דעת מקרא כמו לדעת אשה מאת יצחק (איציק) פלג

שנים רבות מטרידה אותי השאלה, למה התנ"ך - שהוא ספר נפלא כל כך, שהוא ספר הספרים, שהוא שלנו – אינו זוכה ליחס שמגיע לו?   איך נחזיר לתנ"ך את כבודו האבוד? איך, כאוהב מקרא, אשכנע אתכם הקוראים לרצות בכלל להיפגש עם הטקסט המקראי; ל"אכול" ממנו, ועוד ליהנות? לא כאן המקום למנות את הסיבות המרחיקות ישראלים רבים מן המקרא: אם בגלל השפה הקשה, שפה של פעם; או שמא בהשפעת היחס המנוכר של ההורים בבית,  יחס אותו סופגים ילדינו כבר בילדותם; או שמא זיהוי התנ"ך עם הדת ובייחוד עם הפוליטיקאים הדתיים שנעשו פטרונים על התנ"ך, ולקחו מונופול עליו.

חשוב לי להבהיר בראשית דבריי: לאף אחד אין כל זכות ובלעדיות על התנ"ך. לאף זרם ביהדות אין מונופול על התנ"ך. התנ"ך הוא שלנו, התנ"ך הוא של כולנו. מה חבל, שבקרב חילוניים רבים רווחת גישה של התבטלות מרצון, מתוך בחירה. ומה שמדאיג  יותר שאין הם רואים בגישה זו כל בעיה.
        זכור לי מקרה שקרה בבית ספר ממלכתי (לא דתי) בצפון הארץ. באותם ימים הייתי מדריך מחוזי למקרא מטעם משרד החינוך. התקשר אלי מורה ובקש סיוע בהוראת המקרא לעולים חדשים. נפלא. נפגשנו. מסתבר שהבחור, צעיר מקסים חובש כיפה, נתבקש על ידי מנהל בית הספר ללמד תנ"ך, ואין לו כל הכשרה בהוראת המקרא. לשאלתי, "אם כך, מדוע נבחרת". ענה הבחור: "הגעתי לבית הספר כמדריך בבית ספר שדה, ומנהל בית הספר הציע לי ללמד תנ"ך כי אני בא מבית דתי". אין לי כל טענות כנגד הבחור הצעיר. הוא, לא מנהל בית הספר, מצא את הדרך להתייעץ עם בעל מקצוע (עם כותב שורות אלו). אבל, המנהל, שכנראה, בנוסף למצוקה שלו  בחיפושיו אח ר מורה לתנ"ך, נחשפה גם גישתו אל התנ"ך לפיה, המקצוע לא חשוב כל כך ולכן אפשר לקחת מורה ללא הכשרה מתאימה. דבר שני, גם אם לא במודע, נחשפה אותה התבטלות כנגדה אני יוצא לפיה, מספיק שאדם יהיה חובש כיפה כדי שיוכל ללמד תנ"ך; ועוד בבית הספר הממלכתי.
  אך, למה להרחיק נדוד. 90% מהתושבים במועצה האזורית בה אני מתגורר הם חברי קבוצים של השומר הצעיר. אחד השלבים המקדימים לחידון התנ"ך העולמי התקיים באולם האזורי שליד קיבוצי עין השופט. על הבמה ישבו חבר השופטים (עם התשובון לשאלות בידיהם) ובהם: רב המועצה, רכז החינוך של המועצה (במקרה חובש כיפה) ומזכיר המועצה, שכנראה, זכה למעמד זה בזכות היותו חובש כיפה. ואילו אני, בעל תואר שלישי במקרא, ישבתי בקהל. כשהפניתי את תשומת לבו של  רכז האולם, חבר קיבוצי, הוא ענה לי בהינף יד של ביטול : "מה זה כל כך חשוב לך. סך הכל חידון התנ"ך". תגובתו המבטלת חמורה בעיני יותר מכל.

