האיגרת אל החילונים
שבר הזהות היהודית מנקודת ראות דתית,
מאת ידידיה יצחקי
חוה עציוני-הלוי‮, ‬"ארץ שסועה‭, ‬האם מלחמת תרבות היא בלתי נמנעת?", ‬הוצאת אריה ניר‮ / ‬מודן‮, ‬2000‮, ‬ 206 ‬עמ‮'.‬  

לאחרונה הופיעו אצלנו כמה ספרים ומאמרים בכסות זו או אחרת‮, ‬מעין‮ 'איגרות‮' ‬המכוונות אל החילונים‮, ‬כתובות‮ ‬‭'‬בלשונם‮' ‬של החילונים‮, ‬על מנת שיאירו את עיניהם ויגלו להם את‮ '‬האמת הגדולה‮' ‬הצפונה בדת‮, ‬או כדי‮ '‬לבנות גשר‮' ‬של הבנה חד-סיטרית בין חילונים לדתיים‮. ‬ספרה של חוה עציוני‮ ‬ארץ שסועה‭ ‬בכלל זה‮, ‬אם כי הוא מעמיד פנים כאילו יש בו גישה אובייקטיבית‮, ‬מפשרת‮, ‬מגשרת‮, ‬המצויה‮ '‬בין המחנות‮'.  ‬  פרופ‮' ‬חוה עציוני-הלוי נולדה למשפחה דתית‮. ‬בילדותה הייתה דתית מאוד‮, ‬ואף התחנכה בכפר הנוער הדתי‮. ‬בגיל ההתבגרות‮ '‬באה בשאלה‮', ‬נטשה את הדת וירדה מהארץ‮, ‬כיוון שמצאה שאי אלה אנשים דתיים מקפידים ביותר על מצוות‮ ‬‭'‬שבין אדם למקום‮', ‬ולאו דווקא על מצוות‮ '‬שבין אדם לחברו‮'. ‬בשנים האחרונות‮ '‬חזרה לשורשים‮', ‬לדת ולארץ‮. ‬היא מעידה על עצמה שהיא נמצאת‮ '‬בנקודת התפר‮' ‬שבין חילוניות לדתיות‮, ‬היא‮ '‬עוף מוזר‮' ‬בעיני ידידיה החילונים‮, ‬ו'נטע זר‮' ‬בעיני הדתיים‮. ‬לכן היא מניחה שהיא יכולה להתבונן מנקודת ראות ביקורתית בשני העולמות‮, ‬הדתי והחילוני כאחד‮, ‬אם כי היא מודה שאי אפשר לשמור על‮ '‬אובייקטיביות מוחלטת‮'. '‬המחויבות הערכית‮' ‬שלה היא‮ '‬ביצורה של דמוקרטיה ליברלית בישראל‮, ‬תוך שמירת הזהות היהודית שלה‮'. ‬אכן‮, ‬על אף המאמץ הראוי לשבח לראות את הבעיה משני צדיה‮, ‬הספר‮ ‬ארץ‭ ‬שסועה‭ ‬נכתב בידי אדם דתי‮, ‬מנקודת ראות דתית מובהקת‮, ‬ומכוון אל הקורא החילוני‮. ‬העובדה שהמחברת הייתה חילונית בפרק זמן כלשהו בחייה‮, ‬רק מחמירה את הקושי לראות את הדברים נכוחה משני הצדדים גם יחד‮, ‬כפי שנראה בהמשך‮. ‬  פרופ‮' ‬עציוני-הלוי טוענת שהחברה הישראלית מצויה על פי התהום של קרע מעמיק והולך‮, ‬עד כי במהרה לא יהיה ניתן לגישור‮, ‬ויהווה איום חמור על הדמוקרטיה הישראלית‮, ‬עד לקריסתה‮. ‬היא מתארת את הקיטוב בחברה הישראלית‮, ‬את ההפרדה בין הקבוצות השונות‮, ‬ואת הפער הנפתח ביניהן שכבר איננו בגדר של מחלוקת ועימות‮, ‬שהם ליגיטימים‮, ‬רצויים והכרחיים במשטר דמוקרטי‮, ‬אלא בגדר שסע ומשבר זהות‮, ‬שהם אויבי הדמוקרטיה ומחריביה‮. ‬היא מדברת על הקרע העדתי‮, ‬הכלכלי‮, ‬הדתי–חילוני והפוליטי‮. ‬המסגרת