הקפוח והעוול המתמשך המתבצע בכל חברה אנושית כלפי נשים הוא הגדול בעוולות החברתיות והמזיק יותר מכל האחרות לכלל החברה. מזה אלפי שנים מנצלים גברים את עליונות מעמדם במשפחה ובחברה הפטריארכלית,  מתייחסים לנשים כאמצעי ולא כמטרה לעצמה, מקפחים זכויות האדם שלהן, ונוהגים בהן באופן שהיה שנוא על הגברים לו כך התייחסו אליהם.
היחס אל האשה, אל מעמדה והתמודדותה בחברה הוא ביטוי לערכיו המוסריים של כל אדם ושל הסופר בכלל זה. יחסם של סופרים לגיבורות הספרותיות, למעמדן בחברה ולהתמודדות שלהן עם העוול והקפוח, הוא ביטוי לערכיה המוסריים של היצירה.  
אין גיבורים מופתיים ביצירות המופת של הספרות הקלסית. ערכיהן המוסריים של יצירות ספרות אינן מתבטאת בספורי מופתים מוסריים או בהצגת דיוקני גיבורים אידיאליים, העונים על דרישות המוסר. יצירות המופת של הספרות היהודית הציגו דיוקנים ריאליים המייצגים את חיי בני האדם ולא את התגשמות האידיאלים המוסריים שלהם. התנהגותם של גיבורי היצירות הקלסיות בספרות המערב אינה יכולה לשמש מופת התנהגות מוסרית. גדולתם של גיבורים ספרותיים היא בעושר הניגודים הנחשף באמצעותם, לא בהתנהגותם לפי כללי מוסר.
ההתנהגות הבלתי מוסרית של רוב גיבורי הקלסיקה בספרות
אברהם משאיל את אשתו לפרעה ומתעשר, מגרש את בכורו למדבר ומתכוון לשחוט את הבן הנותר על מזבח אמונתו. יעקב מפתה את אחיו, מרמה את אביו הזקן והעיוור, גונב את הבכורה ואת הברכה ונמלט לחוץ לארץ מפחד נקמתו המוצדקת של אחיו. יוסף מתעלל באחיו, באביו ובנשיו בספורי רהב על עליונותו המובטחת, ובהתגשמה ­ אין הוא טורח לגאול את אביו מכאב אבלו, וממשיך להתעלל במשך שנים רבות בו ובאחיו עד השברו בבכי. תמר מתחפשת לזונה ונכנסת להריון במרמה מיהודה שהפר הבטחותיו ולא השיאה לבנו.   דוד  מצטרף לפלשתים אויבי ישראל במסע הקרב שלהם נגד שאול ויונתן אהובו, רוצח כמעט את כל בני משפחת המלוכה הישראלית במלחמת אזרחים שיטתית וממושכת המותירה אותו מועמד יחיד למלכות על כל העם, גוזל אשת אחד מקציניו ומוציאו להורג בשדה הקרב. אדיפוס חוטא ברהב המאמלל את ממלכתו וחי חיי מין עם אמו, מדאה רוצחת את ילדיה בגלל קנאתה בבעלה הבוגד בה אחר שהצילה אותו ממוות, המלך ליר מתנהג בטפשות פושעת כלפי היחידה בבנותיו האוהבת ונאמנה לו, פאוסט מוכר נפשו לשטן מפחד האבדן והאומללות המאיימים על כולנו.
עמדותיהם של הסופרים מתבטאות ביחסם לגיבורים ולמעשיהם 
ערכי המוסר ביצירות הספרות הנ''ל מבוטאים בעמדות וביחס הסופרים אל גיבוריהם, מעשיהם וחייהם. סופרים אינם שופטים את גיבוריהם. סופרים חושפים ומגדירים מחדש את האנושיות שבגיבוריהם ובקוראיהם, הם עדים לחולשותיהם וכשלונותיהם, להתמודדותם עם גורלם ועם ערכיהם. השיפוט המוסרי ביצירה גלום ביחס ההזדהות האוהדת (קומפיישן), של הסופרים לגיבוריהם וגיבורותיהם ולאופן הצגת העלילה ביצירה.
יצירות ספרות מייצגות פוטנציות אנושיות כלליות באמצעות גיבורים ייחודיים. אפילו שמות רוב גיבורי הספרות בתנ"ך הם חד פעמיים. עלילותיהם הופכות סמלים מיתיים המשפיעות על השיח האנושי לדורות.
