|
האם פסקי הלכה מחייבים את כל העם?
מאת ד"ר צופיה מלר
הויכוחים היגעים הניטשים חדשות לבקרים בין הציבור הדתי-חרדי לבין הציבור החופשי-חילוני בנושאים שונים הנוגעים באורחות חיינו ובתרבותנו, מטים את הדיון מן העיקר לטפל, מפוררים את הנושא החשוב הזה לפירורים, ודנים אותנו, משום כך, לסוב כחתול זה סביב זנבו שוב ושוב ושוב, בדרך ללא מוצא. טיעון שמעתיק מילים מפינו, הציבור החילוני, הוא הטיעון של "התחשבות ברגשותיו של הציבור הדתי", לנוכח מה שאנחנו עושים או איננו עושים בפרהסיה שלנו, כולל בשכונותינו החילוניות למהדרין, או בהיכלי התרבות והמתנ"סים שלנו, ולא רק בחגי ישראל ומועדיו, אלא בכל עת, תמיד. השאלה אותה עלינו להציב מול טיעון שכזה איננה שאלה של "התחשבות ברגשות הציבור הדתי", כיון שהתחשבות ברגשות תיתכן רק על בסיס הדדיות. מול רגשותיהם של אנשים בציבור הדתי הנפגעים מהאזנה לקולות נשים, ניצבים רגשותיו של ציבור הנשים, וגם של גברים רבים המזדהים עמן, והנפגעים מעצם פסק ההלכה הקובע כי "קול באישה (ולא, חלילה קולו של גבר) ערווה" ושל רבים הסבורים כי הערווה היא באוזניו של השומע, כשם שפסק ההלכה שקבע כי "שיער באישה ערווה" (ולא שיער זקנו ופאותיו של הגבר) זו ערווה בעיני המתבונן, וכשם שהפסק "אישה – חמת מלא צואה, ופיה מלא דם" )מסכת שבת קנ"ב( אינו אלא ביטוי לחשיבתו המעוותת של מי שרואה מבעד ליופי, לחן ולעדינות המאפיינים את גופה של האישה, רק צואה ודם! היחס לאישה הוא סימפטומטי לראייה ארכאית צרה, גזענית ושוביניסטית של חברה שבטית-פטריארכלית, המפלגת ומפלחת את החברה האנושית על בסיס גזע, דת, לאום, עדה, "חצר" ומין, ומנסה לכפות על זולתה "בדרכי-נועם" ותוך ניצול ציני של כללי המשחק הדמוקרטיים והפלורליסטיים, את פסיקותיה ואת הלכותיה.
זו אותה תפיסה המפלה בין גזעים – שם, חם ויפת, ובונה סולם היררכי הקובע מי נולד להיות אדון ומי – עבד. זו התפיסה המנציחה שנאה על בסיס לאומי-לאומני גם לעמים שאינם עוד בינינו, כמו העמלקי, או הגוזרת שמד טוטאלי לשבעת עממי כנען ומקבעת גזירה זו בכמה וכמה מתרי"ג מצוותיה. זו התפיסה המצווה לרדוף עד חרמה ולהמית אנשים המאמינים באמונה דתית אחרת, ולהשליט טרור דתי בכל תחומי ארץ-ישראל בעבר: גדעון ההורס את מזבח הבעל, אסא המסיר את הגילולים וכורת את האשרה, אליהו השוחט ארבע מאות וחמישים נביאי הבעל, יאשיהו, ששרף את האשרה, טימא את הבמות, נתץ את המזבחות ואת המצבות, וכדי לטמא את מקומות הפולחן האלה, הוציא עצמות אדם מקבריהם ושרף עליהם, ולבסוף – אף זבח את כהני הבמות עצמם על מזבחותיהם (מלכים ב' / כ"ב 02-4), ועוד כהנה וכהנה מעשים הנעשים בידי אלה הנחשבים לממלאי רצון ה' ועושי דברו.
|
זה המודל עליו מסתמכים גם בימינו אלה ה"ברוך גולדשטיינים" למיניהם, או "סתם" משליטי הכפייה הדתית על יהודים ושאינם יהודים בכל חבלי ארץ ישראל. וזו גם התפיסה המבחינה בתוך עם ישראל הבחנה היררכית בין אישה לבין גבר. האישה נחשבת לקניין, ונמנית עם רכושו של הגבר (שמות כ'/ 71; דברים י"ז / 71-61; רות ד' / 01-9); מתירה פוליגמיה לעשיריה ולמנהיגיה – בעבר – וביגמיה בהיתר רבני – בהווה! זו התפיסה המאפשרת, על פי חוק, לקיחת נשים כשלל מלחמה (דברים כ"א / 41-01) ואף מתפארת בכך (תהילים מ"ה / 41), (או המתירה לבעל קנאי ולחברה העושה זאת בשמו, לסכן חיי אשתו ע"י העמדתה בניסיון המשפיל והמבזה של המים "המאררים"שסופו, לעיתים, מוות (במדבר ה' / 22-81) והמיתרגם בימינו לרצח בפועל של נשים יהודיות בידי בני-זוגן. זו התפיסה המעניקה רשות התרה חד-צדדית של ברית הנישואין ע"י הבעל בשל סיבות של כלום, "אפילו מצא אחרת נאה הימנה" (גטין צ'), אך אוסרת יזמה כזו מצד האישה כלפי בעלה אפילו בשל סיבה כבדת משקל, כגון שהתעלל בה נפשית או פיסית – כל עוד לא אמר "רוצה אני", ואפילו בית הדין עם כל הסנקציות שיטיל עליו – קצרה ידו מהושיע.