כנגד גישה זו אני בא וטוען: חברים, אל נתקפל, אל נתגמד בפני 'יודעי תורה', המצטיירים בעינינו כנציגיה עלי אדמות. איש לא מינה אותם לכך. לכולנו הזכות לקרוא במקרא כשווים בין שווים. לשם כך, כדי לזקוף קומה מול המקרא  ומול "נציגיה" עלי אדמות, מצווים אנו קודם כל לדעת לקרוא בו. ובזה אמקד את דבריי. ברשימה  זו ברצוני להמליץ בפניכם הקוראים על הדרך בה אני הולך, ובלבי הסיסמא: "ללכת עם התנ"ך, ולהלך בו".  לא ייתכן שהיצירה המופלאה הזאת, לא תזכה לתשומת הלב  לו היא ראויה.

       אך, לפני כן, ברשותכם,  אביא דוגמא אחרונה: בבתי הספר הממלכתי (הלא דתי) נהוג לציין את התחלת לימודי התנ"ך (בכיתה ב') במסיבת הספר. בהחלט, סיבה טובה למסיבה. אבל, האם ידעתם כי במקומות רבים בארץ מסיבות אלו מאורגנות (אגב, להפליא) על ידי חסידי חב"ד בבית הכנסת? כלומר, כבר במפגש הראשון של ילדי ישראל הרכים עם התנ"ך מועבר להם מסר סמוי, גם אם אין זו כוונתנו, שהספר הזה, שהטקסט הזה, שייך להם, לא לנו.  אם כך, למה בכלל לקרוא בו, ועוד להנאתנו?

בימים אלו פניתי בכתב לדרורה הלוי, המפמ"ר החדשה למקרא, לפעול כנגד תופעה זו. במקביל אני פונה בזה לכל מי שהתנ"ך יקר לו, לכל מי שחשובה לו המורשת התרבותית שלנו הגלומה בו - לשנס מותניים ולפעול למען עיצוב תוכנית למסיבה של קבלת ספר התורה כספר של כולנו, לא של חב"ד בלבד. ולשווק תוכנית זו בקרב המורים, כמו שחב"ד יודעים.

ולענייננו. מגמתה של רשימה זו היא לעודד אתכם הקוראים לפתוח בדיאלוג מתמיד עם הטקסט המקראי. אבקש לתאר דיאלוג זה באמצעות שני דימויים:

1. דימוי ראשון - מפגש היכרות עם טקסט כמפגש היכרות עם אדם:
   אקדים ואבהיר כי בדברי על המפגש עם ה"טקסט המקראי" כוונתי למקד את המבט בטקסט כהוויתו, בצורתו הנוכחית, ולא בדרכי התהוותו. זאת למרות קבלתי את ההנחה המקבולת במחקר שהטקסט המקראי מורכב הוא מרבדים שונים, כמו האדם.
אפתח בדימוי הראשון: ניתן לדמות את הדיאלוג בין הקורא לבין הטקסט למפגש היכרות עם אדם. בדומה ליחסים בינינו, בני האדם, כך גם ניתן לדמות את היחס בינינו לבין הטקסט. כדי להכיר אותו, לחשוף אותו, כדי להסיר את המחיצות בינינו לבינו, עלינו להיות קשובים אליו, אל הגלוי ואל הסמוי שבו. עלינו להיות  אמפטיים כלפיו. וחשוב לעשות בהקשר זה אבחנה בין סימפאטיה לאמפטיה: כאשר סימפאטיה, לדעתי, קרובה במשמעותה יותר להזדהות ואילו אמפטיה מסתפקת ביכולת לחוש ולהבין מבלי להזדהות עם הנאמר בטקסט. נוסיף על כך כי כדי להכיר את הטקסט יש לקבל אותו כפי שהוא. ואין מדובר במפגש חד פעמי, שהרי היכרות עם טקסט, כמו היכרות עם אדם, היא תהליך מתמשך.
במפגש שלי עם הטקסט המקראי  אני מתמקד במגמות הנחשפות מקריאתו. הטקסט נמצא במרכז התעניינותי כקורא.  בשלב זה חשוב לציין כי איני מקבל את ההנחה הספרותית המסורתית לפיה על הפרשן לחפש את האמת, את המשמעות האחת והיחידה של הטקסט. לאורך תהליך הקריאה שואף אני לענות על השאלה, "מה אומרת היצירה". עם השנים נעשיתי מודע לקושי במתן תשובה חד משמעית לשאלה זו, ולכן נוטה אני לסייג את דברי ואת ביטחוני בהבנתי, ומסתפק בשאלה: "מה אני מבין שיש ביצירה", כלומר: "מה אני מבין שניתן להבין מהיצירה".
דרך זו מציבה את הטקסט וכל המשתמע ממנו במרכז התעניינותי תוך מודעות למגבלות הבנתי. דרך זו מצניעה לכת, ומעודדת סובלנות ופתיחות לדעות ולפרשנויות אחרות, כמובן בתנאי שהבנתי מסתמכת על המשתמע מן הכתוב בטקסט. אף במפגש היכרות עם אדם  חשוב להיות קשוב לו, לא להיות שיפוטי וחד משמעי.
2. דימוי שני – הנאה מקריאת הטקסט כהנאה מאכילה:
הדימוי השני מדבר על הנאה מהטקסט בדומה להנאה מארוחה טובה, מאכילה. כדי ליהנות מארוחה מומלץ לאכול לאט ביס אחר ביס. לתת לכל ביס את תשומת הלב המגיעה לו, ללעוס, להמתין, לאכול ולעכל.  לא בריא, אף לא טעים, לאכול בבולמוס כעשו, ששב עייף מן השדה ובקש מיעקב:  "הַלְעִיטֵנִי נָא מִן הָאָדֹם הָאָדֹם הַזֶּה כִּי עָיֵף אָנֹכִי..." (בר' כה 30). עדיף, כאמור, לאכול לאט, לתת יחס לכל ביס, ללעוס, להיות קשוב לו. באותו אופן מומלץ להתייחס לכל מילה בטקסט. לתת לכל מילה את תשומת הלב המגיעה לה. בתיאבון. [אגב, הצעה זו היא על אחריותי בלבד, למרות הצירוף המוכר בערבית: "ביס מילה" = בשם האל. ]

3. על פירוש האכילה מעץ הדעת:
בשלב  זה של הדיון אנסה להראות כיצד שני דימויים אלו שזורים בסיפור עץ הדעת בבראשית.  הדימוי הראשון, כזכור, דיבר על מפגש עם הטקסט כמפגש עם אדם. הפעם נהיה ספציפיים יותר, ונדמה את המפגש עם הטקסט למפגש אינטימי עם אשה אהובה. נחזר אחריהם, נחוש אותם, נלוש אותם, נהיה קשובים להם – לאשה ולטקסט. כשנתרכז בהם וניתן להם ממיטבנו באמפטיה ובאהבה, נזכה גם לקבל מהם בחזרה ממיטבם. הם לפתע ייחשפו בפנינו במלוא הדרם במלוא עצמיותם.
זכרו: דעת מקרא כמו לדעת אשה.

בסיפור עץ הדעת מסופר על המפגש של אדם ואשתו עם עץ הדעת (בהמשך נראה כי ה"דעת" מפגישה את האדם ואשתו, והם נעשים מודעים גם לעצמם וגם זה לזה):
     וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל,
     וְכִי תַאֲוָה הוּא לָעֵינַיִם וְנֶחְמָד הָעֵץ לְהַשְׂכִּיל,
     וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ וַתֹּאכַל וַתִּתֵּן גַּם לְאִישָׁהּ עִמָּהּ וַיֹּאכַל.
     וַתִּפָּקַחְנָה עֵינֵי שְׁנֵיהֶם
     וַיֵּדְעוּ כִּי עֵירֻמִּם הֵם" (בבראשית ג פס' 6-7).

