|
לא מצאתי אצל חיים כהן הגדרה מדויקת של המושג הומניזם, ומאוד יתכן שלא התעמקתי די הצורך. ועם זאת, די ברור למה התכוון – לגישה האומרת שהאדם אחראי על עצמו, ואינו זקוק לכוח עליון כדי לעשות זאת. מצד אחר, הומניזם פירושו ראייה כוללת של אינטרס אנושי, כלומר בראש וראשונה שמירה על חייו וכבודו של האדם. נדמה לי שחיים כהן היה מדגיש את אותם היסודות במורשת היהודית המבטאים גישות אלה, ומתנגד ודוחה אותם היסודות הנוגדים אותם. הוא היה בוודאי מצטט מן הכתובים הקלסיים של המורשת את הקטעים המתאימים המוכיחים שגם התרבות היהודית פיתחה יסודות של הומניזם, וזאת בכל התקופות. ברצוני להעיר מספר הערות בעניינים אלה.
אני מציע לא לעסוק כאן במושגים מופשטים, או בשאיפות לעולם מושלם שבו נמנעות פגיעות בחייהם וכבודם של בני אדם. אידיאליזם כזה חשוב אמנם, ושאיפות כאלה עומדות בלא ספק כעמודי תווך התומכים בכל פעולה הומניסטית אמיתית, אולם הן כשלעצמן לא יועילו דבר לאוכלוסיות העומדות בפני סכנה לחייהן, עצמאותן וכבודן. ראשית, ראוי להבחין בין הומניזם לבין הומניטאריות, אף שאין ספק ששני המושגים קשורים אהדדי. גישה הומניטארית מצטיינת בעבודה של טיפול באוכלוסיות הנמצאות בסכנה, מבחינת אספקת מזון, תרופות, מחסה, שירותים בסיסים וכיו"ב. הומניזם הוא ראייה כוללת המנסה להתייחס לבני אדם בכלל כיצורים אוטונומיים הראויים להגנה על חייהם וכבודם.
נשאלת השאלה מדוע מחצית תולדות האדם, בהמעטה, הם רצח הדדי ופעולות אנטי-הומניסטיות בעליל. הרי ברור לכל מי שמציץ בהיסטוריה האנושית, שמעשים שניתן להגדיר אותם כהתעמרות, דיכוי, גרימת סבל, רציחות המוניות ורציחות עם הם חלק מהותי מתולדות העולם. אין כמעט תרבות או עם שאינם נגועים בדבר הזה, מקדמת דנא ועד ימינו. במורשת היהודית, ובראש וראשונה ביצירה היהודית הגדולה, בתנ"ך, יש תיאור קשה ביותר של מעשים שנעשו על ידי בני ישראל לבני עמים אחרים. ניקח לדוגמה את פרק ל"א בספר במדבר, בו מדובר על השמדת המדיינים, כנקמה על מעשיהם. אחרי שבני ישראל רצחו את כל הגברים המדייניים, בא אליהם משה, בשם האל כמובן, וטוען נגדם שלא עשו את רצון האל כי השאירו את הנשים והילדים בחיים. מאחר שבני ישראל הם כנראה אנשים ממושמעים מאוד, הם יוצאים והורגים את כל הנשים, ואת כל הילדים הזכרים. את הבתולות משאירים בחיים, ואפשר לנחש מדוע. סביר להניח שזה סיפור בדוי והדבר מעולם לא קרה, אולם אין לטעות בדברים: יש כאן קריאה ברורה לרצח עם – וזה חלק מן המסורת והמורשת היהודית. הדבר אינו יוצא דופן. לא רק בתנ"ך יש מספר לא קטן של מקרים דומים, אלא גם בכתבים של דתות ותרבויות אחרות. לפי דברי הבשורה הנוצרית, נכנס ישו, שהביא אהבה לעולם, לבית המקדש, והפך שם את שולחנות הסוחרים וגירש אותם מן המשכן. מה חטאו סוחרים אלה? הרי ברור שמישהו היה צריך למכור לעולים לרגל את החיות אותן הם אמורים היו להקריב על המזבח, וחזקה הייתה על הסוחרים בחצר בית המקדש שלא יהיה פגם בסחורה