המושג "הגות חרדית" מתייחס לכמה תנועות דתיות שונות זו מזו אבל מאוחדות מבחינת ההבחנה בינן לבין כל שאר התנועות הדתיות בעם היהודי, לרבות אלו המוגדרות כ"אורתודוכסיות", בסירובן המוחלט להשתלב בחברה ובתרבות המודרנית, באשר יסודותיה הם חילוניים ומבוססים על רעיון ריבונות האדם. היסודות החיוביים הכלליים ביותר של האמונה ואורח החיים הדתי משותפים לתנועות החרדיות והאורתודוכסיות: הבנה "פונדמנטלית" של עיקרי "תורה מן השמים" ו"השגחה", וציות לנורמות ההלכתיות, שנקבעו על­ידי ה"אחרונים" בחינת "שלחן ערוך" ו"משנה ברורה". אמנם בדור האחרון הוסיפו התנועות החרדיות את המוסדות הסמכותיים של "דעת תורה" ו"אמונת חכמים", ועל­ידי כך הבדילו עצמן מן האורתודוכסיה הרגילה גם מבחינת היישום של היסודות המשותפים, אבל המקור לייחוד המהותי, הניכר בכל דרכי החשיבה החרדית ובסגנון אורחות חייה, הוא הבידול הכתתי מן הסביבה, שהקהילה החרדית חיה בתוכה ותלויה בה, ובידול זה חל לא רק על העולם הלא יהודי, אלא גם, ואפילו בעיקר, על העולם היהודי שסיגל לעצמו יסודות של התרבות ה"כללית".
להבנת המשך הדיון ראוי להדגיש, כי דחיית התרבות החילונית הכללית על­ידי התנועות החרדיות היתה, ועל פני השטח עדיין הנה, כוללנית, גורפת ופשטנית בכוונה תחילה. היא נמנעת לכתחילה מכל ניסיון להכיר את התופעה הנדחית כפי שהיא מבינה את עצמה, או להבחין בתוכה מגמות שונות, שאולי אפשר להתייחס אליהן בחיוב חלקי. ההגות החרדית מצביעה על הדבר הזר, הניכר היטב מבחוץ בחידושו ובחריגתו המוצהרת מן הנורמות שנקבעו ונתקדשו בעבר. היא שוללת אותו "על הסף" באשר הוא חדש ושונה ממנה, ומפרשת את מהותו ומניעיו אך ורק מנקודת הראות שלה.
ההומניזם כפרי עץ הדעת ­ תוכו נשחת ומוות בו
כך מלכתחילה. אך נשים לב שזוהי הכרעה מחושבת, והיא איננה נובעת מתוך פשטנות ורדידות, כפי שנדמה למתנגדים המתבוננים בה מבחוץ, אלא דווקא מתוך הבנה עקבית של הגיון העמדה הפונדמנטלית: הבנת מהותן של השקפות זרות באמונה ובאורחות חיים לפי הגיונן העצמי, אפילו היא ביקורתית ונסמכת על אמונה מוצקה, צריכה לפתוח בהתייחסות אובייקטיבית אל המושא הנדון. היא מנטרלת, לו רק לשעה, את הדחייה, ובכך כבר היא מהוה צעד של הפנמה. צעד כזה הוא ממנו ובו שינוי העמדה הנפשית המקורית של המאמין התמים. התמימות נשברת ומתחיל הפיתוי. תחילה במידה זעירה ולא מודעת, אך אחריתה מי ישורנה. מי שמסרב לא רק לחידושים המסויימים לגופם, אלא לעצם הרעיון של חידוש ושינוי בהשקפה דתית מקובלת מדורות, הנחשבת לאמת מוחלטת, חייב, אפוא, לחסום על הסף את המגע האובייקטיבי עם החדש המאיים על זהותו, אף כי הוא מודע לכך ­ ויש להדגיש שהמנהיגות החרדית היתה מודעת לכך ­ שההחלטה לפסול כל דבר חדש גם היא בגדר חידוש, והיא, אכן, שינתה את היחס המסורתי לסוג של חידושים, שנתפסו כלגיטימיים בעבר. משמע שסיסמת ה"חדש אסור מן התורה" היתה הכרעה מודעת, שקולה ומעמיקה, שהעדיפה את הרע במיעוטו, כדי להתגונן מפני רעה הרת אסון.
