דמות האשה בספרי הלימוד בישראל מאת ד"ר צופיה מלר

דו"ח הועדה לבדיקת מעמד האשה בישראל, בראשות אורה נמיר (1978), ובדיקת יישום המלצותיו ע"י "שדולת הנשים" 9 שנים לאחר מכן (1987), מעידים על כך שזיהוי מוקדם של גילויי סטראוטיפים מינניים במערכת החינוך בישראל, אין בו די כדי להביא את השינוי המיוחל. סריקתם של עשרות ספרי לימוד, המשמשים את מערכת החינוך בשנים 1987-1992 מעלה שלצד שיפור מתון מאוד ובהחלט לא מספיק בחלק מן הספרים, קיימת רגרסיה משמעותית בחלק אחר, בהשוואה למחקרים קודמים. גם ההמלצות שהוציא משרד החינוך עצמו (פרדקין, תשמ"ז), לביטול האופי הסטראוטיפי של ספרי הלימוד, יש בהן כדי להשפיע על חמרי הלימוד היוצאים ע"י משרד החינוך עצמו, ואף זאת במידה זעומה, אך לא על המבחר העצום, המציף את השוק החופשי של ספרי לימוד וספרי קריאה לילדים ולנוער החל בגיל הרך, וכלה בכיתה י"ב.
חשיפתם של ילדי ישראל לסטרואטיפים מינניים באיוןר ומבלל במשך 14 שנות חינוכם הפורמלי, משתרעת על כל מקצועות הלימוד: ספרות ולשון, כימיה וחשמל, מתמטיקה ומולדת, הסטוריה ואזרחות, לימודי מחשב, אנגלית וערבית. מקצת מדרכי ביטויים של סטראוטיפים אלה נחשפו במחקר בן 3 שנים, שנערך ע"י 76 מורים בכירים וותיקים, ומנהלי בתי"ס. נבדקו מספר שאלות יסוד בתחום ההשוואה בין נשים לגברים – מזה, ובתחום השוואת התיאור המופיע בספרי הלימוד למציאות חיינו – מזה. הנחת היסוד של המחקר היתה, שמערכת חינוך תקינה חייבת לשקף את ערכי העתיד של חברה שוויונית וצודקת, ולא לייצג נורמות חברתיות שעבר זמנן, ולקבע אותן במוחותיהם של התלמידים, בני דור העתיד.
בין השאלות שהמחקר בדק, היו שהתייחסו לתכונות אופי של בני שני המינים, לתחומי עיסוקם ותפקודם המקצועי, לתחביביהם, לתרומתם למשפחה מזה ולחברה מזה, ולתרומתם של בני שני המינים, בחיבור הספרים, בעריכתם ובאיורם, לממצאיהם העולים במחקרם. במאמר זה נתמקד בדרך אלוסטרטיבית רק בתחום אחד של המחקר, והוא – כיצד מצטיירות האשה והבת באיון ובמלל בספרי הלימוד הנסרקים.
מימצאים
ניתוח תוכן שנערך לדמויות בחלקים הסיפוריים (נרטיביים) של הספרים הנסרקים העלה דמות נשית – אשה ובת – שהיא לא רק שונה תכלית השינוי מן הדמות הגברית – גבר ובן – משל היו שני בעלי חיים מזנים שונים בתכלית זה מזה, אלא שכל דמיון לאשה בעולם המציאות של זמננו הוא מקרי בהחלט.
תכונות האופי של בני שני המינים חולקו ל – 10 קטגוריות. חלקן של התכונות המיוחסות לנשים ולבנות תוצגנה כאן בהשוואה לאלה של הבנים והגברים, באותה ספרות עצמה: א. בכיינית; ב. חסרת-אונים;, תלותית, זקוקה ל"פטרון" גברי; ג טיפשה ואל אינטליגנטית; ד. לא-יוצלחית, מבולבלת, חולמנית וגולמנית; ה. אנונימית וחסרת נוכחות; ו. גנדרנית; ז. מרשעת; ח. מתאפיינת בחוסר מעש ובהיעדר תרומה ממשית לחברה; ט. "נודניקית" ומפריעה; י. מתאימה רק לעבודות שירות מסורתיות לבני-משפחתה.
