"וכי יצר הרע טוב מאד?"
דמותה של לילית כארכיטיפ של מוות ולידה מחדש
מאת מריאנה רוח-מדבר

לילית מופיעה במקורות ככח שטני, כמסיתה בני אדם, כמי שמקטרגת עליהם ושמביאה עליהם פורענויות. ביחד עם בן זוגה, סמאל, היא מתוארת בזהר כ"שתי רוחות רעות דבוקות כאחד".  לילית היא אם השדים, המזומנים להזיק ולהרע לבני אדם,  אולם אביהם של שדים אלה אינו סמאל. לשדים אבות רבים, שכן לילית אוספת את זרעם של גברים הנשפך לבטלה ואת תאוותם ומולידה אותם מזרע פורענות זה.  היא מגיעה למיטתו של מי שיצרו הרע מצוי "בפעולה", מי שעסוק בפעילות מינית אסורה (מבחינה הלכתית), כגון אוננות. השעות המתאימות ביותר לפעילותה הן שעות הלילה, הן משום שהיא קשורה בפעילות המתרחשת במיטה, והן משום אופיה האפל. היא עצמה מעודדת מעשים אסורים כאלה, ע"י פיתויו של האדם בחלומו. בעקבות מעשים אלה, לפעמים היא עצמה מוציאה לפועל את גזר דין המוות של אותו גבר ש"סטה" אחריה ו"עשה בה ניאופים".  גם תינוקות מצויים בסכנה גדולה ביותר -מוות בעריסה- אם לילית "תחייך" להם בחלום, ואם הם יתפתו וישיבו לה חיוך.  לילית מסמלת את חורבן העולם, ואף נקראת "קץ כל בשר" ו"קץ הימים".  משכנה, בהתאם, הוא במקומות בלתי מיושבים - אם בערבות מדבר,  אם על חורבות ממלכה (ישעיה לד 14) ואם במצולות ים סוף.  היא שואפת לחדור אל בתיהם הפרטיים של בני האדם, ודווקא ברגעים הפרטיים ביותר שלהם, ולכן אמר רבי חנינא ש"אסור לישן בבית יחידי, וכל הישן בבית יחידי אחזתו לילית" (בבלי שבת קנא ע"ב).
לילית אמנם היתה האשה היחידה שלא השתתפה בביצוע החטא הקדמון, ולכן היא אינה מתה לעולם, אולם במסורת ימי-הביניים היא זוהתה עם נחש גן העדן  שפיתה את הזוג הראשון לחטוא, ובכך נעשתה אחראית לקיום המוות והחטא בעולם. היא נצחית, ואילו כולנו טועמים את המוות בגללה ובגלל טעם הפרי האסור שפיתתה בו את חווה ואדם.
ראינו, שלילית קשורה בסמלים שונים: בשטניות וברוע, בלילה ובחשיכה, במיניות (הן לשם הנאה והן לשם פריון) ובתינוקות רכים, במתח המתקיים בין מקום המגורים הפרטי לבין מקום הפקר בלתי מיושב, בדמות הנחש האגדי, בטעם החטא, בפחדי האדם הגדולים ביותר, ובהתממשותם- במוות. בדרך כלל, לילית מעוצבת בסיפור הארכיטיפי כנקבה, בעוד קורבנותיה מעוצבים כזכרים,  אם כי הסמליות הנרמזת בדמותה ובדמות הקורבן רלוונטית לכל המינים. בהמשך אשוב ואתייחס לעיצובה של לילית כנקבה.
המחקרים השונים על לילית ניסו להסביר את דמותה בכלים שונים (פסיכולוגיה, ספרות משווה, סוציולוגיה של המיגדר ועוד)- מה היא מסמלת? מדוע נוצרה בתרבות היהודית, ומתי והיכן היתה נפוצה במיוחד? מדוע נקשרו דווקא באותה דמות סמלים שונים, שאין הכרח לקשר ביניהם (בתמצית: רוע-מוות-מיניות)? ניתן לחלק את ההצעות השונות שניתנו במחקר לשאלות אלה בין מי שהמשיכו את השיח השלילי המסורתי על לילית -תוך דיון בסכנותיה, אפיוניה, משמעות מעשיה, השוואתה לדמויות שונות וכד'- לבין מי שקטעו שיח זה וביקרו אותו -תוך דיון באופי הפטריארכלי של הטקסטים המסורתיים, במוטיבציות הדכאניות כלפי נשים, בפחד ממיניות האשה וכד'.  בין כך ובין כך, האופי השלילי של לילית היה מוקד הדיון. במאמר זה אציע הסבר חדש לשאלות אלה על דמותה של לילית, המהווה מצד אחד הסבר ביקורתי פמיניסטי, אך מצד אחר אינו מציע לדחות את המקורות היהודיים. זו תהיה פרשנות מעצימה (הן עבור לילית ובנותיה והן עבור המקורות היהודיים), המאפשרת לראות בטקסטים אלה ביטוי תרבותי של כוחות הנפש האנושית, ועל כן "ייטיב" עם לילית ויציג את החיוב שבדמותה.
