האם אלוהים נותר אילם?
מה אנחנו - סרטנים או בעלי חוליות?
מאת חיים באר*

אני מבקש להרהר אתכם יחד על מסעו אלברטו מורבייה, בסין האדומה,  בעיצומה של מלחמת התרבות שהתחוללה שם בשנות השישים של המאה הקודמת. הסופר הוזמן על ידי השלטונות הסינים שביקשו להיפתח לעולם. מורבייה מספר, שיום אחד החליטו מארחיו לקחת אותו לטיול אל החומה הסינית. החומה משתרעת על רכסי הרים, לאורך 2000 ק"מ, וכמדומני שלא אטעה אם אומר שמהלוויינים מגביהי הסיבוב היא הדבר היחידי שנראה על פני כדור הארץ. לא ניו יורק, לא סכר אסואן, לא איזה שהוא מפעל מעשה ידי אדם אחר. לקחו אותו לקטע משוחזר במרחק 80 ק"מ מפקינג. הוא טייל על החומה והחל להרהר הרהורים מעוררי מחשבה.
החומה הסינית שימשה להגנת הסינים במובן הקיומי הטהור, אך מפני מה? על מה ביקשה החומה הגדולה, שהסינים טרחו והשקיעו בה אין ספור ימי עבודה והון רב, להגן? מה האידיאולוגיה שעומדת מאחוריה? מורבייה אומר, צריך להביא בחשבון גם את הצד החיצוני של החומה וגם את צידה הפנימי. בצד החיצוני של החומה לא היו אנשים אחרים, אפילו לא  ברברים, היה פשוט חלל ריק, חלל שנוצר על ידי החומה הגדולה עצמה. החומה הגנה על סין ושמרה עליה מפני החלל, מפני הלא כלום, סין הייתה כל מה שהיה קיים, מה שהיה חשוב, מחוץ לסין לא היה כלום, דבר לא היה קיים ולשום דבר לא הייתה חשיבות. הוא ממשיך ואומר, שהבשורה העמוקה של החומה היא השמרנות המיוחדת במינה של סין. החומה הגדולה, נבנתה כדי להדוף את הברברים, מפני שהברברים עלולים היו להכניס דם חדש ורעיונות חדשים לסין, תכליתה של סין לא הייתה להתפתח או להשתנות, כי אם להתמיד, אולי להזדקן, אולי להיעשות תשושה אך להתמיד. החומה הגדולה הייתה ערובה להמשכיותם המתמדת של דברים אלה, היא אפשרה לעם הסיני להתמיד עם או בלי תרבות, בשלווה, בסדר או בתוהו ובוהו של מלחמת אזרחים, בעושר או בעוני.
החומה הסינית כמשל
כשקראתי את הדברים האלה אני מוכרח לומר שחשבתי על עצמנו, חשבתי איפה החומה הסינית שלנו. כשהדברים האלה התחילו לחלחל הביא לי חבר, שחוקר את הפעילות המיסיונרית בקרב יהודים, פרוגרמה של חברת 'עדות לישראל' בלונדון, בה נאמר כי "בעת שבאו הנביאים עם בשורה טובה לכל האנושיות, בשורה המצטיינת באופייה האוניברסלי, אין בתורת הרבנים כל בשורה לאנושיות ויסודה הראשי בנוי על חומה סינית של דינים וחוקים לאין שיעור". טקסט זה נכתב ב1893-, כמעט 80 שנה לפני שמורבייה כתב על המסע שלו.
המטאפורה הזאת הטרידה אותי. תהיתי, מפני איזה חלל אנחנו מבוהלים ועל מה אנחנו מנסים להגן? העניין הזה מקבל משמעות יתר בהמשך המסע של מורבייה, כשהוא אומר "יש שני סוגי עמים או תרבויות, כאלה שהם בעלי חוליות וכאלה שהם חסרי חוליות. חלקו הפנימי של בעל החוליות הוא שלדי. הוא נאלץ לעבור ממקום למקום, נופל, קופץ, החלקים מלאי החיות שלו חוטפים מכות ועוברים שינוי, אולם הוא ממשיך להתקיים משום שהמבנה שלו מאפשר לו לשרוד. מצד שני ישנם, כאמור, חסרי חוליות, כמו הסרטן. הסרטן הוא בעל חיים בעל שריון נוקשה מאוד אבל התוך שלו רכרוכי. ברגע שהשריון שלו חוטף מכה - שבעל חוליות אפילו לא היה מרגיש בה - ונסדק, כל התוך נשפך החוצה ולא מצליח לשקם את עצמו. כך גם הסינים. החומה מגינה עליהם, על כל ההוויה שלהם, כשריון,  אבל התוך שלהם הוא רכרוכי.
