יהודה לייב גורדון (1830-1892), על אף חייו הקשים, והרדיפות שנרדף בידי הממסד הדתי והקהילתי היהודי, היה מאותם משוררים בני מזל, שזכו לפרסום ולתהילה בעודם בחיים. הוא הוכתר בכתר המשורר העברי הגדול ביותר בדורותיו, ואחד הגדולים בשירת ישראל בכל הזמנים, לא רחוק מיהודה הלוי. כל שיריו יצאו לאור במחצית היובל לשירתו, אירוע נדיר באותם ימים. מחצית המאה לאחר מותו עדיין נחשב לאחד מגדולי השירה העברית, או לפחות אחד מחשוביה, אבל אחר כך ירדה ההערכה ליצירתו, כמעט עד לביטול גמור, גם מהבחינה האסתטית, אבל בעיקר בגלל נטייתו האובססיבית לרטוריקה ולהרצאת דברים. שירתו היא הגותית, אידיאולוגית, אבל רגישותה השירית אינה מספקת. לאחרונה אנו עדים לניסיונות זהירים לריהביליטציה של שירת יל"ג, בביקורת ובמחקר האקדמי.
יל"ג היה לוחם נמרץ ומר נגד הממסד הרבני, אותו האשים בכל בעיותיהם של היהודים ושל הקהילות היהודיות. על פי האידיאולוגיה המשכילית, הוא חשב שהיהודים צריכים ללמוד לדבר רוסית, להתמזג בחברה הרוסית ובכלכלתה, ולעסוק בעבודות פרודוקטיביות. כך, למשל, תמך בהתיישבות יהודית חקלאית בדרום רוסיה. הוא תבע שילדי היהודים ילמדו בבתי ספר מתוקנים, ולא בחדר ובישיבה, ואף השתתף בהקמתם של בתי ספר כאלה. עם זאת לא הטיף להתבוללות שיש עמה אבדן הזהות היהודית. הוא עצמו היה איש דתי, וסבר שהיהודים חייבים לשמור על צביונם היהודי הדתי והלאומי, אמנם בלא הממסד הרבני, ועם תיקונים מתאימים בדת ובמסורת, בתוך המסגרת הכללית של האימפריה הרוסית. ידיעתו את השפה העברית היתה עמוקה ורחבה מאוד, ועשה בה שימוש מופלא ביצירתו. הוא חשב שהשפה העברית חייבת להיות לשונם העיקרית של היהודים, לבד מהשימוש היום יומי ברוסית. הרעיונות שביטא במאמריו ובשיריו לא היו מקוריים או חדשניים, אבל יל"ג נתן להם תנופה מיליטאנטית רבה במאבקה של ההשכלה נגד הממסד הדתי.
התנ"ך ולא התלמוד­ יצירתה  העיקרית של התרבות היהודית
עיקר כוחה של שירת יל"ג היה בתחום האפיקה. בראשית דרכו היה משורר רומנטי, שהושפע מיצירתם של משוררי ההשכלה אד"ם הכהן ומיכ"ל, אבל גם מנקראסוב, שילר וביירון. שיריו הראשונים היו אידיליות רומנטיות על נושאים מקראיים, "אהבת דוד ומיכל" ו"אסנת בת פוטיפרע". בשירה האידילית הארוכה "דוד וברזילי" הטיף לחיי עמל שלווים בחיק הטבע בנוסח רוסו. בפואמות היסטוריות, שהופיעו מאוחר יותר, העלה גם נושאים טראגיים, כמו סופם של הקנאים במלחמתם ברומאים ("בין שיני אריות"., גורל מגורשי ספרד ("במצולות ים"., ובלדה המבוססת על סיפורם של חנה ושבעת בניה ("האשה וילדיה".. מאוחר יותר קיבלה שירתו כיוון "ריאליסטי" ועסקה בנושאים אקטואליים, במיוחד בבעיותיו של הפרט היהודי בעימות עם ההלכה וההנהגה הדתית. בפואמות כמו "קוצו של יוד", "שומרת יבם", "ושמחת בחגך" ואחרות, ביקר יל"ג את הממסד הקהילתי ואת אורח החיים המסורתי, ואף בהלכה עצמה ובצדקתה הטיל ספקות קשים. בערוב ימיו כתב את הפואמה המקראית "צדקיהו בבית הפקודות", שמעלה את הקונפליקט המקראי  שבין הנביא למלך, לדרגה של קונפליקט קיומי בהיסטוריה של העם היהודי, בכל תקופותיה.