לפנינו תיאור המפגש עם הדעת, תיאור האכילה מעץ הדעת. "הדעת", שני פנים לה. הפן האחד הוא במשמעות האינטלקטואלית (לְהַשְׂכִּיל), שראשיתה במודעות עצמית, שנאמר: "וַיֵּדְעוּ כִּי עֵירֻמִּם הֵם" (פס' 7). והמשכה בידיעת טוב ורע, כפי שמשתמע מדברי הנחש לאשה: "כִּי יֹדֵעַ אֱלֹהִים כִּי בְּיוֹם אֲכָלְכֶם מִמֶּנּוּ וְנִפְקְחוּ עֵינֵיכֶם וִהְיִיתֶם כֵּאלֹהִים יֹדְעֵי טוֹב וָרָע" (בר' ג 5). דברים אלו זוכים לאישור ותמיכה בדברי האל בסוף הפרק: "ויֹּאמֶר ה' אֱלֹהִים הֵן הָאָדָם הָיָה כְּאַחַד מִמֶּנּוּ לָדַעַת טוֹב וָרָע" (בר' ג 22).
הפן השני של הדעת הוא בעל משמעות ארוטית, כפי שמשתמע במפורש מן הנאמר בפתח הפרק הבא: "והָאָדָם יָדַע אֶת חַוָּה אִשְׁתּוֹ וַתַּהַר וַתֵּלֶד אֶת קַיִן..." (בר' ד 1). כלומר, האדם עשה מעשה לחוה אשתו שגרם לה להיכנס להריון. מעשה זה מתואר באמצעות הפועל "ידע".  כמה נפלא. כלומר, הדעת כמפגש של אדם וחוה. מפגש בין גבר לאשה.  המשמעות הארוטית של הדעת משתקפת אף מהמסופר בפרק ג' פסוקים 6-7. אם נבודד את הפעלים המופיעים בפסוקים אלו נבחין מיד בריכוז רב של פעלים. בדרך כלל ריבוי פעלים בסיפור המקראי מרמז על מתח והתרגשות. מה ריגש אותם? סביר להניח כי האכילה מן הפרי האסור. קריאה מטאפורית של האכילה מפרי עץ הדעת עשויה להביא הסברים נוספים.  לשם כך ראוי לשים לב לסדר הופעתם של הפעלים . סדר זה עשוי לתאר שלבים בדרכי רכישת דעת במישור הארוטי, של הפיתוי והגירוי המיני: את רואה בחור יפה, שמצא חן בעיניך (ככתוב: כי "תאווה הוא לעיניים"), אחר כך את לוקחת אותו, ו"אוכלת" אותו ואיתו.  ההתרגשות והמתח המיני במצב  זה אינם מצריכים כל הסבר.  ריבוי הפעלים וריכוזם מרמזים על הרגשתם.
בנוסף לכך, סדר הופעתם עשוי לתאר גם שלבים בדרכי רכישת דעת במישור האינטלקטואלי:   תחילה רואה אדם ספר טוב, ומתוך סקרנות הוא לוקח אותו בידיו, מביט בו, קורא (='אוכל') בו ונהנה. אחר כך, נותן את הספר לחברו וממליץ לו לקרוא את הספר. בשלב הבא, השניים קוראים (='אוכלים') ומשוחחים על הספר, על החוויה שזה עתה פקחה את עיניהם.

ללמדנו הקוראים כי לפי המסופר בסיפור עץ הדעת, "דעת" במשמעות האינטלקטואלית מבטאת מפגש עם טקסט, ו"דעת" במשמעות הארוטית מבטאת מפגש שבינו לבינה. השימוש באותה המילה ("דעת") כדי לבטא שני מפגשים אלו מעידה על הזיקה ביניהם ותומך בבחירתי בשני הדימויים – מפגש עם אדם ואכילה – כממחישים את המפגש עם הטקסט. ואמנם, תהליך דומה עוברים אנו במפגש עם הטקסט: אנחנו רואים את הטקסט ("כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל, וְכִי תַאֲוָה הוּא לָעֵינַיִם וְנֶחְמָד הָעֵץ לְהַשְׂכִּיל"), לוקחים אותו (מילולית ומאטפורית כאחד) ברצינות רבה, קוראים אותו בשקידה, מאזינים לו. כמה חשוב להיות קשוב לטקסט.
דומני, שסדר הפעלים בסיפור מתאר את המעשה שאני עושה ברגע זה אתכם הקוראים. לאחר שקראתי ('אכלתי') את סיפור "עץ הדעת" וגם נהניתי, אני נותן אותו לכם, קוראים יקרים, ש'תאכלו' גם אתם ותיהנו. מקווה שתפקחנה עיניכם ותדעו ליישם קריאה זו גם בסיפורים אחרים, כי הגיעה העת לדעת את הטקסט המקראי (בכל עת) כמו לדעת את עצמנו כמו לדעת אשה.