חשיבותה של הבהרה זו נעוצה בכך, שה"טאבו" שהיהדות החרדית הטילה על הלימוד והעיון בספרות ההשכלה, ביטא הבנה נכונה, אם כי חד­צדדית, הן של עצמה והן של החדש התוקף אותה. אכן ראוי לשים לב לכך, שלמרות השטחיות המכוונת נכללה בהיאטמות החרדית תשובה עניינית לאתגר ההומניזם, שחולל והנהיג את תהליך החילון בתרבות המערב, מראשיתו בסוף המאה השמונה עשרה. ההגות החרדית אמנם לא הגיבה על השקפת העולם ההומניסטית לפי הגיונה העצמי, אבל היא כן הגיבה על התהליך הרוחני, שחולל אותה במחאה נגד הדת המסורתית הממוסדת.
עמדת היסוד שחוללה את ההומניזם, היתה התמרדות נגד סמכותיות מוחלטת, המגבילה את הצמיחה העצמית וההכרעה בכיוון של פתיחות אל האחר והשונה, במגמה של הרחבת העצמיות, תוך חתירה אל האוניברסלי. היה בה, אפוא, חיוב המוכנות הפנימית של האדם להשתנות בהתמדה על­ידי מיצוי עצמיותו, מתוך ההכרה שהשתנות האישיות התרבותית מתוכה אינה בגידה בזהות העצמית, אלא להיפך ­ התפתחותה מתוך הפוטנציאל הבלתי נדלה שלה. זהו יסוד ההומניזם, גרעין הגיונו העצמי. הוגה הדעות החרדי שגונן על זהותו הסמכותית הנתקפת הרגיש, אפוא, היטב בעומק עצמו את המניעים הנפשיים הדוחפים אל הכוון ההומניסטי. גם בעיניו היתה בהם עצמת פיתוי אדירה, ודווקא משום כך נבהל מפניהם. אין לתמוה על כך, שההוגה החרדי ראה בעמדה הרוחנית שביסוד ההומניזם: השאיפה לחופש, השאיפה להתפתחות תוך מיצוי עצמי, השתוקקות לעיצוב הזהות בכוחות היצירתיים של האישיות ­ דבר יצרי ושטני המאיים על הזהות החרדית לא רק מבחוץ אלא בעיקר מבפנים. ההומניזם נראה כפרי עץ הדעת שבגן העדן: "תאווה לעיינים" ו"נחמד להשכיל", אך תוכו נשחת ומוות בו.
כבר מן הנאמר לעיל ברור, שהדחייה על הסף של ההומניזם הארצי, בלי לנסות להכיר אותו מתוכו, היתה רק העמדה המקדמית שלא מנעה, ולא יכלה למנוע, את ההתעניינות העוקפת, המציצה מבעד לחרכים, בתרבות ההומניסטית הסובבת, במניעיה, ערכיה ודרכי חשיבתה. המנהיגות החרדית הקימה חומת גיטו גבוהה ואטומה על עדתה מפני השפעת ערכי התרבות ההומניסטית. כל תהליכי החינוך החרדי נרתמו למשימה הזאת, אבל היא עצמה הרגישה צורך כפייתי להכיר ולהבין את התרבות הנדחית שהיא תלויה בה. מיגננה בפני סביבה מוכרחה להיות אקטיבית ולא רק פסיבית, ומיגננה אקטיבית צריכה להכיר את האויב. זוהי דילמה. כי, כאמור, הכרת האויב עלולה להביא לידי הפנמה.
