דמות האדם באמנות הפסיפס היהודית  מאת אריאלה הירש

הקדמה
המחשבה על המצאות "דמויות אדם" ו"אמנות יהודית" בא"י ויותר מכך בבתי-כנסת, היתה בלתי אפשרית עד לפני כמאה שנה, בעקבות האיסור של הדיבר השני.  דומה היה כי המשפטים "לא תעשה לך פסל וכל תמונה אשר בשמים ממעל ואשר בארץ מתחת ואשר במים מתחת לארץ.  לא תשתחוה להם ולא תעבדם..." (שמות כ', ד')  נשמרו בנחרצות על-ידי העם היהודי כולו,  ובעיקר בין היושבים בציון. 
חוקרי א"י  עד שנות השלושים של המאה העשרים, לא העלו כלל על דעתם שיימצאו עדויות כה רבות לישוב יהודי ודאי לא לממצאים אומנותיים באזורי עמקי בית שאן ויזרעאל, בגליל ובגולן או גם בדרום הארץ (תמ' מס' 1).
החפירות הארכיאולוגיות במהלך השנים הוכיחו לא רק קיום של אמנות יהודית זעירה ותשמישי קדושה, אלא גם קיום אמנות מונומנטלית, ששרדה  בעיקר ברצפות  הפסיפס אם כי לא מעטים הם העדויות על ציורי הקיר ועיטורי האבן במסגרת  האדריכלית.
האיסור של השלטון הרומי, על ישוב יהודים בדרום ארץ ישראל, באזורי יהודה וירושלים, לאחר חורבן בית שני, ויותר מכך לאחר מרד בר-כוכבא,    במקביל, לקיום ערים פגאניות בצפון ארץ-ישראל, בשומרון, עמק בית שאן והגליל המערבי, וההיבדלות היהודית הידועה,  שלל סיכוי למציאת יחסי שכנות טובה בין האוכלוסיות השונות.
לפיכך, רבה הייתה ההפתעה עם גילויים של בתי הכנסת בבית-אלפא (נחפר ב-1922), בית הכנסת של סוורוס ב"חמת טבריה" (שהתגלה בחפירות 1961-63), ואף אלו שבעין-גדי (נמצא ב-1970) ובציפורי (נתגלה ב-1996), שיידונו כאן, ועוד רבים אחרים.
בעמודים הבאים נגלה לא רק  קיום של אמנות הפסיפס בהקשר ציבורי-דתי, אלא גם הימצאותם של סגנונות אמנותיים שונים  בחבלי ארץ סמוכים.  נשאל מי הם האמנים שפעלו?  בשירות אלו מזמינים?  וכיצד ניתן להסביר את הסגנונות האמנותיים השונים?  האם אלו תוצר בקשות המזמינים,  רמת ביצוע האמנים  או אולי הסגנון האמנותי מצביע על מידת היצמדותה של הקהילה המזמינה לחוקים המקראיים.
ב. בית הכנסת של סוורוס בחמת טבריה
ההתבוננות ברצפת הפסיפס   תעלה כי לא רק שאין מניעה לציור ריאליסטי ואילוזיוניסטי בבתי-הכנסת בתקופה, אלא שאף "הותר" תאור של דמות אדם בעירום ואפילו דמויות ערלות כמו גם יצורי כלאיים, כשאלו "שוכנים" באין מפריע בסמוך לארון הקודש.
רצפה זו שנמצאה במצב שימור מצוין, והמיוחסת למאה הרביעית לסה"נ,  מחולקת לשלושה: בחלק הראשון - אריות משני צדי כתובת מקדמים את הנכנס בשערים.
בחלק השני - גלגל המזלות.
ובשלישי - ארון קודש ושתי מנורות משני צדיו, שופר, מחתה וארבעת המינים  (תמ' מס' 2).
בניגוד לבתי-הכנסת שיוזכרו בהמשך, לא מתוארים בפסיפס  דמויותיהם של "אברהם ו/או יצחק".
ב"גלגל המזלות" שבחלק המרכזי  אין כמעט דבר היכול להעיד על שיוכו לתרבות היהודית.
