הבשורה על פי ישו מאת ז'וזה סאראמאגו תרגום מפורטוגזית: מרים טבעון הספריה החדשה, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1993.
ז'וזה סאראמאגווֹ, איש רוח חילוני, גדול סופרי פורטוגל בעת החדשה, מציג בגישה צינית וסארקאסטית את עמדת האדם ההומניסט, החילוני, הפתוח לחשיבה ולביקורת, כלפי האמונה הדתית בקיומם של האלוהים, בן האלוהים ורוח הקודש. סאראמאגו מעמיד את ההגיון הפשוט ואת השכל הישר, את אהבת האדם ואת אהבת הטבע ויצוריו, כקודמים לכל אמונה עוורת, לדעות קדומות ולפולחנים שאבד עליהם הכלח. סיפור חייו של ישו מנצרת איננו סיפור של ישו הנוצרי לבדו. זהו סיפור של כל אל ושל כל דת, שמבססת את ישותה, "צידקתה", תורתה וכללי הלכתה על תופעה של "התגלות אלוהית" לאדם בן­תמותה, לאיש אחד לבדו, או ליתר דיוק ­ סיפור וטענה בדבר "התגלות אלוהית" לבן­תמותה, לאיש אחד לבדו. אין צורך בהתעמקות יתר או בכשרון ייחודי על מנת לגלות ולהבחין בלעג, בבוז ובציניות בהם מתייחס סאראמאגו לאמונה העוורת באלוהים, בעיקר לפולחנים ולצווים שנגררים עמה ואחריה, כנשקף מבעד לשורותיו הרבות של הספר. מעבר לבוז וללעג מוקדש הספר להומניזם, למתן יחס של כבוד לאדם כמו גם לכל בעל­חיים אחר בתבל, בין אם מאמינים שנברא בידי אלוהים ובין אם לאו. ברוח הומניסטית זו נכתב הספר, וברוח זו הוא נקרא בידי קוראיו, הומניסטים אף הם, כמסתבר מכוח קריאתם בו. הומניסט חילוני יהודי, כהומניסט חילוני נוצרי, ימצא בספר מקור לא אכזב של ביטויים, התייחסויות, קביעות והערכות שידברו אל לבו, ויבססו ­ אם עדיין נותר אצלו צל צילו של ספק בחילוניותו ­ את העדרם המוחלט של כל בסיס, טעם והצדקה להחזיק באמונה באל, כל אל, יהיה אשר יהיה.
איך יכול אלוהים להיות מאושר בעיצומו של טבח
משפטיו של סאראמאגו בספר ארוכים, פעמים ארוכים כאורך הגלות, ויש בכך משום ערפל הזמן, שכן גם הזמן, שמאז ועד היום לא חדל וביסודו לא השתנה בו דבר, ארוך הוא לאין סוף. הקטע המצוטט בחוברת זו (עמודים 70-68 בספר), מתאר את תהליך הקרבת הקורבנות בבית המקדש בירושלים, אותו בית מקדש שנהרס לפני אלפיים שנה, ושקבוצות תמהונים בתוכנו נאבקות ומייחלות לבנייתו מחדש, כאן והיום. אין צורך ברגישות­יתר על מנת לבחול, עד כדי אימה וגועל­נפש, מהליך זה, שכה רבים, להוותנו, סוגדים  לו בימינו, וגם בית ספר להקרבת קורבנות הקימו להם, בירושלים של היום. מדהים ומזעזע הוא לחשוב, שיש בינינו ­ בחברה בה אנו חיים על סף המאה העשרים ואחת ­ בני­אדם, שכמהים ומצפים ושואפים ומייחלים לזוועה זו ולהתעללות כזאת בבעלי­חיים. הדגשי האותיות והמירווחים שבין המלים בקטע זה הם שלי.
"הם עומדים להכנס מבעד לשער העצים, אחד משלושה­עשר המעברים שדרכם נכנסים לבית המקדש, אשר כמו כל האחרים נושא עליו כתובת חקוקה באבן ביוונית וברומית, וזה לשונה, איש נוכרי אסור לו לחצות את המחיצה ולעבור את הסורג המקיף את המיקדש, מי שייתפס דינו מיתה. יוסף ומרים נכנסים, נושאים בזרועותיהם את ישו, ובבוא הזמן ייצאו שלמים ובריאים אבל  היונים, כפי שידענו, ימותו, זו המיצווה שיש לקיים כדי שתוכר ותאושר טוהרתה של מרים. איש רוח חילוני וזלזלני, חסיד וולטיר, אם כי כלל  וכלל לא מקורי, לא יחמיץ הזדמנות פז זו ויעיר  שלאור  הדברים, דומה  כי  התנאי  לשמירת הטוהר בעולם הוא שיהיו בו  בעלי­חיים  חפים מפשע, יהיו  יונים  או  טלאים...
