האומנם זקוקה המדינה לדת? מאת בן ציון הוכשטדט

ב"יהדות חופשית" מספר 5, מחודש מרץ 1995, פרופ' זאב פאלק התיחס לשאלה "מדוע זקוקה המדינה לדת" ובחיבורו הביע סברות מפתיעות מאוד, היינו ש"מדינת ישראל קמה על פי אידאות שבמקרא ובמסורת הדתית", וכן ש"המערכת המשפטית של המדינה זקוקה לתמיכה מצד הדת". הנחתי שהעובדות ידועות, אולם בעקבות החיבור הנ"ל, נראה שהנושא ראוי להתיחסות מחודשת שקולה ומבוסס. א: במבט היסטורי של האירועים וההתפתחויות אשר קדמו והובילו להקמתה של מדינת ישראל; ב. במבט על מהותם של הרעיונות המקראים ומשמעותם, או חוסר משמעותם, בהקמת המדינה. מדינת ישראל הוקמהונבנית על ידי יהודיות ויהודים, בהנהגת ההסתדרות הציונית אשר נוסדה על ידי יהודים חילוניים ובראשים בנימין זאב הרצל, יהודי נאמן לעמו ולתרבותו", ובלי כל קשר אישי לדת משה. בעוד שהרעיון הציוני התקבל בהתלהבות על ידי יהודים רבים באירופה ובאמריקה, גורמי דת-משה, רבנים ועסקניים דתיים, ניהלו מלחמה קשוחה ומרושעת נגד הציונות. חמש מאות רבנים ממרכז אירופה חתמו על בקשה לקיסר האימפריה האוסטור-הונגרית להוציא את התנועה הציונית אל מחוץ לחוק, כי "תנועה נטולת אלוהים ודת" היא.
רבנים נגד הציונות
עם פירסום המצע הציוני, התכנסה מועצת הרבנים הגדולה לישיבת חירום בברלין, פירסמה גינוי חריף נגד הציונות והוסיפה: "שאיפת הציונים להקים מדינה יהודית בארץ ישראל סותרת את הרעיון המשיחי המוצהר בכתבי הקודש ובהלכות דתיות מאוחרות יותר"¹. מעל דוכן בית-הכנסת הגדול בבודפשט (עיר הולדתו) גינו את הרצל ככופר מסוכן, ואת הציונות כ"כפירה הגדולה של המאה"².
גם לפני הופעתו של הרצל, הדתיים והרבנים דחו כל רעיון ציוני. ליאון לייב פינסקר, הרופא מאודסה, נסע מרוסיה לוינה כדי להסביר את רעיונו הציוני³ לרב הראשי של וינה, הד"ר אדולך ילינק. הרב המלומד ביטל את פינסר כמטורף נתן לו כתובת של רופא למחלות נפש ויעץ לו לפנות בדחיפות לרופא כי מצבו חמור⁴.
רבה הראשי של קהילת וינה, בזמנו של הרצל, היה מוריץ גידמן, שחזר והצהיר בכל הזדמנות: "אין פשרות בין יהדות וציונות ולא תהיינה כאלה" (כאשר גידמן אמר יהדות, הוא התכוון לדת משה). חלק מן היהודים הנאמנים לדת משה מצא בכל זאת דרך להתפשר עם הציונות והקים בשנת 1922 את "הסתדרות הפועל המזרחי", אשר היתה לגרעין המפד"ל. הם נשארו מיעוט קטן בתנועה הציונית, ורעיונותיהם בקשר לתורת משה לא השפיעו על דרכה הרעיונית. היו גם רבנים אחדים אשר אימצו את הרעיון הציוני. הרב קוק האמין שתחיית ישראל תביא להתעלות רוחנית, ועם ישראל עתיד להדריך את העולם כולו. הוא הותקף קשות על-ידי הרבנים האורתודוכסים מכל הפלגים, אשר התמידו בהתנגדותם לציונות ולעלית יהודים לארץ ישראל. גם אחרי שהגרמנים התחילו במעשי הרצח של יהודים קראו הרבנים להמנע מעליה לארץ ישראל.