ארבע הדמויות הנשיות בפינות המרובע המקיף את המעגל, מגלמות את "עונות השנה" – דמויות אליליות. בגלגל המזלות עצמו ניתן למצוא:  שתי דמויות עירומות – "מאזניים ודלי", דמות "מאזניים" ערלה (לא נימולה), עומדות בעמידת קונטרה-פוסטו, בעוד "מזל דלי" – כתוב בכתב ראי;   במזל "גדי" מופיע יצור כלאיים מיתולוגי;  ובמזל "בתולה" מופיעה דמות נשית, המזכירה בצורת עמידתה וצניעותה, את "הבתולות החכמות" בפסיפס הקיר בכנסיית "סנט אפולינרה נואובו" ברוונה (תמונה מס' 3). 
המדהים מכל הוא דמותו של "הליוס" אל השמש שכונה במאות הג' והד': "סול אינויקטוס" (שמשמעו השמש הבלתי מנוצח).   הליוס מופיע במרכז בצורה המשלבת הצגת ברכה אגב הרמת יד ימינו, כבתיאורי ישו בכנסיות ובתיאורי הקיסרים (דוגמת יוסטיניאנוס בסן ויטלה, תמונה מס' 4), כשראשו עטור קרני שמש והילה כאחד.  מכאן שבמערך פסיפסי ביה"כ מצויים  השפעות קלאסיות-הלניסטיות  משולבים באלמנטים פגאניים ובשפת סמלים המקובלת בנצרות.  תאורים אלו מעלים את השאלה בדבר מוצא האמן/האמנים שיצרו כאן,  כמו גם מי היו מזמיני הפסיפס.
מסתבר שהעובדה שסוורוס ששמו מצויין בכתובת כמייסד בית הכנסת, היה מבאי ביתם של נשיאי הסנהדרין, לא מנעה הופעה "פגאנית" זו,  וכך הליוס שוכן אחר כבוד "בשלום" עם אפריז ארון הקודש והמנורות באותו פסיפס.  מערך דומה ומורחב יותר נמצא בבית-הכנסת של ציפורי.
ג. בית הכנסת בציפורי
רצפת הפסיפס של בית-הכנסת נמצאת בעיר בה בחר ר' יהודה הנשיא למשכנו ולמשכן הסנהדרין, מה שמזמין על-פי השכל הישר היצמדות עזה יותר ל"דיבר השני", גם אם ביה"כ שייך למאה החמישית.   והנה נמצא כאן מחד דמות "קנטאור", ומאידך תחת תאורו של אפולו, יופיע "השמש" בכבודו ובעצמו. פרטים אלו מופיעים לצד  נושאים כמו: "הבשורה לשרה", "עקידת יצחק", בנוסף ל"גלגל המזלות", "ארון הקודש" "הקדשת אהרן לעבודת המשכן וקרבן התמיד" ועוד הערוכים ברצועות רוחביות (תמו' מס' 5).   נתייחס כאן למוטיבים של "אברהם" ול"גלגל המזלות".
אברהם –
דמותו של אברהם מופיעה פעמיים בצורה חלקית ביותר בסמיכות  זו לזו, בסצנת "ביקור המלאכים – הבשורה לשרה", ובסצנת "העקידה".  עד כה לא נמצאו באמנות היהודית העתיקה בתי-כנסת נוספים בהם סמוכים נושאים אלו זה לזה (זאב וייס ואהוד נצר, "הבטחה וגאולה" מוזיאון ישראל, 1996, עמ' 34).
באמנות הנוצרית רווחה סמיכות הנושאים בסן ויטלה ברוונה, ב"שערי גן-העדן" של גיברטי ובמקומות נוספים רבים, מהיותם  פרפיגורציה" (דימוי קודם) לסיפור חייו  של ישו (מקבילים לספור "הבשורה למריה" ולרעיון ההקרבה – "הצליבה"). הופעת שני נושאים אלו מחיי אברהם בלבד בהקשר "יהודי"  "בהגדת הזהב" מספרד מהמאה ה- 14, נראה תמוה, גם אם שני הציורים מופיעים  בעמודים נפרדים  (BEZALEL NARKISS, THE GOLDEN   HAGGADAH, LONDON, 1997, pp. 24-27). תמונות 8, 9.  עדיין אלו הסצנות היחידות המופיעות כקשורות לחיי אברהם ו/או יצחק. ההופעה החלקית ששרדה מחזקת  את הזיהוי המוצע ע"י וייס ונצר (שם, עמ' 34). 