להלן דוגמאות מספר, מן הטקסט ומן האיורים הנלווים אליו:
א. בכיינית
המקראה "גן שלנו – אני ואתם" מתארת את דמות האשה והבת כך: "אינה שותה, אינה אוכלת, כל היום בוכה מרות" (עמוד 130). ובמקום אחר: "לליאת היתה טיפת דם זעירה בקצה אצבעה. ליאה נבהלה ובעיניה נצצו דמעות" (שם, עמוד 138). ושוב באותה מקראה: "אמא שתקה אבא יצא מהבית וסגר את הדלת בדפיקה...אמא כמעט בכתה (עמוד 99). בספר "המסע אל הקיבוץ" מופיע התיאור: "אמא ודאי תתחיל לבכות...היא אפילו עלולה לאיים שתשכיב עצמה תחת גלגלי הרכב" (עמוד 22). תכונת הבכי באה לידי ביטוי גם באיורים ובציורים המתלווים לטקסט, ופעמים ללא כל קשר לתוכן עצמו. בספר "כימיה וחשמל" למשל, מוצגת רותי כחסרת-ישע ובוכיה לנוכח תופעת היעלומות של חומר הנרות שכלה. דומה הוא המצב באיורים הגלויים לספר "אני" – מקראה לכתות ג'-ד'. באיור דלהלן מתוארת הבת, שהופלה ע"י הילד השובב, שוכבת על הקרקע אומללה וחסרת ישע, ועיניה זולגות דמעות. במקום אחר באותה מקראה, האם נשענת על אדן החלון, מליטה פניה הבוכיות בידיה. הבת – כאמה. גם בספר "קולותותמונות" מופיעה דמות הילדה מבוהלת ודמה על לחיה למראה חרק מעופף, בעוד הבן שלידה ממש מתפקע מצחוק למראה.
ב. חסרת אונים, תלותית, נזקקת ל"פטרון" גברי
לא רק האם והבת הן חסרות אונים. גם הסבתא המסכנה איננה מסוגלת להתמודד בכוחות עצמה עם הקלה ב"מצוקות", בהיעדרו של סבא המושיע, כדלהלן (אלפוני. ב'):
"פעם נפלו מידי סבתא המשקפים שלה ויצול אחד השתחרר. ואין מי שיתקן. סבא נסע למשך שבוע לבקר קרובי משפחה.
 - וי, צרה, צרה! – נאנחה סבתא – מה אעשה עכשיו בלי המשפקים שלי?!! לא לסרוג, לא לתפור, לא עתון לקרא. ואיך אעסוק בבישול בלי המשקפים?"
שלושה דורות של נשים חסרות אונים" הסבתא, האם והבת. הבת תוכל להתנחם רק לאחר התערובותו ועידודו של הבן. במקראה "גן שלנו – אני ואתם" מופיע התיאו הבא: "אל תבכי, אמר לה שי. קחי קצת מהגלידה שלי. עיני הילדה התייבשו, והיא לקחה את הגלידה של שי" (עמוד 63). תחושת ה"פטרונות" הגברית מלווה את הילד הקטן גם ביחסו לאמו: "אבל אמא היא בת, והיא אוהבת משחקים שקטים, על כן אני משחק איתה בקלפים, בקוביות או בדומינו, לפעמים" (שם, עמוד 69). יצויין, שכל אחת מהדוגמאות ממקראה זו נלקחה משיר או מסיפור אחר.
ג. טיפשה ולא אינטיליגנטית
האשה גם איננה חכמה במיוחד, לשון המעטה. בספרו "פזמונים ושירי זמן", א'-ב', כותב נתן אלתרמן את הדברים הבאים: "והוא את האש חיפש במים
 ואת הליל בצהריים
ואת הרעם בלחישה
ואת השכל באשה".
ספר מתמטיקה "הוראת השבר הפשוט" מלווה כולו באיורים המתארים ילד חושב, ילד כותב, ילד מרוכז באוסף הבולים שלו (ספר א' עמוד 57, ספר ב' עמוד 12 ועמוד 77), אף לא באחת מפעילויות אינטלקטואליות אלה אין דמות נשית. בספר מתמטיקה אחר, "אחת שתיים ו...שלוש", מתוארות באיור שתי דמויות: דמותה של צילה, הילדה ודמותו של צורי, הילד. צילה היא זו שאף פעם איננה מבינה וזקוקה להסבר, שאינה יודעת מה לעשות, ואיך להתמודד עם בעיות המתמטיקה בהן היא נתקלת, ואף איננה מנסה לפתרן, אלא פונה לעזרתו של צורי, הילד החכם, "הפרופסור" המשיב מתוך אדנות ובטחון עצמי רב על השאלות הלא-אינטליגנטיות שלה.
