בעית האותנטיות 
סקירת הספר: "‬אביר האמונה או גיבור הכפירה‮?”, יעקב גולומב, ‬(הוצאת שוקן‮, 743 ‬עמ‮')‬.
מאת שלום דותן
הבעיה עם ספרים פילוסופיים מעמיקים‮, ‬כספר שלפנינו‮, ‬היא‮, ‬שהם‮, ‬מעצם טבעם‮, ‬נועדו לציבור קוראים סלקטיבי‮, ‬שהלשון הפילוסופית נהירה להם‮. ‬על מנת לפלס דרך לקריאת ספרים מסוג זה לציבור משכילים רחב יותר אולי כדי לנסות לדווח על תוכנם בלשון קלה יותר‮, ‬השווה לכל נפש‮. ‬סקירה זו מנסה לנקוט גישה זו‮, ‬וברוח זו אולי אפשר לנסח בקצרה את נושאו של הספר שלפנינו לאמור‮: ‬‭'‬בעית הכלל והפרט‮, ‬החברה והיחיד‮', ‬ובלשון קצת יותר פילוסופית‮: '‬כיצד לזכות באישיות אותנטית‮, ‬וכיצד לשלבה בחברה‮, ‬מבלי ששילוב זה יזיק לה‮, ‬מחד‮, ‬ומבלה שהחברה תתפרק בעקבותיו‮, ‬מאידך‮'. ‬ובלשון המחבר‮: ”‬האם האותנטיות יכולה ליהפך לנורמה אתית ממשית‮?” (‬עמ‮' ‬17‮)‬  הטיפול בבעיה זו מתחייב במיוחד לאור המרד הפילוסופי הגדול הקרוי‮ ‬‭"‬אקסיסטנציאליזם‮” (”‬קיומיות‮”) ‬שהתחולל‮ (‬במידת מה בהשפעת רוסו‮) ‬באירופה במאה ה‮- ‬19‮ ‬וה‮- ‬20‮, ‬והוגיו העיקריים הם קירגור‮, ‬ניטשה‮, ‬היידגר‮, ‬סארטר וקאמי‮, ‬שניתוח עמדותיהם בשאלת האותנטיות מהוה את תוכן ספרו של גולומב‮. ‬מרד פילוסופי זה פנה נגד הרציונליזם הקיצוני‮, ‬הכוללני-טוטאלי‮, ‬שראה‮ - ‬בעקבות סוקרטס ובעדן החדש מדיקארט ואילך‮ - ‬בתבוניות את‮ ”‬גאולת העולם‮”, ‬ושהגיעה לשיאה‮, ‬דרך קאנט‮, ‬בהיגל‮, ‬שתורתו על השגת ה”אמת הכוללת והמוחלטת‮” ‬כבשה את הזירה הפילוסופית במאה ה‮- ‬19‮. ‬נגד גישה זו התקוממו ההוגים האקסיסטנציאליסטים‮. ‬הם טענו‮, ‬שהיא מפקירה את האדם-הפרט‮, ‬מתעלמת מבעיותיו הקיומיות‮, ‬מהתלבטויותיו ומצוקותיו כבן אנוש ובן תמותה‮, ‬שהבנתן וההתמודדות אתן צריכות להיות עיקר משימתה של הפילוסופיה‮. ‬זרם זה ראה את האמת אמיתית‮, ‬החשובה והרלוונטית לאדם לאו דוקא ב‮: ”‬אמיתו הגלובאלי‮” ‬של העולם‮, ‬ב”רוח העולם‮” (‬Weltgeist‮) ‬נוסח היגל‮, ‬המתעלמת מכל‮ ”‬אדם פלוני‮” ‬ומתקיימת מעל ראשי כל בני אדם כפרטים‮, ‬אלא באמיתו האישית והפנימית ביותר של כל אחד ואחד‮, ‬אליה הוא מתגעגע‮, ‬ולאורה הוא רוצה‮ (‬או‮ ”‬הן הראוי שירצה‮”) ‬לכתוב את‮ ”‬ספר חייו‮” ‬בעצמו‮. ‬  הבנתו והבהרתו של מפנה פילוסופי זה קיבלה משנה חשיבות ודחיפות לאור אובדן האמונה בעולם טרנסצנדנטי‮, ‬בו אלוהים קבע חד-משמעית ומחייבת את הכללים המנחים‮, ‬לפיהם יחיה האדם‮. ‬אך בעולם המודרני והפוסט-מודרני‮, ‬לא רק‮ ‬‭"‬אלוהים מת‮” ‬כדבר ניטשה‮, ‬אלא יחד אתו‮ ”‬מתו‮”, ‬כלומר איבדו