דמויות אברהם ויצחק נרמזות גם בשני זוגות נעליים מרצועה 6 , זוגות נעליים בשתי מידות  (תמ' מס' 7), המעידים על איור ותיאור מחזות מהתורה ומדרשי חז"ל (וייס ונצר, עמ' 36-32). הספור המקראי אינו מספר לנו כיצד זיהה אברהם את הר המוריה ואת המקום המיועד לעקידה.  לעומת זה בבראשית רבה נו, ב' נאמר: "ראה ענן קשור על גב ההר"... הענן מסמל את השכינה, והשניים חלצו את נעליהם שלפי שמות רבה ב, ו':  "כל מקום שהשכינה נגלית אסור בנעילת נעל...".
"גלגל המזלות" הכולל את מראה "השמש" וה"קשת" מצוי במצב שימור טוב בהרבה  (תמו' מס' 11).  השמש מופיע כאן בכבודו ובעצמו - לא כהאנשה. הוא ניצב במרכז הגלגל במלוא הדרו, בכרכרה הרתומה לארבע סוסים.  בבמדבר רבא יב' 7, מתואר "השמש, שהוא נתון למעלה והוא רוכב במרכבה ומאיר לעולם כמה דתימא (כמו שאתה אומר) "והוא כחתן יוצא מחופתו וגו'." (שם, 36-37 וכן מאמר נוסף של חננאל מאק, "ייחודו של גלגל המזלות מבית הכנסת בציפורי ומדרשים מארץ-ישראל", ב"קתדרה" הוצאת יד בן-צבי, תשנ"ח). תאור זה של השמש, מסמל באמנות הרומית את האל המנהיג את העולם,  דימוי איתו הזדהו קיסרים רומיים, דמותו של  מיתראס ואפילו ישו. 
בהופעתו ב"חמת טבריה" וב"בית-אלפא", השמש מסמל את רעיון הדרשה במילים, כי האלוהים הוא הקוסמוקרטור האמיתי ו"כבודו מלא עולם",   והתיאורים בכללותם משמעותם שיר תהילה לאלוהי ישראל ולחוקיו השולטים בבריאה (גדעון פרסטר, "גלגל המזלות בבתי-הכנסת בעת העתיקה ומקומו במחשבה ובליטורגיה" היהודית, מתוך "ארץ ישראל", כרך י"ט, עמ' 225-232). בהביאו מפרקי דרבי אליעזר פ"ו, מוזכר הקשר בין הכוכבים לחודשים ולמזלות (שם, עמ' 229).
כל הדמויות מופיעות בגלגל המזלות, מתוארות כשרגליהם פונים אל מחוץ לגלגל, בעוד ראשיהם למרכז. דימוי יצור-הכלאיים ל"מזל קשת" (תמ' מס' ), חריג ביחס לשאר "גלגלי המזלות" אם זה ב"חמת טבריה" או זה "בבית אלפא". בבתי הכנסת האחרים מופיעה בעברית המלה "קשת" המציינת את המזל, בעוד כאן נוסף גם דימוי של "כוכב" וגם ציון שם החודש העברי – "כסלו". הקפדה זו הופכת את  "גלגל המזלות" ליהודי ול"כשר" כביכול, למרות דמות הקנטאור המיתולוגי שנעדרת מפסיפס "בית אלפא" לחלוטין, אך מופיע רק נער המחזיק חץ וקשת בידו,  והכיתוב לצידו.
ד. בית הכנסת בבית-אלפא
אם מצאנו קודם אלמנטים המצביעים על שמירת מנהגים יהודיים מעצם צירוף  "החודש העברי" ל"שם המזל", הרי שכמאה שנה אח"כ, נגלה אלמנטים המצויים במסגרות פגאניות .   את דמות הקנטאור שמצאנו בציפורי ל"מזל קשת-כסלו" החליפה דמות אדם המחזיק בידו חץ, אך השמש שוב לבשה את דמותו של הליוס/אפולו, ובנוסף חלק  מהדמויות כמו דמות "בתולה", או דמותו של "אברהם"  נשאו הילה לראשן. 
