מאז 1997, סובבו הבחירות לכנסת, ובפעם הקודמת ביתר שאת גם אלו לראשות הממשלה, סביב נושא התהליך המדיני עם הערבים והפלשתינאים. הפעם, אחרי תקופה ארוכה בה התלהט העימות החילוני­דתי, דומה שנושא זה עלה לסדר עדיפות הרבה יותר גבוה. בשנים האחרונות, ובעיקר תחת הנהגתו של בנימין נתניהו, קשר הליכוד את גורלו לציבור הבוחרים הדתי ­ חרדי. מפלגת העבודה הפיקה את לקחי הבחירות הקודמות, ובחרה להפנות עורפה לציבור זה. מרצהחליטה להעמיד את נושא העימות החילוני ­ דתי במרכז פנייתה לבוחרים. ולאחרונה קמה רשימת שינוי, בהנהגתו של טומי לפיד, הטוענת למצע חילוני נטו.
על רקע מציאות מסובכת זו והדילמות שהיא מעמידה בפני הבוחר בעל התודעה החילונית המובהקת, הלכנו לשאול לדעתם של שלושה אנשי מדע המדינה, בשלוש שאלות עיקריות: מה משקלו של הקול החילוני בבחירות אלה, מהי נקודת האיזון בין הנושא המדיני ­בטחוני לנושא החילוני­ דתי ומה משקלה של דילמת הבחירה בין בחירה במפלגה גדולה בעלת עמדות מטושטשות, לבין רשימות קטנות יותר הנוקטות בעמדות הרבה יותר חד­ משמעיות. 
אברהם דיסקין: אני לא חושב שמכלול הנושאים של דת ומדינה, והעימות החילוני­דתי­חרדי, צריכים לעמוד בראש סדר העדיפויות של המערכת הפוליטית. קידום תהליך השלום הוא בעיני הרבה יותר קריטי. ואני אומר את זה למרות שאני חילוני, בן לשני דורות של ישראלים חילוניים, ועל אף שאחד מאבותי בסוף המאה הקודמת היה מנהיג היישוב הישן (החרדי) בירושלים.
עלי לציין גם שלדעתי תהליך החילון של היהודים בארץ הוא תהליך מנצח. אפילו אם קצב התהליך הואט בשנים האחרונות בגלל הכוח הפוליטי הקוניקטורלי של המפלגות החרדיות, מי שנמצא תחת איום הם דווקא החרדים, ולא כל כך החילוניים.
ישנה ספרות מקצועית ענפה, המנסה להבין את המניעים וצורות ההתנהגות של מצביעים, ומחלקת אותם בין  אלו שפועלים מתוך מניעים רציונליים­ אינסטרומנטליים, לבין אלו המונעים בעיקר מסיבות רגשיות. הניסיון שלי מראה שמרבית המצביעים, גם אלו שמשלים את עצמם שהם פועלים בצורה רציונלית טהורה, בהם הרבה פרופסורים חילוניים למדע המדינה, מצביעים למעשה ממניעים רגשיים בעיקרם. יש גם חלוקה נוספת בין מצביעים "כנים", המצביעים כפי שהם באמת מאמינים, לבין כאלה המצביעים לפי שיקולים איסטרטגיים, כלומר, מתוך ניסיון לחשב ולהשפיע על תוצאות חזויות או רצויות. למשל, הרבה מצביעים יימנעו מלבחור במפלגה או במועמד שהם מעדיפים, אם קלושים סיכוייהם לעבור את אחוז החסימה, או להיכנס לקואליציה ממשלתית. זה לא רק דפוס התנהגות של הבוחר הישראלי עם הראש היהודי ה"הפוך על הפוך" שלו. הדוגמא הידועה ביותר להתנהגות דומה בחו"ל, היה המצב המתמשך באנגליה בה נמנעו הרבה בוחרים מלהצביע עבור המפלגה הליברלית, מתוך חשש שמא "יבזבזו" את קולם על מפלגה שאין לה סיכוי להרכיב את הממשלה.  