ההומניזם האמיתי מצוי דווקא בתורה
בדיעבד, אכן אפשר לקבוע כי גם בתנועות החרדיות נוצרו בהמשך הדרך איים של הפנמת מסרים הומניסטיים בכלים ההגותיים המסורתיים, המזכירים במדה רבה את תהליכי ההפנמה של האורתודוכסיה המודרנית. שתי הדוגמאות המאלפות ביותר התפתחו ביהדות הליטאית: "תנועת המוסר" מזה, והלמדנות ההלכתית הבריסקאית מזה. גם ההשקפות הציוניות­דתיות של הרב ריינס ושל הרב קוק ואחר כך של סולובייציק, התפתחו מתוך תהליך הפנמה מסוג זה, שבא להוכיח שהומניזם אמיתי, להבדיל מן ההומניזם המדומה שצמח מתוך מרד נגד האמונה וההלכה, נמצא דווקא בתורה. אולם אפילו בהתפתחויות הנועזות הללו ניכרת האסטרטגיה המתוחכמת, המאפשרת את ההפנמה המודעת של מסרים הומניסטיים תוך כדי פסילתם הטוטאלית בתור שכאלה, בבחינת זיופים נוצצים של המטבע האמיתית המקורית. הוגי הדעות החשובים ביותר והמתוחכמים ביותר של היהדות החרדית, שיצרו את משנותיהם בין שתי מלחמות העולם ובתוך שנות מלחמת העולם השניה: הד"ר יצחק ברויאר, הרב יהודה אשלג, הרב אליהו דסלר, הרב קלונימוס קעלמיש שפירא (האדמו"ר מפיאסצענא), היו כולם (פרט לברויאר בעל תאר הדוקטור) אוטודידקטים, שרכשו להם בשיטות של בית המדרש מידות מסויימות של השכלה פילוסופית כללית, והם שגיבשו את האסטרטגיה החרדית הנאורה, שניסתה לגייס את ההומניזם עצמו למלחמה נגדו, בדרך של למידה מתפלמסת. למידה זו פותחת בזיהוי תשתית הכפירה שבהומניזם המערבי, עוברת לחשיפת נקודות התורפה בהשקפת העולם ההומניסטית, ונעזרת לשם כך בביקורת העצמית הטיפוסית של ההומניזם, שגברה מאוד לנוכח המשברים המוסריים בחברה המערבית המודרנית. היא מסיימת בהצבעה על כך שכל הנראה ליהודים חיובי ומושך בהומניזם מצוי בתורה, מתבסס על האמונה, ומתקיים אך ורק על­ידי הציות להלכה.
אסטרטגיה פולמוסית מתוחכמת זו מאיירת את התכן: המתקפה החרדית של ההומניזם לא דחתה את "מעטפתו" המוסרית המושכת, אלא את המהות הכופרת שבמקורה. אשר ל"מעטפת", ההגות החרדית לא הכחישה שהיא חיובית ונעלה כשלעצמה, בייחוד כאשר מדובר בהומניזם של ה"גויים". ככלות הכל אי אפשר היה שלא להבחין בעובדה, שהומניסטים גויים טובים ליהודים דווקא באשר הם חילונים. אדרבא. ככל שהם פחות דתיים, קרי: פחות נוצרים, ויותר חילוניים, קרי: הומניסטים, הם יותר טובים ליהודים. אבל גם כאשר מדובר בהומניסטים היהודים המתייחסים לתביעות מוסרם כאל מצוות, ומתאמצים לקיימן הלכה למעשה, אין להכחיש את החיוב שיש בהם, והרי חיוב זה הוא שהרשים מנהיג חרדי כמו הרב קוק, והביאו לידי פריצת המסגרת החרדי בכוון הציונות וההומניזם. אלא שלדידם של ההוגים החרדים, כולל הרב קוק, מקורו האמיתי של המוסר שההומניסטים משתבחים בו הוא בתורה, ומה שההומניזם מוסיף עליו מעצמו, תוך כדי עקירתו מן התורה וביסוסו על הרצון הריבוני של האדם, פוסל אותו ממנו ובו כזיוף נוצץ, עם שהוא ממיר את המשמעות האמיתית, והפך אותה על פניה על­ידי שימת הרע לטוב והטוב לרע.