בית הכנסת בבית-אלפא שבקבוץ חפציבה, מתוארך למאה ה-6 לספירה, תקופת יוסטיניאנוס, הפסיפס  נעשה ע"י מריאנוס וחנינה בנו (לוח תמונות מס' 11). פסיפס זה הראשון שהתגלה בארץ, הוא השלם מבין הפסיפסים שנתגלו עד כה בארץ,  בו מופיעה גם הסצנה של "עקידת יצחק", בנוסף לתיאור "גלגל המזלות" ו "ארון הקודש".
הסצנה  הלקוחה  מספור העקידה מתארת את הנערים, האיל, אברהם, יצחק והמזבח.  דמותו של אברהם ממלאת את הפורמט כולו, בניגוד לדמויות הנערים הנראות מוקטנות. דבר שהיה מקובל באמנות הנוצרית, "מי שחשוב יותר גדול יותר". אברהם בעל הזקן הקצר וההילה, מופיע חזיתית לבוש שמלה ארוכה ששני פסים לאורכה, מזכירה את "כותונת הפסים" של ה"בן הנבחר". אברהם מחזיק בידו מאכלת גדולה, כמעט כגודלו של יצחק, אותו הוא מניף בידו האחת כאילו והיה "תרנגול לכפרות".   בניגוד לספור המקראי נראה אברהם צעיר לגבי אדם בן למעלה ממאה שנים. ציור הפסיפס כולו עשוי באבנים גדולות יחסית ואינו מתיימר ליצור אשליה של נפח. נהפוך הוא, הציור  נאיבי,  קווי, עשוי בצורה מושגית.  מפתיע השימוש ב"שפת סמלים" נוצרית כמו: ראשו של אברהם העטור הילה,  כמו גם השימוש בכתוביות  מעל לדמויות, דוגמת המצוי בסן ויטלה ברוונה, ובאמנות הביזנטית, שם העדר הידע בקריאה וכתיבה מחייב ציון הגיבורים הראשיים – בניגוד לקהילה היהודית.
"גלגל המזלות" תופש את החלק המרכזי בפסיפס. בו האנשות של  "ארבע העונות" מקבילות לאלו המצויות ב"חמת טבריה", ניצבות בפינות סביב לגלגל החיצון.  הדמויות בתוך הגלגל חזיתיות או בפרופיל, מצוירות באותה צורה נאיבית כמו דמותו של אברהם, כשרגליהן פונות החוצה  ומסמלות את כיוון "הקריאה".
הליוס אל השמש, במרכז גלגל המזלות נראה ישוב  במרכבתו הרתומה לארבעה סוסים כולם חזיתיים וצורתם סכמתית (גדעון פרסטר, גלגל-המזלות בבית הכנסת ומקורותיו האיקונוגרפיים, ארץ-ישראל 1988, כרך 18 – י"ח 380-391). הליוס/אפולו חזיתי, כשלראשו הילה, ומאחוריו הירח והכוכבים עשויים בצורה סכמתית גם הם.  שיתופם של כל גרמי השמים, יכול להעיד שההתייחסות כאן היא לאו דווקא לדמות השמש, אלא לייצוגו של "בורא עולם".
בגוף הפסיפס מופיעה כתובת עם שמות  אמני הפסיפס,  כתובת הבאה לרוב להעיד שמדובר באומנים בעלי שם, ואכן אנו מוצאים עבודה נוספת שלהם בבית-הכנסת של בית-שאן, אלא ששם למרבה הפלא תחת התיאור הנאיבי-ילדותי המראה הופך להיות יותר משכנע ותלת-ממדי (מראה מקום!). השוני בסגנונות אצל אותו אמן מוסבר בעיקר ע"י עבודה של שוליה או בן בתחילת דרכו עינו הפקוחה של המייסטר שומרת לרוב על אחידות סגנונית, מה שלא קיים כאן.