מהו טיב העיסה ממנו אנו בנויים?
בשימוש במטאפורות יש סכנות גדולות מאוד, אבל כמי שבא מעולם של מטאפורות ומנסה להבין את העולם באיזשהו ציור אחד, המטאפורה הזאת ריגשה אותי מאוד. שאלתי את עצמי לא רק מהי החומה הסינית שלנו אלא איזה מין עם אנחנו? איזה תרבות אנחנו? האם אנחנו בעלי חוליות או האם אנחנו סרטנים? השאלה הגדולה שאני רוצה לברר היא, מה טיב העיסה שישנה בתוך השריון של הסרטן שלנו? אני חושש שאם נסתכל על 'הצבר', נגלה שאנחנו עומדים מול סוג מסוים של רכיכה, שהתרבות העברית ייבשה אותו. העניין נראה לי מעניין במיוחד מהזווית הלשונית בה אני עוסק כל ימי. סוגיית הלשון היא בעצם אחת האפשרויות לייבש את הרטיבות הזאת, שהולכת ונוצרת כאן לפנינו, והספרות העברית פיצחה את זה באופן מרשים מאוד, עמוס עוז אמר פעם שאנחנו באים מן הספר ורוב הדברים הטובים שקרו לנו קרו לנו בזכות הספרים שעטפו אותנו, אבל, הוא הוסיף, גם רוב הדברים הגרועים קרו לנו מהספר.
כתונת הפסים של חיים גורי
וכאן אנחנו מגיעים לסוגיה של תרבות הפסוקים שעליה אני מבקש להרחיב  את הדיבור ולהביא דוגמאות אחדות. למה אני מתכוון כשאני מדבר על תרבות הפסוקים? בואו נראה מה עושה נעמי שמר בשירה "שבחי מעוז". היא כותבת "מעוז צור ישועתי… מבצר עיקש וקישח", שימו לב למילים. שמר לוקחת צירוף דתי אותו אנו שרים ב'מעוז צור ישועתי', כשכוונתנו ב'מעוז צור' לאלוהים הבלתי ממוטט, ונותנת לו משמעות אחרת. היא מדמה אותו לקו הביצורים על קו המים בתעלת סואץ. לרבים זכור שהיו שם קווי ביצורים בהם ישבו חיילים, במשך חודשים רבים, ושרו את השיר 'מעוז צור ישועתי'. מכאן גם השם 'מעוזים'. אחר כך, בהפתעה, המעוזים קרסו והתמוטטו. נוצר כאן משהו מסוכן, ברגע שאתה מותח קו בין מילה קדושה לבין מציאות יומיומית נוצרת מציאות שהיא מסוכנת מאוד. אתן דוגמה נוספת. חיים גורי ישב במשפט אייכמן וכתב טור בעתון "למרחב" ששמו "לפני תא הזכוכית". בעצם הוא היה ה'ניו-ג'ורנליסט' הראשון, שישב ועיבד לצרכים שלנו את הסיפור. היתה שם במשפט אייכמן עדות, של גברת בשם ליאונה נוימן. היא עמדה בפני בית המשפט וסיפרה על מה שהיא עשתה והציטוט שאני אקרא לכם הוא מתוך ספר המשפט.  