את תוקפם האטרקטיבי והמחייב‮, ‬רוב ה”איזמים‮” - ‬רציאונליזם‮, ‬ליברליזם‮, ‬סוציאליזם‮, ‬קומוניזם ועוד‮, ‬ואפ נאציזם ופשיזם‮ (‬להבדיל‮) - ‬שהדריכו במאות ה‮- ‬19‮ ‬וה‮- ‬20‮ ‬את צעדי האדם החילוני‮, ‬שלא האמין באלוהים‮. ”‬פשיטת רגן‮” ‬זו השאירה את הפרט עירום ועריה‮, ‬ללא משען וללא מצפן‮, ‬ואילצתו למצוא לבדו את דרכו בחיים הסוערים‮, ‬בעולם של‮ ”‬תוהו ובוהו לעדי עד‮”, ‬כלשון ניטשה‮. ‬  רעיון האימננטיות מבית מדרשו של שפינוזה‮, ‬לפיו אין ולא כלום מעבר לעולם הזה‮, ‬בו אנו חיים‮ (”‬אלוהים או הטבע‮”) ‬הנו הבסיס המשותף לכל הוגי האקסיסטנציאליזם והאותנטיות‮ (‬פרט לקירקגור‮, ‬כפי שנראה בהמשך‮). ‬עם כל זה יש הבדלים בתפיסת האותנטיות שלהם‮, ‬אותם מנתח גולומב בספר שלפנינו‮. ‬  יוצא הדופן ביניהם הוא‮, ‬כאמור‮, ‬קיקגור‮, ‬הרואה דווקא באמונה הלוהטת באלוהים את שיא האותנטיות‮, ‬אותה מיצג בעיניו אברהם‮, ”‬אביר האמונה‮”, ‬המוכן להקריב את בן זקוניו האהוב במצוות אלוהים‮. ‬וזאת‮- ‬משם שמעשה זה אישי לחלוטין‮, ‬מנוגד לכל נורמה חברתית ומוסרית‮ (‬אברהם מרשה לעצמו לשקר ליצחק‮) ‬ואף לא ניתן לשום הבנה וקומניקאציה אנושית‮ (‬אברהם מסתירו‮ - ‬לפי המדרש‮ - ‬אף משרה ומנעריו המלווים אותו בדרכו לעקדה‮). ‬הוא עומד על התעלמות גמורה מעניני האדם וערכיו‮, ‬על‮ ”‬סוספנסיה‮” (‬השהייה‮) ‬מודעת של המוסר‮, ‬דחייתו הצידה למען התמכרות ללא סייג לאלוהים‮. ‬ואכן יש בכך‮, ‬מצד קירקוגוגר‮, ‬מחאה חריפה נגד המוסר הבורגני-נוצרי הסתמי והרדוד‮, ‬השורר לדעתו‮, ‬בחברת עירו קופנהגן‮ )‬ואף בכל אירופה הנוצרית‮(, ‬המדלדל את האדם ובולם את יכולתו ליהפך לאישיות אותנטית ראויה לשמה‮. ‬ כבר כאן מתיצבת הבעיה החריפה של עצם האותנטיות‮: ‬האם אין היא‮ - ‬בהעדר כל נורמה מחייבת‮ - ‬הורסת את האדם במקום לבנותו‮. ‬הרי ה”סוספנסיה‮” ‬של המוסר איננה עולה בקנה אחד עם חיי חברה תקינים כלשהם‮, ‬שבלעדיהם אין האדם יכול להתקיים‮. ‬ הבעיה היא גלויה לחלוטין והיא לא נעלמה גם מעיני קירקגור‮, ‬אך הוא לא ידע לפותרה‮. ‬הוא דרש מהאישיות האותנטית‮ - ”‬אביר האמונה‮”, ‬לפי תפיסתו‮ - ‬לחזור אל החברה‮ - ‬תוך השארת מעשהו החריג כקנינו האישי בלבד‮ - ‬ולכבד בחייו היומיומיים את צווי מוסרה‮ (‬הוא מעלה על נס שאחרי הנסיון האדיר של העקדה אברהם חוזר לבאר שבע‮, ‬סמל החברה האנושית הרגילה‮). ‬אבל בכך יש משום סתירה גלויה לאידאל האותנטיות עצמו‮, ‬שמעצם טבעו איננו יכול להשתלב בחיי חברה שיגרתיים‮, ‬הנוטלים את נשמתו‮. ‬ בעיה זו קיימת ביתר שאת נוכח תפיסת