נזקק לניסוח הפרדוכסלי המחודד של הד"ר יצחק ברויאר, שידע לעשות שימוש מיומן בפילוסופיה של קאנט: לא התכן קובע אלא הכוונה, והכוונה נגדרת על­ידי הסמכות המחייבת. מצווה שמקיימים באשר היא מצוות אלוהים בתורתו היא טובה, באשר היא מבטאת את הכנעת האדם לערך העומד מעליו, ואילו אותה עשייה כשהיא נעשית בבחירת רצונו של האדם ועל­פי שיקול דעתו, היא רעה מפני שהיא מבטאת את אינטרס הריבונות האנושית, שהוא אנוכי במהותו. הבדל הסמכות הוא, אפוא, הבדל המשמעות, שכן הברירה האמיתית בין הטוב לבין הרע היא זו שבין היות האדם משרת אידיאל שמעליו, לבין היותו משרת את האינטרס האנוכי של עצמו.
כשבאים להסיק את המסקנות הנורמטיביות המתחייבות מעמדה זו מבחינת היחס להומניסטים ולתנועות הומניסטיות, נדרשת, כמובן, ההבחנה בין האידיאולוגיה לבין האנשים המאמינים בה, וממנה יכלו להתפתח שתי גישות סותרות, על בסיסה של האידיאולוגיה החרדית הכללית. הגישה הקיצונית, שנציגיה המובהקים הם חסידי סאטמר, היא דימונולוגית מיסודה. היא מזהה מלכתחילה את האידיאולוגיה עם האנשים, ואת האנשים עם האידיאולוגיה. כל מי שמחזיק באידיאולוגיה הנכונה ומשתייך לחבורה הנכונה קדוש ייאמר לו, וכל מי שמחזיק באידיאולוגיה הטועה ומשתייך לחבורה הפסולה, הוא טמא ונשחת ומצווה להחרימו ולרדוף אותו. אולם יש להדגיש, שהתנועות החרדיות הגדולות לא נתפסו לקיצוניות זו, ובוודאי לא נתפסו לה הוגי הדעות של החרדיות הנאורה, שנזכרו לעיל. אדרבא, הם עמדו על עיקר ההבחנה בין האידיאולוגיה לבין האנשים, והם חתרו להבין מדוע נפתו אנשים טובים ויהודים טובים רבים כל כך לאידיאולוגיות הללו.
הדימוניות יוחסה אפוא לאידיאולוגיה ולמקורותיה, לתנועות הממוסדות ולאידיאולוגים המנהיגים אותן. בדרך זו זיהו אותה כאסטרטגיה זייפנית, שהצליחה להפיל בשחיתותה אנשים טובים שאינם מבינים את טעותם ונפתים לתדמית החיובית של השקפת עולם המצדיקה גם את דחפי יצרם, ומהפכת בהם בהדרגה את הטוב לרע. משמע שהמאבק צריך להיות על נפשם של ההומניסטים התמימים כדי להחזירם לדרכה של תורה. אבל ברור שאם לא יחזרו בתשובה בעוד מוע,ד יגיע השלב שבו תצליח האידיאולוגיה הנשחתת לעצב את אישיותם של כל הנפתים להחזיק בה, ואז יתרחש המהפך המגלה את פניו האמיתיים של ההומניזם מבעד למסווה הכוזב.
הנאציזם והקומוניזם ­ תאומי סיאם שהגיחו מרחם החילוניות
בנקודה זו אנו מגיעים להסבר מהותן של התנועות הגדולות שגילו, לדעת הוגי הדעות החרדים, את פרצופו האמיתי של ההומניזם: הקומוניזם הלניניסטי­סטליניסטי והנאציזם. שתיהן באו, לדעת הוגי הדעות החרדים, הישר מן ההומניזם, ושתיהן גילו את פרצופן האמיתי במלחמת החורמה שהן מנהלות נגד העם היהודי ונגד היהדות. נדגיש אפוא שההגות החרדית סרבה לקבל את ההבחנה בין שתי התנועות הללו, למרות שהקומוניזם הצליח להפיל בשחיתותו יהודים רבים. אדרבא, עובדה זו היא שמגלה את הקשר הרצוף בין ההומניזם לעריצות אלילית טוטליטרית, והיא המחמירה ביותר את סכנת הזן השמאלני שלה.