רבים מאלה אשר שמעו בקולם, נרצחו בשואה. גדולי האדמו"רים החסידיים והרבנים הליטאים הצילו את נפשם, נטשו את העם וברחו, אך עד הרגע האחרון לא הפסיקו להטיף נגד הציונות. טיפוסית היא בריחתו של הרבי מבעלז, אהרון רוקח. הוא ברח מפולין כאשר הגרמנים רצחו שם את יהודי האזור, והגיע לויז'ניץ. כאשר רכזו הגרמנים את יהודי העיר כדי לשולחם להשמדה, הבריחו אותו חסידיו לבודפשט, לשם הגיע ב-19 בינואר 1944 ושלח את דוברו, את אחיו, הרב מרדכי רוקח לאסוף את החסידים בבית הכנסת הגדול ולמסור להם את המסר של האדמו"ר. אחי האדמו"ר נשא דרשה מרגיעה ואמר שאלה הם "ימי חבלי משיח, שהם הכנה לגאולה", ובעיקר הזהיר ש"לא ללכת שולל אחר נביאי השקר הציונים". יום אחד אחרי הדרשה האדמו"ר גילח את זקנו, החליף את בגדיו ובעזרת שליחים ציוניים ברח לארץ ישראל.
היו רבנים בודדים ש"מעדו". הרב מקלאוזונבורג, משה שמואל גלזנר, אמר "אני מתפלל שבעולם הבא אזכה לשבת למרגלותיו של תאודור הרצל". בו ביום הוא פוטר מתפקידו. בשלבים מאוחרים יותר, כאשר הישוב היהודי בארץ ישראל התחיל להתקדם ולהתבסס, היו אשר שינוי כיוון ובאולישראל כדי ליהנותמחסדיהם של "נביאי השקר הציוניים".
אלוהים כקולוניזטור
הרעיון המנחה של מחברי התודה ביחס להתנחלות היהודים בארץ ישראל, הוא בתפישה שאלוהי משה הוא הקולוניזטור הגדול, הוא מקים ישובים, מבטל ישובים, מגרש עמים ומיישב אחרים, הכל לי רצונו ולפי בחירתו: "כי תבואו אל הארץ אשר אני נותן לכם" (ויקרא כ"ג 10) ו"כי לי הארץ, כי גרים ותושבים אתם עמדי" (ויקרא כ"ה 23), לאמור, בעל הארץ הוא האל בלבדת והיהודים הם גרים ותושבים בלבד; האל עשה חסד ליהודים ובחר בהם להיות לו עם סגולה ועם קדוש. רחוקה מרעיון זה ושונה לחלוטין היא התפיסה הציונית, אשר מחייבת את היהודים לקחת את גורלם בידיהם ולהיות מודעים לאחריותם.
בניגוד גמור לתפיסה המקראית, החליטו הציונים: לא עוד אדם אובייקט, מובא ממקום למקום על ידי אל טרנסצנדנטי, אלא אדם אשר בוחר את דרכו ואת עתידו. הציונים ניתקו את עצמם מהציווי המובא במקרא: לא עוד עם נבחר, לא עוד עם סגולה, אלא "גוי ככל הגויים" (ביאליק).
האידאולוגים של התנועה הציונית לא השאירו מקום לספקות בנושא זה. יוסף חיים ברנר ביטא רבות את יחס הביטול אל "האב שבשמיים", אל הייעוד המשיחי, אל הדת בכלל. דוד בן-גוריון ראה את דת-משה כאסון ההיסטורי של העם היהודי, ואילו בר בורוכוב כתב: "נעשינו בני תרבות יותר כאשר אבדה האמונה הקודמת בעולם הבא, בגאולה המשיחית, בנבחרותנו האלוהית"⁶. הטענה שמדינת ישראל קמה על פי אידאות שבמקרא ובמסורת הדתית, אין לה איפוא אחיזה במציאות.
פגם במוסר המקראי
השאלה אם יש למדינה צורך בשת-משה ובמסורת הרבנית, אם הדת יכולה לשמש תמיכה למערכת המשפטית ולסדר החברתי קשורה בעיקר לתחום המוסר. עקרונות המוסר שבמקרא הם מן הערכיים שבתרבותנו, חשיבותם היא אוניברסלית ועם זאת שומה עלינו להצביע על הפגם במוסר המקראי, היינו שהוא מבוסס על שכר ועונש: "אם בחוקותי תלכו...ותזכו בחיים ארוכים", "אם בחוקותי תלכו...ונתתי גשמיכם בעתם...ואכלתםלחמכם לשובע..." (ויקרא כ"ו 3-5); אך אם לא תשמעו לי "ואם בחוקותי תמאסו...והפקדתי עליכם בהלה, את השחפת ואת הקדחת, מכלות עיניים ומדיבת נפש...(ויקרא כ"ו, 15,16).