האותנטיות של ההוגים החילוניים המדונים בספר‮, ‬השוללים את האמונה‮. ‬כבר בתפיסתו של ניטשה‮ (‬ואף בזו של רוסו‮, ‬מבשר האקסיסטנציאליזם החילוני‮) ‬מתנקשת האותנטיות בחברה‮, ‬שקיומה ההכרחי לאדם מחייבת אתוס אוביקטיבי‮, ‬כנות והגינות‮, ‬שאינן דוקא מרכיבות הכרחיות של אותנטיות‮ (‬עובדה היא‮, ‬שגם ציניקון כדון ז'ואן‮, ‬וגם רשע גמור כיאגו היו אותנטיים ללא ספק‮). ‬היות וכך‮, ‬הרי האותנטיות יכולה להיות לכל היותר אידאל מנחה ומתקן בלבד‮, ‬ואינה יכולה להיות בלעדית וטוטאלית‮. ‬על כן מציין אותו ניטשה יותר מכל כ”פתוס אישי‮”, ‬מתקשה להגדירה במדוייק‮, ‬ולהצביע על‮ ‬‭"‬בשר ודם‮” ‬חי‮, ‬שהוא אותנטי באמת‮, ‬ונזקק ליצור דמיוני‮ - ‬הוא זרתוסטרא‮ - ‬כדי להדגימה‮. ‬אך גם זרתוסטרא‮, ”‬גיבור הכפירה‮”, ‬ה”על אדם‮”, ‬שהאותנטיות שלו שלמה‮ (‬באשר היא כוללת את הצד היצרי והיצירתי גם יחד‮. ‬צרוף זה מכונה על ידי גולומב‮ ”‬עוצמה יצרית‮ - ‬יוצרת‮”, ‬עמ‮, ‬131‮), ‬האומר‮ ”‬הן לחיים‮”, ‬למרות היותם‮ ”‬תוהו ובוהו לעדי עד‮”, ‬מדגים את הדילמה בין אותנטיות וחברה‮. ‬וזאת בכך‮, ‬שאחרי שנים רבות של התבודדות בהרים‮, ‬המחשלת את האותנטיות שלו‮, ‬הוא מרגיש‮, ‬שרק‮ ”‬הירידה לעמק‮” ‬אל חברת בני האדם‮, ‬תמשיך לתת טעם לחייו האותנטיים‮. ‬ לעומת סתירה זו שבתורת האותנטיות של‮ (‬רוסו‮) ‬קירקגור וניטשה‮, ‬מתימרים היידגר וסארטר להתגבר עליה על ידי הפיכתה מפתוס אישי וספונטני לתורה שיטתית אונטולוגית‮. ‬ הכיצד‮?‬ לפי תורת היידגר‮ ”‬האותנטי‮” ‬הוא חלק מהותי של הקיום האנושי האמיתי ה‮- ‬Dasein‭, ‬אותו מתרגם גולומב‮, ‬משום מה‮, ‬בשם‮ ”‬היות שם‮”(. ‬הוא שייך אליו אפריורית‮, ‬מהוה תופעה מסויימת שלו‮, ‬ ‬

מעוגן בו בכוח‮, ‬ועלינו רק לחשוף אותו ולהוציאו מן הכוח אל הפועל‮. ‬הדבר כרוך במאמץ מסויים‮, ‬אותו רוב בני אדם לא כל כך מוכנים לעשות‮. ‬ומשום כך‮, ‬משום הנוחיות באי-העשיה‮, ‬הם מחטיאים את‮ ‬‭"‬הקיום האנושי האמיתי‮” ‬ונשארים בתחום הסתמי‮, ‬ה”הם‮”, ‬ה”אנשים‮”, ‬ה”המון‮”, ”‬das Man‮” ‬בלשונו של היידגר‮, ‬שהוא התחום החלול של ערכים אנונימיים הכפויים עליהם על ידי דעת הקהל‮: ‬הלהג האופנתי‮, ‬המדורבן על ידי התקשורת הכתובה‮ (‬Geschreibe‮) ‬והמדוברת‮ (‬Gerde‮). ‬וזאת למרות החרדה‮ ‬‭(‬Angst‭), ‬המלוה את איבוד עצמיותם‮. (‬ההתמודדות עם המות הבטוח‮, ‬אם היא נעשית ברצינות‮, ‬היתה יכולה להקל על האדם את המשימה‮, ‬באשר הוא אישי תמיד‮. ‬אך פיתוח ענין זה איננו אפשרי במסגרת סקירה זו‮).