|
הומניסט יהודי ישעיהו ברלין (1997-1909) מאת זאב כץ
|
|
הורד את המאמר כקובץ pdf 
|
|
לפני מספר חודשים הלך לעולמו הפילוסוף היהודי ישעיהו ברלין. מראשית קיומה של התנועה הישראלית והבינלאומית ליהדות חילונית הומניסטית, הזדהה פרופסור ברלין עם ערכיה ופעולתה. הוא נתן הסכמתו להיחשב נשיא כבוד של התנועה ושל המכון שלה. הוא גם סייע במשך שנים בגיוס תמיכה כספית לתנועה, במיוחד מ"יד הנדיב", קרן בה היתה לו השפעה מכרעת. ואמנם נהנתה התנועה מתמיכה ברוכה מטעם הקרן הזאת במשך שנים.
על הזדהותו עם עקרונות התנועה ותמיכתו בה אפשר ללמוד יפה ממכתבים שכתב. במכתב ברכה, מסוף 1986, כתב ברלין:
"ברצוני להביא את מיטב הברכות לסמינר הבינלאומי הראשון של האגודה ליהדות הומניסטית חילונית. אין כל ספק שהאבות המייסדים של התנועה הציונית ושל היישוב היהודי בארץ ישראל האמינו בחברה פתוחה, דמוקרטית, מתוך גישה ליברלית נדיבה. הם האמינו בצדק כי ערכים אלו נבעו מהטוב ביותר שבמסורת ישראל ולאור עקרונות אלו נוסדה מדינת ישראל. חלק מהם היו דתיים שומרי מצוות. אחרים לא היו כאלה. אך כולם היו נאמנים ומחוייבים למסורת היהודית, לערכיה הסוציאליים, הדתיים והתרבותיים הייחודיים כלומר לערכים שעיצבו את היהודים כאומה. הם התנגדו בכל כוחם לכל צורה של אי סובלנות, ממנה סבל כה רבות העם היהודי בעבר. ומעל לכל, הם היו נגד כל צורה של אחידות נכפית בכל מגזר של חיי החברה או הרוח. בענין זה הם היו בדעה אחת עם גברים ונשים, בעלי גישה ליבראלית בזמנם, שהאמינו במה שמהווה את המינימום הדרוש לקיום פוליטי ראוי. אי לכך הנני מברך אתכם בחמימות על ערכיכם הליברליים הנדיבים והמושרשים ערכים שתמיד היו במרכז המסורת הציונית, ושאיתם אני שמח להזדהות".
במכתב אחר מה17- בספטמבר 1990 הוא כתב:
"אני בטוח שהאירגון שלכם הוא האירגון שיכול לבוא במגע עם העולים בהצלחה רבה, יותר מכל אחר בישראל. הוא יכול לעשות הרבה טוב להם, לארץ, לאומה".
ובמכתב אחר שנשלח ב18- בנובמבר 1991, הביע שוב סר ישעיהו ברלין את הזדהותו הרבה עם הרעיונות של יהדות הומניסטית חילונית:
"יש לי באורח טבעי סימפטיה לאידיאות שלכם... יש הרבה יהודים בבריה"מ שזקוקים לחינוך לערכים יהודיים וללימוד ההיסטוריה היהודית בצורה שאינה כרוכה באורח ישיר בטקסים דתיים ובשמירת מצוות וזאת על אף שההיסטוריה של היהודים והדת היהודית שלובות זו בזו עמוקות. אתם מוכנים לסייע להביא יהדות לאנשים אלו, ולצעירים שביניהם במיוחד בצורה הסטורית והומניסטית חילונית במידה מסויימת".