היתה זו, כמובן, הערכה מנוגדת בתכלית להשקפת עולמם של רוב המזדהים עם התנועות ההומניסטיות בזמן מלחמת העולם השניה, אלה שראו בה מלחמת "בני אור" ב"בני חושך", שהיא מלחמת ההומניזם והדמוקרטיה בעריצות הטוטליטרית האנטי­הומניסטית. כיוון שברית המועצות התייצבה לבסוף לימין כוחות ה"ברית" נגד גרמניה הנאצית ואיטליה הפאשיסטית, נעלמה מעיניהם של רוב ההומניסטים הקירבה המהותית בין שני הסוגים הללו של רשע טוטליטרי, והם ניסו לתרץ את הטוטליטריות הקומוניסטית בדרכי הדיאלקטיקה. הוגי הדעות החרדיים לא נפלו בפח הדיאלקטיקה המרכסיסטית. בעיניהם היו הקומוניזם, הנאציזם והפאשיזם תופעה אחת בעינה.
הם התייחסו בביטול גם לדעה, שהמלחמה  בין "בנות הברית" לבין כוחות "הציר" היא מלחמת "בני אור" ב"בני חושך". מתוך עקביות נחרצת לשיטתם הם ראו את המלחמה כ"מלחמת גוג ומגוג", כלומר, כמלחמה בין דרגות שונות של התגלות אותו סוג של רוע זדוני, הגלוי והמסתתר. הישועה האמיתית לא תבוא לא מאלה ולא מאלה, אלא מהתערבות ניסית גואלת שתבוא לבסוף מצד היושב בשמים. המלחמה תהרוס כליל את שלטון הרשע האנושי, המכלה למעשה את עצמו ואז תתגלה מלכות שמים המשיחית.
ראוי להזכיר בהקשר זה את העובדה שהתנועות ההומניסטיות, ובכללן את התנועות המרכסיסטיות, התקשו להסביר את התפרצות הרשע ההיטלריסטי לשיטתן. שום דיאלקטיקה לא יכלה לתרץ את הרשעות הנאצית האי­רציונלית, הסותרת את ההומניזם מעגינתו באמונה שהאדם הוא רציונלי, טוב מיסודו ומסוגל להתגבר על הרוע שבו בכוחות טבעו. בנקודה זו יכלה, אפוא, ההגות החרדית לחגוג את ניצחונה, שנראה בשנות המלחמה חד­משמעי כל כך: הנאציזם והקומוניזם, שההומניסטים הצרופים הגדירום כתנועות אנטי­הומניסטיות, היו מבחינתה תאומי סיאם שהגיחו מרחם ההומניזם כדי לחשוף את פרצופו הנסתר: הוא אינו אלא אותה העבודה הזרה הנוראה והמשחיתה ביותר שהיתה מעולם: האלהת האדם את עצמו. ההומניזם ראה את האדם כתכלית הבריאה. הוא היה בעיניו "אמת המידה של הכל". פרוש הדבר, שהוא חתר מלכתחילה להושיב את האדם על כסא האלוהים, והנה זוהי מהות הגילויים של הטוטליטריות בשני גילוייה המודרניים.