לדעת היידגר האותנטיות מנוגדת רק להבלעות המוחלטת ב‮- ‬Man‮, ‬אך כלל וכלל לא לחברתיות האמיתי‮ (‬ריעות‮, ‬משפחה‮, ‬יחסי אהבה‮, ‬קהילה‮, ”‬חברותא‮”), ‬המתאפיינת על ידי‮ ”‬טירחה-משותפת-למען משימה משותפת‮”. ‬בחברה כזאת‮ ‬‭"‬כולם נעשים לקשורים יחד באופן אותנטי‮, ‬דבר המאפשר את הסוג הנכון של אוביקטיביות‮ [‬הדרושה לכל חיי חברה‮], ‬המשחררת את האחד אל החרות בשביל עצמו‮” (‬Sein und Zeit‮, ‬עמ‮' ‬122‮). ‬ אך גולומב לא גל כך אופטימי ביחס ל”פתרון‮” ‬זה‮. ‬הוא אומר‮: ”‬דומה שפתרונותיו של היידגר עדיין לא התגברו על בעיית ישימותה של האותנטיות בחברה‮, ‬בעיה שגם ניטשה ניצב לפניה‮: ‬האתוס המשותף‮, ‬כלום אינו מכשול אמפירי בלתי ניתן לסילוק לפני אדם המנסה להגיע לאותנטיות‮?” (‬171‮). ‬ועוד פחות מרוצה גולומב מהגותו המאוחרת של היידגר‮, ‬בה נטש את הדגשת האופי האקטיבי של האותנטיות והתחיל לנקוט כלפיה עמדה של פסיביות ברוח מעין-דתיות כגון‮ ”‬מתח הבא עלינו ממעל‮”, ”‬חסד‮”, ‬שאלוהים מעניק לנו על מנת‮ ”‬להצילנו‮”. ‬‭"‬אותנטיות ופסיביות אינן עולות בקנה אחד‮” - ‬קובע גולומב‮, ‬ומכנה את שינוי תפיסתו של היידגר‮ ”‬בגידה באותנטיות‮” (‬190-189‮).‬ ה”חרדה‮” ‬של היידגר הופך‮ ”‬בחילה‮” ‬אצל סארטר‮. ‬בעיניו היא תופעה הכרחית של המבנה האונטולוגי של בני האדם‮. ‬היא אוחזת בנו מכיוון שאנו חיים בעולם אקראי ואבסורדי שכל טרנסצנדנציה הסתלקה ממנו‮. ‬יתרה מזו‮: ‬מבחינה סוציאולוגית אין לנו ברירה אלא לחיות ב”המון הסתמי‮”, ‬המעקבת בעדנו להגשים את האותנטיות‮, ‬את הישות העצמית שלנו‮, ‬שרק היא יכולה לתת טעם לחיינו בעולם מקרי ואדיש זה‮. ‬בנובלה באותו שם‮ (”‬הבחילה‮”) ‬הבחילה מההבלעות ב”המון הסתמי‮” ‬קוראת לנו לעצב את האותנטיות שלנו‮, ‬שאי אפשר לדכאה‮. ‬לדעת סארטר עיצוב זה אינו יכול להתבצע אלא תוך מאבק ב”המוניות‮”, ‬בו לוקחים חלק‮ - ‬מלבד הרפלקסיה‮ - ‬גם הרגשות והיצרים‮. ”‬החיפוש אחרי אותנטיות‮ (‬נוסח סארטר‮) ‬אינו‮ ]‬רק‮[ ‬בגדר כוונה מפורשת וברורה לחלוטין‮, ]‬קרי‮: ‬רפלקסיה‮[, ‬אלא מעין‮ '‬ערפול‮' ‬או‮ '‬טשטוש‮', ‬שאינו קובע דבר‮” (‬217‮), ‬כמתחייב משיתוף הרגש והיצרים בתהליך‮, ‬שגולומב קורא לו‮ ”‬פסיביות פעילה‮” (‬שם‮).‬ בדמות גיבורה של נובלה אחרת‮, ”‬ילדותו של מנהיג‮”, ‬מציג סארטר את‮ ‬‭"‬הנגטיב‮” ‬של גיבור‮ ”‬הבחילה‮”, ‬באשר הוא‮ - ‬גיבור‮ ”‬ילדותו של מנהיג‮”  - ”‬נס מחופש‮” (‬בלשונו של אריך פרום‮), ‬מפחדו של‮ ”‬מה יאמרו‮”, ‬ומשקיע את עצמו בכוונה ברוח הקונצנזוס ההמוני‮.