מעשה נחשב כמוסרי אך ורק כאשר נעשה מתוך רצון חופשי, לא מתוך ציפיה לגמול ולא מתוך פחד מעונש. אדם הגורם לצדקה יען כי "צדקה מצילה ממות", דואג לביטוי חיים, אך אינו עושה מעשה מוסרי. כאשר נוכחו לדעת שהחיים אינם מתנהלים לפי הבטחות בספר ויקרא, אלא "אוי לצדיק וטוב לרשע", המציאו את המושג של "עולם הבא". מושג זה מתוחכם יותר, אין אפשרות להיווכח אם פלוני זכה במקום נוח ב"עולם הבא". עקרון "המקל וגזר", שכר ועונש, לא נשתנה,ומנקודת ראות מוסרית הוא פסול.
חכמים ופרשנים עוד צימצמו את ערכם של כללי המוסר המקראי עד קרוב לביטולם: "ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא י"ט), נחשב ל"כלל הזהב" של תורת משה. שאלו חכמים: האם חובה ליחס כל זה לכל אדם בעולם? והשיבו: "בוודאי שלא, אלא רק לרעך, לידידך הקרוב, לשכנך...". שאלו: האם אפשר לאהוב כל שכן? השיב רבי שמואל בן מאיר, הרשמ"ם (כנדו של רש"י): "רק כאשר טוב הוא" ומיהו טוב? זהברור לכל. מי ששומר מצוות. ברור שמי שאוכל בשר חזיר איננו טוב. מה נשאר מכלל הזהב?
פסוקים אחדים בספר ויקרא מוקדשים ליחסים שבין האדם לזולת, ושזורה בהם אמירה על מצוות הקשורות בפולחן ובאמונה דתית. נוצרה זיקהסטרוקטורלית, אשר רקמה עקרונות מוסיר עם מצוות דת-משה למבנה אחד. אפשר לצפות שקבוצות דתיות שומרות מצוות תתיחסנה לעקרונות המוסר באותה מידה של נאמנות כפי שהן מתיחסות למצוות הפולחניות. במציאות המצב שונה: הקבוצות הדתיות האדוקות משתמשות בתירוצים ובתכסיסים כדי להתחמק מכללי המוסר.
קשרו קשר שלא לעזור
כאשר הוצת מועדן נוער אשר שכן על גבול קרית ויזניץ', השכנים, כולם דתייםוחרדים, נעלו את דלתות בתיהם ולא הרשו להשתמש בטלפונים שלהם כדי להזעיק את מכבי האזץ לפי דיווחי העתונות, תושבי ויזניץ הציתו את המועדות, אך אינני מתיחס למעשה ההצתה, אלא לעובדות:
א. איש מתושבי השכונה השתית חרדית לא נחלץ לעזרת הנערים בבית הבוער
ב. התושבים הדתיים השכנים השקיפו מחלונותיהם על הלהבות וקשרו קשר שלא לעזור; לא להזעיק מכבי אש; לא לאפשר לאחרים להזעיק עזרה.
ג. מתוך כל הרבנים, האדמו"רים, המחנכים ומנהלי הישיבות של העדה, איש לא גינה את התנהגותם של השכנים⁷.
בעקבות האירוע נערך משאל בין תושבי ק. ויזניץ ובני ברק. לשאלה האם תעניקו עזרה לכל יהודי במצוקה, ברוח המצווה "לא תראה את חמור אחיך נופל בדרך והתעלמת ממנו, הגם תקום עמו?" (דברים כ"ב, 4), השיבו כ – 28.2% מן הנשאלים: "כן, אעזור לכל יהודי בלי הבדל". אולם 64.8% ענו כי יעזרו "רק למשלנו" (הכונה לשומרי המצוות הדתיים, החרדים).