דילמות מוסריות כלל אנושיות נחשפות ביצירה כבעיות אישיות וייחודיות של הדמות שנוצרה בה. עלילות רוב יצירות הספרות הגדולה הן עלילות התמודדות עם כשלון חברתי או מוסרי. אפילו הדיוקן האנושי האידיאלי עצמו מעוצב על רקע הכשלונות האנושיים. המוסרית שבדברות ­ לא תרצח ­ נולדה כתוצאה מפשעי הרצח.
דברות וכללי מוסר עשויים ברובם לאוים ואיסורים, אשר עוצבו על רקע העבירות אותן עברו בני אדם טרם עלה על הדעת לאוסרם. על כן מגן האלוהים על הרוצח הראשון בעולם מפני כל המתנכל ורוצה להתנקם בו. אות קין הוא אות הגנה על מי שפשעו יצר את מושג החטא. ערכיהם המוסריים של הסופרים מתבטאים ביחסה של היצירה לחטאי גיבוריהם וכשלונם.
הכשלון של האדם להגשים אידיאלים שלו, להידמות לדיוקנו האידיאלי, הוא אוניברסלי: כשלון כל המבקשים להגיע לאופק, אשר המרחק ממנו הוא בלתי משתנה ואינו תלוי בעוצמה, בכשרון או בצדק של המתקדמים לעברו.
עדות יצירות ספרות בתנ"ך על מעמד האשה והאלה בחברה היהודית  
יצירות הספרות הבידיונית מעידות על מציאות אנושית ­ חברתית, רוחנית, דתית ­ המאפיינת את החברה בה חיו היוצרים והאופן שבו ראו את המציאות ההיסטורית המתוארת על ידם. יצירות ספרותיות בידיוניות, כ''איליאדה'' או כ''בראשית'', הן מבחינה זו גם תעודות היסטוריות המייצגות את עידני היווצרן, כשם שיצירות כ''מלחמה ושלום'' או ''יוליסס'' של ג'ויס הן תעודות היסטוריות המייצגות מציאות אנושית במאה התשע עשרה והעשרים.
היצירות הספרותיות בתנ"ך מעידות על מציאות היסטורית בה היה מעמדן של הנשים נחות בחברה הפטריארכלית, בה התלות של האשה בגבר היא מוחלטת, למן תלותה באביה ועד תלותה בבעלה. על רקע זה מובן כי מועטות הן היצירות, בתנ"ך ובספרות העתיקה האחרת, המוקדשות לגיבורות נשיות. היוצאים מן הכלל ­ כרות, אסתר, השולמית בשיר השירים ­ מלמדות על הכלל.  גם עובדה זאת מעידה על מעמדן של הנשים בחברה ובהנהגתה, וגם כאן מלמדים היוצאים מן הכלל ­ מרים, דבורה, מעכה, איזבל, חולדה ­ על הכלל.
היצירות הספרותיות בתנ"ך מעידות על מציאות רוחנית, משפחתית ודתית גדושת ניגודים: התיחסות אל נשים כסחורה מכירה מוגדרת על ידי רחל ולאה בשיחתן עם יעקב על אביהן, אך לפי הסכם בין שתיהן הן פוקדות על יעקב עם מי מהן ישכב הלילה. נשים נמכרות ונקנות, מושאלות עבור אתנן, נשים מוצעות לאונס קבוצתי של ההמון, אך אלות נשיות מוערצות ופולחנן נפוץ במקדש בירושלים וברוב יישובי שתי הממלכות. כגון: ה"אשרה" העומדת בבית המקדש  בירושלים שני שליש מימי קיומו, מאז שהמלכה מעכה הציבה אותו שם, שנים מועטות אחר הקמתו, ודת ''עשתורת'' הופכת דת המדינה של רובו של העם, כשהשפעת המלכה איזבל גוברת בממלכה.
