למטייל בבתי כנסת קדומים בארץ צפוי מפגש מרתק עם אמנות יהודית מימי המשנה והתלמוד. בתי כנסת אלו נבנו ועוטרו על פי מיטב המסורת ההלניסטית­רומית. אפריזים נושאי תבליט מעטרים את קירותיהם, עמודים התומכים בגג מעוטרים בכותרות, ורצפותיהם של בתי כנסת אחרים מעוטרות בפסיפסים (עובדיה,1993, עמ' 7-14) בתי הכנסת התלמודיים עשירים בעיטורים גיאומטריים וצמחיים ובעיטורים פיגורטיביים וביניהם דמויות אדם. מסתבר, כי בימי המשנה והתלמוד אימצו יהודי ארץ ישראל והתפוצות ערכים ואידיאלים קלאסיים. מוטיבים פגניים נתרוקנו מתוכניהם הדתיים והיו לקישוט ולנוי (אורבך, תשי"ט, עמ' 189-205). קשת הדמויות המצויה באמנות בתי הכנסת, כוללת בני תמותה, דוגמת אפריז דורכי הענבים בבית הכנסת של כורזים (ייבין, 1992, עמ' 774-779) האנשות (personification)  של תופעות טבע ותופעות אחרות, כגון דמויות המזלות ועונות השנה בגלגלי המזלות מחמת טבריה, בית אלפא, ציפורי ונערן (עובדיה, 1993, עמ' 41-44), אלי נהר כמו אל הנילוס המופיע ברצפת 'בית ליאונטיס' מבית שאן (בהט, תשל"ב, עמ' 55-58). לצד אלו מופיעות ברצפות הפסיפס סצינות מקראיות ובהן דמויות אדם, כגון סצינות העקידה בבית אלפא (אביגד, 1992, עמ' 165-167), או ציורי המקרא שעיטרו את כתלי בית הכנסת של דורא ארופוס שבסוריה (סוקניק, תש"ז), סוג אחר הינן דמויות פגניות ומיתולוגיות, כגון המדוזה באפריז מכורזים או דמותו של הליוס, אל השמש, בגלגלי המזלות (דותן, תשכ"ח, עמ' 130-134).
לצד הממצא הארכיאולוגי­אמנותי, ניתן לעקוב אחר התלבטויותיהם של חכמים בשאלת יצירה ושימוש בחפצים המעוטרים בדמויות אדם, המנוגד, לכאורה, לדיבר השני: לא תעשה לך פסל וכל תמונה אשר בשמים ממעל ואשר בארץ מתחת ואשר במים מתחת לארץ; לא תשתחוה להם ולא תעבדם" (שמות כ: ב­ג; דברים ה: ח­ט). סוגיות תלמודיות רבות עוסקות בשאלת השימוש בחפצים בעלי צורת עבודה זרה על ידי ביטולה (גרוסמרק 1994, עמ' 163-167). חוקרים מניחים כי התהליך הממושך של הפיחות ביחס לסכנת השפעתה של עבודה זרה על ישראל, תהליך הבא לידי ביטוי בדברי חכמים ובמדרשים רבים (אורבך, תשי"ט, ליברמן, הר, תשל"ז­תשל"ח; ואחרים), הוא שהכשיר את הקרקע לגמישות ולפרגמטיות שמגלה היהדות ביחס לאמנות הפיגורטיבית עד כדי אימוצה של הדמות באמנות היהודית של בתי הכנסת. דמויות אלה שעוצבו בעולם הפגני נתרוקנו מתוכן דתי פולחני, ונתפסו כקישוט בלבד (משנה, ע"ז, ג ד).
לצד אימוץ ושימוש במוטיבים ניטרליים, חפים מחשש עבודה זרה, התקיים זרם נוסף של יניקה מן התרבות הקלאסית. מדובר באימוץ של מסגרת, שמקורה בתרבות הפגנית, אותה מלאו עתה בתוכן חדש. מוטיבים ודמויות שמרו על קליפתם החיצונית, על צורתם, אך קיבלו מטען תכני ומשמעות חדשה.