שואלים אותה "מה עשית שם?" אז היא אומרת "הוקצתי לכוח החיטוי של האס אס", "מה עשיתם באותה יחידה?" "היה זה בית חולים יהודי גדול". "מה עשיתם שם?" "הביאו לשם בגדים מהמבצעים הקודמים שאירעו בקרב אחינו היהודים, שנאלצו להתפשט בקרב, נורו ונקברו בפורט התשיעי, בקבר אחים, בגדים אלה נאספו והובאו לבית חולים היהודי לשם חיטוי ונמסרו, לאחר החיטוי, למחסן הבגדים הגרמני". "את זוכרת איזה מקרה מחריד במיוחד שקרה לאחד היהודים הלטבים שעבד אתכם?" "לצערי אני זוכרת היטב". "מה זה היה?" "אני נזכרת היטב כיצד השמיע איש לטבי זעקה כאשר החזיק בידו את המעיל המגואל בדם של בתו הקטנה". זאת אומרת הוא זיהה את המעיל שהיה מגואל בדם והבין שהרגו את בתו הקטנה. למחרת בבוקר פרסם גורי ב"למרחב" את השורות הבאות: "מי הביא אותה, את אותה אישה, אל קבוצת החיטוי, בה הכיר אב אחד את כתונת בתו, את כתונת הפסים של בתו?" עכשיו שימו לב למה שגורי עשה כאן. בתוך משפט אחד הוא בעצם עקר את המאורע החד פעמי הזה שהתרחש במקום נורא והכניס אותו לתוך קונטקסט תרבותי רחב, לתוך קונטקסט יהודי. אתם בעצם רואים כאן באותה שעה את יוסף המורד לבור ואת האחים שטובלים את הכתונת בשעיר העיזים.
לבן של חיים באר 'נפל האסימון'
אני מוכרח להודות שעד לפני כמה שנים הסיפור היה מעורר בי השתאות ושמחה גדולה, משום שזה מכניס דברים לתוך קונטקסט. אני הוא האיש שטבע את הפנינה 'ארון הספרים היהודי', ולמרות שחבטו אותו מימין ומשמאל, ובדין חבטו אותו, הרי כאיש שספר הספרים הוא אחד הספרים הכי חשובים בעולמו, הרי שמערכת התרבות שצמחה מסביב לגרגר החול הזה היא דבר נפלא. וכמעט הייתי אומר שאלה הדברים שמית"ר רוצה לעשות, שאני עושה כל חיי, וכמעט הייתי אומר שזה אחד הסיפורים המרכזיים של הספרות העברית. אולם היום אני תוהה אם זה לא מסוכן, אני תוהה בקול, האם זה לא אחד המרכיבים של הכאוס של אותה עיסה שאנחנו נמצאים בתוכה. אם אני צריך להיות אכזרי כלפי גורי  לא אחסוך את זה, משום שבעניינים האלה אני מרגיש שהדברים מתפוררים בתוכי.
דוגמה נוספת משל חיים גורי, מספרו "תנועה למגע". איזה יופי של שם. גורי לוקח שתי מילים שלכל אחת מהן יש משמעות לשונית אחרת "תנועה" ו"מגע" ומצרף אותן ל"תנועה למגע", שכמובן, בלשון הצבא זה הליכה לקראת קרב, התנועה לקראת מגע עם האויב. בספר יש שיר ללא שם על חיינו בארץ. "אש ועצים ואבנים מפוייחות כאלה, מי ינוע בשדות האומללים האלה, מי יאמר רקפת, אני אומר שנית רקפת ויבקש נחושת, לא בחמש דקות נחושת, בדרכו אל גבריאלה, בדרכו אל גבריאלה הנשרפת, מי ינוח על הדרך, מי ינוע כצללית על קו הרכס, כמלאך לא פגיע, כמלאך ממשיך ללכת המבקש זהב לשארית הדרך, תוך זמן מה הרחק מכאן יתחיל הבכי". גורי מתאר כמובן שדה קרב ואנשים שנלחמים בו. בשתי השורות האחרונות של השיר הוא כותב על השליחים של מה שנקרא היום 'סיירת איוב', שדופקים על הדלת ובאיזשהו מקום, באחד הבתים, מתחיל הבכי.