גילויי שינאה של קבוצות דתיות אדוקות אינם מכוונים תמיד נגד יהודים חילוניים בלבד. מריבות אלימות בין קבוצות דתיות שונות או בין "חצרות" האדמו"רים, הן שכיחות למדי ומגיעות לדרגות שונות של אכזריות. לא מזמן היינו עדים לקרב דמים אלים בין שני פלגים של חסידי בעלז, בו נשברו אפים, ידיים ורגליים, וחסידים רבים נזקקו לטיפולים בבית-החולים. אלמלא התערבה המשטרה, היתה מתרחשת טרגדיה. אהרון רוקח, האדמו"ר מבעלז אשר הוברח מגרמניה לישראל על ידי שליחים ציונים, ראה בהקמת המדינה שואה, אך הורה לחסידיו להשתתף בבחירות לכנסת משום שהסבירו לו: יצביעו לכנסת – יהיה כסף. יורשו, יששכר דוב רוקח, שוב אסר לבחור לכנסת. הרבי יהושוע רוקח התנגד לאיסור והקים לו "חצר" משלו. באחת השבתות, לאחרונה, התנפלו חסידי רבי זה על בית-הכנסת של הרבי ההוא, שברו חלונות והרסו את הרהיטים; "עשו פוגרום – דיווחו העיתונים. החסידים נתפסו לאקסטזה ושינאה פראית, תקפו אלה את אלה ושברו  עצמות, ואת הרבי סקלו באבנים.
גם הפיצוץ הטרוריסטי של חנות העיתונים בבני-ברק, הצתות תחנות האוטובוסים והתקפות אלימות רבות אחרות לא זכו לגינוי על ידי המנהיגים הדתיים.
"הרוצה בחופש רוצה בחורבן"
בעקבות פסק-הלכה של "גדולי התורה" הוקמו "ועדות אכלוס" בשכונות דתיות, שמטרתן למנוע השכרת דירותליהודים חילוניים. בתי-הדין הרבניים מתעלמים מחוקי המדינה באופן גלוי ושיטתי, ופועלים נגדם. החוק בישראל אוסר ביגמיה, נישואין עם שתי נשים בעת ובעונה אחת. בתי הדין הרבניים מוציאים אישורים לגברים הרוצים אישה שניה, נוספת.
החוק בישראל אוסר כל הפליה בגין מין. בתי הדין הרבניים מתיחסים לאישה ביחס מפלה ומשפל, בעקרון ובצורה מופגנת; הדיינים מסרבים לקבל עדויות מנשים. רב בכיר ומנהיג דתי בישראל מלמד את תלמידיו ש"שיוויון זה אסון" וש"הרוצה בחופש הפרט רוצה בחורבן". רב אחר מ"גדולי התורה" (או מ"חכמי התורה") הצהיר שחיילות צה"ל הן זונות. מלומד אחר כינה את חיילי צה"ל "אפסים". האדם הראשון אשר הורשע בישראל בעוות הסתה גזענית הוא רב ואיש תורת משה. בית המשפט הרשיע אותו ב"איום ישיר ומיידי לחיי אדם". הרב הראשי של העדה הדתית לימד עליו סנגוריה אחר שהורשע. רב מלומד פירסם פסק הלכה האוסר תרומת אברים ליהודים "אפיקורסים". הזלזול בחוקי המדינה בבתי הדין הרבניים והתנהגותם של הרבנים כנ"ל מעודדים מפירי חוק ומביאים לשחיתות מידות.
דת משה יכולה היתה לתרום לקירוב לבבות וליהור ההיגיינה החברתית, אילו החוגים הדתיים היו מכבדים את חוקי המדינה, היו מגלים יחסי כבוד הדדיים ובעיקר הבנה שחופש הדת והמצפון כולל את הזכות לחופש מדת. בשלב זה תרומת הדת למוסר ולסדר הציבורי היא שלילית.

מסקנות:
א. מדינת ישראל הוקמה על עקרונות של זכות האדם לבנות לו את דרכו, את אורח חייו ואת ההיסטוריה שלו תוך אחריות למעשיו ותוך השתחררות מרעיונות דת-משה. הציונים הצעירים והחלוצים ניתקו את עצמם מן הקרקע התשושה ומאורחותיה כדי לבנות אורחות חדשות וחופשיות על קרקע רעננה ופוריה.
ב. חוגים דתיים אינם תורמים לטוהר המידות בחברה הישראל, הם פוגעים בהיגיינה הרוחנית, האישית והחברתית, הם מזיקים נזק חמור למערכת המשפטית של המדינה.