‬ אך‮ - ‬לדעת סארטר‮ - ‬אין אנחנו יכולים לנוס מהחופש‮. ‬אנו מעצם מהותנו יצורים חופשיים‮. ‬אך מאחר שחופש אנושי זה לעולם סוביקטיבי ואיננו חופף את העולם האובייקטיבי‮ - ‬האונטולוגי והסוציאולוגי‮ - ‬בו אנו חיים‮, ‬הרי שהאדם‮ - ‬אפילו בעל כורחו‮ - ‬חייב לבחור‭. ‬הוא בבחינת‮ ”‬יצור בוחר‮” ‬מעצם מהותו ומעמדו בעולם הזה‮. ‬רק אלוהים‮ (”‬המת‮”, ‬שעל האדם להחליפו‮) ‬הוא אותנטי מלכתחילה בפועל‮, (‬כי אצלו יש חפיפה בין האוביקטיבי והסוביקטיבי‮), ‬אך אותנטיותו של האדם היא‮, ‬לדעת סארטר‮, ‬לעולם רק‮ ”‬אותנטיות בהתהוות‮, ‬שהאדם נאבק להשיגה לא כמהות אלא כחרות‮” (‬229‮), ‬כלומר פרי בחירה‮. ”‬האותנטיות‮ )‬האנושית‮( ‬היא למעשה הכרה בכך‮, ‬שחיפושיו של האדם אחר אותנטיות אינם יכולי‮(‬230‮) - ‬מסכם סארטר‮. ‬גישה זו שונה משל קירקגור‮, ‬ניטשה והיידגר גם יחד‮, ‬הרואים את האותנטיות המלאה כבת מימוש על ידי האדם‮, ‬הגם שאין הם יכולים להגדירה במדוייק‮. ‬ אך מלבד חוסר יכולתו האונטולוגי של האדם לממש את אותנטיותו המלאה יש עוד גורם המעכב בעדו לעשות כן‮, ‬והוא‮ ”‬העובדתיות‮”, ‬או‮ ”‬הגורל האכזר‮”, ‬כלומר היותו נולד לתוך מסיבות מסויימות‮ - ‬היסטוריות‮, ‬חברתיות‮, ‬משפחתיות‮, ‬חינוכיות וכד‮' - ‬הקובעות במובנים רבים‮, ‬ובעל כורחו‮, ‬את דמותו ומגבילות את חרותו לעצב את עצמו‮. ‬זה דומה ל‮- ‬Man‮ ‬של היידגר‮, ‬שהאדם מן השורה נוטה לשקוע בו‮. ‬היידגר קורא לאדם‮, ‬כפרט‮, ‬להמלט משקיעה זו בכוחות עצמו‮ (‬גם קירקגור וניטשה עושים כן‮), ‬אך סארטר חושב שיש לעזור לו בכך‮, ‬על ידי פעילות ציבורית-פוליטית למען יצירת משטר וחברה הוגנים‮, ‬צודקים נעדרי ניצול ודיכוי‮, ‬שיקלו על מימוש חרותו ואותנטיותו במידה המקסמיאלית האפשרית‮. ‬סארטר כותב‮: ”‬צריך שכל בני אדם יהיו מסוגלים להיות בני אדם על ידי שיפור תנאי קיומם‮”, ‬וגולומב מוסיף‮: ”‬סארטר נוכח לדעת שחיפוש האוטנטיות האישית בעולם רעב הוא בבחינת פינוק מגונה‮” (‬326‮). ‬ בהתאם לעמדה זו סארטר פיתח פעילות פוליטית נמרצת‮: ‬לחם באומץ לב בנאציזם ובאנטישמיות‮, ‬ופעל בתנועת המרי הצרפתי‮ )‬אף נאסר מטעם ממשלת וישי‮, ‬אך הצליח להמלט ולהגיע לפריז את שאיפתו החברתית‮ - ‬פילוסופית ניסה לקדם באמצעות התנועה הסוציאליסטית-מרקסיסתי‮, ‬הגם אם תוך כדי פולמוס אתה‮, ‬אך‮ - ‬גם לפי הערכות שלו עצמו‮ - ‬לא כל כך בהצלחה‮. ‬ עולמו הרוחני של אלבר קאמי‮, ‬ההוגה-הסופר הצרפתי-אלג'יראי‮, ‬המהווה את הנושא האחרון בו דן גולומב בספרו‮. ‬גיבוריו‮ - ‬סיסיפוס‮, ‬מרסו‮, ‬קליגולה ואחרים‮ - ‬אינם ניכנעים לאבסורד של האימננטיות‮ )‬שמסקנתה ההגיונית של