הקישור הבלתי-מתחייב (והמקרי-לכאורה) בין סמלים שונים (שצויינו לעיל) בדמותה של לילית יהווה מפתח להסבר שיינתן במאמר זה. לפני שנברר מהו מפתח זה, אזכיר דוגמאות מהשיח הרחב של תרבות ישראל, המציגות קישורים דומים בין הסמלים המתקשרים בדמותה של לילית (מוות, שטן, רוע, מיניות, חשיכה, נחש...). מתוך עמידה על המשמעות והחזרתיות של קישורים אלה נוכל לראותם כטבועים בעומק הלא-מודע, בארכיטיפים אוניברסליים שבנפש, ולא רק כנובעים מסיטואציה תרבותית-היסטורית.
קל להיווכח בקישור האסוציאטיבי שבמקורות בין הסמלים השונים שכולם נקשרו גם בדמותה של לילית. אציג דוגמאות שונות לקשרים אלה:
 אמרו חכמינו "הוא שטן, הוא יצר הרע, הוא מלאך המות!" (בבלי בבא בתרא טז ע"א). ובאין-ספור תיאורים המעשה הרע, החטא, הנובע מיצר הרע או מעצת דמות שלילית ומדיחה, הוא שמביא את עונש המוות.
 הנחש שפיתה את חוה בגן העדן (עוד לפני ימה"ב, אז זוהה עם לילית) תואר כיֵצר הרע או כשטן בפירושים שונים. לאורך הדורות (ובמיוחד בפרשנות נוצרית) הפיתוי להפרת הצו הקשור באכילה התקשר גם למיניות שלילית, ומובן שלנחש המפתה -כסמל פאלי - יש תרומה לכך. אם כן, בסיפור גן עדן –על גלגוליו השונים- נקשרו השטן, יצר הרע, המיניות, הנשיות (חוה) והמוות (שבא לאנושות כתוצאה מחטא גן העדן). ובכלל- היצר הרע קשור למיניות באופן הדוק במקורות, ולעיתים אין פירוש "יצר הרע" אלא "היצר המיני". 
 הקישור בין רוע לחשיכה, ובין אור לטוב ניכר כבר בסיפור הבריאה. לכן כשאלהים בורא אור- הוא רואה כי טוב (בראשית א 3-4), וגם בתקבולת "יוֹצֵר אוֹר וּבוֹרֵא חֹשֶׁךְ, עֹשֶׂה שָׁלוֹם וּבוֹרֵא רָע" (ישעיה מה 7) ניכר כי החושך מקביל לרע.
 ביטוי של הצורך להסתגר בבית, תוך סימון ברור של גבולותיו כך שתימנע חדירת גורמים שליליים מן החוץ, ניתן לראות במקורותינו, בין השאר, בתיאור מחנה בני ישראל במדבר סיני: המחנה חייב להיות טהור, ואילו על הטמאים לצאת מחוץ לו (למשל, דברים כג 11-15); השעיר שלא הוקרב לה' ביום הכיפורים, אלא שוּלח לעזאזל המדברה, נשא לשם עימו מחוץ למחנה את כל עוונות עם ישראל, תוך שהוא מכפר על העוונות ומטהר את העם, ועל המטפלים בקורבן זה היה להיטהר בחזרתם למחנה (ויקרא טז). גם כינויָם של כוחות הרוע והשטן במקורות קבליים "חיצוניים" מעיד על החשש (או הרתיעה) ממה שנמצא "בחוץ".
אם כן, ראינו כי הקשר בין הסמלים השונים שמרכיבים את דמותה של לילית (שטניות ורוע, מוות, מיניות, נקביות, חשיכה, פחד, הניגוד בין הבית לשטחי ההפקר החיצוניים) אינו מקרי, אלא יש לו ביסוס נרחב ביותר בשיח היהודי לדורותיו. (ובהמשך אוסיף ואראה שאין מדובר בקישור יהודי בלבד אלא בקישור השייך לתרבות האנושית, ומקורו בארכיטיפ שבנפש.) ואם כן, ניתן לראות בדמותה של לילית פרסוניפיקציה מובהקת של תרכובת הסמלים הייחודית הזו. פענוח דמותה ישָרת את הבנת סוד הקשר בין סמלים אלה.