שהם מכרו. והנה בא גלילי אלים ובכוח הזרוע מתנכל לעבודה דתית מקובלת. אותו גלילי גם אומר שמי שאינו איתו, הוא נגדו – הצהרת מלחמה ברורה. בשורת האהבה שלו מיתרגמת על ידי חסידיו בדורות הבאים כקריאה לאלימות קיצונית, ובשם דת האהבה הזאת נרצחו מיליונים של בני אדם, רובם הגדול נוצרים, על ידי נוצרים אחרים. הוודות ההודיות מלאות תיאורי מלחמה. תורתו של קונג-פו-טסה הושלמה על ידי תיאורטיקנים סיניים שהסבירו איך להילחם ולהרוג. מלך בורמזי בודהיסטי נלחם באויביו שכתבי מסורות הבודהה היו ברשותם מלחמה אכזרית ורבת קרבנות, כדי להעביר אל מלכותו את הכתבים האלה, המפארים את תורת אי-האלימות. ניתן לראות את מקום שמירתם של הכתבים הללו עד היום בעיר מנדליי. וכן הלאה, ad infinitum et ad nauseam.
ניתן לומר במידה גדולה של וודאות שבכל בני האדם קיים אינסטינקט שמביא לפעולות דיכוי והרג. מהיכן בא הדבר הזה? גנטיקאים חקרו ומצאו שכל בני האדם החיים על כדור הארץ כיום וכל אבותיהם, מוצאם מקבוצה של אולי כמה עשרות אלפי יצורים ממין homo sapiens אשר התפתחו מיצורים שקדמו להם ואכלסו את מזרח אפריקה לפני כ- 150.000 שנים בקירוב, אולי קצת פחות ואולי קצת יותר. אין אפוא גזעים בעולם, כי כולם באים מאותו מקור – וכאן יש לציין שהתנ"ך תומך בשוויון זה בין בני האדם, בין השאר בסיפור על אדם וחווה. מראשית ההתפתחות של המין האנושי חיו בני האדם בקבוצות, בעדרים. בני האדם הם יונקים טורפים טריטוריאליים. אנחנו מתקיימים על ידי אכילת בשר של חיות אחרות ושל דגים – לבד מכמה צמחונים בינינו – ועל ידי איסוף מזון מן הצומח. כאשר ציבור מכובד זה ייצא מן האולם הזה בתום ערב העיון, הוא אמנם לא ילך ברחובות ירושלים לצוד איילות – ממילא מספר האיילות ברחובות ירושלים הוא מוגבל למדי – אבל סביר להניח שבימים הקרובים יכנסו האנשים לחנות כזאת או אחרת וייקחו מן המדפים בשר עוף, או בשר בקר, או דגים וכיו"ב. אנחנו ממשיכים להיות ציידים, אפוא. ומכיוון שאנחנו טורפים חלשים, כי אין לנו מלתעות של נמרים וציפורניים של דובים, אנחנו יכולים לשרוד רק ע"י שיתוף פעולה בינינו. יש כמובן אנשים הטוענים שהם אינם שייכים לשום עם או קבוצה אתנית, אלא הם אוניברסליסטים ואינדיבידואליסטים. את המשחק הזה הם יכולים לשחק עד הרגע בו יפגוש אותם נציג מס ההכנסה. אם אינך שייך לעדר אנושי אחד, תמצא את עצמך בעדר אנושי אחר. כל עדר, בין שנקרא לו בית אב, שבט, עם, אומה, או מדינה, זקוק לטריטוריה, בין שהיא קיימת במציאות או היא וירטואלית, קיימת רק בדמיון. כאשר קבוצה אנושית אחת נכנסת לתחום קבוצה אחרת (בין שזו כניסה פיסית, ובין שהכניסה קיימת רק בדמיונה של הקבוצה השנייה), קיימות ארבע אופציות לקבוצה שלתחומה נכנסו: או שקולטים את הקבוצה החדשה, כי זה עשוי לחזק את הקבוצה הראשונה, או הופכים את הקבוצה הנכנסת למשרתים או עבדים, כדי לנצלה, או מנסים לגרשה – דבר, שלפעמים מצליח ולפעמים לא – או מחסלים אותה, רוצחים אותה.