הכוללת של החברה הישראלית לכן איננה פלורליסטית לדעתה‮, ‬אלא מיגזרית‮, ‬לאמור‮, ‬מורכבת מקהילות נפרדות‮, ‬עוינות ומנוגדות‮, ‬ופועלות לדה-ליגיטימציה של היריב‮, ‬ואף ל'הוצאתו מכלל ישראל‮'. ‬בכך טמונה הסכנה הגדולה לדמוקרטיה הישראלית‮. ‬את הקיטוב המהותי והמסוכן ביותר וראה פרופ‮' ‬עציוני-הלוי בקיטוב החילוני–דתי‮. ‬ חלק נכבד מספרה מקדישה עציוני-הלוי לתיאור השוני והניגוד‮, ‬הגדלים והולכים בין דתיים לחילונים‮: ‬שוני במנהגים‮, ‬בלבוש‮, ‬בשפה‮, ‬בחינוך‮, ‬בתרבות הפנאי והצריכה‮, ‬ואף בהגדרה עצמית ובתפיסת הזהות היהודית‮. ‬לפיכך היא מעלה את השאלה אם אמנם אנו עדיין עם אחד‮, ‬ולא שני עמים היושבים זה לצד זה בארץ אחת‮. ‬לדעתה‮, ‬ה'אליטות‮' ‬של המגזרים השונים מעמיקות את הקרע‮, ‬מתוך אינטרסים של שררה וצורך להתבלט במערכות החברתיות השונות‮, ‬והן אחראיות לסכנות האורבות לחברה הישראלית ולדמוקרטיה שלה‮. ‬  כאמור‮, ‬הספר מכוון לחילונים‮, ‬ושומר על נקודת ראות דתית‮. ‬ההבדלים שבין חילונים לדתיים מתוארים בלשונם של חילונים‮. ‬המציאות הדתית מתוארת תוך הקבלה למציאות החילונית‮, ‬הידועה לקורא החילוני‮. ‬כך למשל‮, ‬מספרת עציוני-הלוי לקורא החילוני‮, ‬במפורש‮, ‬על דרכי בילוי המקובלות אצל הדתיים‮. ‬להשוואה היא מתארת בקצרה את‮ '‬ליל האהבה‮' ‬בצמח בקיץ‮ ‬1999‮, ‬בו הופיע אביב גפן בשירו‮ '‬אנחנו דור מזוין‮', "‬לשמחתו של קהל מעריצים נלהב המריע בקול‮, ‬רוקע ברגליו‮, ‬מנופף בידיו ומניע את כל גופו כאחוז תזזית‮" )‬עמ‮' ‬89‮(. ‬גפן‮, ‬מסתבר‮, ‬אינו חביב על המחברת והתלהבותם של הצעירים החילונים אינה נאה בעיניה‮, ‬‬  ‭  אבל‮, ‬לידיעת החילוניים‮, "‬לדתיים יש אביבים משלהם‮". ‬למשל‮, ‬מרדכי בן-דוד‮, ‬‭'‬זַמָּר חסידי‮' ‬הופיע ב'יום הסטודנט‮' ‬באוניברסיטת בר-אילן‮. ‬הקהל חוּלק לגברים ולנשים‮, ‬ופרץ בשירה ובריקודים ספונטאניים‮, ‬וכששר בן-דוד‮ '‬תמיד בשמחה‮' – "‬עלתה ההתלהבות על גדותיה‮" )‬שם‮(. ‬ללא תזזית‮, ‬חס ושלום‮, ‬ובלא להניף ידיים ורגלים‮, ‬כמנהג החילונים‮.‬ במקום אחר מזכירה עציוני-הלוי ש"נשמעים באליטה האקדמית קולות הרואים בתנ"ך אוסף של שקרים נטולי בסיס היסטורי‮" )‬עמ‮' ‬50‮(. ‬זוהי כמובן תגובה דתית שבדתית לחקר המקרא החילוני‮, ‬שרואה בסיפורי המקרא מיתוס‮, ‬ולא בהכרח‮ ‬‭'‬אמת היסטורית‮'. ‬מיתוס כידוע איננו‮ '‬שקר‮', ‬ומהעובדה המדעית שעד כה אין ביסוס ארכיאולוגי לסיפור יציאת מצרים לא משתמע שהתנ"ך הוא‮ '‬אוסף של שקרים‮', ‬ושזכותנו על הארץ נטולת יסוד‮, ‬אבל משתמע מכאן שתפיסתה של עציוני-הלוי היא דתית מכל וכל‮. ‬יש בספר עוד‮ '‬מעידות‮' ‬מעין אלה‮, ‬המעידות על כך כמאה עדים‮. ‬‬‭      לצורך האיזון לו טוענת פרופ‮' ‬עציוני-הלוי‮, ‬היא דואגת להציג את החברה הישראלית כשהיא מאוזנת היטב ביחס הכמותי שבין דתיים לחילונים‮: "‬הגודל כן קובע‮!". ‬לדעתה אין רוב חילוני בישראל‮. ‬כדי להוכיח הנחה זו היא מגייסת הגדרות שונות ומשונות לדתיות‮, ‬ומסתמכת על סקרים אלה ואחרים‮, ‬לפיהם חרדים‮, ‬דתיים‮, ‬ומסורתיים‮ )‬שלצורך הענין היא רוצה לראותם כדתיים‮( ‬מהווים מעט יותר ממחצית אוכלוסיית ישראל‮. ‬ובכלל‮, ‬מי יכול לומר מיהו חילוני ומיהו דתי‮? ‬כלום אין‮ '‬חילוניים‮' ‬שצמים ביום כיפור‮, ‬או מדליקים נרות שבת‮? ‬לאמור‮, ‬שני המחנות פחות או יותר שקולים‮, ‬ולכן סכנת הקרע חמורה ביותר‮. ‬נראה לי שמפרופסור למדעי החברה אפשר לצפות למעט יותר מזה‮. ‬הייתי מציע לה מודד אחר ליחס הכמותי שבין דתיים לחילונים‮, ‬הרבה יותר מדויק מנרות שבת ומזוזות‮. ‬היא עצמה מציינת שכשני שליש מהתלמידים בארץ לומדים בבתי ספר חילוניים‮ )‬עמ‮' ‬69‮(. ‬זו אמנם ירידה ביחס למה שהיה לפני שנים אחדות‮, ‬כששלושה רבעים מכל התלמידים למדו בחינוך החילוני‮, ‬אבל עדיין זה רוב מכריע‮. ‬אין הורים דתיים מכל סוג שהוא ששולחים את ילדיהם לבתי ספר חילוניים‮, ‬אבל יש בודאי הורים חילוניים שילדיהם לומדים בבתי ספר דתיים‮.

 ‬מכאן שכשמונים אחוז מכלל ההורים הם חילונים‮, ‬והם שולחים כשבעים אחוז מכלל הילדים לבתי ספר חילוניים‮. ‬אם הגודל קובע‮, ‬כטענתה הסקסיסטית של עציון-הלוי‮, ‬הרי שהציבור החילוני גדול הרבה יותר מהדתי‮.‬ הבעיה העיקרית שעולה מדאגתה של עציוני-הלוי לאיזון מופלג בין חילונים לדתיים‮, ‬קשור בנושא הכפייה הדתית והכפייה האנטי-דתית‮. ‬הספר מציג תמיד את שני הצדדים‮, ‬גם בענין הכפייה הדתית או הכפייה החילונית ב'אובייקטיביות‮' ‬גמורה‮. ‬כך למשל‮, ‬היא רואה‮ '‬מאבק ליגיטימי‮' ‬בהפגנה דתית מול מעדנייה המוכרת בשר לא כשר בגבעת-אולגה‮, "‬וכך גם כאשר חילונים הפגינו נגד סגירת הכביש ברחוב בר-אילן בשבת‮" )‬עמ‮' ‬31‮(. ‬פגיעה בדמוקרטיה הייתה בשריפת אותה מעדנייה מצד אחד‮, ‬ובתגרות ידים ברחוב אתיופיה בין דתיים לחילונים מצד שני‮. ‬במקום אחר‮: "‬הטענה לגבי החרדים‮ )‬בפרדס חנה‮( ‬הייתה שהם עוברים בין הילדים‮ )‬החילונים‮( ‬ואומרים להם‮, ‬תגידו לאבא שלא ייסע בשבת