...בכניסה נמצאים הלוויים הממתינים לבאים להקריב קורבנות, והאווירה במקום רחוקה מרחק רב מיראת שמיים, אלא אם כן היה למלים האלה מובן אחר בימים ההם, לא רק בגלל הריח והעשן מן החלב החרוך, הדם הטרי, הקטורת, אלא גם בגלל קולות האדם, הפעיות והגעיות של בעלי­החיים המצפים לתורם בבית­המטבחיים, הציוץ האחרון והחד של עוף שקודם לכן  ידע  לשיר...
...בפנים כבשן, איטליז ובית­מטבחיים. על שני שולחנות שיש גדולים מכינים את הקורבנות הגדולים יותר, בעיקר הפרים והעגלים, אבל גם איילים וכבשים, עיזים ותיישים. סמוך לשולחנות נמצאים עמודים גבוהים שעליהם נתלים, על קרסים נעוצים
באבן, בעלי­החיים השחוטים, וכאן ניתן לראות את הפעילות הקדחנית של כלי הקצבים, סכינים, מאכלות, גרזנים, מסורים, האוויר רווי עשן עצים ועורות שרופים, אדים דם וזיעה. אדם  סתם, בעל נפש פשוטה, לא קדוש, יתקשה להבין  איך יכול אלוהים  להיות  מאושר בעיצומו  של הטבח הזה שעה שהוא, כדבריו, אב  משותף לבני­האדם  ולבעלי­החיים...  אלוהים הוא יותר אלוהים ככל שהוא מושג פחות, ויוסף אינו אלא אב לילד יהודי בין ילדים יהודים, ההולך לראות במותן של שתי יונים תמימות, כלומר האב, לא הבן, כי הבן, שגם הוא תמים, נשאר בחיק אמו, והוא מדמיין, אם מסוגל הוא לכך, שהעולם יהיה כך תמיד.
סתם מוות קטן
ליד המזבח, הבנוי אבנים גולמיות ששום כלי מתכת לא נגע בהן מאז נעקרו מן המחציבה ותפסו את מקומן במיבנה הענקי, מחכה כוהן, יחף, לבוש כתונת פישתן, שהלוי ימסור לידיו את היונים. הוא מקבל לידיו את הראשונה, לוקח אותה לאחת מפינות המיזבח, ושם, במהלומה אחת, מפריד את ראשה מגופה. הדם מזנק. הכהן מזה אותו על חלקו הפנימי של המיזבח, ואחר­כך הוא מניח את העוף השחוט בכיור, שם ייזל ממנו הדם כליל, ומשם יקח אותו בתום שירותו, כי מעתה הוא שייך לו. היונה השניה תזכה להיות עולה, ופירושו של דבר שהיא תישרף כליל. הכוהן עולה בכבש המוליך לראש המיזבח שבוערת בו האש הקדושה, ושם, על הכרכוב, בפינה השניה של אותו צד, זו שבדרום­מזרח, הוא מולק את ראש העוף, מתיז את הדם על המישטח שמפינותיו מזדקרים עיטורים דמויי קרני­איילים, ועוקר את קרביו. איש אינו שם לב  למתרחש, זהו סתם  מוות  קטן. יוסף זוקף את ראשו, הוא היה רוצה לחוש, לזהות בתוך בליל העשן והריחות את עשנו של הקורבן שלו ואת ריחו כשהכוהן, אחרי שימליח את ראש העוף וגווייתו, ישליך אותם לאש. אך יוסף לא ידע לבטח. גופה  קטן, הרופס והמרוטש של היונה, הבוער  בין הלהבות  המתהפכות  המלובות  בשמן, אינו  ממלא אפילו שקע באחת משיניו של אלוהים. ולמטה, למרגלות הכבש, כבר  ממתינים שלושה כוהנים. עגל נפל שדוד ממהלומת מאכלת, אלי אלי, כה חלשים  בראת  אותנו וכל כך קל למות. ליוסף אין עוד מה לעשות שם, עליו להסתלק, לקחת את אשתו ואת בנו. מרים שוב טהורה, לא על טוהר במלוא מובן המלה מדובר כמובן, כי לכך לא יוכלו לשאוף בני אנוש בדרך כלל ונשים בפרט. פשוט, עם הזמן והפרישות שבו ההפרשות למצבן הטבעי,
הכל חזר להיות כפי שהיה, וההבדל הוא  רק שבעולם  יש  עכשיו  שתי יונים פחות ותינוק אחד נוסף שהביא  למותן. הם יצאו מבית­המיקדש בשער שנכנסו בו, יוסף הלך לקחת את החמור, ובעוד מרים שנתמכה באבן התרווחה על גב הבהמה, החזיק האב את בנו. הדבר כבר קרה כמה פעמים, אבל עכשיו, אולי בגלל אותה יונה שראה איך עוקרים את קרביה, השתהה לפני שהחזיר אותו לאמו, כאילו סבר ששום זרועות לא יוכלו להגן עליו טוב מזרועותיו. הוא ליווה אותם לשער העיר, ואחר כך חזר לבית­המיקדש, לעבודה. הוא עוד יבוא מחר, להשלים את השבוע, אבל אחר­כך, ברוכה תהיה לעולמי עד גבורת השם, אף רגע נוסף לא יבוזבז, והם יחזרו לנצרת."