הגדה של פסח – מה נשתנה בדורנו
כמעט כל דור הוסיף או גרע מנוסח ההגדה. האם רשאי דורנו לכתוב הגדה חדשה?
מאת אריה בן גוריון

בכל פסח שואל אדם יהודי את עצמו: מתי נולדתי? איפה נולדתי? בן כמה אני (היינו – מהו הזיכרון ההיסטורי אותו אני נושא בתוך אישיותו במודע?) זיכרון יציאת מצרים הוא האירוע הראשיתי והמשמעותי ביותר בעיצוב תודעתנו הלאומית, המשפחתית והאישית
תעודת זהות פרטית ולאומית
אני מביט בתעודת הזהות שלי וקורא בה, את אשר חרוט בכתב נעלם: הורי נולדו כעבדים במצרים, אבל נשאו את זהותם בגאון כבני חורין. גם אני הייתי איתם שם. המלך והמלוכה המצריים, בתוכם ישבנו כגרים, הוציאו פקודה להשמדת עם מתוכננת לראשונה בתולדותינו. זכרון זה של שעבוד מצרים, הוא כה יסודי, עד כי בפתח הדיבר הראשון בעשרת הדברות אלוהים מציג ומגדיר את עצמו: אנכי ה' אלוהיך, אשר הוצאתיך מארץ מצרים, מבית עבדים. כך גם בקידוש לשבת, בכל ליל שבת, אדם יהודי מברך ומאזכר את "יציאת מצרים": ושבת קדשו באהבה וברצון הנחילנו. זכרון למעשה בראשית...זכר ליציאת מצרים. רבי נחמן מברסלב הרחיב ודרש בזיכרון יציאת מצרים כאירוע אישי חוזר בכל זמן ובכל יום: "יציאת מצרים היא בכל אדם ובכל זמן, בכל שנה ושנה וגם בכל יום ויום – יש בו בחינת פסח ויציאת מצרים". וכך לאורך דורות ביהדות, בבית ראשון ובשני ובגלויות כולן, עד לראשית עצמאותנו המתחדשת לאחר השואה.
כאשר נדרש דוד בן גוריון, מי שעתיד להיותראש ממשלת ישראל הראשון, להתייצב לפני ועדת החקירה של האו"ם בשנת 1947 ולטעון בזכות מדינה יהודית בארץ ישראל – גם הוא בוחר לפתוח את נאומו הפוליטי באיזכור הטקסט של פסח בתפילתו ותקוותו של היהודי בכל אחר ובכל הזמנים: לחוזר ולהיות בן חורין בירושלים.
"...לפני כשלוש מאות שנים הפליגה לעולם החדש אניה ושמה מייפלאור. היה זה מאורע גדול בתולדות אנגליה ואמריקה. אבל תאב אני לדעת אם יש אנגלי אחד היודע בדיוק אימתי הפליגה אוניה זאת. וכמה אמריקאים יודעים זאת. היודעים הם כמה אנשים היו באותה אוניה, ומה טיב של הלחם שאכלו בצאתם?
והנה יותר משלושת אלפים ושלוש מאות שנה, לפני הפלגת מייפלאור, יצאו היהודים ממצרים – וכל יהודי בעולם, ואף באמריקה וברוסיה – יודע בדיוק באיזה יום יצאו. החמישה עשר בחודש ניסן. וכולם יודעים בדיוק איזה לחם אכלו היהודים: מצות, ועד היום הזה אוכלים יהודים בכל העולם כולו מצה זו בחמישה עשר בניסן, באמריקה, ברוסיה, ובארצות אחרות, ומספרים ביציאת מצרים ובצרות שבאו על היהודים מיום שיצאו לגולה. והם מסיימים בשני מאמרים: השתא עבדי לשנה הבאה בני חורין. השתא הכא לשנה הבאה בירושלים".
מדוע הושמט הפסוק "והבאתי אתכם אל הארץ"?
בהגדה המסורתית נעדר, מחבינת תוכנה וכוונתה, סיפור הירידה למצרים. אין בה סיפור עבדות מצרים. אין בה סיפור יציאת מצרים, ואין בה סיפור (וזה עיקר): של כניסת שבטי ישראל לארץ ישראל וההתנחלות בה. נמחק ממנה כליל גם גיבור הדרמה – משה. העיקרון האמוני של ההגדה המסורתית בנוי על יציאה ממעמד של עבדי פרעה אל מעמד של עבדי הקדוש ברוך הוא- בכל מקום, לא בהכרח בארץ ישראל. לכן אין בה ציווי או מסר מחייב שאותם יוצאי מצרים יצאו מבית עבדים כדי לבוא אל הארץ המובטחת, כפי שהבטיח אלוהים בבריתו לאברהם להורידם למצרים ("אנוס לפי הדברו") ולהחזירם לארץ הטובה.
