השבועון הכלכלי החשוב 'ביזנסוויק' שיתף את קוראיו באחד מגיליונותיו האחרונים בנושא החרדים בישראל. מה מצא כתב ­עת יוקרתי, העוסק בענייני כלכלה ועסקים בעולם, לספר למאות­ אלפי קוראיו ברחבי כדור­הארץ על חרדי ­ישראל? "לעתים נדירות הצליחה קבוצה קטנה כל­כך להשליט עוצמה כה גדולה במדינה דמוקרטית", נאמר בראשית הכתבה. וכותרת­המשנה מבשרת לקוראיו של העיתון הכלכלי: "לאולטרה­אורתודוקסים (בישראל) צפוי עתיד (כלכלי) בלתי ­יציב."
בעבודת­ מחקר מאלפת שהשלימה לאחרונה ורדה שיפר^x נפרשים הרקע והפרטים של מנגנון גיוס­המשאבים של מערכות החינוך החרדיים, המאפשרת לקהילה החרדית לשאוב לעצמה תקציבים נדיבים מאד, ללא יחס לגודל הממשי שלה, ואף מעבר לטענתה על הצורך בהשלמות תקציביות, לאזן קיפוח אמיתי או מדומה מן נחלת העבר.
המלחמה המתמדת על עוגת התקציב של המדינה היא ריטואל מסורתי, שהורגלנו לו במשך שנים רבות כחלק מההליך הדמוקרטי. מוסדות החינוך החרדי למדו ושכללו את אומנות המלחמה על נתחים בעוגה הזו, ולמדו לנצל מגוון גדול של שיטות לחימה לכיבוש היעד: קוניוקטורות פוליטיות, יצירת מסך­עשן. באמצעות טענות של קיפוח ואפליה, ניצול חוסר הסדר הכרוני והאקוטי השורר בין המשרדים הממשלתיים השונים המחלקים הקצבות, ומעל לכל, העמימות הסמיכה באשר לנתונים האמיתיים של מספר הלומדים והמוסדות מחד, וגודל התקציבים ומקורותיהם, מאידך. כל האסטרטגיה המשוכללת הזו מיתרגמת למכונה משומנת היטב, המשריינת מיליונים רבים מאד של שקלים לחינוך החרדי, ללא מנגנוני השגחה, פיקוח ודיווח נאותים. להלכה, בידי המדינה מצויים הכלים החוקיים הדרושים להפעלת פיקוח ממשי על מוסדות החינוך החרדי, אך למעשה אין הדבר נעשה באורח שיטתי ותקין. דוחו"ת מבקר­המדינה משקפים היטב, גם אם בדיעבד, את העובדה הזו.
מבין הקטגוריות השונות של מוסדות החינוך בישראל, מתחלקת השתייכותם של מוסדות החינוך החרדי לשני סוגים עיקריים:
מוסדות מוכרים שאינם רשמיים
מוסדות פטור
למוסדות חינוך אלה ניתן לשלוח ילדים שהוריהם אינם חפצים לשלחם לבתי­ספר של הזרמים הממלכתי או הממלכתי­דתי, בשל השקפת עולמם הייחודית. מרבית מוסדות החינוך של החרדים הם 'מוסדות מוכרים שאינם רשמיים', כלומר, קבלו את הכרתו של שר החינוך, וכפופים לאגף מיוחד במשרד החינוך. מיעוטם של מוסדות החינוך החרדיים הם 'מוסדות פטור', שאינם מוכרים על ידי שר החינוך ופטורים מחובות הכלולות בחוק החינוך, ולפיכך אינם זכאים, לכאורה, לתמיכה כספית מתקציבי המדינה.