ולא ידליק אש‮", ‬ומהצד השני‮: "‬ומה עם הכפייה החילונית‮? ‬שואלת אישה דתייה המתגוררת בשכונה מעורבת‮, ‬כשאני עוברת בליל שבת בשכונה שלי והמסעדות פתוחות‮, ‬המוסיקה רועשת וקול הטלוויזיה עולה מקצה הרחוב עד קצהו‮, ‬אני מרגישה בגלות‮" )‬עמ‮' ‬83‮(. ‬אישה דתית אחרת‮, ‬המתגוררת בשכונה חילונית‮, ‬מתלוננת ש"אישית מפריעות לה במיוחד מסיבות הגג הקולניות בליל שבת‮, ‬והמוסיקה העולה מהבריכה‮ … ‬קשה לעשות קידוש כשברקע נשמעת מוסיקת רוק‮. '‬אני אישית רואה בכך כפיה חילונית‮'" )‬עמ‮' ‬82‮(. ‬האומנם סימטרייה מאוזנת‮? ‬קריאה ביקורתית תראה מיד ש'כפייה דתית‮', ‬לפי עציוני-הלוי‮, ‬משמעה הטלת איסור על חילונים לנהוג בשבת בדרך בר-אילן‮, ‬ואילו‮ '‬כפיה חילונית‮' ‬היא פתיחת מעדנייה של בשר לא כשר בשכונה חילונית ולצורכי חילונים בלבד‮, ‬שכן דתיים ודאי שאינם נזקקים למעדנייה זו‮, ‬או השמעת מוסיקה ועריכת מסיבות בביתם שלהם וברחובם שלהם בשבת‮. ‬ הדתיים‮, ‬לפי עציוני-הלוי רואים כפיה חילונית בכך שהחילונים אינם שומרים את מצוות הדת בפרהסיה שלהם‮, ‬של החילונים‮. ‬המאבק שבין דתיים לחילונים נערך אפוא בטריטוריה חילונית‮, ‬על הטריטוריה החילונית‮. ‬אם כן‮, ‬חילונים ודתיים אינם יכולים לדור בכפיפה אחת‮? ‬אמנם כן‮. ‬אישה דתייה שקולות הטלוויזיה של שכניה החילונים בשבת מפריעים לה אינה יכולה לגור בשכונה חילונית‮, ‬או אף‮ '‬מעורבת‮'. ‬חילוני שמבקש להסיע את ילדיו לים בשבת‮, ‬או לזמן אורחים לביתו למסיבת ריקודים בליל שבת‮, ‬אינו יכול לגור בסביבה דתית‮. ‬האם יש בכך סכנה אמיתית לדמוקרטיה הישראלית‮? ‬בהחלט לא‮, ‬כל עוד אין צד אחד מבקש לכפות את אורחות חייו על הצד השני‮. ‬החילונים ככלל אינם מבקשים לכפות על הדתיים מאומה‮, ‬ואינם מבקשים להתערב באורחות חייהם בשום צורה‮ – ‬כל עוד אלה אינם עומדים בניגוד לחוק הדמוקרטי האזרחי‮, ‬והחוק האזרחי במדינת ישראל איננו מונע משום אדם את האפשרות לקיים בביתו ובסביבתו את אורחות החיים שהוא מצווה עליהם על פי דתו‮. ‬אין במדינת ישראל ולא יכול להיות שום חוק שמחייב אדם דתי לקנות במעדנייה לא כשרה‮, ‬או להשמיע מוסיקה בשבת‮. ‬אין ולא יכול להיות בארץ שום חוק או תקנה שמונעת אדם דתי‮, ‬או קהילה דתית‮, ‬מקיום פולחן דתי ומשמירת מצוותיה‮, ‬אדרבא‮. ‬המדינה מעניקה תמיכה כספית ביד רחבה מאוד על מנת לאפשר קיומו של פולחן זה‮. ‬מהצד האחר‮, ‬הדתיים ככלל מבקשים לכפות על החילונים‮, ‬בביתם ובסביבה שלהם‮, ‬כמה וכמה