כניעה כזאת היתה צריכה להיות ההתאבדות‮(, ‬אלא מורדים בו‮ - ‬תוך כדי השלמה עמו כמציאות שאין לשנותה‮ - ‬על מנת להגיע אל האותנטיות‮. ‬ הנציג המובהק של מרד זה הוא סיסיפוס המיתי‮, ‬העמל ללא לאות‮, ‬מתוך‮ ”‬תקוה ללא טעם‮” )‬254‮(, ‬ללא כל סיכוי להצלחה‮, ‬על חיים יצירתיים‮. ‬גולומב מצטט את קאמי באומרו‮: ”‬מרד זה מקנה לחיים את‮, ‬ערכם‮, ‬מבטא את הגאוה האנטשית ויש בו משהו אדיר ומיוחד‮ (‬257‮), ‬והוא מוסיף‮, ‬ש”בזכויות נוצרת האוטנטיות לא רק כפתוס רגשי‮, ‬אלא כהכרעה חופשית ואמיצת לב להמשיך בחיים מלאים‮, ‬למרות הכל‮” (‬שם‮). ”‬גיבור האבסורד‮” ‬ניגמל מן התקוה‮. ‬הוא מעדיף חיים ללא תקוה מתקוה בעולם טרנסצנדנטי על ערכיו הקבועים‮. ‬הוא אינו מקבל שום מוסר נורמטיבי‮ - ‬תבוני בעולם האבסורד‮. ‬מוסרו הוא‮ ”‬מוסר אינטואיטיבי-אישי‮, ‬מוסר הנובע מחרות ומספונטאניות שרירותית‮, ‬ללא תכתיבים אפריוריים של התבונה האוביקטיבית או של האלוהים הטרנסצנדנטי‮” (‬260‮).‬ ההשפעה של פילוסופית ה”על אדם‮” ‬של ניטשה מורגשת כאן היטיב‮, ‬על אמיתותה וסכנתה גם יחד‮. (‬ירמיהו יובל בספרו‮ ”‬שפינוזה וכופרים אחרים‮”, ‬עמ‮' ‬407‭, ‬מעיר על כך בזו הלשון‮:

”‬כאשר מאצילים כוחות‮ '‬דיאוניסיים‮' ‬לחנווני‮, ‬לנהג אוטובוס או לעובד הרוחני הזעיר‮, ‬ומציבים אותם מעבר לטוב ולרוע‮, ‬התוצאה מוכרחה ללבוש ממדים איומים‮”). ‬שתיהן‮ - ‬האמיתות והסכנה גם יחד‮ - ‬מודגמות באישיותו של מרסו‮, ‬גיבור הנובלה‮ ”‬הזה‮”. ‬הוא אותנטי ברמ”ח אבריו‮, ‬תוך קבלתו האמיצה והמפוקחת של העולם האבסורדי‮, ‬ותוך כדי כך‮, ‬מתוך‮ ”‬רגש ספונטאני‮”, ‬הוא הופך לרוצח‮, ‬ללא סיבה וללא טעם‮. ‬ התנהגותו המוזרה‮, ‬המקוממת של מרסו‮, ‬המזלזלת בנורמות החברה המקובלות‮, ‬נובעות מכנות פנימית‮, ‬מחוסר נכונות להעמיד פנים כאילו הוא מקבלן כאשר אין להן כל כיסוי אותנטי בנשמתו‮. (‬משום כך מכנה אותו גולומב‮ ”‬זר לזרים‮” ]‬266‮[, ‬כלומר‮ ”‬זר‮” ‬לאנשי החברה‮, ”‬הזרים‮” ‬לאותנטיות של עצמם‮, ‬באשר הם נוהגים בצביעות ובלב ולב‮). ‬הוא אינו יודע בת כמה היתה אמו במותה‮, ‬מסרב להעיף מבט על גופתה‮, ‬מעשן בליל השימורים מול ארון המתים שלה‮, ‬אינו מזיל דמעה בלוייתה‮, ‬אינו מקיים שום טקסי אבלות אחריה והולך אחרי הנאותיו למוחורת הלוייה‮, ‬תוך עשיית הכרות חדשה עם בחורה‮. ‬וכל כך למה‮? ‬כי אין הוא מוכן להעמיד פני‮ ”‬אוהב אמו‮” ‬בשום צורה‮, ‬נוכח האמת הפנימית של חוסר יחס אליה בעודנה בחיים‮. ‬בהתנהגות זו גלום גם בוזו האינסטינקטיבי כלפי אי-אותנטיותה של החברה הסובבת