פשרה פיקטיבית
המדינה מאפשרת למוסדות מוכרים בלתי­רשמיים גמישות ניכרת בהתאמת תוכניות הלימודים שלהם לצורכיהם, אף אם לכאורה היא איננה מוותרת על אחידות מסוימת בגרעין הערכים והתכנים המשותף למוסדות החינוך המוכרים. בנוסח בקשת התקציבים של המוסדות החרדיים מופיעה הבטחה לסולידריות עם יתר היהודים במדינה ולהקניית ידיעת הארץ והמדינה לתלמידים. זו מהווה מעין פשרה שקבלה על עצמה המערכת החרדית, לפחות כלפי חוץ, כדי להצדיק מתן המימון של המדינה. בהצעות התקציב חוזר על עצמו טקסט, שמהווה מעין אמנה, הקובע את המטרה של  "לימוד מקצועות כלליים ומדעיים, הכנת התלמידים למעורבות ולשותפות פעילה, נטילת חלק בכל חיי האומה על פי התורה ונאמנות לעם ישראל ולמדינת ישראל." אלא שהמציאות איננה מאפשרת בדיקה מהימנה של המתרחש בשטח, מה גם שהמופקדים על הפיקוח באים מתוך המערכת החרדית.
שתי המערכות האלה מתאפיינות בכך שהן נהנות, במידה זו או אחרת, מאוטונומיה, ובאותה עת גם מתמיכתם של משרדי­ממשלה שונים. כלומר, ניתנת למערכות החינוך האלה חופש ניכר לקבוע את יעדי החינוך שלהן, ולשמור על זיקה מוגבלת מאד לחוק לימוד חובה תש"ט1949-. במלים אחרות, מערכות החינוך החרדיים נהנים מפריבילגיה שאין למוסדות אחרים: קבלת תקציבים תקניים, ללא מחויבות של ממש להכשיר את הלומדים בהם לאזרחות מלאה במדינת­ישראל, כפי שמחויבים מוסדות החינוך הממלכתיים, השואבים את משאביהם וסמכותם ממשרד החינוך.
תהליכי התקצוב עבור החינוך החרדי הם מורכבים למדי, ומתאפיינים בהחלטות ספורדיות ובחקיקה אד­הוק. הניסיון להגדיר את מימדי התקציבים הרבים והשונים לאשורם, גורם לתסכול מקצועי, ולעגמת­נפש אזרחית. הפיצול הפנימי על רקע עדתי ודתי בתוך האוכלוסיה החרדית, בנוסף להפרדה המוחלטת בין בנים לבנות לאורך כל שלבי החינוך, גורמים לגידול משמעותי בהוצאות השוטפות. משמעות הפיצול, ההפרדה והפלגנות היא שהרבה תקציבים נפרדים מיועדים למספר גדול של מוסדות, עם מספר כולל קטן, יחסית, של תלמידים לכל מוסד. מובן שריבוי המוסדות עם מספר תלמידים קטן כרוך בהוצאות גדולות יותר עבור תשתית, הסעות והנהלה.
פער גדול בשעות תקן
מוסדות החינוך היסודי של מערכת החינוך מתוקצבים במונחים של 'שעות תקן'. בדיקת היחס של 'שעות התקן' במגזרי החינוך השונים מלמדת שלתלמידי החינוך היסודי החרדי יתרון תקציבי גדול, בשל מספר השעות הגדול יותר המוקצה להם. בחינוך הממלכתי היסודי בממוצע של 37.7 שעות שבועיות; בחינוך העצמאי 38.8 שעות; ובמעיין החינוך התורני 46 שעות. מכאן שמערכת החינוך החרדי נשכרת הן בכך שהכיתות קטנות יחסית, והן בכך שמספר שעות הלימוד גדול יותר (באופן מוחלט, ובאופן יחסי למספר התלמידים). ועוד: במגזרים הממלכתי והממלכתי­דתי יש מורה לכל  19.1 תלמידים, הרי שבמעיין החינוך התורני היחס הוא 1:12.8.
