בעקבות הרעב הכבד שפקד את הארץ יורדים אבותינו, אברם ושרי  מצרימה. בדרכם אומר אברם לשרי אשתו:  "אִמְרִי נָא (למצרים) אֲחֹתִי אָתְּ" (בר' יב' 11). אברם חושש כי אם ייודע להם שאשתו היא: "וְהָרְגוּ אֹתִי וְאֹתָךְ יְחַיּוּ" (פס' 12). לא נאמר לנו מה הייתה תגובתה של שרי לבקשה זו. המספר גם לא אומר מה יעלה בגורלה של שרי. לעומת זאת, נאמר מפורשות מפי אברם שבקשתו מאשתו נועדה: "לְמַעַן יִיטַב לִי בַעֲבוּרֵךְ" (פס' 13). דמותו של אברם בסיפור זה מעוררת בעיות מוסריות לא קלות: אברם משקר, מתנהג בצורה אנוכית, מפקיר את אשתו בידי זרים, אינו מנסה להסביר את מניעיו ו"שומר על זכות השתיקה" כשפרעה שואל אותו: "לָמָּה לֹא הִגַּדְתָּ לִּי כִּי אִשְׁתְּךָ הִוא, לָמָה אָמַרְתָּ אֲחֹתִי הִוא" (פס' 18-19).
אברם ושרי מגיעים למצרים. המצרים רואים את שרי ("הָאִשָּׁה", מנקודת מבטם), "כִּי יָפָה הִוא מְאֹד", "וַיְהַלֲלוּ אֹתָה" (פס' 15) בפני פרעה, וכתוצאה מכך: "וַתֻּקַּח הָאִשָּׁה בֵּית פַּרְעֹה" (פס' 15). מה עלה בגורלה? מה היה, אם היה, בין פרעה לבין שרה אמנו? שאלה זו הטרידה דורות של פרשנים וחוקרים. בחיבור זה אבקש להציע נימוק חדש העשוי להשפיע על ההכרעה בשאלה זו, בכיוון, שאכן לצערנו, היה משהו ביניהם.
הקושי המוסרי
לפני שניגש לברור שאלה זו, אפנה את תשומת הלב לסיפור אחר על מפגש דומה בין שרה ואברהם עם מלך זר, הפעם אבימלך מלך גרר, בפרק כ'. הדמיון  בין שני הסיפורים, והדמיון של שניהם לסיפור שלישי על יצחק ורבקה בפרק כו' - הן בתוכן והן בלשון - מחייב להשוות ביניהם. נשאלת השאלה, לשם מה הכפילות הזאת? תשובות רבות ניתנו לשאלה זו. במסגרת זו אתמקד בהצעה שהסיפור בפרק יב' הוא הקדום ואילו שני הסיפורים בפרקים כ', וכו', נועדו לפרש ולשפר את הדמות המוסרית של הגיבורים בפרק יב'. אסתפק בשתי דוגמאות:
הראשונה, מתייחסת להתמודדות פרק כ' עם הקושי המוסרי בדבר דמותו של אברם כמשקר, כשבקש משרה לומר כי אחותו היא. קושי זה  נפתר בפרק כ' פס' 12, בו מסתבר ששרה היא אמנם אחותו למחצה של אברהם, כפי שמשתמע מדבריו  לאבימלך: "וְגַם אָמְנָה אֲחֹתִי בַת אָבִי הִוא אַךְ לֹא בַת אִמִּי וַתְּהִי לִי לְאִשָּׁה".