אותו‮. ‬כנות פנימית זו מביאה אותו לאדישות ושויון נפש כלפי העולם האבסורדי‮, ‬בו הוא חי‮, ‬שאינו ראוי‮, ‬לדעתו‮, ‬ליחס אחר‮. ‬מיוחד במינו הוא‮, ‬שדווקא אדישות זו מציינת אצל קאמי את אותנטיותו המוחלטת‮, ‬בניגוד ל”אברהם‮” ‬של קירקגור ו”זרתוסטרא‮” ‬של ניטשה‮, ‬שדווקא הפתוס שנלווה לדמותם מאפיינת את אותנטיותם‮. ‬ במשפט הפלילי‮, ‬המתנהל נגדו על רצח בכוונה תחילה‮, ‬אשמתו מוכחת על יסוד‮ ‬‭"‬אופיו המפלצתי‮”, ‬המתגלה בהתנהגותו האותנטית‮, ‬הבלתי מקובלת בחברה‮. ‬‭"‬אין בו נשמה‮”, ‬אומר הקטיגור‮, ‬וממשיך‮: ”‬אין בו שום דבר אנושי‮, ‬אף אחת מכל אותן התכונות המוסריות המצויינות באנשים נורמליים אין לה מקום במנטאליות שלו‮… ‬אין לו מקום בחברה שהוא מפר את עקרונותיה היסודיים בלי שום מוסר כליות‮” (”‬הזר‮” ‬עברית אהרון אמיר‮, ‬בקובץ‮ ”‬סיפורים צרפתים בני זמננו‮”, ‬עמ‮' )‬293-292‭. ‬הוא אינו מתחרט על שום דבר ממעשיו‮ (‬שכולם נעשו מתוך רגש האותנטיות‮, ‬מעבר לטוב ולרע החברתי השיגרתי וה”צבוע‮”) ‬ונידון למיתה‮. ‬בפני כומר הוידויים‮, ‬הבא לבקרו בבית הסוהר הוא מודה בגלוי שאין הוא מאמין באלוהים‮, ‬וכשהלה מבטיח לו‮, ‬שלמרות זאת יתפלל בעדו‮, ‬הוא מטיח בפניו דברי עלבון קשים‮, ‬ואומר לו‮, ‬בין היתר‮, ”‬שאף אחת מהאמיתות הודאיות שלו אינה שוה חוט אחד משערת אשה‮” (‬שם‮, ‬302‮). ‬גולומב קובע‮: ”‬לא על רצח‮, ‬שפל ככל שיהיה‮, ‬נענש מרסו‮, ‬אלא על כנותו המוחלטת‮, ‬שמאפילה על ה'הגונים‮' ‬שבאזרחים‮ '‬יראי השמיים‮' ‬שבקהילה ועל עמדת המרד שלו נגד אושיות המיתוס החברתי‮” (‬264‮).‬ כבר במעשה הרצח‮, ‬אותו מרסו‮ ”‬האותנטי‮” ‬מרשה לעצמו לבצע‮, ‬מרומזת סכנת הניהיליזם‮, ‬האורבת לאידאל האותנטיות‮. ‬אך ענין זה באי לביטוי מובהק ב”גיבור כפירה‮” ‬אחר של קאמי‮, ‬הוא הקיסר הרומי קליגולה‮, ‬שדמותו המפלצתית משמשת דוגמה ומשל לאותנטיות האגואיסטית‮, ‬המנותקת מכל התחשבות בזולת ובטובתו של הקהילה‮, ‬בה חיה האישיות האותנטית‮. ‬עם כל הערצתו את ערך האותנטיות קאמי מודע‮, ‬ש”רק במסגרת הקהיליה האנושית‮ - ‬אומנם אגב התנגשות עמה והתרסה כלפיה‮, ‬אך לא נגד‮ - ‬עשויה האותנטיות ליהפך לאידאל ממשי בר-קיימא‮” ‬‭(‬272‭). ‬אך‮, ‬למרבה הצער‮, ‬אין קאמי מדריך אותנו איך נוכל להבחין בין אותנטיות חיובית ושלילית‮. ‬המסוכן הוא‮, ‬שעם קו המחשבה של ערך האותנטיות‮ (‬הנכון כשהו לעצמו‮) ‬אפשר בקלות להתפס ל”מרד שלילי‮”, ‬המודגם בעיקר בדמותו של קליגולה‮. ‬ עם בעיה זו מתמודד גולומב בפרק הסיום של ספרו‮ ”‬אותנטיות ומוסר‮”. ‬הוא מודע היטב