לסיכום, ראינו אפוא, כיצד בסיפור "עץ הדעת טוב ורע" משתלבים שני הדימויים זה בזה. היחס לטקסט כמו היחס לאהובה מצריך רגישות רבה, הקשבה ואמפטיה. באותו האופן תקף הדימוי האחר: במקום לאכול במהירות ובחטף, נאכל לאט ונקדיש תשומת לב לכל ביס, לכל מילה.

4. "וְאֶל קַיִן וְאֶל מִנְחָתוֹ  לֹא שָׁעָה" (בראשית  ד 5)
אבקש להראות באמצעות הסיפור הבא, סיפור הרצח הראשון, את חשיבותה של  הקריאה המתייחסת בכבוד ובתשומת לב לכל מילה. דרך קריאה זו מסייעת לחשוף את  המסרים הגלויים והסמויים בסיפור.
נשאלת השאלה: מדוע קין הרג את הבל אחיו? מהו המניע לרצח? הסיפור אינו מביא הסבר מפורש (גלוי) לשאלה זו. דורות של פרשנים חפשו תשובה. רבים ניסו לשער מה היה בין קין והבל בשדה? האם רבו, על מה רבו? דומני, שאת המניע (הסמוי) לרצח  מומלץ לאתר בשני תחומים: האחד – בתחום הפסיכולוגיה של יחסי אחים; והשני – בתחום אומנות הקריאה הספרותית.
אשר לפסיכולוגיה, מסתבר שאלימות בין אחים היא תופעה מוכרת במציאות ובספרות אך משום מה לא מספיק מדוברת. מחקרים בתחום הפסיכולוגיה מגלים כי אחים הם הגורם הראשון לאלימות כנגד ילדים, לפגיעה פיסית בהם (ראה, חיים עומר, המאבק באלימות ילדים, 2002). נתון מדאיג זה  מפנה אותנו, באופן טבעי, לסיפור הראשון במקרא על יחסי אחים, שנגמר כידוע ברצח. 

התחום השני, כאמור, מתמקד בקריאה הספרותית. אתם מוזמנים להצטרף אליי.  ללוות את קריאתי, קשובים ופתוחים לטקסט ולהצעתי. אנסה בשלב זה לחשוף  מסר סמוי בטקסט שעשוי לשפוך אור על המניע של קין לרצוח את הבל אחיו. לשם כך נתמקד בתחילה בביטוי: "וְאֶל קַיִן וְאֶל מִנְחָתוֹ" (בר' ד 5). ננגוס בו באיטיות ובקפידה. נתבונן בו מנקודת המבט המניחה שלכל מילה ביצירה המקראית יש תפקיד, גם אם במבט ראשון נראה שהיא מיותרת כביכול. אבקש להראות כי התבוננות זו עשויה לסייע לנו הקוראים להכיר את קין.
ראוי לשים לב כי ביטוי זה (צלע זו) "וְאֶל קַיִן וְאֶל מִנְחָתוֹ" הוא חלק מתקבולת בה הצלע הראשונה מתייחסת להבל ואילו השנייה - לקין. צלע זו מתייחסת לקין לעומת ובניגוד להבל. חיזוק להצעה זו משמשת ו"ו החיבור ("וְאֶל קַיִן") המתפקדת במשמעות ו"ו הניגוד, כלומר: אבל (but) אל קין.
"וַיִּשַׁע    ה'        אֶל הֶבֶל וְאֶל מִנְחָתוֹ.