והשנייה, מקרבת אותנו לענייננו: אמנם הסיפור בפרק יב', לא אומר מפורשות, שאכן המלך "נגע" בשרה אמנו אלא רק שלקחה לו לאישה (פס' 19), אבל גם לא אומר שלא נגע בה. הניסוח המעורפל בפרק יב' מאפשר להניח שאכן פרעה נגע בשרי. ואילו הסיפור בפרק כ', לעומת זאת, אומר מפורשות, שאבימלך מלך גרר אמנם לקח את שרה ("וַיִּקַּח אֶת שָׂרָה"), אבל, מיד מסופר שהאל מתערב בעוד מועד: "וַיָּבֹא אֱלֹהִים אֶל אֲבִימֶלֶךְ בַּחֲלוֹם הַלָּיְלָה" ואומר לו: "הִנְּךָ מֵת עַל הָאִשָּׁה אֲשֶׁר לָקַחְתָּ וְהִוא בְּעֻלַת בָּעַל" (בר' כ' 3). כתוצאה מכך, כדי שלא יהיו לנו ספקות, וכדי להסיר כל דאגה מלבנו, מדווח במפורש: "וַאֲבִימֶלֶךְ לֹא קָרַב אֵלֶיה" (בר' כ' 4)¹.
מיהו אביו של יצחק?
סמיכות הפרשיות שבין שהיית שרה בבית אבימלך (בר' כ') לבין לידת יצחק ( בר' כא')  היא שעוררה כנראה את דברי רש"י בפירושו לפסוק: "וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת יִצְחָק בֶּן אַבְרָהָם אַבְרָהָם הוֹלִיד אֶת יִצְחָק" (בר' כה 19). מה הטעם בכפילות זו? רש"י כותב: "שכתב הכתוב יצחק בן אברהם הוזקק לומר אברהם הוליד את יצחק לפי שהיו ליצני הדור אומרים, מאבימלך נתעברה שרה שהרי כמה שנים שהתה עם אברהם ולא נתעברה הימנו מה עשה הקב"ה צר קלסתר פניו של יצחק דומה לאברהם והעידו הכל אברהם הוליד את יצחק וזהו שכתב כאן יצחק בן אברהם היה שהרי עדות יש שאברהם הוליד את יצחק".
בסיפור השלישי, בבראשית כו', אין כל צורך להתערבות האל, ואף אין מקום לדאגה לגורלה היות והאישה רבקה כלל לא נלקחה לבית המלך. זאת מסיקים אנו מן הנאמר בפס' 8: "וַיְהִי כִּי אָרְכוּ לוֹ שָׁם הַיָּמִים וַיַּשְׁקֵף אֲבִימֶלֶךְ מֶלֶךְ פְּלִשְׁתִּים בְּעַד הַחַלּוֹן וַיַּרְא וְהִנֵּה יִצְחָק מְצַחֵק אֵת רִבְקָה אִשְׁתּו". יחד עם זאת הפועל "נגע" מופיע בסיפור זה מפי אבימלך ליצחק: "מַה זאת עָשִׂיתָ לָּנוּ כִּמְעַט שָׁכַב אַחַד הָעָם אֶת אִשְׁתֶּךָ וְהֵבֵאתָ עָלֵינוּ אָשָׁם". כנראה, בהקשר לפועל "שכב" עם אשתך מצווה אבימלך: "אֶת כָּל הָעָם לֵאמֹר הַנֹּגֵעַ בָּאִישׁ הַזֶּה וּבְאִשְׁתּוֹ מוֹת יוּמָת". לפנינו ריכוך ועידון נוסף, הנגיעה בשרה מוצנעת, כבדרך אגב, ומופיעה כמסופחת לנגיעה ביצחק. בהקשר זה ראוי להזכיר השתקפות מוטיב זה בתהילים בו, כמדומני, חל עידון נוסף: "בִּהְיוֹתָם מְתֵי מִסְפָּר כִּמְעַט וְגָרִים בָּהּ: וַיִּתְהַלְּכוּ מִגּוֹי אֶל גּוֹי מִמַּמְלָכָה אֶל עַם אַחֵר: לֹא הִנִּיחַ אָדָם לְעָשְׁקָם וַיּוֹכַח עֲלֵיהֶם מְלָכִים: אַל תִּגְּעוּ בִמְשִׁיחָי וְלִנְבִיאַי אַל תָּרֵעו" (תה' קה' 12-15=דה"א טז' 19-22).