זאת, למרות שהרבה בוחרים באמת העדיפו אותה. אני בדיעה שלרוב הבוחרים, כולל אלו שעושים חישובים איסטרטגיים כאלו, כדאי להצביע הצבעה "כנה", כלומר להצביע עבור הרשימה שהם באמת מעדיפים מבחינת ערכיהם ורגשותיהם. כאן מצטיירת אצלנו במציאות תמונה די ברורה של רצף מפלגות הנמדדות לפי מידת "החילוניות הטהורה" או החלקית שלהן. בין המפלגות החילוניות הטהורות יחסית, למשל, יש מבחר די עשיר בין מרצ, חד"ש, צומת, ועכשיו גם שינוי, בגלגולה החדש עם טומי לפיד. הבוחר החילוני צריך לשאול את עצמו: "מי מאלו מתאים למידת החילוניות שלי"? עליו גם לשקלל את האלמנטים של אישיות המועמדים ואת השאלות האידיאולוגיות. נוסף על כך יש לבחור בין האינטרס החילוני הצרוף, לבין מכלול האינטרסים האחרים של הבוחר החילוני. כאן נכנסות לתמונה גם מפלגת העבודה (ישראל אחת) ומפלגת המרכז, והבוחר החילוני צריך לשקול בין התרומה של "חילוניות נטו" של מפלגה "טהורה" קטנה, אל מול התרומה הפחות טהורה של מפלגה גדולה, שתיטיב להעביר ולבצע מדיניות חילונית, שנבצרת ממפלגה קטנה יותר.
כדי לסבך את החיים עוד יותר, על הבוחר החילוני גם לעשות קונקרטיזציה של המטרות הערכיות שלו. זה לא מספיק להצהיר "אני רוצה לעצור כעת את החרדים", או "אני בעד הפרדת הדת מן המדינה". הכרחי שבוחר כזה ינסה לברר לעצמו אילו תהליכים כרוכים בהשגת יעדים כלליים כאלו, ולקבוע סדרי עדיפות. למשל, בין מאבק על הנהגת נישואין אזרחיים לבין הצורך בצמצום התקציבים ההולכים לחרדים, ולהצביע בהתאם.
כבר אמרתי, שלדעתי, קידום תהליך השלום וביצורה של מדינת ישראל כמדינה דמוקרטית ויהודית, הם יעדים שקודמים בסולם העדיפויות  על המכלול של העימות החילוני­חרדי. מה גם שהיום, בניגוד לעבר היותר רחוק, המאבק הוא בין תהליך חילון מנצח, לבין אוכלוסיות חרדיות מתגוננות. נכון שבשנים האחרונות עלה כוחן המספרי והאסטרטגי של המפלגות הדתיות והחרדיות בכנסת. כמיעוט מתגונן הן השכילו לנצל את הפירצה של חוק הבחירה הישירה לראש הממשלה, כדי להגביר את המגמה לפיצול ההצבעה בין בחירת ראש ממשלה, להצבעה עבור מפלגות סקטוריאליות לכנסת. הרוב החילוני, שטען בגלוי, שמטרת החוק היא לצמצם את כוחן של המפלגות הדתיות, טעה בגדול. קרה בדיוק ההיפך. אני ואשתי היינו הראשונים, שנבאנו עוד ב-1992 את התגברות המפלגות הדתיות, בעקבות קבלת החוק. המעניין הוא שלא החרדים, שלמדו לנצל אח החוק עד למקסימום, הם הדוגמטיים, אלא דווקא יוזמי החוק, ח"כ פרופ' אמנון רובינשטיין ופרופ' אוריאל רייכמן.