 
למרות ה"ניחוח" השלילי העולה מתוך אוסף סמלים מעוררי פחד אלה, ניתן למצוא התייחסויות רבות לחיוב שבמוות, שביצר הרע, שבמיניות, שבחשיכה וכו'. כך, למשל, בסיום בריאת הזוג האנושי הראשון- "וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד" (בראשית א 31), אולם "בתורתו של רבי מאיר מצאו כתוב 'והנה טוב מאד'- 'והנה טוב מות'". בשונה מר' מאיר שראה את המוות כביטוי עליון יותר של הטוב, אחרים פירשו ראו את היצר הרע כ"טוב מאד": "'והנה טוב'- זה יצר טוב; 'מאד'- זה יצר הרע". ומועלית בדברי חכמינו תמיהה: "וכי יצר הרע טוב מאד? אתמהא!".  ולתמיהה זו ניתן להוסיף ולתמוה על הכללתה של לילית ככח בתוך האלוהות המורכבת בקבלה, אלוהות שמבטאת תפיסה המחייבת חיבור של טוב ורע (ולא הסתפקות בטוב בלבד). אם כן, בעצם הכללתה של לילית באלוהות הקבלית ניתן לעמוד על המורכבות של חיוב ושלילה בדמותה של לילית, כפתח לפירוש מחודש של סוד זה, שכן הפַּן הרע מהווה חלק בלתי נפרד מהאחדות האלוהית (כפי שארכיטיפ ה"צל" מהווה חלק בלתי נפרד מהעצמי בתורתו של יונג) ומי שמנסה "לקצץ בנטיעות" ולהוציא את לילית מהמשפחה השמיימית פוגם בזיווג ובשלֵימות האלוהית.
פירוש מחודש זה של סודה של לילית יציע, כאמור, הבנה חדשה של דמותה, שאיננה ממשיכה את השיח השלילי על לילית. בכך נימנע מפירוש ש"משכפל" את האמירות המסורתיות וגישתן השוללת, וגם מגישה פרשנית שעיקרה מתיחת ביקורת על המסורת (השוללת את המיניות הנשית ולילית כנציגתה), כלומר מדרכים פרשניות אשר מדגישות -בין כך ובין כך- את אפיוניה השליליים של לילית. ההתייחסויות לחיוב שבסמלים השליליים-דווקא ישמש לנו השראה להצגה אחרת של לילית, המהפכת את פניה מתוך המשמעות העמוקה של סמלים אלה.
הפירוש המחודש לדמותה של לילית ייעשה כאן באמצעות ניתוח פסיכואנליטי יונגיאני באופיו, בו היא תוצג כארכיטיפ הטומן בחובו את כל התכנים שתוארו לעיל, כולל הסתירה הפנימית שבהם. פירוש דמותה של לילית כארכיטיפ שבנפש קושר בינה לבין דמויות שונות, המייצגות אותו ארכיטיפ בנפשם של בני תרבויות שונות. לכן, אפתח בהצגת ארכיטיפ שתואר ונותח דווקא מתוך מיתוסים שאינם יהודיים, ובהמשך נסיק מניתוח מיתוסים אלה לגבי המיתוס של לילית.
קלאריסה פינאקולה אסטס בספרה "רצות עם זאבים (ארכיטיפ 'האשה הפראית'- מיתוסים וסיפורים)", מתארת את ארכיטיפ החיים-מוות-חיים.  זהו כח פנימי בנפש האדם, המסמל את הטבע המחזורי של העולם בכלל, ושל יחסי אהבה זוגיים בפרט. טבע מחזורי זה מעורר פחד מוות מצד אחד, אולם הוא "טוב מאד" מצד אחר. המוות הוא סמל של שינוי, מאחר שבשינוי - דבר (או מצב) אחד "מת", ו"מתפנה מקום" ל"לידתו" של דבר חדש. לכן כל שינוי בחיינו, ובכלל זה בחיי האהבה שלנו, מסומל בכוחות הנפש כמחזור של חיים-מוות-חיים, או כמוות ולידה מחדש. גם אם שינויים אלה מעוררים פחד, את פחד המוות הקמאי שבנפשנו, הרי הארכיטיפ של חיים-מוות-חיים מלמדנו, כי הם חיוניים, משום שרק קבלת ה"מוות" מאפשרת את ההתחדשות.
ההתרחשות הפנים-נפשית הקשורה במחזור המוות והלידה מחדש עשויה להתבטא בחלום, בעשייה אומנותית או במיתוס, שם הוא מעוצב כעלילה. אם כן, המיתוסים חושפים בפנינו את התהליך הנפשי שבו מופיע ארכיטיפ החיים-מוות-חיים, באמצעות דמויות שונות בהתאם לתרבות שבה נוצר המיתוס. לפני שאראה כיצד דמותה של לילית במיתוס (ובחלומות) משקפת ארכיטיפ זה, אזכיר את עיצובן של דמויות מקבילות לה במיתוסים שונים מרחבי העולם.
במקבילות השונות שמביאה אסטס לארכיטיפ החיים-מוות-חיים, מתוארת דמות נשית המושלכת ע"י דמות אב למצולות הים. היא מאבדת את אפיוניה האנושיים, ובמיוחד את שלמות גופה הפיזי- והופכת לאֵלה, שדה, מפלצת או שלד. דמות זו מהווה סמל למוות, ולכן אנשים פוחדים ממנה ובורחים מפניה, משתדלים להשאירה מחוץ לסף ביתם, ולעיתים לפייס אותה בקורבנות שונים. אולם, באופן בלתי מכוון הם מעלים אותה מתוך הים ומביאים אותה אליהם, אל תוך ביתם. בחלומם, או לאחר שנרדמו, היא באה אליהם, ובעודם ישנים - היא עושה שימוש בהפרשות נוזליות של גופם הפיזי, כדי ליצור חיים חדשים.