אבל, האמירה המפורשת בפרק כ', שלא קרה דבר בין אבימלך לבין שרה אמנו, אינה פותרת אותנו מן הדאגה ומן הצורך לבדוק האם גם פרעה לא נגע בה. יתרה מזאת,  על רקע המסופר בפרק כ', המציין במפורש שאבימלך לא נגע בשרה ולא קרב אליה, בולט ומודגש ביתר שאת העדר כל התייחסות לשאלה זו בפרק יב'. דבר המגביר את חששנו שאכן קרה משהו שהשתיקה יפה לו.
האם נוגע פרעה משום שנגע?
בשלב זה, אבקש לנסות להתמודד עם השאלה, האם ניתן למצוא רמזים בסיפור ביב' העשויים לשפוך אור על אשר נעשה "בחדרי חדרים" בבית המלך פרעה?
לשם כך, נשוב לקריאה צמודה של הסיפור בבראשית יב', ונפתח בביטוי: "וַתֻּקַּח הָאִשָּׁה בֵּית פַּרְעה"  (יב' 15). חשוב לשים לב שצוין כי נלקחה ל"בֵּית פַּרְעה" ולא "לפרעה". ניסוח זה, עשוי להרגיע את הקוראים הדואגים לשלומה ולגורלה של שרי. תמיכה להשערה זו  ניתן למצוא בו"ו החיבור בפועל "וַתֻּקַּח" אשר יכולה מבחינה לשונית להתפרש גם בהוראה של ו"ו הניגוד. לאמור, למרות שהיללו  השרים על יופייה בפניו לא נלקחה שרי לפרעה אלא רק לביתו. כלומר, אמנם שרֵי פרעה הללו אותה "אֶל פַּרְעה" אבל למזלה היא נלקחה ל"בֵּית פַּרְעה" בלבד. 
 גם בפסוק 16, הקוראים עדיין  שרויים במתח ובחשש לגורלה של שרה אמנו הנתונה בסכנה עם הלקחה ל'בית' פרעה, גם אם לא ל'ידי' פרעה. המספר, במקום לספר לנו מה קרה לשרי,  זונח אותה לרגע בבית פרעה ומעביר את המבט בפסוק 16 אל אברם, לו הוטב בזכות שרי אשתו. 
הפסוק הבא, פסוק 17, פותח בפועל "וַיְנַגַּע". מי נגע במי? אם הנושא של הפסוק הקודם הוא פרעה, עלולים הקוראים, הדואגים לגורלה של שרי, להבין שאף הנושא של הפסוק הנוכחי הוא פרעה. ולפיכך, בשלב זה של תהליך הקריאה עולה החשש שאת אשר יגורנו בא לה לשרי, ואכן פרעה נגע בה. אבל, לשמחתנו, המשך הפסוק חושף כי לא פרעה נוגע בה אלא האל נוגע בו, שנאמר: " וַיְנַגַּע  ה' אֶת פַּרְעֹה נְגָעִים גְּדֹלִים וְאֶת בֵּיתוֹ" (פס' 17א). שרי, מוזכרת בתור הסיבה לנגעים שנגע ה' בפרעה, ככתוב: "עַל דְּבַר שָׂרַי אֵשֶׁת אַבְרָם".