הזדהות סופרים, או סופרות, עם גיבורותיהם בספורי התנ"ך
הזדהדות היוצרים של רוב הספורים התנ"כיים עם גיבורותיהם גרמו להרולד בלום, ב''ספרה של ג'יי'', לשאול את עצמו אם לא ייתכן שנשים כתבו את הספורים התנ"כיים הללו. מי עוד כנשים יכול היה לנסח בצורה בוטה ותמציתית כל כך את הטרגדיה הסוציוביולוגית של האשה, כפי שהיא מנוסחת בספור קללת אלוהים את חוה, כעונש על הצלחתה במרד נגד חטאו הקדמון של האלוהים, כאשר בקש לאסור את הדעת והמוסר עליה ועל המין האנושי כולו? (ראה ''פרומתאוס וחוה'' מאת הח''מ ביהדות חופשית מס. 14). הזדהותם של הסופרים עם גיבורותיהן הספרותיות מתבטא בכל היצירות בהן פועלות נשים. כך בספורי שרה, הגר, לאה, רחל, דינה, מרים, דבורה, יעל, תמר אשת ער, רות ונעמי, מיכל, תמר אחות אמנון, בת שבע, השולמית, אסתר.
ברוב המקרים אין האשה  מוצגת כקרבן המשלים עם גורלו, אלא כמי שמתמודדת ופועלת, יוזמת יוזמה מינית או משפחתית, ומונעת מהגברים להחמיר את הקפוח והעוול הנגרמים לה.
האופן שבו מתארים הסופרים את מאבקן של נשים על זכויותיהן המעטות (כזכות הייבום לאלמנות), ההזדהות עם המאבק הזה גם כשאמצעיו מנוגדים כביכול למוסר הקונבנציונלי, מהווים אחד מתסמונות היחס האוהד של סופרי התנ"ך לגיבורותיהן הנשיות.
היוזמה המינית של בנות לוט, לאה, תמר אשת ער ורות
כאשר ארח לוט את שני הגברים, שהיו שליחי האלוהים לסדום, בקש להציל את אורחיו מההמון שצר על ביתו ודרש שימסרם לידיו לאונס קולקטיבי. לוט הציע להמון כי יאנוס במקום אורחיו את שתי בנותיו הבתולות, כמו פלגש בגבעה. כשאלוהים בחר להציל את לוט ובנותיו מהריסות סדום ­ הן ידעו כי רק אם תהיינה אמהות לגברים יש להן עתיד. הן משקות את אביהן ואונסות אותו בשכרותו בזו אחר זו, לילה אחר לילה ­ ולדעת הסופר הן הופכות לאמהות לא רק של בנים אלא של עמים גדולים וחזקים כעמון ומואב.
היוצר של הספור אינו שופט את גיבורותיו, אינו מטיל בהן אשמת גילוי עריות וגניבת זרע ­ הוא רק עד המספר את הקורות אותן, ומוקיע דרך אגב מציאות רוחנית בה גברים מרשים לעצמם להציע נשים במשפחתם לזולתם למען מטרותיהם הם, ומציאות חברתית בה נשים יכולות להתמודד עם מצבן ביוזמתן המינית או המשפחתית.
השאלת שרה ונקמתה 
כשאברהם החליט, אומר הסופר, להציע את שרה לפרעה למען ייטיבו לאברהם בגללה, הוא מודיע לה לפתע כי היא אשה יפה מאד. אחר פתיחת המחמאה שם הסופר בפיו את ההסבר המפותל, כי אם תגיד לשומרי הגבול כי היא אשתו ימיתו אותו בגללה אך אם תאמר להם כי היא אחותו ייטיבו לו. שרה אינה מהססת, אחר שהיתה אשתו משך שנים רבות, הלכה עמו במדבר מארצה וממולדתה ומבית אביה, נדדה עמו לאורך כל חופו המזרחי של הים התיכון, נענית להצעה המגונה של בעלה ואומרת כי היא אחותו, על מנת שיוכלו לקחתה לארמונו של מלך מצרים לימים מספר, ועל ש''ייטיבו לו בגללה".  ואמנם מיטיבים. כשמחזירים את שרה מבית פרעה הופך אברהם מנודד חבירו עני, שירד מפאת הרעב למצרים,לאיש עשיר בעל עבדים ושפחות וחמורים רבים, ואפילו גמלים, חיה נדירה שבוייתה זה לא מכבר. כיון שהעשירה אותו מתחזק מעמדה של שרה בבית אברהם, ואף שבכורו נולד מהגר, אומר הסופר כי אברהם שמע את קול אלוהיו האומר לו: כל מה שתאמר לך שרה לעשות ­ עשה. והוא עושה. כששרה מתקנאת בבנו בכורו של בעלה המשחק עם בנה הקטן יצחק ­ היא דורשת לגרש את הגר ובנה למדבר. אברהם מהסס, יודע כי גירוש אשה וילד למדבר צייה הוא פסק דין מות. אך קול אלוהיו אומר לו לציית לשרה, האשה שהעשירה אותו והסכימה פעמיים להשלח על ידו לבית מלך מארח בנדודיו. כשאברהם יצא לדרך הארוכה להקריב את בנו השני  לאלוהיו, הוא יעשה את זה באישון לילה, ללא ידיעת שרה. ורק לאחר שיעקוד את בני ויקרב מאכלת לגרונו של הבן העקוד לשחטו ­ יעכב בידו שליח של אלוהיו, והוא יתיר את אסורי יצחק.
