|
"כל המציל נפש אחת מישראל כאילו הציל עולם מלא", אומר הפתגם, אולם בזירה הרפואית נראה כי הדבר שונה, ובייחוד בתחום השתלות האיברים. בעשורים האחרונים הפך תחום זה לפתרון רפואי מקובל ביותר בעולם להצלת חייהם של חולים אשר איברים חיוניים בגופם פסקו לתפקד. ההתקדמות הרבה בתחום ההשתלות הגבירה הן את סיכויי הצלחת ההשתלה והן את אורך חיי המושתל לאחריה. ישראל הנה המדינה המפגרת ביותר בעולם המודרני בתחום השתלות האיברים: בעוד שלהשתלות שונות מחכים כ1100 חולים, הרי שבכל שנה מתבצעות בישראל רק עשרות בודדות של השתלות. מספר הממתינים להשתלה גדול מאד, ובשל המספר המצומצם של התורמים לא נמצאים תמיד איברים מתאימים בזמן, וחולים רבים מתים בעודם מחכים לתרומה.
רק 3% מאזרחי ישראל חתומים כיום על כרטיסי תורם איברים, וזאת לעומת 20 30% במדינות אירופה (כולל מדינות מסורתיות, קתוליות ואורתודוכסיות, כגון איטליה, ספרד ויוון), שבהן אחוז זה עולה בהתמדה. תהליך החתמת התורמים החדשים והתיאום עם בתי החולים מבוצע בישראל ע"י אגודת אד"י והמרכז הארצי לקידום השתלות, ופועל על פי העקרון של ניתוב האיברים להשתלה לכל הנזקקים, ללא הבדל דת גזע ומין, אלא עפ"י דחיפות ההשתלה.
ציבור המושתלים ואלה המחכים בתור להשתלה מקביל, פחות או יותר, להרכב הסקטוריאלי של האוכלוסיה בישראל. אולם מהתרשמותי ממבצעי החתמה של חברים נוספים. רובם המכריע של החתומים על כרטיסי תורם איברים הינם יהודיםחילוניים, ולצדם מעט יהודים דתיים, נוצרים וערבים. מבחינת התורמים בפועל רוב התורמים הנם יהודיםחילונים, צברים או עולים מחבר המדינות וכן ערבים (ישראלים או פלסטינים). ממגוון האוכלוסיות הללו נעדר ציבור גדול בחברה הישראלית הציבור הדתי והחרדי, אשר כמעט ואינו נכלל בין החתומים על כרטיסי תורמי האיברים.
נתונים אלה מעלים שתי שאלות קשות:
1. הציבור החילוני המהווה את רוב אוכלוסיית המדינה אמנם מהווה את מרבית הפעילים בתחום זה, אולם למרות שאינו מאמין בגלגול נשמות ותחיית המתים הוא נמנע מלהרתם בהמוניו להחתמה גורפת ולסיוע הדדי בנושא.
2. הציבור הדתי והחרדי כציבור, ולא כיחידים, מחליט באיחתימתו על כרטיס תורם איברים, שלא ליטול חלק במפעל שהוא למעשה מצווה של הצלת נפשות. התמיהה רבה עוד יותר הואיל ומדובר בציבור, אשר בד"כ נשמע למצוות רבניו. מה מונע, אם כן, מן הרבנים לקרוא לציבור הדתי והחרדי לתרום איברים, ולמעשה אף קורא להם לעשות את ההיפך ?
עיקר המחלוקת בין הממסד הרבני למערכת הרפואית נסב בעבר על קביעת רגע המוות, אולם סוגיה זו נפתרה בהבנה כי קביעת מוות מוחי (ולא מוות קליני, "צמח" על ידי הרופאים היא תנאי לנטילת איברים להשתלה. יצוין כי הממסד הרפואי התנגד נחרצות לעמדת הרבנות הראשית, שתבעה התערבות רבנית בתהליך קביעת רגע המוות.
אולם, אבן הנגף העיקרית, להערכתי (אם כי לא באופן מוצהר), היא אופן הפעולה היחודי של אגודת אד"י, אשר אינו מאפשר לתורם או לבני משפחתו להתנות את תרומת האיברים. ומבצעת את ההשתלות עפ"י דחיפות מצבו של המושתל. הדבר גורם לכך שחלק מסוים מן האיברים מושתל בגופם של אנשים שאינם יהודים. הצלת חיי גויים הוא דבר האסור עפ"י ההלכה האורתודוכסית ועל כן בתנאים כאלה של האגודה אסורות התמיכה וההשתתפות בה לשומרי מצוות. תופעה זו גורמת גם לדחייתם מן האגודה של חילונים אשר אינם מוכנים להשלים עם המצב לפיו איבריהם עשויים להיות מושתלים בחולים אשר אינם מוכנים לתרום את איבריהם בשעת הצורך. בנקודה זו נחשף שוב פרצופם של רוב הרבנים הדתיים והחרדים ושל הציבור הנוהה אחריהם. יוצאים מן הכלל הם הרב שלמה אבינר ומספר מועט של רבנים אחרים, אשר פועלים להעלאת המודעות לצורך בתרומות איברים בקרב הדתיים. כמו במקרים רבים אחרים אמצו הרבנים, גם בנושא זה, את העיקרון של "מותר ואף רצוי לקבל, אבל אסור לתת". אימוצו של עקרון פסול זה ע"י הרבנים האורתודוכסים, והמשך ההתעלמות מהבעיה גורמת נזק כפול : הפסד של תרומות איברים רבות מן הציבור הדתי והחרדי (המהווים כ25% מאוכלוסיית ישראל) והצלת חיים מיידית של עוד עשרות רבות של אנשים. השפעתם המזיקה של הרבנים חלה, למרבה הצער, גם על אנשים מסורתיים, ולעתים אפילו חילונים. המצאותם של סקטורים שלמים, שאינם מוכנים להשתתף באחריות המשותפת למפעל להצלת החיים, ומוכנים רק לקחת היא בלתי נסבלת. לפיכך נותרה לציבור ההומניסטי במדינת ישראל, המאמין במתן ללא תנאי לכל אדם באשר הוא אדם, דרך טובה יותר , על פי עקרון ההדדיות. בדומה לביטוח דם, שם תרומה אחת מזכה את התורם ובני משפחתו לביטוח דם לשנה שלמה, כך צריך להיות גם בנושא השתלות האיברים. יש לפעול להקמת אגודת תורמי איברים חלופית, אשר תתאם השתלות איברים בקרב החברים בה בלבד על פי העיקרון "רק מי שמוכן לתרום גם יקבל כשיזדקק." (הכותב מתנדב במרכז הלאומי לקידום השתלות בישראל)
|