ד. לא יוצלחית, מבולבלת, חולמנית וגולמנית
הקיבוץ ניסה, אידיאולוגית לפחות, לתאר את האשה אם לא כשוות-ערך ממש לגבר, לפחות כיעילה וכמי שתורמת לחברה בתחומים שונים. ואולים, משמגיע הדבר לכלל ביטוי בספרות החינוכית של הקיבוץ – "זה קרה בקיבוץ" – נשמעות מפי הגברים הערות כגון אלה: "כאן כולם מזיעים ומשתדלים למצוא את הסליק, וזו עומדת לה וחולמת! ידעתי שזה לא עסק לבנות" (עמוד 119), ובמקום אחר: "אתה לא יודע שכל הבנות רכלניות???...הבנות האלה כל הזמן עם הסודות שלהן" (עמוד 131). ובספר "המסע אל הקיבוץ" מופיע הטקסט הבא: "והחברות? מצבן היה שונה משלנו. הן רצו לעבוד אתנו בשדה ואמרו: רק לא מטבח. כאילו ששם הן הוכיחו את עצמן! הן לא ידעו לבשל, והצלחות שהגישו לנו נשארו מלאות – סעי רכבת, סעי בחזרה, - אמרנו לצלחות המלאות והחזרנו אותן "ברכבת" לאמצע השולחן. החברות המסכנות היו נעלבות ובוכות, ואנחנו נשארנועבים".
אמא היא גם מבולבלת, בעיניו של עידו הקטן. במקראה לילדי הגן "גן שלנו – אני ואתם", בשיר הנושא את השם "אמא מבולבלת", נכתבות השורות הבאות:
"לעידו הקטן יש אמא מבולבלת,
אבל היא מנסה מאוד ומשתדלת
להיות קצת פחות מבולבלת" (עמוד 75)
ה. אנונימית וחסרת נוכחות
תכונה בולטת אחרת של האשה היא היותה אנונימית בשם, או חסרת נוכחות גם במקומות בהם יודעים אנו על קיומה במציאות. בסיפור "מעשה בדייג ובדג הזהב", אף זאת במקרה "גן שלנו – אני ואתם", לבד מרשעותה, מתוארת אשרת הדייג כך:
"הזקנה עבדה בבית כל הימים: ניקתה, סידרה, בישלה וסרגה". אין אנו יודעים אם הדייג היה אדם זקן, אך יודעים אנו גם יודעים שאתו חסרת השם והמקצוע מופיעה לאורך הסיפור כדמות הרעה והמסיתה – מזה, ובכינוייה "הזקנה" – מזה. מצב זה אופייני במיוחד באותם ספרים, להם הוכנסו בשנים האחרונות שפע של "סיפורי צדיקים" ו"סיפורי חסידים" למיניהם. אם יש בכלל זכר לאשה, הריהי חסרת כל יישות מצד עצמה, ואיננה מופיעה אלא כ"אשת הרב", "אשת החסיד", "אשת הפרנס" וכו', המגישה מאכלים לאורחיו הנכבדים של בעלה. לגברים שבסיפורים אלה, שכולם נכתבו, כמובן, בידי גברים, יש שמות ויש נוכחות חזקה של עשייה תרבותית-אינטלקטואלית.