מגדולי הוגי הדעות של המאה
פרופסור ישעיהו ברלין היה הוגה דעות והיסטוריון של מחשבת אנוש מהגדולים במאה הזאת. הוא נולד בריגה ב1909- וחי בפטרוגראד בעת המהפכות של 1917. ב1919- התיישב בבריטניה וחי שם באוקספורד עד מותו בראשית נובמבר 1997. אך כפי שאמר לי פעמים מספר: "אני בסופו של דבר יהודי רוסי". במשך כל חייו היה קשור בשפה ובתרבות של רוסיה. גם חלק מפירסומיו ומחקריו היה בשטח הזה. הוא למד במיטב הקולג'ים וכבר בגיל 23 נתמנה מרצה באחד הקולג'ים באוקספורד. הוא היה היהודי הראשון שנבחר (ב1938-) להיות "עמית בניו קולג'". בעת מלחמת העולם השניה גויס לשרות המודיעין והדיפלומטיה הבריטית והוצב בשתי השגרירויות החשובות ביותר וושינגטון ומוסקבה. בשתי הבירות פיתח קשרים נרחבים בעולם האינטלקטואלי. אהבתו לשירה הרוסית הביאה אותו ליחסים קרובים עם יוצרים סוביטיים, למשל, עם אנה אחמטובה בלנינגראד. לפי מקורות מסויימים, כשנודע הדבר לסטלין הוא רגז על קשריה "עם המרגל הבריטי הזה".
אחרי המלחמה חזר ברלין לעולם האקדמי. הוא נתמנה פרופסור לתיאוריה פוליטית וסוציאלית באוניברסיטת אוקספורד. ב1957-, בעקבות מספר פירסומים אקדמאים חשובים שלו, הוא נבחר עמית האקדמיה הבריטית למדעים ובשנים 1978-1974 היה נשיא האקדמיה. ברלין זכה בתוארים גבוהים שניתנו לו ע"י המלוכה הבריטית: אביר האימפריה הבריטית ב1957- ואות השרות ב1971-. הוא קיבל אותות הצטיינות שונים ברחבי העולם. על פועלו למען זכויות האזרח קיבל פרופסור ברלין את פרס ירושלים.
במשך כל חייו היה סר ישעיהו יהודי גאה, והזדהה כציוני. הוא היה מעורה בחיי העם היהודי ועקב בדריכות אחר הנעשה בישראל. אחר מותו של חיים ויצמן, הנשיא הראשון של מדינת ישראל, ואחר שאלברט אינשטיין לא קיבל את הצעתו של בן גוריון לקבל את התפקיד הזה, נעשה בירור אצל ברלין באותו ענין. בעדינות רבה ומתוך הכרת תודה הבהיר פרופסור ברלין כי לא יוכל לקבל את התפקיד. במשך שנים רבות שימש נשיא הקולג' "החדש" על שם וולפסון באוקספורד שם פעל עד ימיו האחרונים.
שפע עצום של הערות, מחשבות וניתוחים
היתה לי הזכות להכיר את פרופ. ברלין בעוד אני עוסק בלימודי דוקטור באוניברסיטת לונדון, במחצית שנות החמישים. השתתפתי אז בסמינר לפילוסופיה מדינית בבית הספר לכלכלה של אוניברסיטה זו. והנה באחת הישיבות הופיע פרופסור ברלין, ובמשך שעה וחצי השמיע שפע עצום של הערות, מחשבות וניתוחים. כדרכו, הוא דיבר במהירות רבה ובאנגלית מטובלת מונחים ואמירות אינטלקטואליות סבוכות למדי. הרושם היה כביר: היה ברור שיש כאן הוגה דעות והיסטוריון של אידיאות מאין כמוהו. מאז יצא לי לשמעו ולשוחח איתו מפעם בפעם הן בעת לימודי וכשנזדמנתי מזמן לזמן ללונדון. כל פגישה היתה חוויה ברלין יכול היה לשוחח על נושאים רבים ביותר. אך בפגישות איתי הוא התעניין במיוחד ושאל הרבה של שלושה נושאים: הנעשה בישראל, במיוחד באשר לענינים של דת, מדינה ותרבות» הנעשה ברוסיה במיוחד כשיכולתי לדווח לו על נסיעותי התכופות לשם בסוף שנות השמונים וראשית שנות התשעים» ומצבם וגישותיהם של יהודים ברוסיה והעולים הרוסיים בארץ. כיאה לאיש שהיה קרוב לחוגו של וייצמן, הוא התעניין ופעל במיוחד בפיתוח החיים הרוחניים והאקדמיים בארץ. הוא היה חבר בחבר הנאמנים של האוניברסיטוה העברית בירושלים וכתב את הערך 'ויצמן' באנציקלופדיה העברית. בתקופה האחרונה לחייו הדאיגה אותו מאוד המגמה ללאומנות יהודית קיצונית ושילובה במעין פונדמנטליזם דתי פסאודומשיחי בישראל.