דוד בדמותו של אורפיאוס כרועה ונגן
כזאת היא דמותו של הרועה התראקי אורפיאוס, שזוהה באמנות היהודית של ימי המשנה והתלמוד עם דוד המלך. דוד מלך ישראל, מן האישים החשובים ביותר בתולדות העם, הוא דמות רבת פנים במסורת ישראל. דוד הנער רועה הצאן שהפך לגיבור לאומי בעקבות נצחונו על גלית, והוכתר למלך ישראל. דוד הוא המלך שהוביל את עמו לשורה של ניצחונות צבאיים ולתהילה, אך לצד אלו היה סיפור חייו טראגי וכלל אהבה ובגידות, חטא הניאוף ומרד בנים. אין דמותו של דוד בספרי שמואל ומלכים כדמותו בספר דברי הימים, ואין דמותו בחיבורים אלו כדמותו שעוצבה בספרות חז"ל (זקוביץ, תשנ"ו). ספרות חז"ל הפכה את דמותו מדמות של מלך ארצי, בשר ודם, בעל מאויים ורגשות, לדמות רוחנית ולאב הקדמון שמזרעו יקום המשיח בבוא היום (שנאן, תשנ"ו, עמ' 181). אישיותו של דוד המלך ודמותו היו לנושא מרכזי באמנות היהודית לדורותיה, והוא מופיע כבר ביצירות של אמנות חזותית מבתי כנסת קדומים בארץ ומחוצה לה. במרכזה של רצפת פסיפס מבית הכנסת במרות, המתוארכת למחצית השניה של המאה החמישית לספה"נ, מתוארת דמות של נער יושב. שערו האדום וכלי נשק, חרב, קסדה ומגן, המונחים סביבו מרמזים על זהותו. בהעדר כתובת מזהה ניתן רק לשער כי זוהי דמותו של דוד הנער עם כלי נשקו של גלית. בבית הכנסת של דורא ארופוס, בפינתו השמאלית עליונה של הפנל המצוי מעל גומחת ארון הקודש, מופיעה דמותו של דוד­אורפיאוס, היושב כשהוא פורט על נבל, לראשו כובע פריגי, שהיה מן האטריבוטים המובהקים של אורפיאוס. אירה וקוף פונים לעברו (סוקניק, תש"ז). (ציור מס' 1) דוד­אורפיאוס מצוי גם בפסיפס רצפה מבית כנסת בעזה מן המאה הששית לספה"נ. גם כאן הא מעוצב כשהוא יושב ומנגן בנבל ולפניו חיות כנועות. מימין לראשו כתובת מזהה 'דויד'. דוד לבוש בגדי קיסר ביזנטי, ולראשו, כפי שניתן לזהות בתמונה ישנה, היה כתר במקום הכובע הפריגי האופייני (עובדיה, תשכ"ט, עמ' 124-127). (ציור מס' 2).
על הקשר הסמלי בין דמות דוד לבין דמותו של אורפיאוס, ועל היכולת של צלם אורפיאוס לקלוט תוכן חדש ולהפוך לדוד, עמדו חוקרים בעבר (צבר, תשנ"ו, ושם ביבליוגרפיה נוספת). כמו דוד היה אורפיאוס רועה צאן, כפי שהיה דוד "נעים זמירות ישראל", שהיטיב לנגן בכינור ויצר שירה מופלאה (קינת דוד על יהונתן, ושירת תהלים המיוחסת לדוד), היה אורפיאוס הרועה התראקי נגן מוכשר, שהצליח להרגיע בנגינתו גם את הפראיות שבחיות הטרף. תכנים דומים בין שתי הדמויות יצרו את היכולת למזג ביניהן ולעצב את דוד בדמות אורפיאוס.
אורפאוס היה גם לישו
הזיהוי אוריפיאוס­דוד נתפרש ע"י חוקרים בהקשרים אלו, וגם כרמז לימי המשיח לפי דברי הנביא: "וגר זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ ועגל וכפיר ומריא יחדו ונער קטן נהג בם" (ישעיהו יא: ו). זאת ­  בשל יכולתו של אורפיאוס להכניע ולהרגיע את חיות הטרף הפראיות ביותר. כך היה דוד­אורפיאוס לסמלו של דוד המלך המשוח שמזרעו יקום המשיח, על פי המסורת היהודית והנוצרית (צבר, תשנ"ו). אלא שאגדת חז"ל מאמצת היבט אורפאי נוסף, ומייחסת אותו לדוד. ההיבט הזה שגור ושזור בתכנים שהוקנו לדמות אורפיאוס באמנות הנוצרית הקדומה. אורפיאוס המנגן בנבל מופיע לעתים קרובות באמנות הנוצרית הקדומה (מאות 3-4 לספה"נ), בעיקר בהקשרים פונררים, בציורי קיר בקטקומבות ברומא ובתבליטים על סרקופגים נוצריים קדומים. במקרים אלו היה זה ישו, שלבש את דמותו של הרועה התראקי. כדי להבין את הקשר האסוציאטיבי בין ישו לאורפיאוס יש לשוב אל הסיפור המיתולוגי החשוב ביותר אודות אורפיאוס: סיפור מותה הטראגי של רעייתו אורדיקי, ומסעו לממלכת המתים בעקבותיה כדי לנסות ולחלצה משיני המוות (אובידיוס, מטמורפוזות, 10,1-85). אורפיאוס נכשל במשימתו, אך עדיין יכול היה מעשהו להיות לסמל של מאבק ונצחון על המוות.
