת נשים, לבוש מודרני יותר, פתיחות לטכנולוגיות כמו וידאו ואפילו ביטול תורה במשחקי כדורסל. קרב המאסף נגד ההשפעה האמריקנית "הקלוקלת" התרחש בזירת "הג'אנק פוד" החרדי, כאשר אפילו פיצריות גלאט כושר הוכרזו כאתרי פריצות ומאכל כלב.
המונים חרדים השועטים כסוסים אל עבר הציונות
המחקר הסוציולוגי של החברה החרדית, מציין בהדגשה את תפקידה של האישה החרדית העובדת כסוכנת המיבאת ערכים חדשים לתוך המשפחה החרדית. באופן מפתיע, השינוי בדימוייה העצמי של האשה החרדית לא קיבל ביטוי בשיעורי הילודה. ירידה כזו היתה צפויה כיוון שניתנה לגיטימציה לתפיסות חדשות על זוגיות, נשיות ואפילו מיניות. סימנים שונים, מרמזים כי יתכן והירידה בילודה רק איחרה לבוא. השינויים הניכרים בחברה החרדית התפרצו במאבק נגד הסכמי אוסלו. החרד הישראלי החדש, התגלה כלאומני ולא ציוני, מעריץ המודרניות ומתעב החילון, מלא חרדה המהולה בהתנשאות ומעל לכל חופשי מתסביכים ביחס לריבונות יהודית.
חברת הלומדים נוצרה מתוך היחס הדו ערכי למדינת ישראל בשנותיה הראשונות. המנהיגות הפוליטית של אגודת ישראל רצתה להתמזג במדינה, שיגרה שר לממשלת בן­גוריון, חתמה על מגילת העצמאות וציינה את יום העצמאות בזרם החינוכי של התנועה. המנהיגות הדתית, כנגדה, בחרה להכנע להלכי הרוח הציוניים ברחוב החרדי. ראשיתה של מסורת הכניעה להלכי רוח העממיים בתגובה להצהרת בלפור, מאורעות 1929, פולמוס החלוקה וכינון המדינה. בכל ארוע דרמטי בהיסטוריה היהודית, במאה הנוכחית, התברר כי המנהיגות של האורתודוכסיה אינה יכולה לעמוד מול הסולידריות של צאן מרעיתה עם התנועה הציונית. את ההכרה הפוליטית הזו עטפו הרבנים במטאפורה, מר' ישראל סלנטר והעילוי מראדומסק, שהציעו להתייחס אל ההמונים כסוסים השועטים במורד, שאין לעוצרם, אלא להמתין עד שיגיעו למישור.
לאחר קום המדינה נוצר איזון משונה בין הפוליטיקאים החרדים, שהתמזגו במדינה, לבין רבנים ששתיקתם איששה את העדר הלגיטימיות של החילוניות. לעיתים חלוקת תפקידים זו הצטיירה כמשחק במהלכו מתחנן שר הסעד י.מ לוין לתקציבים מממשלת מפא"י ואילו החזון אי"ש יוצר אתוס מתבדל המתיר לנצל את הממלכה באמתלה של "הצלת יקר מזולל". אולם מעבר לחלוקת העבודה שרטט י.מ.לוין דמות של חרדי ישראלי פתוח ומעורה בחברה. המנהיגות הליטאית הרבנית לא סלחה לו על כך. ארבעים שנה מאוחר יותר יחבר הרב צבי וינמן מחקר היסטורי, המספר את הגרסא הליטאית רבנית ביחס לתפקיד אגודת ישראל בהקמת המדינה. האיש הרע של הסיפור היה י.מ.לוין, המתחבר לרשעה הציונית ללא יפוי כוח דתי של חכמי התורה.
לאחר שהרחוב החרדי סיים להתלהב מהריבונות היהודית, בראשית שנות החמישים, העריכו החוגים סביב החזון אי"ש כי הסוסים הגיעו למישור. באמצעות גיוס דתי סביב מאבקי השבת, בעיית החינוך במחנות העולים ושאלות הגיוס, הם הוציאו את אגודת ישראל מן הקואליציה הבן גוריונית. היציאה וההתבדלות מן החברה הכללית נעשו בשעה שכבר הונחו תשתיות וצינורות המבטיחים קיום מינימלי לחברת הלומדים. לאחר מותו של החזון אי"ש, במחצית שנות החמישים, תפסו את מקומו אנשי תחזוקה של החברה החרדית בתוכם הרב שך.