שני הפעלים המנחים והצמודים בסיפור המקראי, בספרי שמות ודברים, שבין עבדות לגאולה, הם: "ויוציאנו מ(מצרים) ויביאנו אל" (הארץ שהבטיח לנו למורשה). כך גם בשאלת החכם בהגדה ובתשובה היתנת לו ונותרת התשובה ב"יוציאנו ממצרים" ובהשמטת ההשלמה: "למען יביא אותנו לתת לנו את הארץ". שאלת החכם נסמכת על דברים פרק ו', פסוקים כ-כג:
"כי ישאלך בנך מחר לאמר מה העדת והחוקים והמשפטים אשר צווה ה' אלוהינו אתכם, ואמרת לבנך עבדים היינו לפרעה במצרים ויוציאנו ה' ממצרים ביד חזקה... (עד כאן מופיע בהגדה המסורתית) ואותנו הוציא משם למען הביא אתנו לתת לנו את הארץ אשר נשבע לאבותינו (ההמשך שהושמט).
את המגמה של ההגדה המסורתית לצטט את פסוקי המקרא ללא הסיפא – הבאת ישראל ליעדם הסופי לארץ ישראל – אפשר למצוא בתשובה המקובלת לשאלה "למה מוזגים בסדר פסח ארבע כוסות?". התשובה המסורתית היא בהתאם ל"ארב לשונות הגאולה" המופיעות בשמות פרק ו': 1. והוצאתי 2. והצלתי 3. וגאלתי 4. ולקחתי.
עד כאן כמקובל במסורת. אך מדוע מתעלמים מלשון הגאולה החמישית והמכרעת בנקודת המהפך שלה: הבאתי אתכם אל הארץ. הרי זו המטרה והתכלית והיעד?
"והוצאתי אתכם מתחת סבלת מצרים
והצלתי אתכם מעבדתם
וגאלתי אתכם
בזרוע נטויה ובשפטים גדלים
ולקחתי אתכם לי – לעם,
והייתי לכם – לאלוהים
וידעתם כי אני ה' אלהיכם
המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים
והבאתי אתכם אל הארץ, אשר נשאתי את ידי לתת אתה
לאברהם, ליצחק וליעקב –
ונתתי אתה לכם מורשה
אני ה" (שמות ו' ו-ח)
רבי טרפון, בזמן בית שני, דרש להנהיג כוס חמישית כדי לבטא  את "ויביאנו". כך נהג גם המהר"ל מפראג. וכך כתב גם הרב כשר מירושלים בתקופתנו.
מן הראוי היה הנרים כוס חמישית לגאולתנו – להדגיש בואנו לארץ הזאת, בלי "מלאך"ובלי ניסים – בכל סדר שנערך במדינת ישראל
יציאת מצרים – בזמן הזה
בהגדה של פסח של התנועה הקיבוצית המאוחדת הובא הטקסט של "ארמי אובד אבי" בשלמותו, כולל סיומו: "ויביאנו למקום הזה. ויתן לנו את הארץ הזאת, ארץ זבת חלב ודבש" – וזאת כהשלמה למה שנקטע בהגדה המסורתית. על כך אמר המדרש: בשכר ביאתנו אל המקום הזה – נתן לנו את הארץ הזאת.
ייתכן והסיבה של ההגדה המסורתית לצטט את המקרא ללא הסיפא ללא הבאת ישראל ליעדם הסופי, ארץ ישראל – נתונה בעובדה שההגדה המסורתית נחתמה בגולה במאות ה – 15-16. בימים ההם אין כל אור בקצה המנהרה. רדיפות יהודים, גזרות דת של הצלב והסבר. ארץ ישראל היא דבר ערטילאי בשביל העם היהודי, שברובו יושב בגולה. הארץ כבושה בימי התורכים והרוסה. העם היהודי חש שאין להתערב בנס שאלוהים עתיד לחולל, יש לחכות למשית! לכן קשה אולי היה ולא סביר להכליל בהגדה את רעיון "באתי" – או – "הבאתי אתכם אל הארץ". בעיית קיומו של היהודי בגלויות היתה אז בעיה של שימוה האמונה וקיום פיזי.
ואף על פי כן, מאוחר יותר, קם מיעוט ציוניומחליט למרוד ולעלות, ולחזור הביתה עם ראשית הציונות. אלה הם קומץ הבילויים, אנשי "השומר", בוני המושבות הראשונות, מקימי הקיבוצים, הקבוצות והמושבים הראשוניים, אנשי העליה השלישית, הרביעית והאות – חזרנו לציון ....
לפי תפיסת הנביאים וחז"ל, הגולה היא עונש. הגולה היא מחלה. לכן הציונות היא ריפוי המחלה. המשיח לא יבוא. "אתה (הציוני) המשיח. קום עלה!". החלוץ הוא שהולך לפני המחנה, כחלק מתהליך הגאולה והשיחרור. אין זה מקרה שללחין יהודה שרת היה צורך לשבץ בהגדה שלו, בקיבוצו יגור, שירה ציונית וחלוצית גדולה של המשורר הלאומי ח.נ.ביאליק: "קומו תועי מדבר". מילות השיר הם התרסה כנגד הווית הגולה והמשך הנדודים במדבר העמים. האם יכולנו לשבת לשוחן הפסח, בחג הגאולה, בארץ ישראל, ואין בו סיפור "יציאת מצרים" וחתירה "במדבר הגלויות" לארץ ישראל? שאין בו סיפור בהתנחלותנו המתחדשת בארץ ישראל? שאין בו לשון של "ויביאנו" כרעיון של הגשמה עצמית?