המקורות הספרותיים היהודיים מאותה תקופה, הרבו לעסוק במציאות הקוסמית. התייחסות כזו נמצאת במקרא, במגילות ים המלח, בכתבי פילון האלכסנדרוני, אצל יוסף בן-מתתיהו ובספרות חז"ל.  כולם עוסקים בהתייחסות לסדרי היקום גרמי השמים, המזלות, התקופות ויחסי הגומלין שביניהם, כנראה בהשפעת התרבויות בסביבה.
zoaUaULUaUaUaAUA
עיטור גלגל-המזלות כאן דומה לתפיסה היוונית-רומית, בניסיון לתאר את הסדר האלוהי  השמימי, החוקיות במהלכי השמש והירח, תנועות גרמי-השמים, שההשפעות ההדדיות שביניהם קבעו את סדר הטבע על תקופותיו (מאמרו של פרסטר שם, עמ' 388).
ה. בית הכנסת בעין גדי
עדות נוספת, יוצאת דופן, לעניין הקיים במחזוריות הרקיע והיקום המופיע בנושא גלגל-המזלות, נמצא בבית-הכנסת בעין גדי כנראה מהמאה השישית לספירה (תמו' מס' 12). רצפת בית-הכנסת צבעונית עם "שטיח" פסיפס "מרושת" ובמרכזו ציפורים (אולי עגורים). לצידו כתובת ההקדשה גדולה יחסית במרחב המערבי של בית הכנסת, (קיומו של פסיפס ובו עיטור של כתובת בלבד, גם אם שונה בתכניה, נמצאה בבית הכנסת של רחוב, בעמק בית שאן).
הכתובת מחולקת לארבעה קטעים:
בקטע הראשון רשימת שלושה עשר אבות האנושות;
בקטע השני רשימת שנים עשר המזלות, שנים עשר חודשי השנה, שלושת האבות ושלושת חבריו של דניאל, חנניה מישאל ועזריה, שנחשבו לשלושת העמודים עליהם עומד העולם, ובסופו של הקטע, ברכה "שלום על ישראל";
*    בשני הקטעים הנוספים כתובות הקדשה בלבד.
 (ד' בר"ג, עורך אפרים שטרן, האנציקלופדיה החדשה לחפירות ארכיאולוגיות בארץ-ישראל, ירושלים, 1992, ערך "עין גדי").
הקטע השני בא להסביר את המחזוריות ברקיע וביקום באמצעות ציון שמות המזלות ושמות החודשים, דמותו של אברהם עולה עם רעיון  "ההבטחה" לו מעצם אזכור שלושת האבות, מציין את חברי דניאל "העמודים" עליהם עומד העולם, ומסיים בברכה-תפילה-בקשה "שלום על ישראל".  משמע גם כאן נכרכים יחדיו כל עיקרי  ההוויה היהודית, הכורכים ביחד, תקווה, תפילה וגאולה.
עד כה הושם דגש על הימצאות החודשים או גלגל המזלות ודמותם או ציון שמם של אברהם ויצחק בפסיפסים השונים.  נושאים אלו מופיעים גם בכתבי היד, בהופעות מועטות יותר במספרן ואף בהיקפם.
ו. כתבי היד העבריים המצויירים
דימויים העוסקים בדמותו של "אברהם" כמו גם ב"גלגל המזלות" מופיעים גם בכתבי יד מימי-הביניים.  אמנם ייתכן מאוד כי כתבי יד עבריים  רווחו כבר בתקופה הרומית והביזנטית, אך כנראה שהם גם אבדו באותה תקופה (בימי המשנה והתלמוד,  ססיל רות, כתבי יד עבריים מצויירים, מהמקראה, עמ' 13).
מוטיב "גלגל המזלות" ערוך בצורת גלגל, בכיוון מחוגי השעון בציור בסופו של "מחזור אופנהיימר" מדרום גרמניה 1300 לערך (תמו' 9).  ב"גלגל" מתוארים אחד עשר סמלי גלגל-המזלות בתוך עיגול גדול המחולק לשנים-עשר מדורים, בדומה למצוי בבתי הכנסת בחמת טבריה, ציפורי ובבית אלפא.   בשונה מהם המעגל הפנימי עשוי בצורה מופשטת וסכמתית ונעדרת בו דמותו של הליוס/אפולו אל השמש או סול אינויקטוס.  (שם, עמ' 52-54).  הפרט של השמש נעדר גם בבית הכנסת של עין-גדי.