אידיאל חרות האדם והתרסה כנגד כל צורה של רודנות
דיון בעיקרי תורתו המדינית והפילוסופית מצריך יריעה נרחבת ביותר. כאן יצויין רק כי חוט השני במחשבתו היה הניגוד שהוא ראה בין שני יסודות: מחד גיסא הומניזם, אוטופיזם ודטרמיניזם היסטורי ומאידך גיסא פלורליזם. קיימת התנגשות בלתי נמנעת בין ערכים אלה, הדורשת הכרעה מאוזנת ע"י האדם. בכך, באורח פרדוקסאלי, הוא ראה יסוד מסד לחרות האדם. ידועה הבחנתו בין חרות שלילית לבין חרות חיובית, אותה פיתח בפירסומו "שני מושגים של חרות". "חרות 'שלילית' "עיקר ענינה לשחרר את האדם מכל צורה של שיעבוד", כלומר לתת לו אפשרות להיות הוא עצמו. ואילו הטוענים לחרות 'פוזיטיבית', חרות למשהו ולא ממשהו, "הם לעתים מציעים 'חרות' שהיא מסווה סרק לרודנות אכזרית". הוא הודה כי המניע לעבודתו זו היה "אנטי מרקסיסטי", תוצאה "מכל הדיבורים האלה על 'חרות אמיתית' בנוסח סטליניסטי". בדומה לקארל פופר בעל "החברה הפתוחה ואויביה", טען גם ברלין, בכל כתביו, נגד דטרמיניזם מיכני בהיסטוריה. בני אדם ורעיונותיהם הם שעושים את ההיסטוריה. מעל לכל אין ערך אחד ועליון שהוא נחלתם של אישים ייחודיים בלבד ושלמענו יש להם זכות להקריב המוני בני אדם אחרים ולדכא כל התנגדות. "ברור שערכים יכולים להתנגש זה בזה... קרבנות למען מטרות לטווח קצר, אם מצבם של אנשים כלאחר יאוש ואמנם יש הכרח באמצעים כאלו כפייה מעין זו יש והיא מוצדקת. אולם שואות למען איזה מטרות רחוקות מאוד בכך יש לעג אכזרי לגבי כל מה שיקר לבני אדם, היום או בכל עת. (מתוך ספרו "נהייה אחר אידיאל"). ברלין לא נרתע מלנקוב בשמם של אלה שהוא רואה בהם מחוללי שואות למען ערך עליון או אידיאל רחוק מאוד הכרוך ב'חרות סרק שהיא למעשה מסווה לרודנות אכזרית' "לנין, סטלין, מאו, ואף פול פוט".
גישת יסוד זאת של חרות האדם והתרסה נגד כל צורה של רודנות הבוקעת מכתביו של ישעיהו ברלין היא היא הגישה של הומניזם חילוני כלל אנושי ויהודי כאחת. חבל על דאבדין ולא משתכחין.
|
|
הארץ היחידה שבה יכולים יהודים להרגיש בבית
ראיון עם פרופ' ישעיהו ברלין על מאפייני הזהות היהודית
ש: נראה שיש מקור למתח בין היהדות ובין קיום ישראל כדמוקרטיה ליברלית. במאמר שכתבו אינטלקטואלים מאוקספורד הועלתה הצעה שבישראל תהיה דת רשמית. מדוע עניין זה מהווה בעיה בישראל יותר מאשר באנגליה?