חוזה פוליטי מול חולשה חברתית
החברה החרדית אינה עשויה עור אחד והתרוצצו בקרבה מגמות של השתלבות והתמזגות מסוגים שונים, אולם המגמה השלטת היתה מתבדלת. במהלך שנות השישים, עוד בטרם מלחמת ששת הימים, החלו להשמע קולות חרדיים מתונים, שהבחינו שמדינת ישראל אינה אותה יישות דמונית ממנה הזהירו המנהיגים הרבניים הליטאים. אחד מראשי הישיבות הבולטים הבטיח לשמור תפילין עבור חברי עין חרוד העתידים להפגש עם החברה החרדית מתוך העשרה הדדית. אולם רק מלחמת ששת הימים הביאה לפריצתם המשיחית של אותם כוחות סולידריים עם החברה הישראלית. הניסיון הראשון לבלום את השטף הלאומני משיחי ברחוב החרדי היה על ידי ניתובו לתחום החזרה בתשובה אולם משכשלה גישה זו חיכתה המנהיגות שישכך הגל הציוני.
לכאורה הצליחה המנהיגות, באמצעות מאבקים על השבת ואופי הכותל, לייצב את חברת הלומדים בעמדות א­ציוניות. אולם בשנים שלאחר מלחמת ששת הימים נזרעו הזרעים שהוליכו לחזרה לקואליציות השולטות לאחר המהפך. הכניסה לממשלות הליכוד קיפלה בתוכה האצה של תהליכי הגידול בחברה החרדית עקב שכלול מנגנוני העברת המשאבים. הסתירות הפנימיות החמירו וטופלו באמצעים מקומיים של עוד משאבים, עוד יישוב ועוד מקור תקציבי.
הסכמי אוסלו מצאו את החברה החרדית במשבר תחת צל מאיים של קריסת חברת הלומדים אולם גם בתחושה של בטחון נוכח הגודל והכוח הפוליטי של החרדים. היה זה מהפך. מחברה חזקה חברתית וחלשה פוליטית הפכה החברה החרדית לחברה חזקה פוליטית וחלשה חברתית. התסכול, הקושי וחוסר הבטחון בשעה של שינוי חברתי הצטרפו להופעה הצפויה של לאומנות רדיקלית ואלימה. את סדר היום של החברה החרדית חדלו לעצב המנהיגים הדתיים, את מקומם תפסו הרחוב והעיתונות הצהובה בירושלים ובני ברק.
בתנאים החדשים של שנות ה90- הגיעה החברה החרדית לנקודת הכרעה. המנהיגות הרבנית רוצה לשוב ולשקם את חברת הלומדים באמצעות קנאות וגיוס פוליטי כנגד האוייב הפנימי החילוני ליברלי. אין זה מפתיע שהאדמו"ר מגור תפס את ההפגנות נגד בית המשפט העליון כבעלות חשיבות זהה להפגנות המיתולוגיות נגד גיוס נשים בראשית שנות ה50-. זוהי אותה טכניקה של שרטוט גבולות פוליטיים המבחינים בין קבוצות. אולם האדמו"ר הקנאי, המסית את חסידות גור ממסלולה ההיסטורי, אינו מבחין כי הסביבה השתנתה. המנהיגות שלו חסרה גיבוי של סביבה חברתית חזקה. כל שיכולה פעילותו להוליד היא ברית קנאים בנוסח המחתרת החרדית לאומנית של ראשית המדינה.
חוגים מתונים יותר, בתוכם רוב מנינו של הציבור החרדי, שואפים למצוא דרך אמצע בין ההכרה שחברת הלומדים לא תשוב להיות מה שהיתה לבין השאיפה לשמור על יציבות משפחתית וקהיליתית. אלו הם מי שמתמודדים יום יום עם דילמות דתיות, חינוכיות ופוליטיות מסובכות. עולמם מעורער והעתיד מאיים. לפני מאה שנה רבים מהם היו הופכים ודאי אוהדי הציונות היום הם מסתפקים בלאומנות מעורפלת הפוסחת על שאלות הנוגעות לדמות המדינה היהודית.