מדוע בחר המספר בשורש נגע עליו חזר פעמיים (פס' 17)? הגאונות הספרותית נחשפת כאשר שמים לב לכך שהשורש נגע משמש כאחד האמצעים הספרותיים הסמויים בסיפור כדי לרמז על סיפור יציאת מצרים, כפי שטוענים קאסוטו ואחרים. אמנם השורש נגע משמש כאחד מהכינויים של "מכות על מצרים" (ראה, שמות יא 1), אולם, גם אם נכונה ההצעה שרצה המספר לרמוז על מכות מצרים, צצה ועולה השאלה, מדוע בחר ב"נְגָעִים". הרי יכול היה לבחור במונחים אחרים, כמו למשל, "מופתים" או "אותות", המופיעים מספר פעמים כמציינים את מכות מצרים, ככתוב בשמות ז' 3: "וַאֲנִי אַקְשֶׁה אֶת לֵב פַּרְעֹה וְהִרְבֵּיתִי אֶת אֹתֹתַי וְאֶת מוֹפְתַי בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם" (ראה גם: י' 1, 2, יא' 9, 10).  ואילו המונח "נגע" בצירוף "נְגָעִים גְּדֹלִים" מופיע רק פעם אחת בסיפורי יציאת מצרים ובלשון יחיד:  "וַיֹּאמֶר ה' אֶל משֶׁה עוֹד נֶגַע אֶחָד אָבִיא עַל פַּרְעֹה וְעַל מִצְרַיִם אַחֲרֵי כֵן יְשַׁלַּח אֶתְכֶם מִזֶּה" (שמ' יא 1).
הפועל "ואקח" – תמים או מחשיד?
דומני כי המונח הדו משמעי: "נְגָעִים", המתאר את העונש שקבל פרעה מידי ה', נבחר כדי לרמוז בו-זמנית הן על מכות מצרים והן על החטא שחטא פרעה "עַל דְּבַר שָׂרַי ". טענה זו תתבהר בהמשך הדיון. נודה כי, לא נמסר מפורשות מהו חטאו המדויק של פרעה. האם חטא בזה שלקח את שרי או שמא חטא במעשה שעשה לה לאחר שהובאה לביתו. מעשה שפגע בטהרתה,  והפועל נגע, כנראה, נועד לרמז עליו.
יוצא אפוא, שהכתוב מטלטל אותנו הקוראים בין תקווה לבין חרדה לשלומה של שרי בבית פרעה (כנראה בדומה ובמקביל לתחושתיה): בעוד הצירוף "לבית פרעה" עשוי להרגיע אותנו הקוראים, בא הפועל "נגעים" שדווקא עשוי להדאיג אותנו. אם נוסיף על כך את דברי פרעה לאברם: "וָאֶקַּח אתָהּ לִי לְאִשָּׁה" (פס' 19) מתחזק החשש שאכן היה משהו בין המלך לשרה אמנו. בעוד הרישא של הצירוף:  "ואֶקַּח אתָהּ" עשוי להישמע תמים ומרגיע, בדומה לשימוש הקודם בפועל לקח, "וַתֻּקַּח" (פס' 15) רק לביתו, הרי הסיפא: "לִי לְאִשָּׁה" נשמע מחשיד ומדאיג מאוד. ואמנם, בחינת השימושים של הצירוף "לקח + ל (עצמו) + אישה" בלשון המקרא (גם אם בעל כורחה, כדעת פרשני ימי הביניים)  מלמדת שמבטא הוא קשר רשמי בין השניים (בלשון של בית שני עד ימינו הפועל המקביל ל"ויקח" הוא 'וישא' אותה לאישה: דה"א כג' 22; דה"ב יא' 21, יג' 21, כד' 3; עזרא ט' 2, 12, י' 44; נחמיה ג' 2). כך למשל,  הקשר בין אברם לשרי מתואר במילים: "וַיִּקַּח אַבְרָם וְנָחוֹר לָהֶם נָשִׁים שֵׁם אֵשֶׁת אַבְרָם שָׂרָי וְשֵׁם אֵשֶׁת נָחוֹר מִלְכָּה בַּת הָרָן אֲבִי מִלְכָּה וַאֲבִי יִסְכָּה" (בר' יא' 29), ראה גם בר' כה' 20.