ערפול מכוון
תקצוב  החינוך העל יסודי מסובך ומעורפל, בשל מורכבותם של המוסדות וזכויותיהם לתקציבים. עלויותיו של החינוך העל יסודי גבוהות בעיקר בשל מרכיב הפנימיות שבו, ובשל ההפרדה בין בנים לבנות. מימון הפנימיות נעשה על בסיס שני 'סלים', שערכם בתשנ"ה הסתכם ב16,500- ש"ח לשנה לכל תלמיד. מאחר והחינוך בפנימיות יקר מאד, נוטלים חלק במימונו גורמים ממלכתיים רבים, ובהיקף ניכר, ולכן התמונה הכללית המתקבלת היא מעורפלת מאד; ואולי אפילו מתוך כוונה.
בנוסף לתקצוב של משרד החינוך זוכים מוסדות החינוך הדתיים בהקצבות נוספות של משרד לענייני דתות. ההקצבות הללו נעשות על פי קריטריונים שונים ומשונים, ולעתים ללא כל קשר לקיומם או להעדרם של תלמידים בפנימיה. מובן שמוסדות חינוך שאינם דתיים אינם זכאים להקצבות של משרד האמון על ענייני דת. וזה מתבטא באפליה לטובה של מוסדות החינוך הדתיים לעומת מוסדות שאין משרדים ממשלתיים מקבילים למשרד לענייני דתות, מקציבים גם להם כספים מיוחדים. העברות תקציביות נעשות למוסדות חינוך חרדיים מתבצעות ממקורות שונים במהלך שנת­הכספים שלא דרך התקציבים היעודיים, אלא דרך מנגנונים אחרים, וגם עובדה שגורה זו מקשה על מעקב אפקטיבי אחר הקצאתם של כספי המדינה למטרות חינוך.
ורדה שיפר מצאה במחקרה, שקיים ניסיון לשמור על גרעין של סולידריות ושיתוף בתכניות הלימודים, כחלק מהזיקה המשפטית של עמידת המוסד החינוכי בתנאים שונים המקנים לו זכות לקבלת תקציבים מן מדינה. במדינה דמוקרטית מקנים למיעוטים את הזכות לקיים את תרבותם ודתם. לכן שמורה לכל ילד זכותו לחינוך בתחום הדת על פי רצון הוריו. אלא שנושא הפיקוח הן על התקציבים המיועדים לחינוך החרדי, והן על תכני הלימודים במוסדות האלה, הוא נושא שאין עליו שליטה של ממש. פיקוח אמיתי תלוי בזמינותם של נתונים, וזמינות כזו לא קיימת בכל הנוגע לתוככי החינוך החרדי.
קיפוח הסקטורים הלא­ דתיים
מחקרה של ורדה שיפר מעורר מחשבות נוגות: ברור שכספים אלה למגזרים החרדיים באים על חשבון סקטורים אחרים בחברה הישראלית. מי שמוצא עצמו עתה מקופח הם סקטורים  בציבור הישראלי, שתקציביהם קוצצו באורח חריף, או נמחקו כליל.
כמו בארצות מערביות מודרניות, המעמד הבינוני הרחב בישראל הוא זה העמל קשה למחייתו,  ומשלם את רמת­המס הגבוהה ביותר. למעמד הבינוני בישראל אין הנחות וצ'ופרים הוא הנושא הראשי בנטל של מימון תקציב המדינה. הוא גם זה המכשיר את חלק­הארי של דור העתיד של המעמד הבינוני, שימשיך לשלם את מלוא המסים כדי לשאת את המדינה על כתפיו.