זיקתו של יל"ג לספרות המקראית וללשונה נגזרת, קודם כל, מיחסה המיוחד של תנועת ההשכלה לתנ"ך. ההשכלה, כידוע, ראתה בתנ"ך את יצירתה העיקרית של התרבות היהודית, בניגוד לתפיסה הדתית שנתנה מקום זה לתלמוד הבבלי. תנועת ההשכלה אימצה את לשון המקרא כלשון נורמטיבית בהבעה הספרותית שלה, והצביעה על "מוסר הנביאים" כעל ייעודו של העם היהודי ותכלית קיומו בין העמים. יל"ג כתב את שיריו בלשון מקראית עשירה ומדוייקת, אבל כשחש בצורך הבלתי נמנע לפרוץ את גבולותיה של לשון זו, במיוחד בשירה ה"ריאליסטית" שלו, לא נמנע משימוש בלשון משנאית, בארמיזמים ולעתים גם באידישיזמים, והקדים בכך את מנדלי מוכר ספרים, "יוצר הנוסח" של ספרות התחייה. יל"ג העריץ את לשון הנביאים ועשה בה שימוש רב, אבל הכיר בגבולותיה, ותרם לחיוניותה של השפה, להרחבתה והגמשתה.
כאמור, נושאים מקראיים העסיקו את יצירתו בראשיתה. ההתמכרות ללשון המקרא הביאה את סופרי ההשכלה ומשורריה לשימוש רב בנושאים מקראיים, בהם: "שירי תפארת" של נפתלי הרץ וייזל, הפואמות של מיכ"ל, הרומנים "אהבת ציון" ו"אשמת שומרון" של אברהם מאפו. רק בשנות החמישים של המאה הי"ט החלו המשכילים להיענות למציאות זמנם, כפי שראו אותה על פי תפיסתם והבנתם. זו היתה גם דרכו של יל"ג, במיוחד באידיליות המוקדמות שלו. אבל לקראת שנות השמונים הבין יל"ג שהקונפליקט שבין קיום ממלכתי ארצי לבין התביעה הנבואית ל"ממלכת כהנים וגוי קדוש", הוא הקונפליקט המהותי המונח ביסודה של היהדות, בגללו ראתה היהדות את יסוד קיומה בגלות, ואת הגאולה הארצית כחזון אוטופי לאחרית הימים. רעיון היסטוריוסופי זה מביע יל"ג בפואמה המקראית שלו "צדקיהו בבית הפקודות".
אך שווא יאמרו כי יש אלוה
השיר ערוך כמונולוג דרמאטי, מונודראמה, המושמע מפי המלך צדקיהו, לאחר שנלכד בידי הכשדים, "את בניו שחטו לעיניו ואת עיני צדקיהו עיוור, ויאסרהו בנחושתיים ויביאהו בבל" (מלכים ב כה 7.. דברי צדקיהו נפתחים בתלונה על מר גורלו, ובהטחת דברים כנגד אלהים:
 אך שווא אפוא יאמרו כי יש אלוה
 שדי, תקיף מכל, שופט גבוה!
 איה משפטו? למה לא יעשנו
 עתה, כבלע רשע צדיק ממנו?
 או אולי עשה בי משפט הפעם
 ובידו ששך הוא מטה הזעם?
 אך מה אוון פעלתי? מה פשעתי?
 "יען לפני ירמיהו לא נכנעתי?!"
צדקיהו איננו מקבל על עצמו אשמה כלשהי, שבגינה היו הוא ועמו ראויים לעונש הנורא שניחת עליהם בזעמו של האל. אכן, הוא לא ציית לנביא ירמיהו שתבע כניעה, "בושת, עבדות, משמעת" למלך בבל ("ששך", עפ"י ירמיהו כה 25, נא 41., ואילו הוא ביקש לתת לעמו חרות וכבוד. אבל גם אם חטא צדקיהו, בניו מה חטאו, ולמה זה הומתו בניגוד למצוות התורה, לפיה "בנים לא יומתו על אבות" (דברים כד 16..