הדמויות השונות, המסמלות את ארכיטיפ החיים-מוות-חיים במיתוסים, הן נקביות. הסיבה לכך היא המחזוריות שמסומלת ברחמה של האשה. הרחם מסמל מחזוריות של חיים ומוות, שכן ההופעה המחזורית של דם הווסת מעידה על העדר חיים ברחם,  ואילו בזמן ההריון מתרקמים ברחם חיים חדשים. האשה, כיולדת, מסמלת את כח החיים וההתחדשות. אם כן, הרחם של האשה מייצג חיים (עיבור, לידה) או את העדרם ואת המוות (ווסת). זו הסיבה שלילית ומקבילותיה עוצבו במיתוסים כנשים- כדי לסמל כח זה של מוות ולידה מחדש.
את המשמעות של הפרטים הסיפוריים במיתוסים על אשת החיים-מוות-חיים אתאר תוך התייחסות לדמותה של לילית, להלן.
כפי שסופר על הדמויות המקבילות לה, אף לילית שוכנת במעמקי הים. בספרות "בן סירא" הפסוידו-אפיגרפית היא בורחת בעקבות המריבה שפרצה בינה לבין אדם (בטרם נבראה חוה) על התנוחה המינית: "זה אומר: 'את תשכבי למטה', וזאת אומרת: 'אתה תשכב למטה, מפני ששנינו שוים, ושנינו מן האדמה'." כשחיפשו אחריה שלושת מלאכי אלהים לאחר שברחה, מצאוה "בתוך הים, במקום שהמצרים עתידין ליטבע שם". לפי חלק מגרסאות הסיפור, הם איימו עליה להטביעה אם לא תחזור.  ניתן לומר, לפיכך, שלילית מצויה במצולות הים בשל מריבה עם דמות אב כלשהי (כמו מקבילותיה)- שכן אדם הוא אבי האנושות כולה. כמו כן, ניתן לראות את המלאכים כשליחי דמות האל האב, שמאיים להטביעה בים. בדומה, בזהר (ח"א יט ע"ב) נאמר שהקב"ה נזף בלילית, והשליכה למצולות ים, שם היא ישבה עד שחטאו אדם וחוה בגן עדן. עומק מצולות הים מסמלים את הלא-מודע שבנפש האדם, המקום בו שוכן הארכיטיפ המסמל את המחזוריות (חיים-מוות-חיים), יחד עם הרגשות העמוקים ביותר והפחדים הגדולים ביותר. הרצון לשלוט בלילית, להכפיפה לרצון אדם, להכניע את הפראיות שבה, אינו צולח, והיא בורחת מתחת לגלי הים, מעבר לתחום המודע בנפש, ממתינה לשעת כושר, בה תשוב לביקור על פני היבשה. אי אפשר לעצור את המחזוריות, לשלוט בה. אפשר רק לנסות לדחות קמעה את הקץ.
לעיתים מבוטא הרצון לעצור את המחזוריות, המסומלת בדמותה של לילית, על ידי קמיעות ולחשים המבקשים לאסור את לילית באזיקים, לקשור אותה.  מדוע האדם פוחד מהמחזוריות הכרוכה במוות ודוחק אותה אל מחוץ לעולם המודע? מדוע הוא מקווה "להיפטר" ממנה, "להטביעה" בלא-מודע או להשתלט עליה ו"לאסור" (תרתי-משמע) אותה? משום שבשלב זה האדם "שוכח" את ההתחדשות, הלידה מחדש שצפויה לאחר המוות, ומעדיף שלא להתמודד עם הצורך בשינוי. הוא דוחה את ה"קץ", את לילית השוכנת מעבר לגבול מודעתו, למעמקי ים "סוף", על גבול ארץ השֵדים. אולם, כפי שהמיתוסים השונים מספרים, לילית (ודמויות אחרות המסמלות את המחזוריות) בכל זאת עולה ובוקעת מתוך מצולות הים, ברגע המתאים, כשלא ניתן עוד להימנע מהשינוי, ועולה אל היבשה- אל המודע. היבשה, ובמיוחד המרחב הפרטי, מסמלים את העולם המודע בנפש האדם. לכן, לילית מגיעה עד ביתו הפרטי של האדם, עד מיטתו.