הדתיים נהיו יותר דתיים והחילונים  יותר חילוניים
שבח וייס: הנקודה המרכזית בשאלה זו היא של סדר העדיפויות בין הטיפול בבעיות יסוד שונות: עניני דת ומדינה מול יתר הנושאים שעל סדר היום שברומו של עולמנו. משתמע מכך, שאם מפלגות, כמו האגודה¯דגל התורה וש"ס, מסמנות לנו שהן מוכנות להיות "מתונות" בנוגע לשאלות הכרוכות בתהליך השלום, אזי בהחלט אפשר ורצוי לשתף אותן בקואליציה. למעשה, שיקולים כאלו הדריכו גם את מרצכשהסכימה, בממשלת רבין, להדיח את מנהיגתם, שולמית אלוני, ממשרד החינוך ­ כדי לרצות את ש"ס ולשמור עליה בקואליציה לצורכי קידום המטרה העיקרית ­ השלום. יש גם לשים לב לכך, שהדתיים נהיו יותר דתיים, והחילוניים יותר חילוניים. הרעיון של בן­גוריון ודור מייסדי המדינה, שהאתוס הציוני ­ לאומי ­ חילוני והממלכתיות יחליפו את הדת כחומר המלכד של העם, לא הצליח. הרבה מן הבנים והנכדים של "סלאח שבתי" חזרו אל הדת, וחלק מהם אף חזרו לגירסאות חדשות של הגטו. בשנים האחרונות, קבוצה גדולה של בנים של עולי צפון אפריקה ­ ולא כל כך של יתר עולי ארצות האיסלם ­ שבעצמם עברו אינדוקטרינציה ציונית בשנות ה50-, פרשו מהמחנה הציוני, שבו הדת מעולם לא מלאה תפקיד מרכזי בחיים. החל משנות ה50-, רבים מבני המייסדים ודור תש"ח הקולטים, החלו להיכנס בלהט לתהליכי הפרטה ואינדיבידואליזציה, בהשפעת זרם השילומים האדיר מגרמניה ומן המגביות היהודיות והשפעת התרבות האמריקאית, וחיסלו כמעט כל חוויה שוויונית בארץ. ואז, תהליך דרוויניסטי קטלני, גרם לכך, שדורות של יוצאי צפון אפריקה נשארו מאחור במרוץ הכלכלי הפרטי. כשלון הסוציאליזם בארץ הוא זה שהביא לעליית ש"ס, והגביר את הנטיות לחזרה לדת. בעשור האחרון הוחמרה מגמה זו עוד יותר, בעיקר בין יוצאי צפון אפריקה, כתוצאה מן העלייה המאסיבית מברית המועצות לשעבר, ששוב השאירה את הצפון אפריקאים מאחור, בישראל המתפתחת במהירות הבזק. יש לציין שבצד החילוני, חלק גדול מן החילונים אינו מרגיש בלחץ החרדים, או שלא כל כך אכפת לו. רק לפני עשורים מספר העדר התחבורה הציבורית בשבתות, חוץ מבחיפה, באמת העיקה. אבל היום יש תחבורה פרטית המונית כמעט בכל הארץ. פעם בתל­אביב היו צריכים להתגנב לגבעתיים "האדומה" כדי לראות סרט בשבת. היום בתי הקולנוע פתוחים בערבי שבת בתל אביב ואפילו בירושלים. כמו כן, חנויות פתוחות בכל הארץ. איפה אם כן המצוקה? גם הטענה על שוד הקופה הציבורית על ידי החרדים והדתיים היא ברובה מיתולוגיה. הם בכל זאת מהווים חלק נכבד באוכלוסייה, ובמיוחד בין האוכלוסייה הענייה. ברובם הם פרולטריון ואולי גם שואפי שלום. זו תהיה שגיאה להשאיר אותם בגיטאות, במקום לנסות לרתום אותם למאמץ הלאומי, ולהפוך אותם לחלק מישראל המודרנית. גם להם מגיע שיכון וחינוך ציבורי ויתר שירותי המדינה, ואת מרבית התקציבים שהם מקבלים הם ימשיכו לקבל בכל שלטון. אני גם רוצה לקבוע בנחרצות, ששום ממשלה לא תוכל לגייס את בחורי הישיבות לצה"ל, מפני שבמקרה כזה צה"ל יתמוטט. מה שצריכים לשאוף הוא ליצירת, נוסחה שתביא ליתר צדק בחלוקת העול הביטחוני.
נתניהו בזבז את יתרונות השיטה
באשר לנימוקים בעד ונגד פיצול ההצבעה, למשל הצבעה עבור ברק לראשות הממשלה והצבעה שונה לאחת מקשת המפלגות לכנסת, בדומה ל­"ספליט טיקט" שאפיין את הימין, ובמיוחד את המצביעים הדתיים והחרדים, בבחירות הקודמות. התנהגות כזו של הבוחר אינה נראית לי בלתי לגיטימית. אין לי נימוקים עקרוניים נגד, דווקא למרות מגרעותיה הברורות של שיטת הבחירות החדשה. בניגוד להרבה מעמיתי, אני חושב ששיטה זו יש בה הרבה מן הטוב. חבל שנתניהו, שהיה הראשון להיבחר כראש הממשלה לפי הכללים החדשים, בזבז את יתרונותיה. דווקא בעת שהמערכת החברתית והכללית מתפצלת לסקטוריאליות מופרזת, טוב שיהיה ראש ממשלה שנבחר ישירות על ידי העם, שימשוך לכוון ההפוך. אבל יש גם להבין, שככל שהפרלמנט נהיה יותר מרוסק, מחיר הרכבת הקואליציה יעלה. בהקשר זה, אני מעריך, לדוגמא, שלרשימה של טומי לפיד יש סיכוי טוב לקבל 4-2 מנדטים בכנסת הבאה.