ת: מפני שבאנגליה אין בכנסיה האנגליקנית קנאים הרוצים להתערב בחייהם ובמנהגיהם של מי שאינם מקבלים עליהם את תורתה הרשמית של הכנסיה. בעבר היו טקסים דתיים נגד קתולים, יהודים ואחרים, אבל אלה בוטלו לפני יותר ממאה שנה. לעומת זאת, בישראל יש נטייה לרצות כמה מתביעותיהם הפחות סובלניות של האורתודוקסים, ובעיני זו התערבות בחירויותיו הבסיסיות של האזרח בדמוקרטיה ליברלית.
ש: האם ישראל צריכה לשנות את חוקי המדינה הכופים דרכי התנהגות דתית?
ת: כן, בדמוקרטיה ליברלית חייבת להיות זכות חוקית לגירושים אזרחיים, לנישואים אזרחיים ולקבורה אזרחית, כנהוג במדינות ליברליות אחרות. הכפפת היבטים אלה של החיים האזרחיים לפיקוחה של סמכות דתית התנגשה תמיד עם עקרונות ליברליים. להנחתי, יש נטייה מבורכת בעולם המערבי כיום להשתחרר מן הסמכות הדתית הזו כחלק מן החוק.
ש: האם ישראל זקוקה לחוקה או למגילת זכויות?
ת: זה בהחלט יהיה דבר רצוי. אם הבעיה היא שיש כאן התנגשות עם ההלכה, אני בעד חוקה חילונית. אני יכול רק לומר שלפי דעתי שילוב ההלכה בחוק הישראלי אינו לטובת החרויות הבסיסיות. אבות הציונות הרצל, אוסישקין, נורדאו, סוקולוב, וייצמן, ובמידה מסויימת אפילו בובר לא היו יהודים דתיים שחיו על פי ההלכה. ההתנגדות העזה לציונות מצד חוגים רבניים צמחה במידה רבה על רקע זה. היו רבנים ויהודים שומרי מסורת בין הציונים, אבל הרוב הגדול של הרבנים שנא את הציונות לא פחות מאשר שנאוה היהודים המתבוללים. שנאה זו נבעה בחלקה מהשקפתם שהקמת מדינה ציונית, לפני בואו של המשיח, היא בבחינת חילול השם, ובחלקה משום שחשדו במייסדי הציונות, בצדק, שאינם אוהדים את האורתודוקסיה הדתית.
רוב הוגי הדעות המקוריים של התנועה הציונית, למרות שצמחו על קרקע המסורת היהודית והתחנכו בבתים דתיים, לא הלכו בעקבות המימסד הרבני. העובדה שמדינת ישראל הוקמה בידי אנשים שלא קיבלו עליהם את משמעת הרבנות האורתודוקסית אינה רק נכונה מבחינה היסטורית, היא גם מוצדקת מבחינה פוליטית הם רצו ליצור דמוקרטיה ליברלית מודרנית, לא מדינה אנטי דתית וגם לא תיאוקרטיה קלריקלית.
ש: ובכל זאת, הם לא יצרו מדינה חילונית. מדוע?
ת. אולי משום שאותם אנשים התחנכו על ידי הורים דתיים ומשום שמסורת היא מסורת. להיות יהודי פירושו היה (וכך זה גם כיום) להיות חלק מקהילה המאוחדת בקשרים דתיים חזקים זה שלושת אלפים שנה. אי אפשר להתעלם מזה, ואי אפשר לבטל את זה. תחושת המסורת, תחושת ההמשכיות ההיסטוריתרוחנית, היא חלק מן המהות היהודית.
למייסדים, דווקא משום שהתנגדו להתבוללות, היו סימפטיות כאלה. וייצמן היה ספוג ערכים יהודיים מסורתיים, אך הוא לא רצה פיקוח דתי ולא היה מסכים לתפיסה האומרת כי להיות יהודי פירושו לחיות על פי מצוות ההלכה. אני מאמין ברעיון של כנסייה חופשית במדינה חופשית, בני האדם זכאים להאמין באופן חופשי על פי בחירתם, בלי התערבות מצד האומרים שישראל או שתהיה מדינה דתית אורתודוקסית או שלא תתקיים כלל. להתערבות מעין זו אני קורא עריצות.