פרופסור יעקב מלכין ופרופסור יהודה באואר
|
דפוסים אלה של התנהגות קיימים מתחילת ההיסטוריה ובלא כל ספק גם לפני זה. פירוש הדבר שאינסטינקט ההרג קיים בכולנו, ובתנאים מסוימים, כתוצאה של סביבה מסוימת, חינוך מסוים ונורמות חברתיות מסוימות, כל אחד מאיתנו יכול היה להיהפך לאייכמן או להימלר. אנחנו הרי, ביסוד, חיות טרף. אולם הרג בתוך הקבוצה שלנו אסור, כי אם יותר, לא יהיה לחברה קיום. במורשת היהודית הדיבר אומר 'לא תרצח', אולם הוא אינו אומר 'לא תהרוג'. אנחנו שולחים גברים צעירים, ובאחרונה גם נשים צעירות, לבושים בבגדים מצחיקים משהו הנקראים מדים, להרוג אחרים המהווים, באמת או לפעמים רק לדעתנו, סכנה לקבוצה שלנו, וגם אותם אויבים לבושים לפעמים בבגדים דומים, לרוב בצבע קצת שונה. הרג כזה הוא בעינינו חיובי. רצח, אפוא, הוא הרג אסור. הרג הוא רצח מותר.
אולם, אם אינסטינקט ההרג קיים בכל בני האדם, היכן ההומניזם, ומה הסיכוי למנוע פגיעות של בני אדם בבני אדם אחרים, מפגיעה נפשית וחומרית, ועד לרצח המונים?
התשובה, לדעתי, מונחת באותו מקום בו מצאנו את אינסטינקט ההרג. כדי לשרוד, אמרנו, חייבים בני האדם להתאגד לעדרים. אולם עובדה זו מביאה אותם גם לצורך החיוני ליצור חיי חברה המבוססים על הבנה, אהדה, אהבה, ואפילו עד לנכונות הקרבה עצמית, לא רק למען העדר בו הם חיים כדי להבטיח את שרידותו, אלא אפילו למען בני אדם זרים ושונים מהם. בבסיס הנכונות הזאת קיימת, לרוב באופן לא מודע, ההנחה שאם עשית טובה למישהו, או אפילו הצלת אותו או אותה מצרה כלשהי, ועד להצלה ממוות, סביר להניח שהאדם לו סייעת, או לקבוצה לה עזרת, יעמדו לצדך בעתיד. יחסים חברתיים ופוליטיים לא רק בין פרטים אלא גם בין קבוצות של בני אדם מבוססים במידה לא מעטה על הנחות כאלה. כמובן שיש רציונליזציה של התנהגות כזאת, והמוסר המקובל מבטא לדעתי רציונליזציה הכרחית מסוג זה. מהו אם כן מוסר אנושי, בין-אנושי, חברתי, או פוליטי? על כך נכתבו ספריות שלמות, וקטונתי מלהיכנס לעבי הקורה הזאת. אולם נדמה לי שהויכוח אם ערכי מוסר עליהם מבוסס ההומניזם, הם ערכים מוחלטים או יחסיים, הוא ויכוח סרק. הדבר שאנו קוראים לו מוסר בסיסי הוא הכרח אם רוצים לקיים חברה אנושית כלשהי. אם רמאות, גניבה, אונס, או רצח ייהפכו לנורמה מקובלת, אין אפשרות לקיים חברה, ואין סיכוי לשרידות. לכן קיימים בכמעט כל החברות בעולם חוקים נגד תופעות אלה. כמובן שחוקים אלה מעידים על כך שהנטייה האנושית היא לרמות, לגנוב, לאנוס ולרצוח. לו לא הייתה נטייה כזאת, לא היו לנו חוקים נגדה. אבל החוקים מעידים גם על כך שהחברה האנושית לא רק חייבת, אלא גם יכולה להילחם בנטיות הללו. ושוב, לו לא היה קיים סיכוי ממשי להילחם בנטיות האלה, לא היה טעם בכל חוק נגדן. מבחינה זאת ניתן אולי לומר שכל עוד קיימת חברה אנושית, ערכי המוסר הם מוחלטים. אולם חייבים לומר גם שהחברה האנושית לא תתקיים לנצח. היא נולדה לא מזמן – שכן 150.000 שנים הם כאין וכאפס מול ארבעה וחצי ביליון שנות קיום כדור הארץ, וכ-15 ביליון שנות קיום היקום בו אנו חיים, אם צודקים האסטרונומים.