בסיפור העתיק של בני האינואיט, "אשת השלד" (המקבילה לדמותה של לילית) נלכדת בטעות בחכתו של דייג על סירה, והוא בורח מפניה, אך משום שהיא אחוזה בחכתו- היא "רודפת" אחריו. ה"מרדף" נמשך גם ביבשה, בעודו נמלט לביתו כשהוא מחזיק בחכתו. לאחר שהוא מגלה לחרדתו הרַבּה ש"אשת השלד" נמצאת עימו בחדרו הסגור, הוא "נכנע" בסופו של דבר, נשכב על מיטתו ונרדם. סידרת אירועים זו מסמלת את הרצון של האדם להדחיק את הצורך בשינוי (המסומל ע"י "אשת השלד"), להבריחו אל הלא-מודע (הטבעה בים), ובסופו של דבר את ההכרה בשינוי הנדרש (עליית "אשת השלד" ליבשה) והפחד שהוא מעורר (גילויה המבהיל של "אשת השלד" בתוך החדר), ואת ההשלמה עימו (הירדמות במקום המשך המאבק). גם לילית מורחקת בשיטות שונות מן הבית אל מחוץ לו, ע"י המזוזה שעל דלת הכניסה, סימונים על דלת חדר היילוד והיולדת, וכן באמצעות קמיעות ולחשים.  החשש מהישארותו של תינוק ללא השגחה, או של גבר יחידי בחדר, מייצג את המאמץ להשאיר את לילית מחוץ לאזור המודע בנפש. החשש מתעורר במיוחד בהקשר של שינה וחלימה או של יחסי מין, משום שאֵלֶה זמני המוות ואובדן השליטה, המזַמנים את לילית ומאפשרים לה לחדור ולהביא עימה את המחזוריות, כסמל וכממשות.
במקורות שונים מתוארת לילית כשוכנת במקומות אחרים, שאינם מיושבים ע"י בני אדם, ולאו דווקא במצולות הים. לתיאור זה יש משמעות דומה בניתוח הארכיטיפי שלי: נסיון להדחיק את הצורך בשינוי, להדיר אותו מחוץ לתחומנו הפרטי, תחום המודע. מקומה של לילית, לפי מקורות שונים, הוא השממה שתשרור לאחר חורבנה של אדום, מקומות שמייצגים את המוות ושאין גרים שם בני אדם. גם לפי המיתולוגיה המסופוטמית לילית גורשה מביתה, והיתה לרוח-מדבר.  לפי הזהר (ח"ג יט ע"א), היא עתידה לשכון על חורבות רומי הרשעה, משום ש"היא חורבן העולם". כאן, אם כן, נקשר אופיו של הארכיטיפ הקשור בחורבן ומוות, עם אופיו כמודחק אל מחוץ למודע.
לילית עוברת במיתולוגיה היהודית מטאמורפוזה – מאשה רגילה שנבראה מהאדמה ליֵשות בעלת גוף אשה וכנפי ציפור.  מהאשה הראשונה, היא הופכת לבעלת גוף אשה וכנפי ציפור. ה"קריירה" שלה נוסקת,  והיא הופכת לכוח במערכת הכוחות האלוהיים בקבלה. היא מוצגת כשֵדה, ש"גופה" עובר טרנספורמציות לפי הצורך. באחד מתיאוריה- היא מתחפשת לזונה מקושטת ואדומת שיער, אך גם עשויה להופיע כגבר שגופו עשוי אש לוהטת ובידו חרב.  אחרי מפגש מיני, היא מביאה לעולם חיים חדשים, שדים. הטרנספורמציות של לילית, בהן היא "מאבדת" את גופה הפיזי, והופכת לשדה או לגוף של אש (או "מתרגמת" זֶרע לשדים) מסמלות את המוות- אובדן המצב הקיים, הוודאות הפיזית.  הופעת השדים מסמלת את החיים החדשים שבאים בעקבות מוות זה, את המחזוריות שיש בה התחדשות אחרי הכיליון. תיאור החיים החדשים כ"שדים" (בניגוד ל"תינוקות") מעיד על הפחד מפניהם ועל חוסר הנכונות להכיר בהם כ"בנים חוקיים". לילית היא, אם כן, פטרונית התינוקות ולא אויבתם. כך יש להבין את הדמוניזציה (תרתי משמע ) של לילית ושל בניה- השינויים. ואכן, לפי הנחת האגדות היהודיות, הרי רבים הם האבות המתכחשים לבניהם השֵדים,  כפי שרבּים מאיתנו נמנעים מלהכיר בחידושים (או בחידושים הפונטנציאליים) שמופיעים בחיינו לאחר שמתרחש בהם שינוי. גם את הפחד מפני המתתם של תינוקות-דווקא ע"י לילית ניתן לפרש מתוך הקשר שבין לידה מחדש לבין מוות, כביטוי לפחד שלנו שהדברים החדשים שבאו במקום הישנים לא יהיו בני קיימא, "ימותו". לכן, החיים החדשים מתוארים או כשדים או כתינוקות החשופים לאפשרות המוות.