ש: אם כך, באיזה מובן ישראל היא מדינה יהודית?
ת: אנחנו עם. עמים נוצרים על ידי זכרונות, על ידי שפה, על ידי מנהגים, על ידי מוצא, על יד דת, על ידי כל דבר היוצר סולידריות קבוצתית. להיות חבר בעם כלשהו בין שמדובר במדינה לאומית ובין שלא פירושו לחיות בקרב אנשים המבינים זה את זה, בלי קשר להבדלים שבינהם. בכל מקום אחר עליך להסביר את עצמך. יהודי בישראל מרגיש "בבית". הוא אינו צריך להסביר את עצמו. היהודי בפרו צריך לעשת זאת. זה פירושו של "בתוך עמי אנוכי יושב".
ש: זאת אומרת שאתה רואה את ישראל כמדינה יהודית הדוגלת במשמעות הלאומית של היהדות?
ת: אנחנו יהודים. מיהו יהודי? יהודי הוא קודם כל מי שהאחרים רואים בו באופן טבעי יהודי. אנשים הנחשבים ליהודים, יודעים שהם יהודים, לפעמים בעל כורחם.
ש: והרוצים להצטרף?
ת. את מתכוונת להתגייר? לדעתי מי שרוצה להתגייר צריך לאפשר לו להתגייר ולאחר הגיור יש לראות בו יהודי. יהודים ליברלים או יהודים רפורמיים אמונתם בעיני היא צורה קצת דלילה או קלושה של היהדות, אבל הם יהודים לכל דבר. בעיני כל הענין הזה של אי הכרה בגיור או בנישואין שאינם אורתודוקסיים הוא ענין מאוד לא רצוי, חוסר סובלנות הראוי לגינוי, זו קנאות.
ש: אתה סבור שישראל מסוגלת להיות בעת ובעונה אחת גם מדינה לאומית מולדת לעם היהודי, וגם דמוקרטיה ליברלית ושעלינו לנסות ולשמר את שני האידיאלים האלה במידת האפשר?
ת: כן. ישראל חייבת להיות דמוקרטיה ליברלית ככל דמוקרטיה ליברלית אחרת. כולנו יודעים היטב מה משמעותה של דמוקרטיה ליברלית. דנמרק היא דמוקרטיה ליברלית וכמוה גם הולנד, שוודיה וניו זילנד, אנגליה, צרפת ואיטליה. ישראל רוצה בתבנית זו. בזה האמינו אבות הציונות וזה מה שיצרו, ואינני מבקש יותר מזה מין דמוקרטיה ליברלית סוציאלית לא מסודרת. לא מסודרת מפני שברגע שמתחילים לעשות סדר מגלים שמתחיל דיכוי. מישהו נלחץ שלא בצדק. הסדר דיכוי הביטוי האישי אינו אידיאל רצוי לשום מדינה, ובפרט לא למדינת ישראל, שבה חברה הטרוגנית חדשה מוקפת רבגוניות. אלה עקרונות בסיסיים המצטרפים לחופש הדיבור, לחופש ניהול החיים הפרטיים על פי רצונו של כל אדם כל עוד אינו עובר על החוק. אסור לנטוש כללים אלה בישראל. אינני רואה איך יכולים מוסדות ונהלים כאלה לסכן את אופיה של המדינה היהודית. אבל ישראל, כמובן, חייבת לשמור על רוב יהודי» עליה להיות, מעל לכל, מדינה יהודית, הארץ היחידה שבה יכולים יהודים להרגיש בבית במלוא מובן המילה, בלא האינוחות החברתית הפוגעת בהם, בכל ארץ אחרת, אפילו בחברות החופשיות ביותר.
(קטעים מתוך ראיון שערכה יעל תמיר רפאלי, פורסם ב"יהדות הומניסטית חילונית" מס. 2)
|
|
|
|
|
.jpg){kind=small}