אהוד ברק דווקא מבין את הבעייתיות של המגמות האלו, והקמת 'ישראל אחת' היא דוגמא אחת להמלצות הדו"ח שלי שהוא אימץ, איך לנסות להתגבר על הסקטוריאליות ולחזור למידה רצויה של אחדות חברתית . ברק מוכן לעשות הרבה פשרות כדי לנצח ולהחזיר את קואליצית השלום לשלטון. זה בוודאי לא חטא. לעומתו למרצכייף להיות מפלגה קטנה ובלתי מתפשרת. אבל כדי לנצח בבחירות, ו'ישראל אחת' היא היחידה בשמאל המסוגלת לנצח, יש לנקוט בטכסיסים ולעתים תכופות להסכים לפשרות.  
הבעיה החילונית דתית נדחקה לשוליים
עמנואל גוטמן: יש מקום להרהר על הסיבות להתפתחות המציאות הפוליטית הקיימת. אין ספק שלפני קום המדינה היה בארץ ציבור גדול של אנשי ימין פוליטי, שהיו גם אנשים חילוניים ואף אנטי קלריקליים. הדוגמה הטובה ביותר היה זאב ז'בוטינסקי בעצמו, והמנהיגים הרביזיוניסטים מסביבו. מספר האנשים מן הסוג הזה התמעט בצורה קיצונית, עד שדומה שבשנים האחרונות אנשים כגון דן מרידור ורוני מילוא, מתקשים להישאר בליכוד. אינני בטוח, מדוע זה קרה, אבל מאחורי התשובות האפשריות של קוניונקטורות קואליציוניות עומדת בעיה חריפה, שבסדרי העדיפויות הלאומי של המפלגות העיקריות, נדחקה הבעיה החילונית­דתית לשוליים.
איך יוצאים ממצב שבו, בגלל כוחן, המפלגות הדתיות מצליחות לכפות על המפלגות הגדולות את עמדותיהן ברשימה ארוכה של נושאים דתיים? כיוון הפתרון העיקרי צריך להיות בהקמת קואליציה רחבה ­ לא מקיר אל קיר ­ שמטרתה העיקרית תהיה שינוי כללי המשחק הפוליטי, שיביא לניטרול כוחן של המפלגות הדתיות והחרדיות.
באופן אישי אני מדגיש את הפרימאט של תהליך השלום על כל יתר הנושאים. אני גם נגד ממשלת אחדות לאומית, ובמיוחד עם הליכוד של נתניהו. אבל אני מוכן לשנות את דעתי, אם הקמת ממשלה רחבה כזו לא תפריע בצורה דרסטית להמשך התהליך המדיני,ותביא לפריצת דרך בנושא החילוני­דתי.  אינני סבור, שהשיטה החדשה של בחירה ישירה של ראשות הממשלה, דווקא "הזמינה" מועמד מן הסוג של ביבי, ואני רואה בעובדה שדווקא הוא הראשון שנבחר בשיטה זו, מקריות. אבל אני טוען, שזו שיטה שמביאה לאי­יכולת של ממשלה לשלוט, ולכן היא כל כך מסוכנת.