במהדורה מאוחרת של הספר, שנקראת "חשבון עובר", גורי מבין שהוא צריך להסביר את השיר. "בספר מצויים כמה ביטויים ומונחים שיש בהם להכביד על קוראים שאינם בקיאים בהם כמטבעות לשון או כציון למאורע מסויים. תוספת פירוש כלשהי למילים אלה עשויה להקל על הבנת הנקרא". "רקפת", הוא אומר, היא קו דיווח ללקוחות בשיחת רדיו, בדרך כלל פרחים או ירקות. נחושת זהב - מילות הפעלה לסיוע ארטילרי, גבריאלה - שם יעד. אולם גם לגורי ברור שאין לו שום צורך לפענח מה זה "אש" ו"עצים". כל קורא עברי שהפנים את הטקסט המקראי, שהתנ"ך זורם בתוך דמו, יודע שהאש והעצים זה צירוף מתוך ההליכה לעקדה. יודע שאברהם הולך עם בנו ואחרי 3 ימים פתאום לילד, או לגבר הצעיר, נופל האסימון, והוא מבין את כוונת מעשיו של אביו. אמרתי פעם לבן שלי 'נפל האסימון' אז הוא לא הבין על איזה אסימון אני מדבר. פעם כשהתלונן כמה שהוא מסכן וחלש ושאין לו כוח, אמרתי לו,  'שאעשה לו יום סרט' והוא הסתכל עלי ולא הבין. יום אחד היינו בתערוכה של קרן קיימת ופתאום הוא ראה דבר כזה שנקרא 'יום סרט', אז נפל לו האסימון והוא אמר "אבא, אתה התכוונת שתעשה לי מגבית?" והבנתי שאין לנו בסיס משותף.
אנטי מחיקות תרבותית
לנתן זך יש ספר נפלא שנקרא "אנטי מחיקון". כשאני מלמד את 'אנטי מחיקון'  יושבים לפני אנשים צעירים ולא מבינים על מה אני מדבר. אני מסביר להם  שבתחילה שודרו שידורי הטלביזיה בשחור לבן, למרות שלחלק מהאנשים בארץ כבר היו טלביזיות צבעוניות. הטלביזיה היתה משדרת סרטים, וכך יצא שהעניים היו רואים אותם בשחור לבן, כי כמו שעגנון אומר: "צובעים את העניים בשחור ואת האחרים באפור", לעומת זאת העשירים היו רואים את הטלביזיה בצבע. כיוון ששר האוצר היה אז מהמתקדמים בתכלית, החליטו שהדבר לא יעלה על הדעת, ומחקו את הצבע מהסרטים ששידרו. כך הוכתב  שגם העניים וגם העשירים ראו הכל בשחור. יום אחד המציא איזה יזם כלכלי, מכשיר שנקרא אנטי מחיקון והרכיב אותו על הטלביזיה. הוא החזיר את הצבע לסרטים שנמחקו ועשה מכך הון רב. כך אני אומר לתלמידים שלי והם חושבים שאני מספר להם מדע בדיוני. בהשתמשו בדימוי 'אנטי מחיקון' מתכוון נתן זך לכך שלשירה יש תפקיד של אנטי מחיקון, היא מחזירה לדברים את הצבע שלהם, את העוצמה שמישהו ניסה לקחת מהם. זו היא דוגמה נפלאה לשימוש במושג שיש לו רובדי משמעות שונים. רבים מן הקוראים, וכך גם תלמידי, חסרים את הידע שמאפשר להם להבין מה זה אנטי מחיקות.
רצף של עקידות וגזירות ופורענויות
יצחק המסכן הולך איפא עם אביו בדרך להר המוריה, ופתאום נופל לו האסימון. פתאום הוא מבין. הוא פונה לאבא שלו ואומר: "הנה האש והעצים ואיה שה לעולה?" התשובה אינה חשובה כאן, חשוב השימוש שעושה חיים גורי בדימוי. הוא אומר לנו: "אש ועצים ואבנים מפוייחות כאלה". הוא לוקח את המיתוס המקראי העתיק ומוסיף לו איזה עידונים או שינויים ברוח התקופה: "מפוייחות כאלה", מין כזה, כאילו, כאלה.