הצירוף הנוסחתי: "לקח לו לאשה" מופיע במקרא במקומות נוספים. כך, למשל, בשמות ו' 20-25, מופיעה נוסחה מקוצרת ("וַיִּקַּח עַמְרָם אֶת יוֹכֶבֶד דֹּדָתוֹ לוֹ לְאִשָּׁה וַתֵּלֶד לוֹ אֶת אַהֲרֹן וְאֶת משֶׁה" - פס' 20) לפיה לאחר וכתוצאה מלקיחתה לאישה מסופר שהיא יולדת. נוסחה חסרה זו פוסחת על כמה פעולות הכרחיות (כמו, למשל, ששכב עמה ושהרתה לו). הנוסחה המלאה המפורטת יותר מצויה, למשל, במגילת רות: "וַיִּקַּח בֹּעַז אֶת רוּת וַתְּהִי לוֹ לְאִשָּׁה,  וַיָּבֹא אֵלֶיה, וַיִּתֵּן ה' לָהּ הֵרָיוֹן,  וַתֵּלֶד בֵּן" (רות ד' 13).
 לאור הנוסחה המקוצרת יכולים היינו לצפות שגם במקרה שרי ופרעה לאחר ובעקבות הדיווח של פרעה "וָאֶקַּח אתָהּ לִי לְאִשָּׁה" (פס' 19) ייאמר שהרתה או שילדה לו בן. לכן, בשלב זה, יכולים אנו להירגע ולהניח  כי העובדה ששרי לא הרתה לפרעה ולא ילדה לו בן היא עדות לכך שלא קרב אליה ולא נגע בה? אבל, כנגד הנחה זו נזכרים אנו בדיווח הראשון על שרי בתנ"ך, שהייתה עקרה, שנאמר: "וַתְּהִי שָׂרַי עֲקָרָה אֵין לָהּ וָלָד" (יא 30).
כמה טראגי ואבסורדי הוא המשפט המדווח על כך ששרה אמנו הייתה עקרה. דבר והיפוכו, אמנו עקרה. הדיווח כבר בהתחלה על עקרותה של שרי נועד, כנראה, לרמוז לבאות. סביר להניח שעקרותה משמשת כרקע לסיפור בפרק טז', שם מוזכרת שוב עקרותה של שרי: "וְשָׂרַי אֵשֶׁת אַבְרָם לֹא יָלְדָה לוֹ", ומיד בהמשך מסופר ששרי אומרת לאברם בעלה: "הִנֵּה נָא עֲצָרַנִי ה' מִלֶּדֶת בֹּא נָא אֶל שִׁפְחָתִי אוּלַי אִבָּנֶה מִמֶּנָּה" (טז' 2). ההמשך ידוע: "ה' פָּקַד אֶת שָׂרָה כַּאֲשֶׁר אָמָר וַיַּעַשׂ ה' לְשָׂרָה כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר. וַתַּהַר וַתֵּלֶד שָׂרָה לְאַבְרָהָם בֵּן לִזְקֻנָיו"  (בר' כא' 1-2).
לדעתי, הדיווח על עקרותה של שרה כבר במשפט הראשון בו היא מוזכרת בתנ"ך, ממלא תפקיד חשוב בסיפור שרה בבית המלך הזר. יתרה מזאת, סביר להניח שיש בו הסבר העשוי לסייע לנו בשאלה, מה היה, אם היה, בין המלך פרעה לשרה אמנו. על פי נתון זה, גם אם אמנם קרב אליה פרעה ושכב עמה (גם אם בניגוד לרצונה), לא תוכל להכנס להריון. יוצא איפוא, שהעובדה שהייתה שרי עקרה תשאיר שאלה זו עלומה ובכך יישמר כבודה של אמנו הראשונה. ואולי מוטב כך.
עונשו של האל הוא ההוכחה לביצוע החטא
ועתה מגיעים אנו לנימוק החדש, שהוזכר בראשית דברינו המחזק את ההשערה שאכן פרעה נגע בשרה אמנו. לשם כך, נפנה לסיפור השני בפרק כ' וננסה ללמוד בעזרתו על סיפורנו בפרק יב', בשאלה: "האם נגע או לא נגע?".