בסוגריים ייאמר שבתוך אותן 150.000 שנים, מה שנקרא התרבות האנושית, כלומר התרבות העירונית, קיימת כ-9000 שנים לכל היותר. אנחנו נמצאים ברגע זה כ- 26 קילומטר מאחת הערים העתיקות ביותר, ואולי העתיקה בהן, היא יריחו, שגיל חומתה הראשונה מוערך ב-9000 שנים, ואולי פחות מזה. ובתוך אותן 9000 שנים, העם היהודי, בין העתיקים בעולם, גילו כ-2500 שנה, ומה שקרוי עם ישראל שקדם לו התהווה כנראה בסביבות המאה ה-13 לפני הספירה, כלומר התרבות היהודית-הישראלית גילה כ-3300 שנים בקירוב, שהם כשליש משנות התרבות, ואלה כ- 6% משנות הקיום האנושי - ואנו, בחוצפתנו כי רבה, מדברים על עם עולם ועם נצחי – עניין טרגיקומי במובהק.
אולם, נחזור לטיעוננו, והוא שהאנושות לא תתקיים לנצח. היא הופיעה לא כל כך מזמן, וכמו כל דבר על כוכב הלכת הזה, וביקום בכלל, היא תמות, תיעלם פעם, מוקדם יותר או מאוחר יותר. אין מנוס מהמוות, הן של פרט והן של חברה, והן של החברה האנושית בכלל. עמה ייעלמו כל הישגיה, משוגותיה, פשעיה, אמונותיה, אלוהיה, ובתוך כל אלה גם המוסר שהיא פיתחה, על כל היבטיו. מבחינה זו, המוסר, כמו כל דבר אנושי, הוא יחסי, לא מוחלט. ערכי המוסר הם מוחלטים ביחס לחברה האנושית ולקיומה, לא בלעדיה.
אני מדבר פה על דברים שהם בעצם עתיקים מאוד וידועים מאוד, ואחד המקומות החשובים בו הם מופיעים הוא התנ"ך. כוונתי היא העובדה – לדעתי זאת עובדה – ששני אינסטינקטים מנוגדים, שניהם הכרחיים לקיום האדם, נתונים בנו: הנטייה למעשה האנטי-חברתי ועד להרג בני אדם אחרים, והשאיפה לאהדה, אהבה, רדיפת שלום, שותפות וכיו"ב. חיזוק לטענה זאת ניתן למצוא באותו הכרח אנושי לא רק לצוד ולהרוג חיות אחרות, אלא גם לאסוף עשבים ופירות האדמה, השיח והעץ. כך למשל אנחנו אוכלי עשב, כי מה בדיוק הוא לחם? בטבע יש סוג של עשב ירוק שגדל עד שהוא הופך לצהוב, ועליו בליטות שהן פריו של העשב. בליטות-פירות אלה אנחנו אוספים, טוחנים, עד שהם הופכים למה שקרוי בפינו קמח, וממנו אנחנו אופים את הלחם. הלחם הוא פרי של עשב, ומכאן שאנחנו אוכלי עשב. אנחנו גם אוכלי פרי האדמה והעץ, מתפוח אדמה עד תפוח עץ, וכל זה מצריך את אותו שיתוף פעולה שהוא היסוד הקיומי לערכי המוסר שלנו, כולל ההומניזם. לדעתי, העובדה שההומניזם הוא רציונליזציה הכרחית של צרכים חומריים חיוניים, אינה מורידה מערכו – להיפך, היא מחזקת את ההנחה שיש סיכוי ממשי להילחם על התבססותו כנורמה אנושית, שהרי אם הניתוח שלי נכון, הוא אינו איזו מין הפשטה בעלמא, אלא מעוגן בצרכים אנושיים בסיסיים ביותר.