היורד לממלכת המתים משול למת. מוטיב האל המת, היורד לשאול וקם לתחיה, שגור וקיים במיתולוגיות של המזרח הקדום. במצרים היה זה אוזיריס, במסופותמיה האל תמוז, שטקס האבל השנתי, המהווה חלק מפולחנו, נזכר גם במקרא (יחזקאל ח:יד) ביוון היתה זו פרספונה בתה של אלת היבולים החשובה, דמטר. מיתוס האל המת הקם לתחיה הוא מיתוס אטיולוגי, כלומר, מיתוס המסביר תופעה. עם מותו של האל, המתרחש בסתיו מת, היקום ושב ומתעורר לחיים באביב עם הפריחה והלבלוב כאשר האל המת שב לחיים ועולה אל פני האדמה. בדומה יכול היה אורפיאוס שירד לשאול ושב ממנו, להיות או לסמל את אלו שגברו על המוות. חוקרים אחדים סבורים כי אורפיאוס היה אישיות היסטורית, מיסדה של הכת האורפיאית, כת מסתורין שפולחניה ידועים היו ביוון מן התקופה הארכאית, היינו מן המאות ה6-7- לפנה"ס (OCD, s.v. orphism) הדת האורפאית הציעה למאמיניה גמול בעולם הבא וקימה לחייםFerguson, 1994, pp. 101-104).) מאחר ואורפיאוס מזוהה בעליל עם המוטיב של מאבק ונצחון על המוות, ומאחר שלפי המסורת הנוצרית מת ישו וקם לתחיה, היינו, גבר על המוות, יכולות היו דמויותיהם להתמזג, ואורפיאוס היה לישו.
לשאול ובחזרה
אורפיאוס היה מאותם גיבורי קדם בודדים שערכו מסע אל השאול, אל ממלכתם של הדס ופרספונה. הז'אנר של מסעות לשאול מצוי כבר באפוס ההומירי (האודיסיאה, שיר 11), והמשיך להעסיק סופרים, משוררים, ציירי כלים ואמנים אחרים לאורך כל התקופות הבאות. ביצירותיהם הם מתארים באריכות את ממלכת המתים על יושביה, ואת אותם גיבורים שערכו מסעות להדס ושבו משם בשלום. מן הספרות הקלאסית ניתן לעמוד על סיבות אחרות המניעות גיבור, בן תמותה, לקום ולצאת למסע אל השאול. סיבה שגורה למסע כזה היא לצורך מפגש עם אדם שמת, העשוי להדריך להנחות את הגיבור בהמשך דרכו. הומירוס שיגר את גיבורו אודיסיאוס לשאול כדי לקבל הדרכה מהנביא המת טירסיאס (האודיסיאה,10, 490-495), וכך שלח גם וירגיליוס, מאות שנים אחר כך, את גיבורו איניאס, שדמותו נתפרה על פי אמות מידה אודיסיאיות­הומיריות, אל השאול, להפגש עם אביו המת ולקבל ממנו הדרכה (איניאס,6).
סיבה אחרת לירידה לשאול, שגורה לא פחות ביצירה הקלאסית, היא נסיון לחלץ אישיות אהובה מכף המוות. אלקסטיס, גיבורת הטרגדיה הנושאת את שמה (אוריפידס, אלקסטיס), שהתנדבה למות במקום בעלה, שבה לחיים אל חיק בעלה בעזרתו של הרקלס, שירד להדס וחילץ אותה משם. האל דיוניסוס ירד לשאול כדי להשיב משם את אמו סמלי. בקומדיה 'צפרדעים' שולח אריסטופנס את דיוניסוס, המחופש להרקלס, אל השאול כדי להשיב משם מחזאי בעל שיעור קומה, מאחר ולאחר מותו של אורפידיס לא קמו מחזאים ראויים באתונה (אריסטופנס, צפרדעים). טראגי במיוחד הוא סיפורו של אורפיאוס שירד לשאול כדי לחלץ את רעייתו אורדיקי, וברגע אחד של חוסר אמונה איבד אותה לנצח. המשורר הרומי אובידיוס מתאר בעדינות וברגישות כיצד הצליח אורפיאוס לרכך בנגינתו המופלאה אפילו את ליבם הקשה של אלי השאול (אובידיוס, מטמורפוזות, 10, 40-47).