לחומרתה‮, ‬ביחוד באשר טיבו של אידאל האותנטיות‮ - ‬בהיותו פתוס אישי‮ - ‬אינו מאפשר להגדירו במדויק ולקבוע לו מתכון‮, ‬השוה לכל נפש‮. ‬הוא אמר‮: ‬‭"‬חיפוש אמיתי אחרי האותנטיות דומה למשחק באש‮. ‬המחפש‮, ‬אפשר שהאש תזקק אותו והוא יהפך ליחיד אמיתי‮, ‬אך הוא עלול גם להשרף בה‮” (‬294‮). ‬גם רוב הדמויות האותנטיות‮, ‬המועלות ביצירותיהם הספרותיות-פילוסופיות של ההוגים המתיחסים לנושא‮, ‬הנן פרובלמתיות וביניהן גם שליליות ממש‮. ‬יש בזה‮, ‬ללא ספק‮, ‬רמז לכך‮, ‬שעם כל הסתירה בין אתוס חברתי ואותנטיות אישית‮, ‬אין כל אפשרות לנתק את אידאל האותנטיות החיובית מרקע חברתי‮. ‬גולומב אף מדגיש את חשיבותה וערכה המיוחדת של השאיפה לאותנטיות אישית‮ (‬חיובית‮) ‬בעולמנו‮, ‬בו לא רק אלוהים‮ ”‬מת‮”, ‬אלא הולכים ושוקעים גם האידאלים החברתיים‮ - ‬רציונליזם‮, ‬ליברליזם‮, ‬סוציאליזם‮, ‬קומוניזם ועוד‮ (‬כפי שכבר ציינו‮) - ‬שהחזיקו עד כה את המורל החברתי‮. ‬ולא זו אף זו‮: ‬אידאל האותנטיות חשוב גם כקורקטיב נוכח ה”מודרנה‮” ‬התקשורתית והטכנולוגית‮, ‬המביאה להשווייה‮, ‬לרידוד ולניכור מעצמנו‮, ‬להפיכתנו ל‮- ‬Man‮ ‬נוסח היידגר‮. ‬ בסוף ספרו מציע גולומב פתרון מקורי‮ - ‬אותו הוא מציין כ”משאת נפשו‮” - ‬להפיכת האותנטיות לתופעה חברתית תוך התגברותו על הסתירה האפריורית בין‮ ‬‭"‬אותנטיות‮” ‬ל”חברתיות‮”. ‬את הפתרון הוא מבטא בצורת‮ ”‬משל התזמורת‮”, ‬בה כל מנגן ינגן באופן חושפי את המנגינה האישית שלו‮, ‬מבלי להשתיק את מנגינתו האישי ת של זולתו‮. ‬גולומב מניח‮ - ‬לדעתי כ‮- ‬wishful thinking‮ - ‬שמוסיקה כזו תשמע רק ל”מאזין מבחוץ‮” ‬כקקופוניה‮, ‬אך‮ ”‬בשביל המנגנים עצמם‮ [‬כלומר לבני החברה כולם‮] ‬לכל נעימה תהיה משמעות‮”. ‬הוא רואה רק‮ ”‬סייג אחד בלבד שיעמוד לפני התזמורת הזאת‮: ‬ששום מנגינה לא תחריש את מנגינותיהם של האחרים בתזמורת אותנטית זו ולא תשתלט עליהן‮” (‬299‮). ‬הנמשל ברור‮, ‬אך הפתרון המוצע לקוי ב”הנחת המבוקש‮”: ‬התאום בין האותנטיות והחברתיו‮. ‬בלשון המשל של גולומב אולי אפשר לומר‮, ‬ש”תזמורתו‮” ‬תשמיע קקופוניה לכל‭. ‬באופן כזה הגאולה‮, ‬שהציג גולומב בתחילת ספרו‮: ”‬האם האותנטיות יכולה לההפך לנורמה אתית ממשית‮” (‬17‮) ‬נשארת ללא תשובה מספקת‮.‬ בנספח לספרו גולוב שואל‮ ”‬היש משמעות לשאלה‮: ‬מיהו ישראלי אותנטי‮?” ‬על שאלה זו הוא עונה בשלילה מתוך הנימוק שאין בכלל קשר בין שאלה לאומית כלשהי ובין שאלת האותנטיות האישית‮. ‬לדעתי אין הוא צודק‮, ‬אך כל ויכוח בנידון עומד מחוץ לתחום הסקירה על ספרו‮. ‬