אמנם נכון, הוא נמצא בקוטב האחד של נטיות האדם, ונאלץ להילחם תדיר עם הקוטב השני, הרצחני. אהורא מזדא ואחרימן, אלוהים-יהוה ושטן, הטוב והרע, והדברים ידועים לכולנו, ואין לך שיטה פילוסופית או דתית שאינה סובבת סביב צירים אלה. משמעותו האחת של ההומניזם היא, כאמור כבר, יצירת תנאי קיום משותפים עם יצורי אנוש אחרים, שיתוף המתבטא ביחסי קרבה, אהדה ותמיכה. משמעו גם סיוע והצלה, אם נחוץ. אולם משמעותו היא גם, כפי שצוין, אוטונומיה אנושית, וחירות לדעת ולהביע דעה, חירות מדעות קדומות ומקבלת עול גשמי או רוחני בניגוד לרצון הפרט. הומניזם מצריך אינדיבידואליזם בסיסי. האם אין דבר זה עומד בניגוד לצרכים החברתיים עליהם הצבעתי?
אני סבור שזוהי סתירה מדומה. יש כאן דיאלקטיקה חברתית מעניינת, כי צרכיה המשותפים של חברה אנושית נענים ביתר שאת ובהצלחה גדולה יותר כאשר קיים חופש של הפרט בכל התחומים, חופש המוגבל רק על ידי עקרון הומניסטי נוסף, שבוטא כבר על ידי הלל הזקן כמאה שנה בקירוב לפני הספירה, והוא ידוע לכולנו: אשר עלך סני לחברך לא תעביד – כלומר לא לעשות לאחר דבר שלא תרצה כי יעשו לך או בך.
דומה שחברות בהן הייתה לפרט החירות הזאת פיתחו עמידות תרבותית, ואף חברתית ופוליטית, יותר מחברות אחרות. עצם פריצתה של אירופה אל העידן המודרני, מן הרנסנס או אולי מהמאות הארבע-עשרה והלאה, הייתה מבוססת על חירות זאת, בתחומים הכלכלי, החברתי והתרבותי. אין לתאר את התפתחותה של אירופה אל עבר המודרנה ללא ארסמוס מרוטרדם, הפילוסופים מדקארט ושפינוזה והלאה, ולוחמי חירות חברתיים ופוליטיים לסוגיהם. דיקטטורות, גם אם הצליחו זמנית, כשלו בסופו של דבר מול חברות בהן ניתנה אפשרות לפרט לפתח את נטיותיו או נטיותיה.