גם בחיי הדת אין לאשה כמעט מקום, להוציא הדלקת נרות בשב, או הידלה העוזרת לאחיה לקשט את הסוכה.  ממש כשם שניסו להעלים את נוכחותן של הנשים בתמונה המפורסמת של מאוריצי גוטליב, המתארת את יום הכפורים בבית הכנסת, שרפליקה שלה תלויה בבית התפוצות בתל-אביב, כך אין היא מופיעה כמעט לחלוטין בכל פעילות פםולחנית-דתית שהיא. להלן איון המופיע ב"מקראית ישראל חדשות" ג', המדגים זאת:
מכאן שקיימת קורלציה ברורה בין טקסטים בעלי תוכן דתי, לבין היעדר נוכחותה של האשה. בספרים אלה חלה רגרסיה של ממש בגירסאות המאוחרות בהשוואה לראשונות, וזאת בשל השינוי שהוכנס בהן באופיים של החגים היהודיים: חגים שבעבר הודגש בהם האופי החקלאי, וסימלו טבע ונוף, עם הנערות המחוללות וזרים בראשיהן, וטנא על שכמן, בחג השבועות, שינוי דגשיהם והוטעם בהם האופי הפולחני של "חג מתן תורה", ובמקביל נעלמו משם גם דמויות הנשים, הנערות והילדות. יצויין בהקשר זה, שמדובר בספרים שנועדו לחינוך הממלכתי-כללי, ולא הדתי.
אך לענין זה גם המדעים המדוייקים אינם מקפידים על דיוק יתר, כשמדובר בתפקידה של האשה בעולם המדע, ובחיי המציאות בכלל. למרות שמספר הכימאיות בעולם היום אינו נופל ממספרם של הכימאים, אין לעובדה זו ביטויח בספרי הלימוד בכימיה. בספר "כימיה וחשמל" מצויה תמונה, המתארת ועידת כימאים בינלאומית, ובה, ליד שולחן המרצים, מקרב 9 דמויות רק אשה אחת. המרצה הוא גבר, כמובן, ואף בקהל ניתן בקושי להבחין בדמות נשית אחת. גם הכתוביות היוצאות מראשי החושבים או הדוברים, כולן יוצאים מראשים גבריים. בספר המתמטיקה "הוראת השבר הפשוט" מתלויים לטקסט איורים המתאים פעילויות ספורטיביות של יחידים ושל קבוצות. כולן דמויות גבריות ואין אשה ביניהן.
ו. גנדרנית
במקרה לילדי הגן אומרת הילדה: "רוצה אני להיות כמו אמא...אנעל נעלי עקב, אגרוב גרב דקיקה, בשמלת קטיפה אשכב ואסתכל לי במראה, שפתון אמרח על פי, אבקת איפור על לחיי, אשים קצת פודרה על אפי, שחור בזויות עיני". ובמקום אחר באותה מקראה: "אתלבש יפה ונלך יחד אל הרופא, אצל אמא זה עסק שלם – זה לא 'חת ושתיים...זה לוקח בין שעה לשעתיים". במקרה אחרת, "אלפוני" ב', מוקדש שיר שלם מתורגם ממקום רוסי, לנושא "השמלות של אמא". אפילו המורה, ביום הראשון בביה"ס, במקרה לילדי הגן, מתוארת בצבע במלתה: "דודה גבוהה, חביבה ולה שמלה ורודה".
בספר "על קצה הלשון" מתוארת מנהלת המפעל לא כאשת-מקצוע, כפי שראוי היה לצפות מאשה שזכתה להגיע לעמדה חשובה כזו, אלא דרך התפקידים הסטראוטיפיים המסורתיים "הראויים" לאשה: "מנהלת המפעל לבשה שמלה פרחונית לקראת בקור ראש הממשלה לאורחים הגישה ארוחה צמחונית..."
ז. מרשעת
בספרו "פזמונים ושירי זמר" כותב נתן אלתרמן את השורות הבאות: "זה נכון שהאשה חזיז ורעם/היא תמיד חצי מלאך חצי שטן/הצרה היא שהמלאך אי פעם/כנראה תפס ת'חצי הקטן" (ב' עמוד 117). ובמקום אחר: "והייתי נחלץ מכל פחת ופח/והייתי הופך את אשתי למלאך" (א' עמוד 206). וזה בחברה בה עשרות נשים נרצחות מדי שנה בידי בני זוגן לחיים, נשים וילדות נאנסות בידי גברים, כולל אבותיהן, ואין-ספור נשים, ילדים וילדות מוכים בידי בעלים ואבות מרושעים...לעובדות אלה אין כל זכר בספרות שנועדה לחנך את הדור הצעיר ולהכשירו לחיים! תחת זאת מעדיפים לחנכו על האגדות המסורתיות בדבר האשה המרשעת ב"סינדרלה", ב"עמי ותמי", ב"דייג ודג הזהב", או במכשפות מרושעות דמיוניות ב"שלגייה" או ב"יפיפיה הנרדמת".