דמות האדם נעדרת הן בדמותו של הליוס האמורה להימצא במרכז "גלגל המזלות", אלא גם בשאר הפרטים ב"גלגל". מרבית דימויי החודשים מופיעים בסמל ובחיות: "הקשת" למשל, שבבית אלפא הופיע כנער המחזיק קשת בידו, ובציפורי כקנטאור מחזיק קשת, הופך להיות צורת  קשת בלבד, ללא דמות הקשת הדורך אותה, וכך גם בשאר החודשים. תיאורי דמות מופיעים רק בשלושה מקרים עשויים בקו מתאר. כמו בבית-אלפא הדמויות מתוארות בצורה חזיתית, מושגית. כשכל פרטי הפנים נראים, באופן המזכיר את הדמויות בבית הכנסת של בית-אלפא מהמאה השישית לספירה.
העיסוק בגלגל-המזלות מופיע במחזורי התפילה האשכנזיים, כאילוסטרציה לכל אחד מאחד-עשר פסוקי הפיוט שחיבר אלעזר הקליר לתפילת הטל הנאמרת בראשון של פסח.  הקליר שהיה גדול הפייטנים במאה השישית בארץ ישראל, שאב את נושאיו מרצפות הפסיפס של בתי הכנסת, ואלו אולי אף עוטרו בציורים מגלגל המזלות בתקופה המוקדמת יותר (שם, עמ' 54). 
דמות אברהם אותה פגשנו בגרסה המוקדמת ב"דורה ארופוס", ובבתי-הכנסת של ציפורי ובית-אלפא ממשיכה להופיע בכתבי היד במאה הארבע עשרה, באזורים רחוקים זה מזה גיאוגרפית.  ב"הגדת הזהב" מספרד, נמצא תאור של "בשורת המלאכים לאברהם ולשרה" ותאור נוסף – "העקידה".   העקידה מופיעה בתמונה אחת בלבד, ממש כמו בבית הכנסת של "בית אלפא" (תמו' מס'  ), אלא שהפעם הנערים והחמור מופיעים מימין, בינם לאברהם ויצחק מופיע האיל ניצב על י רגליו האחוריות, דימוי המקביל לתיאור מבית-אלפא ול"איל מאור", סבוך בקרניו בשיח,  מעליו נראה מלאך ה' מואנש (בניגוד ל"יד" המופיעה בפסיפס בית אלפא), ומעל הכיתוב "והנה איל" . בהמשך נראית דמותו של אברהם הגוהר מעל יצחק השכוב על הארץ כשידיו קשורות לו מלפנים, אוחז במאכלת בידו הימנית, בשמאלו הוא אוחז את ידי הנער. אברהם מסב את ראשו לקול הקריאה, אך כמו ממאן להרפות ממנו. HAGGADAH,  pp. 26-27).   BEZALEL NARKISS, THE GOLDEN) המדרש מספר שבמשך שלושת הימים שאברהם הולך בדרכו אל הר המוריה, הוא עושה לעצמו "אוטוסוגסטיה" שהנה הוא עומד לאבד את בנו, ומשקרא לו האל שלא לשלוח את ידו בנער, הוא מתקשה להאמין, ואכן הוא עדיין אינו מרפה מכוונתו הראשונית.
על אף שהגדה זו עפ"י שמה, חשיבותה ברקע הזהב האטום והאחיד בציוריה המדגיש את דו-מימדיות המצע, האמן מנסה ליצור אשליה של עומק  על ידי תאור הרקע העולה בקו אלכסוני.  גם כאן כמו גם בפסיפס "בית אלפא", אברהם אינו מופיע כזקן ובא בימים, אלא כבעל זקן בלבד.
ז.  חף מדמות אדם
"מי שלא ראה בניין הורדוס לא ראה בניין נאה מימיו..." –
ההתייחסות לדיבר השני "לא תעשה לך פסל וכל תמונה", עומדת ברקע של כל דיון בנושא האמנות היהודית.   דברים אלה נמצא הן אצל סוקניק בפתיחה לספרו "בית הכנסת של דורא ארופוס וציוריו" (הוצאת ביאליק תש"ן, עמ' ג'),  והן אצל אביגד, ב"בית שערים" כמו גם במחקריו של  גודיאנף המוקדמים.