דמותו של אורפיאוס המנגן על נבלו, היתה לחלק אינטגרלי מתמונת ממלכת הדס באמנות החזותית כפי שנתגבשה מן המאה החמישית לפנה"ס ואילך, כנראה בהשפעת ציור קיר מונומנטלי שצייר פוליגנתוס במקדש אפולו בדלפי. הציור עצמו לא שרד, אך נשתמר תיאורו המפורט בחיבורו של פאוסניאס, הסופר היווני בן המאה השניה לספה"נ, "תיאורה של יוון". פאוסניאס, שהיה אמון על דמותו המזרחית של אורפיאוס, כפי שהיא ידועה מרצפות פסיפס רבות מן התקופה הרומית ואילך, מעיר כי "אורפיאוס מעוצב כיווני בגדיו וכובעו אינם תרקיים"Pusanias,1,29,10)  )
קבוצה של כלים אפולאיים מצויירים מדרום איטליה מן המאה הרביעית לפנה"ס, שנוצרו למטרות פונרריות, מציגים בעיצוב כמעט תאטרלי את עולמו של הדס (Trendall, 1989, pp.74-102), בדרך כלל מצויר אורפיאוס. בכלים אלו, כשהוא אוחז בנבלו וצועד לעבר ארמונו של הדס או יושב על סלע בסמוך לו, כחלק אינטגרלי של עולם המתים. בכלים אלה כבר מעוצב אורפיאוס בדמות הרועה המזרחי בעל התלבושת המזרחית והכובע הפריגי, כפי שהוא מופיע אחר כך בפסיפסים הרומיים, באמנות הנוצרית ובציורי הקיר של דורא ארופוס.
סיפורו הטראגי של אורפיאוס הכשיר את ההתמזגות בין דמותו לבין דמותו של ישו, ואיפשר למאמין הנוצרי לראות בדמות אורפיאוס, שנתגבשה באמנות של העידן הפגני, את דמות אלוהיו שקם לתחיה, דמות המגלמת גם הבטחה של קימה לתחיה וגמול למאמיניו.
מיזוג דמויותיהם של דוד ואורפיאוס על­ידי חז"ל
היבטים הכרוכים במאבק במוות בעיצובה של דמות דוד באגדת חז"ל עשויים, אפוא, להשלים את תהליך ההתמזגות בין דמויותיהם של אורפיאוס ודוד. ואכן בבריתא במסכת סוטה בתלמוד הבבלי, אנו קוראים: תנא דבי רבי ישמעאל (על הבריתות מדבי רבי ישמעאל עיין: אלבק, תשכ"ט, עמ' 39-42). באותה שעה נבקע שאול מתחתיו (שמ"ב יט:א) 'וירגז המלך ויעל אל עליית השער ויבך וכה אמר בלכתו: 'בני אבשלום בני בני אבשלום מי יתן מותי אני תחתיך אבשלום בני בני', (שמ"ב יט:ה) 'והמלך לאט את פניו ויזעק המלך בקול גדול: 'בני אבשלום אבשלום בני בני¡. הני תמניא 'בני'. למה שבעה¿ דאסקיה משבעה מדורי גהינם ואיכא דאמרי: דאייתיה לעלמא דאתי. (בבלי, סוטה י ע"ב; פרקי רבי אלעזר, נד).
האגדה עוסקת באבלו של דוד כאשר מגיעה אליו הידיעה הכואבת על מות בנו אבשלום. בכאבו הרב זועק המלך 'בני אבשלום בני בני' חכמים תוהים מדוע, על פי הכתובים, זעק המלך שמונה פעמים את המלה 'בני' שהרי אין מילים ואמירות סתמיים במקרא. ותשובתם לכך היא, כי שבע פעמים זעק דוד 'בני' כנגד שבעת מדורי גהינום מהם הוציא את בנו המת, ואילו הפעם השמינית כשהביאו למנוחה בעולם הבא. הברייתא, הנזכרת לעיל, נתחברה באותה תקופה בה הגיעה דמותו של הרועה התראקי אורפיאוס לכדי גיבוש באמנות החזותית, ותהליך ההתמזגות בינה לבין דמויותיהם של ישו או דוד היה בהתהוותו. אפשר, אפוא, להניח כי בעל המסורת שלפנינו, שצייר בחסכנות ובמילים קצרות, כדרכו של הסיפור החז"לי, את דוד המלך המחלץ את בנו אבשלום מן הגיהנום, שיווה לנגד עיניו את דמות אורפיאוס שהתמודד עם המוות, כפי שיכול היה להכירה מן האמנות החזותית, והלביש אותה בלבוש אגדה חז"לי. דוד המקראי הכואב והמתאבל, היה באגדת חז"ל לדוד הפועל ומחלץ את בנו משבעת מדורי גיהנום.