זו התפיסה שאינה מזכה את האישה במעמד עצמאי – לא בענייני רכוש, לא בשירות בקודש, לא במעמד חברתי-ציבורי, ואף לא במעמדה האישי-משפחתי בעבר ובהווה. בעבר - אם לא נמצאו לה בתולים בליל חתונתה – היו סוקלים אותה באבנים (דברים כ"ב 02-12), ואם הרתה "לזנונים", אפילו אלמנה – שורפים אותה באש לפי הנוהג (בראשית ל"ח / 42). דינים ארכאיים אלה אינם נחלת העבר בלבד, אלא גם ההווה מקפח את האישה בדיני אישות, ויעידו על כך אלפי העגונות, פסולי החיתון, ה"ממזרים" ושאר נפגעי החוקה הארכאית הזו. האם פסקי-הלכה כאלה – מדאורייתא או מדרבנן היינו הך – הם שצריכים להכתיב את אורחות חיינו ואת תרבותנו כאן בישראל של ראשית האלף השלישי לספירה?
ומה בדבר פסקי הלכה ארכאיים שאינם מכירים בעובדות ובנתונים שנבדקו והוכחו מדעית? למשל, פסקי הלכה המאפשרים לגבר לגרש את אשתו אם "ילדה לו" רק בנות בלבד, וזאת, תוך התעלמות מוחלטת מכך שהגבר הוא הקובע את מינו של הילוד? או מפסקי הלכה המעניקים לגבר את ה"פריבילגיה" לגרש את אשתו מקץ 01 שנות נישואין שלא הניבו פרי-בטן, תוך התכחשות לעובדה הבסיסית, הידועה היום אם כי לא היתה ידועה בעבר, כשניתנו אותם פסקי הלכה, שיש גם גברים עקרים, ואפשר ש"באשמתם" אין נשותיהם יכולות ללדת? – חכמי הדת היהודית בדורנו אינם מניחים, מסתבר, לעובדות לבלבל אותם ולשנות כהוא זה פסקי הלכה אלה, שאבד עליהם הכלח. ודאי לא בכל מה שנוגע לזכויות היתר שנטלו לעצמם אבות אבות אבותיהם על נשותיהם, אמהותיהם, אחיותיהם או בנותיהם.
|
עד שלא יובן, כי פלגנות, אפליה והתנשאות מעין אלה אינם ראויים עוד בעינינו ולפיכך שאינם מחייבים אותנו – יגזר עלינו להתיש כוחנו במלחמות שווא פסאודו-תרבותיות, ובכך לשחק לידיהם של אלה שרק מרוויחים ממלחמת התשה שכזו. לאלה הטוענים כי לציוויים כאלה יש ערך היסטורי, באשר כך נהגו אז, בימי קדם, וכי אלה היו הנורמות של העולם העתיק, אך לא עתה, נשיב, כי זו בדיוק הבעיה, שכן, איש אינו מוכן גם עתה לשנות כהוא זה מאותם חוקי הלכה, כי אין להם סמכות לכך... כי מידי שמים היא... אף כי יש להם סמכות, לדבריהם, לכפות פסקי הלכה אלה גם עלינו, שאיננו מכירים בהם עוד! ולאלה הטוענים כי זוהי "היהדות" ו"אין מה לעשות", תשובתנו הנחרצת צריכה להישמע לא בקול מגמגם ובתהייה במה עוד נרצה את חרדינו וניזהר מפגיעה ברגשותיהם, אלא בנחישות ובקול רם: אנו הננו יורשיה של התרבות היהודית, וכיורשים – אנו נהיה המחליטים, כדברי עמוס עוז, "מה מן הירושה הגדולה הזאת יעמוד בסלון ומה אגנוז במרתף... יש לי זכות לייבא מבחוץ ולשלב בירושתי את הטוב בעיני... זכותי להחליט מה טפל ומה עיקר, מה מרכז ומה שוליים ומה ראוי לגניזה". היהדות שבעים פנים לה, ואין לאורתודוכסיה החרדית כל חזקה ובלעדיות עליה. אכן, יש פסקי הלכה שראויים לגניזה, גם אם היו "קדושים" לפטריארכיה הגברית בשעתם. זו הבעיה האמיתית במלחמת התרבות שנכפתה עלינו, ובמלחמה, כמו במלחמה, אנו גם צריכים להיות אלה המחליטים על היעדים, על האסטרטגיה ועל הטקטיקה שלה.
|
.jpg){kind=small}