אחר כך הוא ממשיך: "מי ינוע בשדות האומללים האלה? מי ינוח על הדרך? מי ינוע כצללית על קו הרכס?" אני עוצר ושואל אנשים צעירים למה רומז כאן גורי בדבריו והם לא יודעים לענות.  אני מוכרח להודות שאי הידיעה מבהילה אותי מאוד משום שמדובר בטקסט נפלא הלקוח מתפילת "ונתני תוקף" שאנחנו האשכנזים קוראים בימים הנוראים, בין ראש השנה ליום הכיפורים. מדובר כמובן בסיפור על רבי אמנון ממגנצה שמת על קידוש השם באשכנז. אני חושב שהמחקר היום לא מטיל ספק בכך שהפיוט המופלא הזה הוא ארץ ישראלי, מוקדם בהרבה לפיוטים אשכנזיים, אבל זה לא משנה. בתודעת העם הפיוט הזה קשור עם רדיפות יהודי אשכנז. ושם בתפילה ההיא, שהיא, לטעמי,  אחת משיאי הספרות העברית, כתוב: "מי באש ומי במים"… אפשר לתת שיעור שלם על עמיחי ועל כרמי ועל משוררים רבים ומופלאים אחרים, המשתמשים בצירופים מי באש ומי במים, מי בקיצו ומי לא בקיצו, מי ינוח ומי ינוע, מי ישלו ומי יתייסר.
מה המסר הסמוי העולה מן השימוש במילים אלה בשירו של גורי, שנכתב בשנות השבעים? המסר הסמוי הוא שמלחמות ישראל הן רצף, שתחילתן בעקידה, בהקרבה - יצחק שמקריב עצמו על המזבח, המשכן בפרעות שערכו הנוצרים ביהודי אשכנז וסופן, לפחות לפי שעה, במלחמת יום הכיפורים.
פיקדון רוחי
לטעמי, זהו מהלך מרכזי בספרות העברית, וממילא בנפש העברית. התשוקה של מית"ר והתשוקה שלי, לממש או לברר את מה שאומר ביאליק בשירו "לפני ארון הספרים": "את פקודת שלומי שאו עתיקי גווילים ורצו את נשיקת פי ישנה אבק", שימו לב, ישנה אבק ולא ישנה עפר, יש כאן ביקורת בתוך הצירוף "משוט אל איה נכר נפשי שבה וכיונת נדוד עייפת גף וחרדה תטפח שוב אל פתח כנעוריה, התכירוני עוד אנוכי פלוני בין חייכם, זה מאז נזיר החיים, מכל חמודות אלה לארץ רבה, לא רק איתכם לבדכם ידעו נעורי, … ואלמד צרור בידכם פקדון רוחי ולשלב בתוך .. חלומות קודשי". בעצם התשוקה הביאליקאית היא תשוקה שחוזרת ועוברת אותנו, את כל מי שמנסה ללמוד או לברר או להחיות או לפענח דפים מתוך ארון הספרים היהודי, הצורך לראות איך אנשים צררו בגווילים האלה את פקדון רוחם. אני חושב על סופרים גדולים כמו מנדלי, ביאליק ועגנון. יצירתם היא הישג אדיר שמעורר שמחה אמיתית בלב כל אדם חובב לשון וחובב רצפים. בלעדיהם הופכים כל אוצרותינו לתערוכה שאדם עובר בה מבלי שיש לו מראה מקום. שוו בנפשכם איש צעיר המהלך במוזיאון הלובר בפאריס, ותוכלו להבין את מצבו הקשה. הוא חף מידיעת סיפורי התנ"ך ועתיקות יוון ורומא, ומשום כך רפאל, ליאונרדו, מיכאל-אנגלו, רמברנט וכל השאר, אינם אומרים לו דבר. כל מה שהוא רואה לנגד עיניו במוזיאון אלה צבעים וצורות, כלומר אמנות מודרנית. אפילו התמונות והפסלים מופשטים בעיניו, משום שהאמנים הסתמכו על הכרה בלתי אמצעית של נושאיהם ויתרה מזאת על כך שיש להם מסר רב עוצמה לצופים. כך הדבר גם בתרבות העברית. יש כאן מילכוד כפול. מצד אחד אלה שאינם רוצים לקרוא את הספרות העברית ומצד שני אלה שלא קוראים בה ומחמיצים את הבנת הקונטקסט התרבותי בתוכה היא פועלת.