ועכשיו לשאלה כיצד על המצביע החילוני לבחור. אני יוצא מתוך הנחה שמצביע זה מחליט על בסיס רציונאלי. אפשר לזהות שתי גישות סבירות: האידיאולוגי טוטאלי או האסטרטגי­טקטי. טיפוס המצביע הראשון, שמדגיש את חשיבות מכלול הנושאים של העימות החילוני­דתי מעל לכל יתר הנושאים, יבקש להצביע עבור רשימה שמצליחה לשכנעו, שהנושאים החילוניים הם באמת בראש סדר העדיפות שלה. ברם יש כאן בעיה לגבי מפלגות קיימות אנחנו יכולים, במידת מה, להשוות בין מה שהן אומרות, לבין איך שהן פעלו במציאות, כשנדרשו לעמוד במבחן העימותים. לגבי רשימות חדשות אנחנו רק יודעים מה הן מבטיחות, ואנו יכולים רק לנחש איך יתנהגו במצבים פוליטיים, שבדרך כלל דורשים נכונות להתפשר.
הטיפוס השני, הבוחר ממניעים אסטרטגיים¯טקטיים, יאמר לעצמו שבמצב הפוליטי הנוכחי, המטרה החשובה ביותר בדרך לשינוי מעמד הדת, היא קודם כל להוריד את נתניהו מן השלטון. כאן נכנסים כבר חישובים נוספים, כגון, למי מהמועמדים הנגדיים יש הסבירות הכי גבוהה להביס את ביבי כבר בסיבוב הראשון, וסוג הקואליציות החוסמות השונות, שאמורות לצוץ כתוצאה מן ההצבעה לכנסת. אני עצמי מעדיף את הגישה השנייה, הרואה בהצבעה למפלגה גדולה סיכוי יותר גדול להביס את ביבי. בהצבעה לרשימות קטנות יותר מן העבודה או מרצ, יש סיכון של בזבוז קולות, כתוצאה מן האפשרות שלא יעברו את אחוז החסימה. אבל עלי להודות בהקשר להעדפתי זו, שאני חבר מפא"י¯ העבודה מאז 1942.
האם אפשרית ממשלה ללא דתיים?
שאלה: האם אפשר להקים ממשלה ללא המפלגות החרדיות? ובאיזה מחיר? ואם זה אפשרי ­ האם זה רצוי?
אברהם דיסקין: באשר לאי­ שיתוף המפלגות הדתיות בקואליציה, זה כמובן אפשרי בתנאים מסויימים, שתלויים בתוצאות הבחירות. לדעתי, אפילו אפשרי הדבר, הוא אינו רצוי. מחד, אפשר יהיה לחסוך סכומים ניכרים שהולכים להקצבות לחרדים, אבל מאידך, זה יהיה במחיר העמקה, מאד מסוכנת, של הקיטוב בעם. אני לגמרי לא בטוח שאנחנו כחילונים צריכים לרצות במגמה כזו. יש  לציין שזו אשלייה לדבר על רוב חילוני בעם. המציאות היא, שיש מיעוט מאד גדול של הרבה עשרות אחוזים שהם לא דתיים, אבל גם לא אפיקורסים להכעיס. זה בעיקר מאפיין את האוכלוסיות ממוצא ספרדי ומזרחי, שאצלם יש גווני ביניים מרובים בין מסורתיות לחילוניות. אם תקום ממשלה ללא מפלגות דתיות, אני מסופק אם היא תהיה מסוגלת בכלל לחולל רפורמות מרחיקות לכת בתחום הדת והמדינה. פוליטיקאים בדרך כלל אינם חושבים, בשום נושא, לטווח ארוך יותר מן הבחירות הבאות, וגם לא בשטח הזה. ש"ס הצליחה בעשור האחרון, להקים רשת חינוכית וחברתית ענפה. לטאטא את כל המפעל הזה סתם על ידי סגירת הברזים התקציביים זה בלתי אפשרי. אולי עדיף לשאוף לשנות את תנאי הדו­קיום החילוני¯חרדי, בהדרגה?