לאלה המשלמים את המסים קשה לראות כיצד תקציבים גדולים מופנים לחינוך החרדי, אך הכעס גדול שבעתיים לנוכח הרושם, שהערפול בכל הקשור לתקצוב האמיתי ולמספר התלמידים והמוסדות האמיתיים היא ברובה לא אקראית אלא מכוונת. הסרבול של מערכת התקצוב על שלביה הרבים מנוצל באורח שיטתי להעברה בלתי­סבירה של משאבים כספיים, ומערכת הביקורת גם היא חסרת ערך מעשי, לא כל שכן מערכות החקירה והענישה. ורדה שיפר בעבודתה מציינת שאותם מקרי הונאה שמתגלים על ידי המשטרה ונחקרים אינם מדווחים
אותו קונסנסוס שהחברה הישראלית לא הצליחה להשיג על רקע החיכוך המתמיד עם החרדים, יושג על רקע של המציאות הכלכלית, שהיא מובנת ומדויקת יותר מפולמוס רעיוני מופשט.
הדברים האלה הם, ככל הנראה, הרקע לקביעתו של ה'ביזנסוויק' האמריקאי, שהקהילה החרדית בישראל עומדת בפני ערעור עתידה הכלכלי.  לציבור ונוצר הרושם שאיש איננו נענש או, לפחות, מחזיר את הכספים שנגזלו.
האוכלוסיה הרחבה, גם זו החילונית, התייחסה תמיד לחרדים בסלחנות, כאל אח קטן, אף אם טורדני, כמו כל האחים הקטנים, הנושא על עצמו משימה היסטורית מתוך דבקות אמיתית באמונתו. נושא הדת והאדם המאמין נתפס כנושא רגיש במיוחד שאין לגעת בו ברגע ההיסטורי של תום השואה והקמת מדינת­ישראל. כל זמן שהיה זה סקטור מצומצם, צנוע בתביעותיו ויחסית נחבא אל הכלים, מוכן היה האזרח הממוצע להסכים לזה שחלק מהתקציב הלאומי ילך להחזקתו של האח הקטן, שתרומתו לכלל, אף אם היא בלתי ברורה או בלתי­ניתנת לכימות כלכלי או חברתי, יש לה איזה שהוא ערך רוחני.
האח הקטן החרדי בגר והתעצם
אלא שהאח הקטן גדל והתבגר, וגם ממדיו עבו, ודרישותיו מאחיו הבוגרים והעמלים למחייתם גדלו. כמו בהרבה תחומים אחרים, שקשה היה להכריע בהם, ייתכן שגם נושא החרדים ייפתר על רקע כלכלי, מתוך אילוצים כספיים­תקציביים. הקהילה החרדית נמצאת במלכוד, המסמן עבורה סכנה ממשית המצפה לה במורד הדרך: מול שיעור גידול מואץ על רקע ילודה גבוה המתחייב מן האמונה, תגבר תלותם הכלכלית במדינה. על פי הערכות חדשות, תחצה הקהילה החרדית בנקודת­זמן מסוימת את הסף, שמעבר לו לא יאפשר עוד ההגיון הכלכלי את המשך מימדי התלות שלה בחברה הכללית. ככל שתקרב נקודת­מפנה זו, יגברו בישראל הדרישות להפרדת הדת מן המדינה.
משבר זה, שיווצר על רקע כלכלי צרוף, יהיה נוח לטיפול מבחינה פוליטית וחברתית. יתרה מזו, ככל שתתקרב הקהילה החרדית למצב כזה, שבו ייפסקו המקורות הכספיים לקיומה, כך תיאלץ לעבור משבר פנימי עמוק. קשה להאמין שהקהילה החרדית תצליח להקדים תרופה למכה ולהכניס סדר בביתה, ולהגביל את תלותה במקורות הכספיים הציבוריים. אותו קונסנסוס שהחברה הישראלית לא הצליחה להשיג עח רקע החיכוך המתמיד עם החרדים, יושג על רקע של המציאות הכלכלית, שהיא מובנת ומדויקת יותר מן הפולמוס הרעיוני המופשט.
הדברים האלה הם, ככל הנראה, הרקע לקביעתו של ה'ביזנסוויק' האמריקאי, שהקהילה החרדית בישראל עומדת בפני ערעור עתידה הכלכלי.