בתחום המחקר בו אני עוסק, שואה ורצח עם, הבעיות האלה בהם אני מנסה לדון כאן הן עיקר. הרס הדמוקרטיה, לא רק בגרמניה אך בראש וראשונה בה, הביא לרצח המוני, לשואה, ולסבל נורא. כ- 55 מיליון בני אדם נספו בעת מלחמת העולם השנייה, בכל היבשות. בסופו של דבר הובסו הדיקטטורות שבטאו נאמנה את הצד האפל של האנושות בו טיפלתי כאן. בין המנצחים הייתה גם בריה"ם, בה שלטה כידוע דיקטטורה אכזרית. אולם הקומוניזם כפי שהגו אותו מרכס ואנגלס וחבריהם היה מבוסס על הישגי המהפכה הצרפתית, כלומר על מורשת ההומניזם המערבי, אף שתורת המרכסיזם סטתה לעבר תפישות רודניות מובהקות, שהתפתחו ברבות הימים לאידיאולוגיה עליה נסמך אימפריאליזם שוביניסטי רוסי. אולם מוצאה של התורה הזאת הייתה בליברליזם הבורגני, כפי שמרכס עצמו חזר ואמר. הסתירה הפנימית בין הדיקטטורה המושחתת והרצחנית הסובייטית לבין יסודותיה ההומניסטיים עמדה, לעניות דעתי, ביסוד ההתפתחות שהביאה לקריסת בריה"ם ולסדרת המהפכות בגרורותיה. הקומוניזם הסיני של היום אינו יותר קומוניזם, והעניין שם שונה לגמרי. דבר זה חורג מתחומו של העיון הנוכחי.
בשואה היו גילויי הומניזם, בשני מובניו – גם כהתנהגות בין אדם לחברו, וגם כחירות מחשבתית. הסיטרא אחרא הנאצי והפשיסטי יכלו לדכא אותו, להתעמר בו וברבים מאוד מנושאיו. אולם הם לא הצליחו להכחיד אותו.
במדינת ישראל של היום נאבק ההומניזם על שרידותו. כל הומניזם מבוסס על אמונה, אמונה בו. ההומניסט הוא קודם כל אדם מאמין, מאמין בערכים שההומניזם ההיסטורי הוריש לנו. גם דת יכולה להיות הומניסטית, ויש הרבה אנשים המאמינים באלוהים על סוגיו וביטוייו שהם הומניסטים אמיתיים, למרות שהם סבורים שכוח עליון כלשהו הורה להם לנהוג בזולתם על פי דרשותיו של הלל הזקן; הם מאמצים את עיקרון חופש הבחירה, על פי הדת, כדי להצדיק את שאיפתם לאוטונומיה האנושית. אך לדאבוננו, הם מיעוט. הדת, כולל הדת היהודית כפי שרוב מאמניה בישראל מבינים אותה, מתפרשת כאמת היחידה ואין בילתה, והיא שואפת לטוטליטריות מחשבתית המביאה להתנהגות יומיומית חסרת יחס שוויוני לזולת. הדתות המונותיאיסטיות, ולא רק הן, מאמינות בקיומו של אל עליון השולט על היקום ועל האדם כאחד. בדת היהודית הנורמטיבית יש לאל עליון זה השולט במיליארדי כוכבים רצון עז לקבוע מה יאכל יהודי בשכונת רמות בירושלים לארוחת הצהריים, וכמה צעדים מותר לו לצעוד בשבת מחוץ לביתו, ואוסר עליו לקחת עמו מטריה באותה שבת, כשיש גשם בחוץ. ההיגיון היה נותן שמאחר שמיליארדי בני אדם מאמינים באותו אל, יסכימו הדתות ביניהן שיש דרכים שונות אל אותו אל; אולם אנו עדים לתופעה שכל פלג דתי טוען שדרכו היא הבלעדית, וכל האחרים סופם גיהינום. קיימת היום הקצנה בכל הדתות, והדבר נכון גם לגבי היהדות בישראל ומחוצה לה. במצב זה, המאבק על נפשו של האדם, כולל על נפשו של היהודי הישראלי, אינו קל. דומה בעיני, שחיים כהן היה מסכים לקביעה זו. המאבק קשה, אך לא חסר סיכוי. הפילוסוף הצרפתי דקארט קבע, כידוע, שאם הוא חושב, הוכחה היא שהוא קיים. אולם נדמה לי שיש כאן טעות: צריך לומר – אני נאבק, לכן אני קיים. אם תפסיק להיאבק, תפסיק לחיות. אנחנו נאבקים למען ההומניזם; ראייה היא שאנחנו קיימים.
|