שבח וייס: אם בבחירות האלו ינצח אהוד ברק, ואני מאד רוצה בניצחונו, בהחלט באה בחשבון קואליציה עם אחת או שתי מפלגות חרדיות. גם עם המפד"ל, אם היא תסכים לאמץ לפחות 80% מ"הסכם וואי". למעשה, העמדה של יצחק מרדכי ומפלגת המרכז בשאלה זו, דומה לזו של העבודה. אי­שיתוף מפלגות דתיות וחרדיות בקואליציה של העבודה היא פסולה בעיני וגובלת באפרטהייד. נתניהו שונה מן העבודה והמרכז בכך, שהוא חייב לכלול את כל המפלגות הדתיות בקואליציה שלו, מפני שהבוחרים שלהן הם אתו, כפי שהוכחתי במחקר שלי על הגורמים למפלת קואליציית רבין­פרס בבחירות הקודמות. אם ייבחרו ברק או מרדכי, הם יוכלו, לכאורה, להקים קואליציה ללא הדתיים. שמעון פרס אמר לפני כמה ימים שכדאי אולי לנסות ללכת בכוון הזה, והקים עליו כעס גדול במטה הבחירות של העבודה. הלא בשיטת הבחירות החדשה המפלגות נאבקות על כל קול, וכאן יש להתחשב בעובדה של הגידול המרשים בכוחה ובנוכחותה של האוכלוסייה הדתית והחרדית בכלל. בכנס היסוד ההמוני של "ישראל אחת", בבנייני האומה,  חצי הקהל היו דתיים חובשי כיפות ואהוד ברק בירך "שהחיינו". בן­גוריון לא היה משתמש בניסוח זה, ולא אשכול, רבין או פרס. התופעה מעידה על חיזוק מעמדו של הציבור הדתי בפוליטיקה, למרות התמונה ההפוכה של התחזקות החילוניות.
עמנואל גוטמן: לדעתי התוצאה הרצויה ביותר תהיה הקמת ממשלה רחבה של כל הגורמים הלא­דתיים, שיקבלו החלטה מראש על שינוי יסודי במעמד הדת במדינה. את זה אפשר לעשות בלי השתתפות המפלגות הדתיות, שאי אפשר לצפות מהן שיסכימו מראש לתכנית כזאת. אם תהיה מפלגה דתית שתהיה מוכנה להסכים לשינויים כאלה, אני בהחלט מצדד בצירופה לממשלה. מאידך, אם תוצאות הבחירות לא יאפשרו הקמת ממשלה ללא מפלגה או מפלגות דתיות, הייתי מסכים לצירופן בתנאי מינימאלי של הסכמה לעצירתה של המגמה הגורפת לויתורים לגורמים הדתיים, שאפיינה את ממשלת נתניהו.
ש"ס כאופציה הכי טובה והכי גרועה לחילוניות
שאלה: אם ייווצר מצב, לפיו, כדי לאפשר הקמת ממשלה שתחליף את שלטון נתניהו, הכרחי לצרף לפחות מפלגה דתית אחת, את מי היית מעדיף: את המפד"ל הציונית אבל הניצית הקיצונית, את ש"ס היותר יונית אבל המלבה את העימות העדתי, או את המפלגות החרדיות האשכנזיות המקצינות את העימות הדתי­ חילוני?
אברהם דיסקין: זה תלוי בשיקולי הגודל הפרלמנטרי של כל אחת מן המפלגות הדתיות, ובאיזון בין תלותה ברוב החילוני בקואליציה, לבין תלותו של רוב זה בשותפה הדתיה. עלי לציין, שמאז 1967 ועד היום המפלגות החרדיות היו שותפות הרבה יותר נוחות למפלגות השמאל בנושאי חוץ ובטחון. היום יש אשליה, שהמפד"ל התמתנה. עם שבוצו מחדש של הרב דרוקמן ברשימת המפד"ל, בנוסף לשני מנהיגיה יצחק לוי ושאול יהלום, היא חוזרת להיות אותו סמן ימני קיצוני שהכרנו בשני העשורים האחרונים.
בבחירה שבין האגודה¯דגל התורה לבין ש"ס, יש לשים לב קודם כל להבדל המרשים ביניהן בגודל. מאידך, יש גם לשים לב לכך שלש"ס יש יומרות לכבוש את כל יהודי ישראל, או לפחות את כל הציבור המזרחי, ולהכפיפם לאורח חייה, ולערכיה. זה הופך אותה למתחרה תרבותית ופוליטית רצינית ומסוכנת הרבה יותר לציבור החילוני ולמפלגותיו. לחרדים האשכנזים אין יומרות כאלו, והם מעוניינים בעיקר לדאוג לאינטרסים של הציבורים שלהם, ולא כל כך למיסיונריות בקרב הציבור החילוני, המסורתי, ואפילו הדתי­לאומי המתון. לכן, מחיר שיתופם בקואליציה יהיה הרבה יותר זול.