אל נתמה, אפוא, שהתשוקה השטנית לריבונות אנושית התגשמה על ידי דיכוי האנושות ועל­ידי מחיקת האנושי שבאדם, שנברא בצלם בוראו ונועד לעבודתו. סוף סוף על מי יכול בשר ודם לשפוך את שלטונו, לאחר שהכחיש את האנושי שבו על­ידי יומרתו לשלוט¿ גם אל נתמה שבדרך אל השלטון, רואה האדם המתיימר להיות אלוהים בעם היהודי וביהדות האמיתית את אויביו הראשיים. תורת היהדות היא השומרת על צלם האלוהים באדם לבל יישחת, והעם היהודי הוא היודע ועד למלכות אלוהים בעולם. מלחמת העולם נערכה, אפוא, בין ההומניזם, שהיה לעבודה זרה וגלויה, ובין היהדות המיוצגת על­ ידי התנועות החרדיות, ואין תימה שהן הנתקפות יותר מכל חלק אחר בעם היהודי. הן שנבחרו לקדש את השם במלחמת "גוג ומגוג" שעל סף הגאולה האחרונה.
בין כה וכה ברור כי הוגי הדעות החרדים לא הופתעו מהופעת הנאציזם ומהכרזת המלחמה הגורפת של היטלר נגד העם היהודי ונגד היהדות. אדרבא, זו היתה לדעתם ההוכחה האכזרית לצדקתם. היהדות החרדית צפתה את ההתפתחות מראש על יסוד המקורות התורניים, ואף הזהירה מפניה. התנועות ההומניסטיות התעוורו בגלל הצלחותיהן הארציות בראשית הדרך, ולא שעו לאזהרות בעוד מועד. חכמת המסכן החרדית היתה בזויה בעיניהן, אבל כשהמלחמה הגיעה לעיצומה והשמדת היהודים בידי הנאצים הגיעה לשיאה, לא יכלו גם ההומניסטים הנדהמים להכחיש את האמת הגלויה. הם יעמדו בפני הבחירה האמיתית בין דרכה של תורה לבין האמונה ביוזמה אנושית גואלת, שכל התנועות ההומניסטיות בעם היהודי נפתו לה, ובראש ובראשונה הציונות, שהיא בבחינת "כוחי ועוצם ידי" ממש. מי שיעשה תשובה בעוד מועד ייוושע, כאשר תתגלה מלכות אלוהים בעולם. אין צריך לומר כי ראיית המלחמה והשואה כקיום התחזית החרדית וכהצדקת עמדותיה בויכוח ההיסטורי שבינה לבין התנועות ההומניסטיות בעם היהודי, היתה מקור כוח העמידה של המנהיגות החרדית ששרדה מן השואה, למרות שהתנועות החרדיות סבלו יותר מכל תנועה אחרת בעם היהודי, ולמרות שלכאורה היה נראה, שהתנגדותן לציונות היתה טעות היסטורית גורלית. עד היום זוהי, כמדומה, אי­ההבנה העמוקה ביותר השוררת בין התנועות החילוניות לבין התנועות החרדיות: התנועות החילוניות מתקשות להבין את הטענה החרדית שהשואה לא רק שלא ערערה את השקפת עולמן, אלא אדרבא, היא אשרה אותה. משמע שלא הציונות נצחה במלחמה, למרות הקמת המדינה אחריה. היהדות החרדית היא שנצחה בהתמודדות הרוחנית שנמשכה לאורך כל המחצית הראשונה של המאה, בינה לבין כל שאר התנועות בעם היהודי, בעוד שהתנועות ההומניסטיות כשלו והשקפות עולמן הופרכו.
זהו מכל מקום המקור להלך הרוח התוקפני של התנועות החרדיות עד היום. הוא מתגלה הן בתנועת ההחזרה בתשובה, והן בהתייחסות המבזה כלפי החילוניות כתופעה של כוחניות ייצרית, נהנתנות חומרנית וריקנות ערכית. גם באופן זה החילוניות מאיימת על הזהות החרדית, ובדיעבד היא ממשיכה להטיל עליה אימה דימונית, אבל שוב, לא כאיום רוחני אלא כפיתוי ייצרי, והדבר מקל על המגננה, אולי גם על המעורבות בתהליכים הפוליטיים והכלכליים לשם השגת המשאבים החומריים הנחוצים לצרכה.