עסק עם מכחול ושפורפרת
ישנו שיר נפלא של אמיר גלבוע שנקרא 'פני יהושע'. עניינו של השיר הוא הקול הדובר היוצא החוצה ורואה את דמות אחיו, ששמו כנראה יהושע, בפני הירח במלואם. גברת מכובדת אחת - שזכתה שיקשרו לראשה כתרים רבים - כתבה שהדימוי לקוח מהמיתוס ההודי העתיק, שם מקובל, שכאשר אח צעיר מת במשפחה  רואים אותו בדמות הירח.
האמנם? האם זה באמת מה שמתחולל בשיר? ואולי מתכוון המשורר אל ספר הלכתי שנקרא 'פני יהושע', שנאמר בו:  "פני משה כפני חמה ופני יהושע כפני לבנה"? זאת אומרת, יהושע הוא רק חיקוי. ברגע שמשה נכבה מאבד יהושע את צורתו. כשאמיר גלבוע כותב על 'פני יהושע' הוא ללא ספק מתכוון לדימוי הלקוח מאימרת חז"ל שהיתה מוכרת ומקובלת בין באי בית המדרש ולא איזה מיתוס הודי עתיק, שכבודו במקומו, אבל לכאן הוא ודאי אינו רלוונטי. הבה נקח דימוי נוסף וננסה להבינו. למשורר הלאומי ביאליק, יש עניינים עם גברת אחת, ציירת ששמה אירה יאן. הוא מבטיח לה נישואין ואחר כך מפר את הבטחתו. היא, בכעסה, מוציאה עליו שם רע והוא מחזיר לה מלחמה שארה. במכתב שהוא כותב ליעקב קהן הוא אומר: "במחנה השכינה שלכם רובצת עתה אישה חשובה, האישה היקרה אירה יאן שמה, ציירת היא ועסק לה עם המכחול והשפורפרת".
כאשר חז"ל רוצים לעסוק בשאלה, שמעסיקה כל שופט שדן בענייני עבירות בתחום המין, מה ההבדל בין אונס למעשה מגונה, הם שואלים אם היתה או לא היתה חדירה. את השאלה הם מביעים בצורה מטאפורית, כשהם בוחנים אם היה שם מעשה 'כמכחול בשפורפרת'. כידוע, שמים את הצבע הכחול – הכחל, המשמש לעיניים, בתוך מבחנה צרה כדי שלא יתייבש. למברשת שמכניסים לתוכה כדי ליטול מן הצבע קוראים מכחול, כי היא קשורה לצבע הכחול. ביאליק, בדרכו המתחכמת,  מלגלג עליה ואומר: ציירת היא ועסק לה עם המכחול והשפורפרת. וכי מה אמרתי עליה? אני השמצתי אותה? הרי אמרתי שזאת עבודתה, אבל ברור לכולנו, שמכירים את המעטפת ומכירים את מערכת "ההגברה" של המילים העבריות, שהוא מוציא לה שם רע.
כשביאליק מתרגם את ספרו של סרוונטס, דון קישוט, הוא פותח את הספר במילים: "איש היה בלה-מנשה כי חדה שמו, אחד מגזע אצילים אשר לו סוסה כושלת ברך וזרזיר מותניים ואישה ובנים אין לו והאיש דל בשר וגבה קומה". כל קורא עברי הולך מיד אחר טקסט אחר המוכר לו: "איש היה בארץ עוץ איוב שמו", ומיד אנחנו יכולים לראות את המקבילה. ביאליק יוצר ומשמיע לנו מסר סמוי: כמו שאיוב לא היה ולא נברא אלא משל היה, כך גם איש לה-מנשה, אבל הכאב שלו, כמו שאמר מישהו, הכאב שלו הוא אמיתי. כך, לדעת ביאליק, צריך לקרוא את דון קישוט.