ח. "נודניקית" ומפריעה. נרתעת מהתמודדות אינטלקטואלית
הסקרנות, הנובעת מעירנות לסובב ומרצון ללמוד, היא לכל הדעות תכונה מבורכת ורצויה.  היא, אכן, נתפסת ככזו כשילד חמודי כמו "הודי" (=כינוי חיבה לאהוד) ניחן בה, אך היא נתפסת כ"נדנוד" כשנתברכה בה הילדה ימימה, כפי שניתן ללמוד מהשוואת שני שירים המופיעים באותה מקראה עצמה "המקראה שלי" לכיתות ג'. המענין כאן הוא, שגם מי שדוחה את הבת היא דווקא האם, האשה. מקום אחר שבו האם דווקא היא זו המתחמקת מהתמודדות עם שאלותיו של בנה הסקרן, הוא הספר "הנשיקה שהלכה לאיבוד": "למה כשאני שואל מה זה אלוהים? איך נולדים ילדים? ולמה סבא שמת אף פעם לא בא" אמא מיד שולחת אותי לשאול זאת את אבא?" (עמוד 62).
ט. חסרת מעש, ונעדרת תרומה ממשית לחברה
פאסיביות וחוסר קונסטרוקטיביות אף הן מן התכונות הבולטות המיוחסות לנשים ולילדות, בהשוואה לגברים ולידים. במקראה "אני" לכיתות ג'-ד' מודגש ההבדל: "מעשה בילד יחיד להוריו, אשר אביו אהבו, אולם התאמץ לטעת בו מידות של גברות: תבונה ואומץ-לב, ואילו אמו היתה מפנקת אותו בצנעה, ומרגילה אותו לנוחיות וחוסר מעש" (עמוד 56). כך ב"אלפוני" בתמונת השער לנושא "העוזרים לנו" – כל המועילים לחברה הינם גברים: רופא, שוטר, חשמלאי, צבע, כבאי, ואפילו תפקיד התפירה המסורתית נשלל מן האישה התופרת ונמסר לגבר-החייט. שום דמות נשית איננה מופיעה בקרב אלה "העוזרים לנו": נהפוך הוא. הנשים והבנות לא רק שאינן מביאות תועלת, אלא שהן בדרך כלל מפריעות. בספר שנועד לעולים החדשים "דרכי הראשונה בישראל" מופיע המשפט הבא: "הבנים רודפים אחרי הבנות: מדוע אתן מפריעות? לכו לשחק עם הבובות?" (עמוד 103).
י. מתאימה רק לשרת את זולתה
לאם נועדו רק תפקידים "נשיים" מסורתיים: בישול, סריגה, ריקמה, כיבוד הבית ושירות בני הבית ובאיו. להלן תמונה המתארת חלוקה "קלאסית" של תפקידים בין בני הזוג במשפחה. בספר "אצלנו בבית" מלמדים את הילדים מהי הסביבה הטבעית לאב – הסלון, הכורסה, הספרים, העיתון והטלביזיה, ומהי הסביבה הטבעית לאם: המטבח, התנור, הכלים, השולחן, הכיריים, הסירים והמחבתות. במקראה "אני" ברור לחלוטין מהו תפקידן של הבנות במשפחה: לציית לציווי האב ולברור אפונים: "יום אחד ציווה גבריאל הסבל על בנותיות לברר אפונים" (עמוד 90). כך כתוב במפורש: "לא ביקש, אך לא הורה אלא "ציווה". בספר "הנשיקה שהלכה לאיבוד" מופיעים התיאורים הבאים: "אמא ערכה על השולחן כלים...הכף השמנה היא אמא גדולה, המזלג היה אבא שחזר מן העבודה" (עמוד 6-7). ובמקום אחר: "ערב אחד – ישב אבא בכורסא שלו. שתה קפה וקרא בעיתון. אמא סרגה..." (עמוד 78).