בשונה  מה"מתירנות" שהייתה קיימת בתקופה הביזאנטית והקיימת היום בנושא. במרבית תקופותיו של עם ישראל, "האיסור" הוקפד במלואו, או שלפחות עמד ברקע של כל ביטוי אומנותי. לכך ניתן למצוא ביטוי בפרקיו השונים של ססיל רות, ("האמנות היהודית בימי הבית השני" מתוך "האמנות היהודית" עמ' 99), בראותו את ההשפעות ההלניסטיות בתקופת בית שני כ"אסתטיות גרידא".   חרף מגמות "ההתייוונות"  שרווחו בתקופה ה"חשמונאית" וחרף יופיו של בית-המקדש כנאמר: "מי שלא ראה בניין הורדוס לא ראה בניין נאה מימיו..." (בבלי, בבא בתרא, ג, ע"ב – ד, ע"א), עדיין הקפיד הורדוס שלא  לחרוג בעיטוריו מעיטורים גאומטריים ו/או צימחיים ש"לא להרגיז את העם" (אריאלה הירש-לפלר, העיטור בפסיפסים, ציורי הקיר ובאדריכלות בתקופה ההרודיאנית, חיבור לקבלת  M.A., בהנחיית א. עובדיה וי. טורנהיים,  אוניברסיטת ת"א, תשנ"ו).
בדברו על "אדריכלות בתי-הכנסת בארץ ישראל ובתפוצות", ובעיקר על התבליטים המעטרים את המבנים בגליל, מצביע ססיל רות על העובדה שאמנם היהודים לא שללו את הפיסול והציור כקישוט בבתי-כנסיותיהם, אך בפירוש נמנעו מהכנסת דמויות פסלים ודיוקנאות (שם, 146). אמנם מצויינים מספר הופעות דמויות  באמנות הזעירה בתקופת התלמוד אך עצם אזכורם מעיד על היותם חריגים בנוף הכללי (שם 201-204) .
ח. סיכום ומסקנות
דרך ניתוח הפסיפסים שנמצאו בבתי-הכנסת במאות ה-4 עד ה-7 לסה"נ, ניתן ללמוד ולהגיע למסקנות על מידת ההקפדה בקהילה ובתקופה על ההתייחסות לדיבר השני: "לא תעשה לך פסל וכל תמונה"...
בסקירתנו הקצרה התעמקנו ב"אמנות הדמות" ושמנו את הדגש על מוטיבים מייצגים כמו דמותו של "אברהם" תופעת "גלגל המזלות" ובעיקר דמות "הליוס" שבמרכזה.
דמות  "אברהם" מופיעה לעיתים תכופות יותר בכתבי היד מאשר בעיטור בתי-הכנסת העתיקים.  בהופיעו בבתי הכנסת הוא יופיע לרוב בסצנת "עקידת יצחק" אירוע שבעקבותיו, זכה ל"הבטחה" שמבטיחה את עתיד עם ישראל.  כך בדורא ארופוס, כך בציפורי ואף בבית-אלפא.  בין הממצאים שנמצאו עד כה, יוצא דופן כנראה הוא רק ביה"כ של ציפורי, שם מופיע אברהם גם בקבלו את המלאכים – סצנה שמופיעה לעיתים קרובות במסגרות נוצריות כמו בסנטה מריה מג'ורה ברומא, ב"סן ויטלה", בדלתות הבפטיסטריום בפירנצה של גיברטי ועוד; וגם במסגרת "העקידה". 
אברהם זוכה להרבה יותר הופעות, המלוות את חייו מאז ילדותו, דרך סיפור לוט לא רק בקונטקס נוצרי, אלא גם ב"הגדות פסח" רבות, דימויים שנעדרים לרוב בבתיה"כ העתיקים שנמצאו עד כה.
לא מן הנמנע כי האיסור של הדיבר השני היה מהגורמים לתיאור הכה תמציתי בבתיה"כ, שאפשר אך ורק סצנות הכורכות את "ההבטחה" – שבאה בעקבות "עקידת יצחק" עם התקווה לגאולה המגולמת בביטוי "ארון הקודש והמנורות משני צידיו" – סמל לבית-המקדש השלישי.