כח הפיתוי שיש ללילית, בזכות יופיה וקישוטיה, הוא שמאפשר את החיים שלאחר המוות, את ההתחדשות, שכּן הפיתוי הוא שמביא לפליטת הזרע, ומכאן נולדים החיים החדשים. אם כן, הזיווג עם לילית – מתוך "יצר הרע" – הוא "טוב מאד", לפחות מבחינת הפוטנציאל היצירתי והפורה שבו. מיניותה הבולטת של לילית מייצגת את מחזור המוות והלידה מחדש. האדם פוחד מלילית בשל המוות, אך לאחר שהוא מתרצה לה - מתאפשרת לידה מחדש. כנחש גן העדן לילית מפתה את זוג הילדים התמימים שבגן (ברגע ש"אבא" איננו בסביבה) ומבטיחה להם "וִהְיִיתֶם כֵּאלֹהִים יֹדְעֵי טוֹב וָרָע" (בראשית ג 5). אכן, זהו המסר של לילית: חיבור (שכן "ידיעה" בעברית פירושה חיבור, וגם חיבור מיני) בין הטוב לבין הרע בחיינו, זיווג של החיים אל מחזורי המוות שבתוכם.
בסיפורה של "אשת השלד" היא רוקמת לעצמה גוף חדש (בשר על השלד) מתוך ליבו הפועם ומתוך דמעתו של הדייג הישן. במקביל, בסיפוריה של לילית היא יוצרת חיים חדשים (שדים) מתוך הזרע הנשפך של הגבר החולם. ההפרשה הנוזלית של גוף הגבר מסמלת את היכולת הטבועה בנו להתחדשות, ליצירת חיים חדשים. המים הם סמל ידוע לעולם הרגש,  ואכן בשני המקרים מתואר בנוזל המופרש מתוך גוף האדם בפרץ יצרי של רגשות עזים, פעמים רבות ברגע של איבוד (או שחרור) שליטה. כשרגשות אלה מעוכבים מלהתפרץ, מוסתרים ומודחקים, וכש"מעוכב" השינוי בשל פחד, יחד עימם מעוכבת גם הלידה מחדש. גילוי הרגשות, הוצאתם לפועל, מאפשרת את הלידה מחדש. אזכיר, שללידה מתלווה תמיד יציאת נוזלים (מי השפיר) מהגוף. הנוזלים שבגוף הפיזי הם -אם כן- הדרך להתקשר לשוכנת במעמקי-הנפש, במצולות הים האגדיים, אשת החיים-מוות-חייים.
אגב, במיתולוגיה של הערפדים  – לילית, שנחשבת לוותיקה שבהם, מעניקה חיי נצח למי שנענה לפיתוייה המיניים ואזי היא הורגת אותו בנשיקה-נשיכה על ידי מציצת דמו. גם כאן קורבנותיה הם מי שנענים לפיתוייה המיניים או מי שנרדמים לקראת בואה. שוב אנו נתקלים במוות שמביא דווקא לחיים בעלי תוקף רב יותר, חיי נצח, וזאת על ידי העראת נוזל של חיים (דם) מתוך גופו של ה"קורבן" אל גוף אשת החיים-מוות-חיים. נוזל זה מאפשר ללילית ליצור בתוכה חיים (מזין את חיי הנצח שלה) וגם להעניק חיים חדשים ל"קורבנה" (חיי נצח כבן מינה, כשותף לסוד הערפדים). מעניין לציין, שהקזת דם ברית המילה נתפסת במסורות יהודיות כמגוננת על התינוק מפני לילית.  הדם המוקז מאיבר מינו של התינוק מהווה "פשרה ממצעת" בין הזרע של הגבר באגדות היהודיות ודם הקורבן באגדות הערפדים.
הן הזרע והן הדם מסמלים חיים ומוות כאחד. הזרעת רחם עשויה להביא לחיים, ולכן פליטתו לבטלה -כמו גם יציאת רחם "לבטלה" (בדם הווסת) - מייצגת "מוות" של חיים פוטנציאליים. הדם הוא נוזל החיים – לעיתים די ב"שפיכת דם" כדי ליטול חיים, ולעיתים די ב"הקזת דם" כדי להחיות גוף גוסס. זרימת הדם בגוף מקבילה לקיום הנפש בגוף, שכן "הַדָּם הוּא הַנָּפֶשׁ" (דברים יב 23), ובלעדיו – אין לאדם חיים. לאור כל זאת, אין תימה בכך שהזרע הנפלט לבטלה, המתקשר באופן ארכיטיפי למוות, מעורר פחד ונחשב (בהלכה) למעשה שלילי. עם זאת, חשוב לראות גם מבעד לפחד את הפן החיובי שבנוזל המקודש, ואת הקישור הבלתי ניתן לחלוקה בין סמלי החיים והמוות שבו. למוות הסמלי שמביא הזרע יש תפקיד חשוב שאינו פחוּת מאשר לחיים שהוא מביא. האדם, המפַנה מקום ריק בגופו, המוכן לוותר על חלק מהחיוּת שבו, "למות קצת" – מאפשר לעצמו להיות מופרה ולזכות במילוי מקום ריק זה בחיים מחודשים. זהו המפתח לחיי נצח.