הסופר מסמיך את ספור מותה של שרה לספור העקדה. לבה של האשה החזקה נשבר משנודע לה המעשה הנורא.  בזכותה היה אברהם לבעל בעמיו, לבעל צבא פרטי בן 314 איש אשר נצח צבאות ארבעה מלכים, בזכות אלה הוזמן להקריב על מזבחו של המלך הכנעני­יבוסי מלכי צדק מלך ירושלם, שהיה כהן לעליון שבאלים הכנענים ''אל''. רק בן יחיד היה לשרה ואותו עמד בעלה להקריב לעולה.
גם כאן אין הסופר מאשים או מצדיק איש ­ רק מדווח את ''מה שקרה'' לדעתו. אך צירוף הדברים ותכניהם מגלה אם לא את פניו, את נטיית לבו והזדהותו של הסופר עם קרבן החטא ­ במילות הדיאלוג הקטוע בין האב לבנו בדרך למזבח, בשתיקת שרה ובמותה.   
אהדת הסופר להגר וישמעאל
את אהדתו להגר, השפחה המצרית שהיתה כנראה חלק מהאתנן ששולם לאברהם, אם בכורו של אברהם שגורשה למדבר ללא סיכוי נראה לעין לשרוד בו עם בנה הקטן, מביע הסופר על ידי גיבורו האלוהי. גיבור ספרותי רב פנים ותדמיות אשר לעתים מייצג את הצדק שהוא אמור להיות ממציאו, גם אם אברהם רואה אותו כשופט כל הארץ שאינו עושה משפט, כשזה מטיל עונשים קולקטיביים אפילו על ערי רשע כסדום ועמורה.
באמצעות גיבורו האלוהי, והעלילה המתפתחת מהבטחותיו נראית בבירור אהדתו להגר וישמעאל, שני המגורשים ללא עוול בכפם על ידי אברהם ושרה, על מנת לא לפגוע בשלמות הירושה, אשר בלבה של שרה אולי נראתה לה כירושתה שלה.
אלוהים מגלה להגר המצרית שחונכה על יובלי מים ולא היתה מוכנה לנדודים במדבר, את הבארות המרוים את הנודדים בצייה. הוא מציל את נפשה ואת נפש בנה, ממנו התרחקה, אומר הסופר כי לא יכלה לראות במות הילד. בפי גיבורו האלוהי נותן הסופר הבטחתו להגר, הבטחת ניחומים שהוגשמה בהיסטוריה, כפי שהיא מוכרת לסופר עצמו: לא רק ישמעאל ישרוד, גם בני ישמעאל ירבו ויתעצמו, ידם בכל ויד כל בהם, ויהיו לגוי גדול.  
ההתמודדות גיבורות נשיות להבטחת אמהותן
יש צד דומה בין ספורי בנות לוט, תמר אשת ער ורות. בשלושת המקרים נעשה לגיבורה הנשית של הסיפור עוול והיא מוצאת עצמה נטולת זכויות. בשלושת המקרים היא יכולה להבטיח את עתידה אם תכנס להריון מגבר מכובד ובעל ייחוס, על מנת שאמהותה תעניק לה את המעמד המינימלי המבטיח את בטחונה ועמדתה בחברה.