ובכן, ראשית, השורש נגע מופיע בשני הסיפורים. כבר ראינו לעיל בסיפור הראשון, בבראשית יב', כי ה"נגעים" מתארים את העונש שקבל פרעה מידי ה', ואילו בסיפור השני, בפרק כ', השורש נגע מתאר את החטא ש(כמעט) חטא בו אבימלך. נגע במשמעות חטא משתקף מדברי האל לאבימלך בחלום, בתגובתו לטענותיו: "גַּם אָנֹכִי יָדַעְתִּי כִּי בְתָם לְבָבְךָ עָשִׂיתָ זֹּאת וָאֶחְשׂךְ גַּם אָנֹכִי אוֹתְךָ מֵחֲטוֹ לִי עַל כֵּן לֹא נְתַתִּיךָ לִנְגֹּעַ אֵלֶיה" (פס' 6). ללמדנו הקוראים, שאם אבימלך היה נוגע בשרה היה מעשה זה נחשב לחטא בעיני ה' (נגע = חטא).
מעניינת התנהגות האל בשני הסיפורים. לאור התערבות האל בפרק כ', אשר מנע מאבימלך לחטוא (כלומר, לנגוע בשרה אמנו), בולטת העובדה שהאל לא התערב בסיפור על פרעה בפרק יב'. מדוע האל לא מנע מפרעה לחטוא, כפי שעשה לאבימלך. יתרה מזאת, מדוע, האל הידוע כשופט צדק, העניש את פרעה? העובדה שהאל העניש את פרעה מהווה סימן לכך שפרעה חטא. נשאלת השאלה: במה חטא פרעה? המספר לא עונה במפורש. אולם, דומני כי התשובה לשאלה זו עשויה להתקבל מן העונש שהוטל על  פרעה, על פי העיקרון של "מידה כנגד מידה". כדי להבין הצעה זו עלינו לפנות לאמצעי ספרותי חשוב עליו כתבתי לאחרונה². כוונתי לאבחנה לפיה, העיקרון של "מידה כנגד מידה" משתקף במקרא באמצעות השימוש ב "מילה כנגד מילה" . וכך כתבתי, 
אם נתאר את עיקרון הגמול על דרך "מידה כנגד מידה", כמשוואה מתימאטית, נוכל להבחין  ב"מילה" זהה המופיעה בכל אחד משני צידי המשוואה. מכיוון שהמדובר בעשיית החטא ובעונש  הניתן כגמול למעשה זה, סביר לצפות שהמילה המבטאת את יחסי הגומלין בין החטא והעונש תהיה "פועל". (אך יחד עם זאת "מילה" זו יכולה להיות גם מספר זהה, או מיקום זהה או מושא משותף וכדומה).
להמחשת אמצעי ספרותי זה אסתפק בשלוש דוגמאות:
א. השימוש במילה "רעה" בדברי ירמיהו יכול לשמש הדגמה משכנעת לטענה זו:
"וְיָשֻׁבוּ אִישׁ מִדַּרְכּוֹ הָרָעָה (=החטא)
  וְנִחַמְתִּי אֶל הָרָעָה         (=העונש)
  אֲשֶׁר אָנֹכִי חֹשֵׁב לַעֲשֹוֹת לָהֶם" (יר' כו' 3)
ה"רעה" מבטאת הן את החטא והן את העונש (ראה, שימוש דומה גם בספר יונה ג' 10); דומני, שהמילה "רעה" בספר ירמיהו ובספר יונה משמשת ביטוי ספרותי משכנע להתאמה בין החטא לבין העונש, לזיקה ולהדדיות ביניהם.
 ב. בדומה לשימוש במילה "רעה" מתפקדת ה"חרב" בדברי נתן לדוד:
 "אֵת אוּרִיָּה הִכִּיתָ בַחֶרֶב…  ואֹתוֹ הָרַגְתָּ בְּחֶרֶב בְּנֵי עַמּוֹן  (חרב = החטא)
   וְעַתָּה לֹא תָסוּר חֶרֶב  (=העונש)
   מִבֵּיתְךָ עַד עוֹלָם"  (שמו"ב יב' 9).