לילית, כפי שמעיד גם שמה, פועלת בלילה, כשהלבנה חסרה (זהר ח"א יט ע"ב). הלילה מעורר פחד מאותה סיבה שהוא מסמל את המוות. אך כמו המוות, גם הלילה קשור במחזוריות הכורכת בתוכה לידה מחדש, שכּן בסופו עולה השחר, ובקץ הלילה- מקיצים. הלבנה אף היא מסמלת את המחזוריות שבטבע, ואת המחזור הנשי, ולכן מתקשרת באגדות לדמותה של לילית. ואכן לילית פועלת ברגע של חסר, בזמן שראוי למוות, מתוך המרחב המבטא את האָיִן, ברחם הריק והחשוך. זהו מרחב שמאפשר, מקום של יצירתיות ויצירה, ולכן גם של יצר מועצם. לפי מיתוס הבריאה בקבלת האר"י, נכונות האלוהות לפַנות מקום ריק בתוכה היוותה תנאי מקדים לבריאה, להתהוות חיים חדשים, ליצירת שינוי. החְסָרה, פינוי המקום להתהוות חדשה, להולדת העולם, מהווה מוות. הלילה נזכר בהקשר של לילית מסיבה נוספת: זהו זמן העליה על המשכב - השינה או ההירדמות (הוויתור על המאבק במוות והפחד ממנו) ויחסי המין (סמל להתחדשות ויצירה). זהו זמן שכורך בתוכו את החיבור בין המוות המדומֶה לבין החיים הפוטנציאליים. השינה עצמה היא מעין מוות-פורתא, ולכן בחלום הלילה מופיעה לילית, המביאה בכנפיה את סמל המוות.  אלא שהמוות נולד מתוך יחסי מין, אלה המקושרים בדרך כלל לחיים. הזיווג המיני עם סמל המוות מביא חיים של ממש, התחדשות, לחיים מאובנים ושוממים, חיים "מתים", כפי ששֵינה (לכאורה הפסקת מצב העירות, מוות קטן) מעניקה שינוי, יתר חיוּת ועירנות לאדם עייף. המסורת קושרת תמיד בין החורבן העתידי לבין הגאולה הצפויה. קישור זה מחייב, אם כן, הבנה של לילית לא רק כמבשרת החורבן, אלא כמי שמלווה את התהליך המביא לגאולה והתחדשות.
גם את קישורה של לילית לדמות הנחש הקדמוני ניתן להסביר על רקע ארכיטיפי דומה: הנחש המשיל את עורו או זה המצוייר כאוחז בפיו בזנבו הוא סמל המחזוריות הנצחית, וגם לילית -שזכתה לחיים נצחיים- מסמלת כמוהו את הקשר בין המיניות, החטא וההתחלות החדשות. הנחש הוא סמל מרכזי הן למוות והן לחיים (כפי שהוא מהווה בסיפור נחש הנחושת שעשה משה, במדבר כא 5-9). בסימול זה הוא מקביל ללילית כארכיטיפ מובהק של המחזוריות הנצחית, של המוות ושל התחייה.
 
ניתן לסכם את סמליותו של הארכיטיפ של לילית:  ארכיטיפ זה מסמל את מחזוריות המוות והלידה מחדש, את התעוררות הצורך בשינוי. נקביותה של לילית קשורה במחזוריות זו, והפחד מפניה נובע מאלמנט המוות הקשור בדמותה והרומז לשינויים שעלינו לחוות בחיינו. שְכינתה במעמקי הים מעידה על הדחקת הצורך בשינוי, והופעתה בחדר השינה מעידה על ההכרה הבלתי נמנעת בהתחדשות הנדרשת. ציורה של לילית כשֵדה משוללת גוף פיזי מסמל את הכיליון והמוות, אך גם את הרִיק שמאפשר יצירתיות. השדים שהיא יולדת תוך שימוש בגוף האדם מייצגים את ההתחדשות שלאחר המוות. (תיאורָם כשדים מבטא את הרצון להדחיק את הצורך בחידושים.) חיי הנצח של לילית מעידים על ההבטחה לחיים שלאחר המוות, להתחדשות שלאחר שינוי. המיניות קושרת את האדם ליצירה של חיים חדשים, ופליטת הזרע כשחולמים את לילית מביעה את החצנת הרגשות והיצרים המודחקים, המביאה ליצירה והתחדשות מתוך הכוחות הקיימים באדם גופא. היצירה של החדש היא כח הגלום באדם עצמו, ובגופו של הגבר היא מסומלת בזרע ובכוחו לצאת מהכח אל הפועל (ובזה של האשה- ברחם ובדם הווסת או בהולדה). שיאה של התרחשות זו היא בלילה, בעת ההירדמות- המעידה על כניעת האדם הנלחם במוות, בהתמסרותו ובנכונותו לקבל את השינוי. מסתבר שכשאנו מחבקים את דמות הצל המרתיעה שבתוכנו, יצירתיות רבּה ניתנת להשגה ללא מאמץ וסבל, אלא מתוך הנאה אירוטית, מתוך התחברות -זיווג מיני, ידיעה- עם התהליכים הטבעיים והמיסתוריים שבנפש.