       וְאֶל קַיִן וְאֶל מִנְחָתוֹ  לֹא שָׁעָה..." (בר' ד 4-5)

תקבולת זו פותחת ומסיימת באותה המילה, ללמדנו הקוראים, שמנקודת מבטו של קין "שעה או לא שעה, זו השאלה". האל שעה להבל אחיו ואילו אליו, אל קין, לא שעה .
נתמקד תחילה בצירוף (=בביס): "וְאֶל קַיִן וְאֶל מִנְחָתו" (בר' ד 5).  ראשית, נשאלת השאלה, מה הסרבול הזה, מה הכפילות הזו? מדוע לא נאמר בפשטות ובקיצור, כדרכו של מקרא: 'אל מנחתו של קין לא שעה'? למי נחוצה התוספת: "וְאֶל קַיִן". דבר שני, דומני שסדר הופעת הדברים מעיד על סדר חשיבותם, בעיני קין. העובדה שקודם נאמר "אל קין" ורק אחר כך "אל מנחתו" באה ללמדנו שמה שכאב לקין יותר מכל היא העובדה שהאל לא שעה לו, "אל קין". למרות שמבחינה עניינית, האל לא שעה למנחתו בלבד. דחיית מנחתו של קין הטרידה את מנוחתו בצורה מופרזת.
הצרה היא שקין, כנראה, פירש את דחיית מנחתו כדחייתו והסיק מכך שהאל לא אוהב אותו. אם היה זוקף את הסיבה לאי קבלת המנחה במנחה עצמה, בטיבה, למשל, היה כנראה דואג לשפר אותה בפעם הבאה. 
דומה הדבר,  ביחסים בין הורים לילדיהם, כאשר לא פעם כעסו של הורה על מעשה מסוים של הבן מתפרש בעיני הבן כי ההורה לא אוהב אותו. האבחנה בין השניים חשובה ביותר. במקרה של קין והבל הייתה היא שאלה של חיים ומוות.

בשלב זה, נפנה לצלע הראשונה בתקבולת, המתארת את קבלת המנחה של הבל: "וַיִּשַׁע ה' אֶל הֶבֶל וְאֶל מִנְחָתוֹ" (בר' ד 4). מנקודת המבט של סדר הצגת הדברים (המעיד על סדר חשיבותם), דומה כי העובדה שהאל שעה למנחתו של הבל  הייתה לה השפעה דרמטית על תגובתו של קין.  קין פירש עובדה זו כהעדפת האל את הבל עצמו ולא רק  את מנחתו של הבל. הבנה זו של קין פגעה ברגשותיו יותר מכל. לכן, כנראה, עובדה זו מוזכרת קודם (בר' ד 4). כנראה, תחושת הקיפוח גוברת בעיני קין על רקע העובדה שהוא זה שיזם את הבאת המנחה.
 מעניין לשים לב כי האל הגיב רק לאחר ששניהם הביאו את מנחתם. דבר זה עשוי לחזק את ההנחה שתגובת האל באה כתוצאה מהשוואה בין המנחות, ולא מהשוואה בין מגישי המנחות. מה חבל שקין, כנראה, לא שם לב לכך. ליבו היה נתון בקנאתו בהבל.

   ייתכן שאף דברי האל לקין לאחר דחיית המנחה: "הֲלוֹא אִם תֵּיטִיב שְׂאֵת וְאִם לֹא תֵיטִיב לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ..." (פס' 7) לא התפרשו בעיני קין כעידוד והמלצה להיטיב את המנחה בפעם הבאה. קין חשב כנראה בלבו: "לא חשוב כמה טובה תהיה המנחה שאביא, גם אם איטיב וגם אם לא איטיב את המנחה, גורלי כבר נקבע ועומד בפתח". האם כאן טמון המניע לרצח הראשון?

נסתפק בדברים אלו. קריאה קשובה לכל מילה ומילה בהמשך סיפור קין והבל (ובאותו האופן גם בסיפורים אחרים במקרא) תחשוף מסרים גלויים מזה וסמויים מזה, שרק תעשיר אתכם ומי ייתן וגם תעודד אתכם להמשיך ולקרוא עוד ועוד.
כולי תקווה כי הצלחתי לשכנע שהגיעה העת לקרוא ולדעת את הטקסט המקראי. כי דעת מקרא כמו לדעת אשה מחייבת רגישות והקשבה, סבלנות ונתינה.  דרך צלחה.