בעם ישראל הקדום ביקשו להבטיח את הזכות הזאת לאלמנות עריריות באמצעות חוק המחייב את אחי האח המת להיות אב לילדי האלמנה הערירית ולחלק ירושתם בין בניהם לבניה. חוק ה"ייבום"   ­ הקיים על אף האנאכרוניזם שלו עד היום ­ היה אחד החוקים הפרוגרסיביים של החברה הישראלית הקדומה והיה אמור לסייע לפתרון בעיה חברתית חמורה. הסופרים התנ"כיים אינם מסתפקים בציון החוק, הם מספרים ספורים על מימושו במציאות, על הנסיון של גברים להשתמט מהתחייבויותיהם הנובעות ממנו (אונן, יהודה), או להתעלם ממנו (בועז) ועל יוזמתן המינית של נשים (תמר, נעמי, רות) להתגבר על עבירות מפורשות אלה על החוק באמצעים המעטים שעמדו לרשותן.  
תמר צדקה כשהטמינה מלכודת זונה ליהודה
על אונן, אחי בעלה המת של תמר אשת ער, מוטלת חובת הייבום. הסופר התנכי ­ הרואה ללבות גיבוריו וקורא מחשבותיהם ­ מתאר את ליל המשגל של אונן ותמר ואת המחשבה הנוראה של אונן שהיתה עילת פשעו נגד החוק ונגד המוסר כאחד. בעת המשגל מספר הסופר, אומר אונן בלבו: אם תהרה תמר ותלד, תתחלק ירושתי בין בני לבניה.
מיד הוא משחית זרעו ארצה והיא נשארת ערירית כשהיתה. שוב מגייס הסופר את הגיבור האלוהי לנקיטת העמדה שלו כלפי המעשים: אלוהים המית את אונן על חטא האנוכיות, הקמצנות והמפלצתיות של גבר החושב בעת המשגל עם אשה על עתיד רכושו.
כדרכם של סופרים טובים יש עילה למעשי גיבוריהם, עילה הנראית לפחות להם כמוצדקת. משמתו ער ואונן לאחר ששכבו עם תמר, מנסה אביהם להרחיקה מביתו ולדחות ככל האפשר את נשואיה לשילה, בנו הצעיר, הצעיר מדי, ומשלחה לבית אמה.
עוברות שנים ויהודה, אחד מראשי השבטים החשובים ביותר בעם ישראל, שוכח וזונח את כלתו ואת חובתו לפי חוק הייבום. תמר היא אלמנה ערירית חסרת סיכויים כלשהם בחברה הזאת. כיוון שלא תוכל לנצח בעימות עם ראש השבט ­ היא מחליטה להפילו במלכודת: מתחפשת לזונה, כסוית פנים כדרך הזונות, מחכה כמוהן על אם הדרך, אורבת ליהודה ביום בו הלך עם ידיד שלו למסיבת אסיף.
יהודה אינו עומד בפיתוי. הוא שוכב עם מי שהוא חושב לזונה, מבלי לדעת כי שגל את כלתו. כיוון שלא היה לו מזומנים בכיסו לשלם את האתנן המגיע לה, נתן בידה את אות ראש השבט כערבון, וכששלח לקבלו בתמורה לתשלום, אמרו לו אנשי כפרה של תמר כי אין בכפרם זונה ושליחיו שבו ריקם. כשמודיעים ליהודה כי כלתו ''הרתה לזנונים'' (שהרי היא אסורה במגע של גבר, לפי חוק הייבום, עד שיחלוץ אותה בעל הזכות והחובה לשאתה לאשה), נאנח יהודה אנחת רווחה ­ סוף סוף מצא דרך חוקית להפטר מהאשה ששנים מבניו מתו לדעתו בגינה. ללא משפט מצוה ראש השבט להוציא את כלתו להורג על חטא שחטאה נגד חוק הייבום. וכמו בספורי מתח רבים אחרים מגיעה גם כאן הדרמה לשיאה ברגעיה האחרונים: בעודה מוצאת להורג היא נותנת בפני תלייניה את האותות של ראש השבט ומודיעה להם כי היא הרה מהאיש אשר ''אלה לו''. וכשהפקדון מובא ליהודה הוא אומר את מה שבובר אמר פעם כי חשב למשפט המוסרי ביותר בתנ"ך: ''צדקה ממני''.