אופייה המיוחד של היצירה של לילית, הרָווּי בהנאה בלבד ניכר גם בהריונה. לילית ובנותיה אינן שותפות לקללת "הַרְבָּה אַרְבֶּה עִצְּבוֹנֵךְ וְהֵרֹנֵךְ, בְּעֶצֶב תֵּלְדִי בָנִים" (בראשית ג 16), והן יולדות ללא תשעה ירחי עיבור וללא צירי לידה. הן גם אינן כפופות לקללת "וְהוּא (אִישֵׁךְ) יִמְשָׁל בָּךְ" (שם), ונותרות עצמאיות, פראיות ובלתי נשלטות.

אסטס קושרת את ארכיטיפ החיים-מוות-חיים בעיקר ליחסי אהבה, שבהם לאחר שלב החיזור וההתלהבות ההתחלתי בין בני הזוג, מתעורר בכל אחד מהם פחד מפני "התבגרות" היחסים. המעבר לשלב אחר ביחסי הזוגיות נתפס ע"י בני הזוג כמוות, ומאחר שהם חוששים מהתמודדות איתו- הם מעדיפים לוותר על המשך היחסים. נוכל לצפות שזהו השלב שבו לילית וחבורתה יופיעו בחלומות בני הזוג, כדרכו של הלא-מודע לומר "הגיע הזמן לשינוי". דמות זו שתופיע בחלומם תעורר בהם פחד מוות מצד אחד, ותפתה ותעורר אותם מצד אחר.
עצם כוח הפיתוי של לילית מעורר פחד, שכן היא מצויירת כתחליף מושלם לבת/ן זוג קבוע/ה: היא איננה מציאותית אלא התגשמות "חלום" שלנו, היא יפהפיה וסקסית, היחסים איתה אינם כוללים מחוייבות מתמשכת ומתמצים בהנאה מינית וזמנית בלבד. בשל כוח המשיכה האדיר שלה, אנשים מעדיפים "להטביע" את דמותה של לילית במעמקי הנפש, ולא להיפגש עימה, אולם לא ניתן להימנע מהופעתה בחלום, במקום הפרטי ביותר שלנו. לפי פירוש זה, היא מופיעה בחלום כדי להציע את המוות ליחסים ראשוניים אלה, ולהפציר בבני הזוג להניח ליחסיהם "למות", כדי לאפשר להם להשתנות ו"להתבגר", להיוולד מחדש באופן שבו יוכלו להמשיך לקיים את יחסיהם. אם כן, סוד קיומה של האהבה הזוגית הוא צירופה של לילית לתוכם, זיווג החיים עם המוות. מקורותינו מלמדים, כי "אילולא מות לא היו חיים",  שכּן חיים עלולים להתיישן, להירקב, לאבד מטעמם כשהם נעדרי מחזוריות ושינוי, ללא הכללת פיתויה של לילית, טעם המוות, בתוכם.
 
נחזור לתמיהה שהוצגה לעיל: כיצד ייתכן ש"יצר הרע" הוא "טוב מאד"? המשכו של המקור שהוצג כתומֵהַ על כך מביע בפשטות את הרעיון שהצגתי במאמר זה- האדם חושש מתהליכי השינוי שעליו לעבור, אך הוא מיטיב להתמודד איתם בזכות "יצר הרע": "שאילולי יצר הרע לא בנה אדם בית ולא נשא אשה ולא הוליד ולא נשא ונתן".  במובן זבה, יצר הרע הוא טוב מאד- אנשים לעיתים מעדיפים לשקוט על שמריהם, אך יש שהם מבינים כי נכונותם לערוך שינויים בחייהם אומנם תביאה למוות, אך גם ללידה מחדש- והמדרש לעיל מציג התחדשות אפשרית בחייו של אדם בזכות אותו "יצר הרע": יצירת אישיות עצמאית, יציבה ואחראית (בניית בית); צמיחה ביחסים הזוגיים והקמת משפחה (נשיאת אשה); התקדמות מקצועית וכלכלית (קיום משא ומתן).

בעשורים האחרונים החזיר הגל הפמיניסטי את דמותה של לילית כדמות נערצת ונחשקת וכדגם לחיקוי. אפשר לנתח תופעה זו בדרך שבּה ניתחנו את הופעת לילית בתרבות ישראל לאורך ההיסטוריה: כביטוי של הכרה בצורך בשינוי. בהעלאת דמותה של לילית ביטאה התנועה הפמיניסטית הכרה בלתי מודעת לצורך בשינוי חברתי, וקיבלה בברכה ובחיבוק את ארכיטיפ החיים-מוות-חיים.
הצגתי כאן פירוש חדש לדמותה של לילית במקורות היהודיים. פירוש זה עצמו מהווה מוות ולידה מחדש. הוא מציע מוות פורה ויצירתי לשיח המתמקד באפיוניה השליליים של לילית, ומציע הבנה אחרת של אפיונים אלה- הבנה שיש בה העצמה חיובית של דמותה, וכן אפשרות להעצמה של עצמנו. גם היום, כמו בצמתים אחרים בתולדות התרבות היהודית, אפשר לצַפות שקבּלה של לילית בחיבוק אל חיק היהדות תביא להתחדשות.