ביניהם מקשר מוטיב "גלגל המזלות" שלעת עתה הוא אלמנט ייחודי לבתי-הכנסת (א. עובדיה,  "אמנות הפסיפס בבתי כנסת עתיקים בארץ ישראל מהמאה הרביעית עד המאה השביעית" , ת"א 1993, עמ'  41) .
בפגשנו את "גלגל המזלות" לראשונה בחמת טבריה, התרשמנו מהאופי הריאליסטי, הנפחי והתלת-ממדי וממידת ה"ליברליות" שמצויה בבית-הכנסת של סוורוס, שהיה "עבדם" - מבאי ביתם של נשיאים מזהירים (גדולים) בטבריה, אז, המרכז הרוחני החשוב ביותר בא"י ובגולה.  יש שייחסו עבודה זו לאמן שכנראה לא היה יהודי (גם בשל הדמויות העירומות, זו הערלה, דמות ה"גדי" ודרך כתיבת "דלי" בכתב "ראי").
בציפורי, שהייתה עיר מעורבת באוכלוסייתה, ומקום מושבו הנבחר של  ר' יהודה הנשיא והסנהדרין, נמצא השפעות פגאניות ו"יהודיות" כאחד, בדמות "השמש" במרכז גלגל המזלות.   לפי וייס ונצר, חוקרי בית-הכנסת של ציפורי, אפילו מהיעדר פרסוניפיקציה לדמות השמש, אין ללמוד מאומה על מידת הקנאות הדתית או האנטי-פגאניות של באי בתי-הכנסת, שהרי בתוך גלגל המזלות משולבות דמויות מיתולוגיות, דוגמת הקנטאור (שם,  עמ' 38).  אלא שכאן גוברת ההשפעה "היהודית", גם מעצם הכיתוב ה"כפול" במזל ובחודש העברי, וגם בשל הסגנון האומנותי בתיאור הדמויות, ה"נאיבי" משהו.
בבית-אלפא למרות שהאומנים היו "בעלי שם" ויוצרים בסגנונות אומנותיים שונים (ביה"כ של בית-שאן) בחרו בסגנון זה בכוונה תחילה.  בעצבם את דמות סרטן, התייחסו לסרטן המיוחד לאזור, משמע, הסתכלו בטבע.  לעומת זאת, כנראה, כדי שלא להתחרות בתיאור "דמות האדם" במעשה הבריאה, בהתאם לרוח הקהילה המקומית, עבדו מספרי דגמים בסגנון "מושגי ונאיבי".  התייחסות דומה נמצא גם בכתבי יד של "מחזור לייפציג" וגם ב"הגדת הזהב" - הפרספקטיבה וסגנון הדמויות "נאיבי" בגישה. 
הרשימה האנאיקונית בבית-הכנסת של עין גדי אינה יוצאת  דופן לחלוטין לא בהיעדר אזכורו של "השמש" כפי שב"מחזור אופנהיימר" הגרמני, לא בתופעת השימוש בכתב בלבד, במקום הדימוי הציורי, בודאי לא בעיסוקה בתמונת היקום בראיית התקופה.  ומשמעותם שיר תהילה לאלוהי ישראל ולחוקיו השולטים בבריאה (פרסטר, שם, 225). הקרבה הפיזית של הקהילה לקהילת קומראן המחמירה, מן הסתם נתנה אותותיה בהיעדר הביטוי הפלסטי לרעיונות הקוסמיים, בבית-הכנסת של עין-גדי.
ההתייחסות ל"דמות האדם" באתרים ובמדיות שהוזכרו כאן, יכולים להעיד על מידת דבקות הקהילה בדת ובהלכה, אך בעיקר על הפתיחות וחוסנה הרוחני של היהדות בתקופת "המשנה והתלמוד", אז היא כמו "נוהה" אחר מנהגי ה"גויים".  בעיטורי הרצפה, המחייבים שהנכנסים ידרכו על הדימויים גם בתארם את דמויות "אברהם ויצחק" וגם בתאור ארון הקודש והמנורות, נמצא שההתייחסות לדיבר השני היתה לחלקו האחרון בלבד: ל"לא תשתחווה להם ולא תעבדם";  היא גם מעידה על סוג הקהילה,  על הלכי רוח חופשיים ליברליים דוגמת רבן גמליאל, הרואים ב"עיטור" מטרת "נוי" בלבד.