כלתו, שהתחפשה לזונה, שסבכה אותו בגילוי עריות, רק מפני שהוא עבר על חוק הייבום צדקה מיהודה. מעמדה הנחות כאשה לא הותיר בידה אמצעי התגוננות והתמודדות לבד ממיניותה. לדעת יהודה, וכפי שנראה גם לדעת הסופר, צדקה תמר כיוון שלא השלימה עם גורלה כקרבן העוול שנעשה לה. יוזמתה המינית, תחבולתה והמלכודת שטמנה לחותנה כל אלה היו חלק מההתמודדות של אשה בודדה עם העוול שגרמה לה חברת הגברים הכל יכולים כביכול.
לספור הזה אין "הפי אנד". תמר נותרה בודדה, אך הצטרפה לשושלת היוחסין של המלך דוד, מלך שדמותו הלכה וגדלה בתרבות היהודית לאחר מותו, עד שהיה לאבי המשיח שיבוא בעתיד. ספרות אופטימית היא ספרות על אנשים המתמודדים עם גורלם ואינם משלימים עמו. מבחינה זו הדמויות הפועלות בה הם ''גיבורים'' ספרותיים ולא רק קרבנות. 
רות בעקבות לאה ותמר אשת ער
רות המואביה מצטרפת לעם היהודי ללא טקסי גיור, לפי הכלל שהציע אחד העם: כל מי שמגדיר עצמו יהודי הוא יהודי. לאחר מות בעלה ואחיו, משנותרת אמם, נעמי, ערירית ובודדה, מצטרפת אליה רות, אליה ואל אלוהיה ואל עמה, והולכת אתה חזרה לבית לחם. כך מתחיל סיפור אשר רבים ביקשו לראות בו אידיליה של חיי כפר מאושרים, ואילו הסופר בנה אותו כסיפור החושף מציאות חברתית מקוטבת בה עשירים ובעלי אחוזות מרשים לעניים וחסרי כל ללקט מה שנותר אחר הקוצרים ובפאות השדה, בהתאם לחוק עתיק ההופך את הצדקה לחובה.
מהוראותיו של בועז, בעל האחוזה, לפועליו, לא להציק לה ולא למנוע ממנה ללקט, נראה כי גם על חוק זה רבו העבירות.  אך בועז, שהוא קרובה של נעמי ורות, השני בתור הקרבה לפי חוק הייבום, מסתפק בכך ואינו דואג לעתידה. לאחר משתה הסיום של הקציר, כשבועז צונח וישן ביינו, מבינה נעמי כי בלילה זה יאפסו תקוותיה להבטיח את מעמדה של רות ושלה. האשה שהיזדקנה עד אין הכר ("הזאת נעמי?" שואלים בבית לחם) מדריכה את כלתה כיצד אונסים גבר ביושנו. כמו לאה שאנסה את יעקב ביינו, כך מתגנבת רות, לפי הוראות נעמי, למקום המשכב של בועז, מגלה את עירומו, גורמת לו להלפת בגופה, להיות לבועלה וממילא לבעלה.
סיפור זה מסתיים בסוף מאושר, מבחינתן של נעמי ורות: כשבעז נלפת בגופה של רות, הוא מתעורר ושואל מי היא, אך מבטיח כי בבוקר יסדיר את הכרוך בחליצתה מזכותו של  הקרוב אליה יותר, ותהיה לאשתו החוקית. בבוקר הוא לוקח אותה למושב העיריה, הוא ''שער העיר'' של בית לחם (מושג המוכר לנו מחפירות בשער גזר ­ מסדרון ארוך וחדרים דמויי ''ח'' פונים אליו, בו התנהלה הפעילות המשפטית והאדמיניסטרטיבית של העיר). שם נערך טקס החליצה לפי חוק הייבום והנשואים דה פאקטו הופכים לנשואים דה יורה, כיון שנשואים יהודיים לא זקוקים כידוע לרב או חופה והם יכולים להעשות בדרכים הרבה ובלבד שהצדדים יתרצו וינתן להם פומבי ואישור של עדים.
באופן שבו מוצגים הדברים בסיפור הזה. כבסיפור בנות לוט, לאה ותמר, מצליחים הסופרים, או הסופרות, לחשוף את מציאות חברתית בה מתקיימת תלות מוחלטת של האשה בגברים, ובה מצליחות נשים להתמודד, גם אם אין בידן להתגבר על נחיתות זו.