התיאור הסטרואוטיפי של האב האדיש לנעשה בבית, והשקוע רוב הזמן בקריאת העיתון, אינו עושה חסד עם הגברים, וודאי שהוא איננו מציאותו, לא פחות מן התיאורים הסטראוטיפיים של דמות האישה, אך משום מה זכה תיאור זה במקום של כבוד בספרי לימוד רבים. בספר "אני" מקראה לילדי כתות ג'-ד', מופיע ציור ובו מרוב עיתון אין רואים כמעט אבא.
הטקסט המתאר סיטואציה זו הוא כדלהלן: "כאשר ישוב אבא מהעבודה, ישב לו להנאתו בצל, ירכיב את המשקפיים ויקרא לו בעיתון " (עמוד 51). ממש ארצ'י באנקר הישראלי ...ואילו אמא, מה עושה היא בבית, כשאבא קורא בעיתון להנאתו? הספר "הנשיקה שהלכה לאיבוד" מספק לנו את התיאו הבא: הידיים של אמא עסוקות: היא מכינה ארוחת בוקר לאבא הממהר לעבודה. שתי הידים של אמא עובדות: מכינות לאבא ביציה וסלט ומוזגות קפה" (עמוד 81). בספר "אלפוני" קיימת חלוקה ברורה בין תפקידיהם של סבתא וסבא. לסבתא מודיעים בקול: "סבתא, רוצים לאכול" ולסבא מודיעים ברור: "סבא, רוצים סיפור". ואם אמא וסבתא כך, מדוע ייגרע תפקידה של הבת? "כאשר סבא עסוק בתיקונים, אוהבת מיכל להסתכל בעבודתו ולעזור לו. האם לא טוב יותר לרקום מפית? מהי העבודה הזאת אשר את עושה? – היא מתאימה יותר לבן מאשר לבת! מפית לרקום יודעת כל ילדה, אבל משקפים לתקן, אפילו לא כל בן יצליח!!!" (עמוד 7). קטע מעין זה מאשרר בבירור את הטענה בדבר השפעתה של הסוציאליזציה על תפקודי הנשים, בהטעימו את העובדה שהבנות מטבען אינן מעדיפות עבודות "נשיות" דווקא, ורק חינוך מובחן מפנה אותן תלפקידים "הנשיים" המסורתיים. מושפעת מחינוך כזה, מתוכננת הילדה לקבל על עצמה תפקידי ניקיון שירות. כך בשירה של נורית זרחי "העוזרת" המתארת את הילדה המנסה מאוד לעזור לאמא בניקיון הבית, אך היא עושה זאת בצורה שלומיאלית, וכך סופגת מילדותה גם את טעם אי-ההצלחה, שהופכת אחר כך להיות, מצד עצמה, תכונה נשית מובהקת כפי שמעלה המחקר.
כשיוסי מנסה להרחיק כתם שמן גדול ממכנסיו בעזרת מים, הוא אינו מצליח, מספרים לנו בספר "כימיה וחשמל", וכשהוא מספר על התקלה לאמו, היא אינה מסבירה לו מדוע. שום שיחה אינטיליגנטית איננה מתנהלת בין האם לבנה. כל שהיא אומרת לו הוא: "אין דבר. אני אנקה את כתם השמן ממכנסיך"! זה, להבדיל מן השיחה המלומדת שמנהלים יוסי ואביו בקטע קודם, על השאלה כיצד אפשר לבדוק אם "קפה נמס" באמת נמס".
לסיכום:
התכונות שתוארו כאן אינן אלא טיפה בים הסטראוטיפים המינניים המצמצמים את דמות האשה בספרי הלימוד, ומגמדים אותה. דמות האישה כפי שהיא מתוארת בהם אינה עומדת בשום יחס לא רק לדמותו של הגבר, אלא, ובעיקר, לדמותה האמיתית של האישה בישראל על סף המאה העשרים ואחת. תיאור כזה לאורך 14 שנות לימוד חושף את ילדי ישראל לנורמות שהן לא רק מעוותות ובלתי צודקות, אלא שיש בהן כדי לקבע עיוותים אלה גם לדורות הבאים. ייטיב משרד החינוך לעשות אם יתחיל בפעולות אכיפה של התקנות וההואראות שהוא עצמוהוציא, ולא רק על ספרי הלימוד היוצאים מטעמו, אלא גם על הספרים היוצאים בשוק החופשי, והזקקים לאישוריו ולהמלצותיו.