כתרנגול בבני אדם
למה התכוון מאיר שלו כשקרא לאחד מספריו "כימים אחדים"? מה משמעות שם הרומן של עמוס עוז "מנוחה נכונה"? אני חושש שמשמעות השמות מוחמצת על ידי חלק גדול מהקוראים, שמילות התפילה "אל מלא רחמים שוכן במרומים המצא לנו מנוחה נכונה" אינן מדברות לתיבת התהודה שלהם. והמשמעויות הפנימיות והנסתרות קיימות הרי בכל יצירה של עגנון, בכל שורה של ביאליק, כמו גם יוצרים אחרים. לפני זמן מה ערכתי ספר של אחד מידידי. באחד המקומות הוא כתב שהגיבור הסתכל על הגיבור השני "כחמור בין בני אדם", סימנתי קו מתחת למילה, וכשישבנו, אמרתי לו "תגיד זה בהומור"? אז הוא ענה "למה בהומור"? אז אמרתי "שאם זה לא בהומור צריך להיות כתרנגול בבני אדם". הוא הביט בי ושאל "מה ההבדל"? "המשקל" אמרתי לו. אז הוא שאל "למה אתה מתכוון?" סיפרתי לו שיש מנהג, שבערב יום כיפור יהודי לוקח תרנגול לבן, או יהודיה לוקחת תרנגולת לבנה, ומוציאים עליה את כל החטאים, כפי שכתב אלי עמיר בספרו "תרנגול כפרות". זאת אומרת לוקח  בידו האחת את התרנגול ואוחז בידו השניה במחזור (פעם דיברתי בפני תלמידים מתלמה ילין ואמרתי שלסבתא שלי היה מחזור וכולם התחילו לצחוק, אני לא הבנתי, אני רציתי להגיד שהמחזור של סבתא שלי לא היה סדיר, היו שם כתמים של דמעות, מחזור של אישה יהודיה שמעיד על חייה). את התרנגול הוא מסובב מעל הראש ובאותה שעה אומר: "בני אדם יושבי חושך וצלמוות אסירי עוני וברזל", פיוט שאנחנו אומרים, בשעה שעושים לתרנגול את הקרוסלה המענגת הזאת, כשמסובבים אותו בשמחה והתרנגול שלנו אינו מבין שבאותה שעה נגזר דינו למיתה, ולכן כשמישהו מסתכל במבט של 'לא מבין' אנחנו אומרים מסתכל כתרנגול ב"בני אדם יושבי חושך" או כתרנגול בבני אדם. על כך אמר לי ידידי: "סבא שלי היה איש מתקדם. לפי המיתוס הפרטי שלנו, הוא האיש שעשה את החריש הראשון בארץ ישראל. סבא עשה כפרות, אבא  כבר לא, אבל לפחות ידע מה משמעותן. אני כבר נמצא במקום אחר, מקום שאין בו כפרה", וזה לב הענין, אני יכול לקחת את תלמידי ולעשות להם סיור פולקלור בערב ראש השנה בבית המטבחיים מאחורי שוק מחנה יהודה בירושלים, אבל מכך לא ילמדו על מסורות הנמהג או החג או השפה, כי הרי כולנו מבינים שהצירוף כ"תרנגול בין בני אדם" הוא פועל יוצא של תרבות.
בלבול יוצרות
כולנו משתמשים באופן הטבעי ביותר בביטוי "הוא בילבל את היוצרות". מה זה היוצרות האלה? אני מניח שמעטים מתוכנו מבינים את מקור המושג. מדובר בתפילה, שמחוברת לתפילת יוצר אור ובורא חושך, ובסידור העתיק לפני שרבו המתקנים, היו בכל שבת חגיגית כותבים יוצר אחר, יש יוצר לשבת חנוכה ויש לשבת ראש חודש ויש לשבת פורים וכן הלאה. בדרך כלל החזן או בעל תפילה הוא איש משכיל היודע לחבר את תפילת היוצרות הנכונה לאירוע, אבל אם הוא עם הארץ הוא מבלבל את היוצרות. כלומר, יש כאן ביטוי, שכמו רבים אחרים, בא מכלי שני. השפה שלנו רוויה וספוגה בביטויים כגון זה, שבאים מתחום ההלכה. 
השאלה הגדולה היא איך מלמדים ואיך מנחילים? האם יש בכלל אפשרות לשמור על ידיעת העבר ומורשתו בעולם משתנה? האם בכלל צריך? אלה הם השאלות המרכזיות שעומדות לפני מוסד כמו מית"ר, לפני אנשים שבעצם רוחשים טוב, אבל כל הזמן חיים בקונפליקט שאם ימשכו לכיוון אחד יימצא הצד האחר מתקפח.