עמנואל גוטמן: הבחירה היא קשה. לדעתי אין לפסול ניהול מו"מ עם אף מפלגה דתית, אבל ללא הליכוד, כשהסיכום יהיה תלוי במחיר שכל אחת תדרוש. אבל אם תלחץ אותי אל הקיר ­ וחברי בוודאי יהרגו אותי, אומר שצירופה של ש"ס עדיף. לדעתי, ניתן לבודד את האלמנט האנטי­רציונלי של ש"ס. אני מעדיף ניסיון הידברות עם ש"ס, מפני שרוב בוחריה אינם פונדמנטליסטים, לא לגבי נושאים דתיים ולא לגבי תהליך השלום. 
הערות המראיין: איך בכל זאת להצביע?
כוחו הפוליטי של הגוש הדתי נובע רק בחלקו מן הגידול באוכלוסייה הדתית והחרדית ובמספר הבוחרים מתוכה. גורם הרבה יותר חשוב היה המיקום האסטרטגי של המפלגות הדתיות, כלשון המאזניים בין מפלגות השמאל לימין, בשני העשורים האחרונים, בהם הגיעו שני הגושים האלו לאיזון כמעט מוחלט. יש הרבה מן המוזר בהמשכת היותם לשון המאזניים דווקא בתקופה שכבר ברור לכל, שכמעט כל המצביעים הדתיים, והחרדים עברו להצביע עבור הימין.
לבוחר בעל התודעה החילונית המפותחת, שמקנה לנושאים החילוניים עדיפות גבוהה, ישנם יתרונות דווקא בשיטת הבחירות החדשה, מעצם היכולת לפצל את הבחירה בין ראשות הממשלה לכנסת, יתרון שהבוחרים הדתיים ידעו לנצל עד תום.
לצורך ההסבר נלך מן הקל אל הכבד; מן הבטוח לגמרי לניתן לויכוח: בבחירה לראשות הממשלה אין ספק שעל הבוחר החילוני להצביע נגד נתניהו. מכיוון שאין אפשרות להצביע נגד, חייבים לבחור בין אהוד ברק ליצחק מרדכי. שניהם רחוקים מאוד מלהיות אידיאל חילוני מושלם, וברור ששניהם ייכנעו ללחצים של הגוש הדתי בנסיבות רבות. לדעתי, הנכונות להיכנע ולהפריז בכוחן הסגולי של המפלגות הדתיות והכמיהה לחפש פשרות מרחיקות לכת עם הדת, הרבה יותר מובהקת אצל מרדכי מאשר אצל ברק.
מה שעוד יותר ברור לגבי שניהם הוא, חייב לקום לובי חילוני חזק בכנסת הבאה, שיגובה על ידי תנועה חילונית חזקה מחוץ למערכת, שתפעיל לחץ מתמיד לכיוון החילוני על כל ראש ממשלה ורוב קואליציוני. התנאי החשוב ביותר להקמת לובי חילוני כזה הוא, שבבחירות לכנסת יצביעו בוחרים חילוניים רבים ככל האפשר עבור מפלגות "חילוניות טהורות", לפי הגדרת המרואיינים, ולא עבור שתי מפלגות הסופרמרקט הגדולות: העבודה (ישראל אחת) או המרכז, שנאמנותן לאינטרס החילוני נתון בספק. אמנם יש סכנה באבדן קולות בהצבעה לרשימות קטנטנות, שעלולות לא לעבור את אחוז החסימה. אבל למזלנו יש מבחר של מפלגות"טהורות" שסכנה זו אינה קיימת לדידן: מרצמן השמאל היוני ושינוי של טומי לפיד.  ישראל בעליהתעבור את אחוז החסימה ומוכנה לקואליציה עם השמאל, אבל בהרכבה האישי היא רחוקה מלהיות חילונית"טהורה". צומת, מפלגת הפועלים של עמיר פרץ והדרך השלישית נגועות בסכנה של אי­עבירת אחוז החסימה.
טוב שיש מבחר מגוון כזה, שיכול להתאים לטעמיהם של כל סוגי הבוחרים החילוניים. חשוב שהם ידעו לנצל את האפשרות להדגיש את החשיבות שהם מייחסים לנושא החילוני ע"י הצבעה מפוצלת.