מחוקי ההלכה שאינם מקובלים עליהם‮, ‬ככלל‮. ‬עציוני הלוי אמנם טוענת‮, ‬ש"המאבק אינו על רשות היחיד‮, ‬אלא על רשות הרבים‮; ‬על צביונם של השטחים הציבוריים המשותפים‮" )‬עמ‮' ‬183‮(, ‬אבל למעשה אין מחלוקת על כך שבסביבה דתית‮, ‬סביבה שרוב תושביה הם דתיים‮, ‬נשמר הצביון הדתי בחומרה רבה‮, ‬ולכן המדובר הוא באכיפת צביון דתי על סביבה חילונית‮. ‬איש לא יעלה על דעתו לפתוח בבני ברק מעדנייה לא כשרה‮, ‬או להיכנס במכוניתו בשבת לקיבוץ טירת צבי‮, ‬או לתלות פוסטרים חילוניים במאה שערים‮. ‬המאבק‮, ‬כמתואר בידי עציוני-הלוי הוא על צביונם של השטחים הציבוריים בסביבה שרוב תושביה הם חילונים‮, ‬אפוא‮. ‬ושוב‮, ‬החילונים אינם מבקשים לכפות על הדתיים גם בתחום זה שום דבר‮, ‬הדתיים רשאים לעצב את סביבתם כרצונם‮, ‬הדתיים הם אלה שמבקשים לעצב את הפרהסיא החילונית לפי טעמם הם‮, ‬‭'‬ברוח היהדות‮', ‬לטענתם ולטעמם‮.‬ בנקודה זו צף ועולה אם כן הויכוח על מהותה של היהדות‮, ‬שכן טענת הדתיים‮, ‬עליה חוזרת עציוני-הלוי‮, ‬היא שהם מבקשים שהרחוב הישראלי במדינה היהודית יהיה מעוצב‮ '‬ברוח היהדות‮'. ‬עציוני-הלוי מדברת על‮ '‬ערכי היהדות‮' ‬ו'רוח היהדות‮' ‬מתוך הנחה שאלה הם ערכי הדת היהודית‮, ‬ולפיכך ה'פתרון‮' ‬שהיא רואה לקרע המעמיק שבתוכנו הוא בקירובם של החילונים אל אותם‮ '‬ערכי היהדות‮', ‬בעוד שאת הדתיים ראוי לקרב אל‮ '‬ערכי הליברליות‮'.‬ כחילונים איננו מבקש מהדתיים מאומה‮, ‬הם רשאים לנהוג בקהילות שלהם ובפרהסיא שלהם כאוות נפשם‮, ‬כל עוד אינם פוגעים בזולתם ובחוק האזרחי של המדינה‮. ‬הם יכולים להיות ליברלים או טוטליטריים‮, ‬לנהוג בטפם ובנשותיהם כרצונם‮. ‬כל שאנו מבקשים מהם הוא שיניחו לנו לנפשנו‮, ‬ולא יתערבו באורחות חיינו‮, ‬כפי שאנו איננו מתערבים באורחות חייהם‮. ‬אשר לזהות היהודית שלנו‮, ‬ולצביון היהודי של הפרהסיא החילונית‮, ‬היא ניכרת היטב בלשון העברית המהלכת בחוצותיה‮, ‬בשמותיהם העבריים של הישובים‮, ‬הרחובות והכיכרות‮, ‬בסמלים הלאומיים‮, ‬בחגים שאנו חוגגים על פי דרכנו‮, ‬גם אם אין היא דתית‮. ‬ה'גשר‮' ‬בין דתיים לחילונים איננו אפשרי ואיננו דרוש‮. ‬דיינו אם נוכל להבין את ריבוי פניה של היהדות‮, ‬כדי לאפשר את קיומם זה לצד זה במידת הכבוד וההבנה הראויים להם‮.‬ ולבסוף‮, ‬תיקון טעות קלה‮: ‬בעמ‮' ‬159‮ ‬מסופר על כך ש"ארצות הברית עברה פעמיים רצח של נשיא‮", ‬למען האמת ההיסטורית‮, ‬ארבעה מנשיאי ארצות הברית נרצחו תוך כהונתם‮.‬