במכתב ששלח גרשום שלום לפרנץ רוזנצוויג בשנת 1926 - אחד המכתבים המופלאים ביותר על העברית – הוא אומר: "הארץ היא הר געש, מרבים לדבר פה על הרבה דברים ... בעיית השפה חמורה יותר מבעיית העם הערבי". ועוד הוא אומר: "אלוהים לא יוותר אילם בשפה שבמשך אלפי שנים קראו לו לחזור אלינו". ומאידך, במכתב אחר המתייחס לשפה, שנשלח לרב אברהם שפירא אחרי מלחמת ששת הימים, הוא מתייחס לתלמידי מרכז הרב הכותבים בעברית קלוקלת, עברית ללא שום מערכת הדיומטית: "כך מדברים אנשים שהתורה היא תורת חיים בפיהם?"
אנחנו נזרקים כך מצד לצד, וכך גם אני.  פעם אני חושב כך ופעם משנה את דעתי וחושב אחרת, וחבל לי על זה ולא חבל לי על זה. זוהי השפה, זוהי התרבות. יום אחד אני פותח את עיתון 'העיר' שיש לו זכויות רבות בתרבות העברית, והם מסבירים למה דווקא עכשיו כדאי לקרוא את 'עכבר העיר', התנ"ך של הבילויים. נאמר שם: "אנוכי העכבר מדריכך, לא יהיה לך מגזין בילויים אחר על פני, עשה לך פסל ותמונה וחפש גלריה, כבד את אביך ואת אמך בארוחה טובה, זכור את יום השבת לאפטר בנמל, לא תשא את שם הדי- גיי לשווא, לא תטיל את מיימך לאסלה במסעדה, לא תרבוץ שעות על אספרסו קצר אחד, לא תסעד סושי בסכין ובמזלג, לא תערבב עשב בשיכר. זה נורא וזה נפלא. מצד אחד, הם עושים בדיוק את מה שאני מטיף לו, להשתמש בתיבת תהודה, אבל מצד שני כשעושים את זה אני לא מרוצה, למה אני לא מרוצה את זה אני עוד צריך לברר עם המטפל שלי…

בחרתי לסיים את דברי בשיר של משורר יידיש נפלא, אהרון לאיילס, הנקרא: אלוהי ישראל. 
אלוהי ישראל איננו עשיר
ראיתי את מקדש הססטינה, את נוטרדם, את הדום של קלן
יש את העין להאזין באלו
אלוהי ישראל הוא קמצן
לא אווה למלא מוזיאונים בפסלים, ציורים, מזבחות, כסאי הוד ובגדי ארגמן וכתרי תלת קומות
לגור בארמונות לא נאות
במוזיאון היהודי מעט נפשות
חנוכיה, פרוכת, מגילה, תיבת בשמים, שק תפילין ויד
מנורה, כתר תורה, מכשירי מילה
ומקדמת קדמת דנא כתב יד
כתב יד נוסף וכתב יד נוסף
במקופל, במגולל,
אותיות, אותיות במאוהב
מה רוצה אלוהי ישראל?
מה דורש אלוהי ישראל?
אלוהי ישראל הוא תובע צודק
אלוהי ישראל הוא תובע מחמיר
אלוהי ישראל הוא תובע קמצן
חפש לבדך, חקור לבדך, סבול לבדך
למען כבודי וכבודך
בקדמות אפורה אפרורית
נהר אל עמק הוריד
השליך שני חופני אותיות
ופיזרם את דרכי אדמות
נוצצו הדברים, היבהבו המימרות
ומאז
אלפים בשנים יחפשום
אלפים בשנים יאספום
אלפים בשנים יפרשום
וטרם נמצא פתרון
לאותיות, למימרות, לרון
כתב יד נוסף,
כתב יד נוסף, מקופל, מגולל הכתב
אותיות אותיות במאוהב.

אני חושב שבסופו של דבר, בכל הדוגמאות שהבאתי, באותיות שאחרים ניסו לפרש, במובאות שהתקוממתי כנגדם או באלה שנשביתי בקסמם,  בכל אלה ניסיתי להפוך אותנו חזרה מסרטנים לבעלי חוליות, אם זה יצליח אז לקחנו את כל הקופה, ואם לא, אז כמו שאומרים בירושלים: "או שיש אלוהים או שהשופט בן זונה".