חשוב להעיר כי בתיאור חטאו של דוד, בפרק יא', לא מוזכרת כלל 'חרב' ככלי שגרם למותו של אוריה. נתן הנביא, בסיפור "כבשת הרש" בפרק יב', בוחר בקפידה, מתוך כוונת מכוון, את המילה 'חרב' כאמצעי ספרותי המבטא גם את החטא וגם את העונש כדי להדגיש את הזיקה וההתאמה בין השניים.
ג. נחתום בהדגמת השימוש בפועל "אכל" בסיפור גן עדן המתאר את החטא ועונשו: חטאם של אדם וחווה: "וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ וַתֹּאכַל וַתִּתֵּן גַּם לְאִישָׁהּ עִמָּהּ וַיֹּאכַל" (ג 6), והתוצאה, כלומר העונש, מתואר במילים: "בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם" (ג 19). אותו הפועל "אכל" מבטא גם את החטא וגם את העונש ומבטא את הזיקה בין השניים.
על סמך דברים אלו, ניתן להסיק שאם עונשו של פרעה היה "נגעים" גם חטאו היה נגיעה שנגע בשרי. בנוסף לכך, העובדה שהחטא של אבימלך (שכמעט חטא), בסיפור השני, אף הוא מתואר באמצעות הפועל נגע, תומכת בהשערה המוצעת.
מילה כנגד מילה, מידה כנגד מידה
בהקשר זה של עיקרון של "מידה כנגד מידה" באמצעות המילה "נגע", מעניין להפנות לדברי ר' ברכיה:
'וינגע ה' את פרעה נגעים גדולים' (בראשית יב יז) וגו' אמר ר' ברכיה על דטלמסן למגע בסמה דמטרונ' (מתוך ירושלמי כתובות סוף ז'-לא', ד). לברמן מתרגם: "על שהעז לנגוע בגופה של המטרונה", ומוסיף: "ר' ברכיה היה אחד החכמים והדרשנים המפורסמים ביותר בארץ, ומאמרו שאלוהים ניגע את פרעה מפני 'שהעז לנגוע בגופה של המטרונה' היה בו בודאי כדי לחוור את העניין לשומעיו³.
דומני שהדרשן, חש בתופעה של "מידה כנגד מידה" באמצעות "מילה כנגד מילה"  אך לא בניסוחה ובהגדרתה כפי שהוצגה לעיל.
הערה לקראת סיום: המספר ניצב, כנראה, בפני דילמה לא קלה, האם לשמור על כבודה של שרה אמנו או על כבוד האל כשופט צדק. כדי לשמור על כבוד שרה, עליו לומר שפרעה לא נגע בה. אולם אם פרעה לא נגע בשרה אמנו, מדוע האל העניש אותו (בנגעים)?
לעומת זאת, כדי לשמור על כבודו של האל כשופט צדק, מן הדין היה לציין שפרעה חטא (על דבר שרי) ועל כן נענש. יתכן שדילמה זו היא שעודדה את המספר להישאר
 דו-משמעי, מעורפל במכוון, ובכך לשמור הן על כבוד שרה אמנו והן על כבוד האל כשופט צדק.  דומני, שאם אכן הצעתי חשפה את אשר "באמת" קרה בין שרה לפרעה, אזי נשמרת דמות האל כשופט צדק המעניש את פרעה ב"נגעים" על דרך "מידה כנגד מידה", על כי חטא בזה ש"נגע" בשרה אמנו. ברם, שרה אמנו, רחמנא ליצלן, מוצגת במקרה זה כאישה טמאה, גם אם בעל כורחה.

לסיכום, חשיפת השימוש באמצעי הספרותי המכונה: "מילה כנגד מילה" כדי לבטא את העיקרון של "מידה כנגד מידה", מלמדת כי אכן, פרעה נגע גם נגע.