יל"ג יוצא כנגד תורת הנביאים על פי ירמיהו, בניגוד גמור לתפיסת ההשכלה, לפיה עיקרה של היהדות הוא בתורת הנביאים. מול תביעתו של הנביא "לבלתי הביא משא ביום השבת" (ירמיהו יז., הוא מציג את צרכי העיר הנצורה, הנאבקת על קיומה, ואיננו מבין כיצד שמירת שבת עשויה להגן עליה: "איכה ישבה העיר ההיא לעולם לו ביום השבת משא לא נשאנו?" יותר מזה, הרעיון הנבואי שמתאר את העם כולו לומדי תורה ובני נביאים, "ממלכת כוהנים וגוי קדוש" (שמות יט 6. צופן אסון כבד: "גוי כזה לא יצלח לעשות ממשלה, חרוב יחרב ויהי למעי מפלה"
יל"ג מרחיק לכת, ובנוסח ניטשיאני שם בפי צדקיהו דברי לעג על חזון אחרית הימים, הנעלה והנשגב שבמסורת הנבואה:
 וכתתו את לעט, למזמרות מזמרות,
 קרדום ומורג לנבלים וכינורות
 ולדברי חכמים דרבנות ומסמרות;
 הגיבורים יתפשטו מגינים וקשתות
 ועטו מגילות כולם ובמותניהם קסתות
אחרי שהחרבות יכותתו לאתים והחניתות למזמרות (ישעיהו ב 4., יעשו מהאתים עטים, ומהמזמרות (מ בפתח., יעשו כלי נגינה, מזמרות (ז בפתח., וכך כלי עבודה אחרים, קרדום, מורג, ודרבנות, המשמשים לעבודת השדה, ואף מסמרות לבנין יהיו ל"דברי חכמים", עיבוד חופשי לפסוק "דברי חכמים כדרבנות וכמשמרות נטועים" (קהלת יב 11.. וכך גם הגיבורים יחליפו את כלי זינם בכלי כתיבה ­ קשת לקסת סופרים. הרוח תשלוט בכל, אבל אם כן 
 היהיה גוי כזה תחת שמים?
 כי יהיה, היעמוד יום או יומיים?
 מי יניר נירו, מי לו ילחם?
 וביום צר ומצוקה מי לו ילחם? ­ ­ ­
 אתה האל עת עם זו לך יצרת,
 אם יצרתו לגוי קדוש מחזיק בפלך ­
 למה ציווית לשום עליו מלך?
ככתוב: "שום תשים עליך מלך" (דברים יז 15.. "מחזיק בפלך" מכוון לנדודי העם בגלות.
הבעיה לפי יל"ג היא היסטורית. הניגוד בין "ממלכת כהנים וגוי קדוש" לצרכים הארציים של מדינה ארצית והמאבק ביניהם עובר לאורך תולדותיו של עם ישראל מראשיתו, כך היה המעשה במלך שאול שלא אבה להכנע לתכתיביו של שמואל הנביא, שהיו עשויים להמיט אסון כבד על העם במלחמתו בפלישתים. נוסף על כך ספג המלך שאול עלבונות מפי הנביא לפני כל העם, שלא לפי כבודו של מלך, אף על פי שהאשם לא היה במלך כי אם בנביא, שלא בא למועד לזבח השלמים (שמואל א טו., וכל העניין לא היה אלא תואנה ביד הנביא להסיר את המלך, שלא סר למשמעתו:
 ככה כל חוזה, כל נביא, איש בשעתו,
 יגע להטות את מלכו אל משמעתו;
 את מצא את שאול מצא גם אותי
 מאת החוזה הזה הענתותי,
 ימצא כל ראש וקצין בבני עמנו
 עד סוף הדורות, עד אחרית ימינו.
בעייתו של צדקיהו לפיכך היא בעייה היסטורית, המונחת בבסיס קיומו של העם היהודי. המשורר, בעיניו של צדקיהו, אכן רואה את הדברים למרחוק, במבט מטא­היסטורי, ומתאר לנו איך ייראו הדברים כשחזון הנביאים אמנם יתגשם באחרית הימים:
 הוי רואה אני באחרית הימים
 דברי בן­חלקיהו ביהודה קמים:
 הברית תקום, הממשלה נהרסת,
 ומקום שבט מושלים תירש הקסת;
 כל העם לימודים ויודעי ספר,
 אך דכים ונמקים כעפר ואפר
המשורר מכוון כמובן לקהילות היהודיות בימיו. כל העם לומדי תורה וכלי קודש, אבל אין ממשל ארצי, והעם לפיכך שקוע בעוני מנוול. השיר מסתיים בצפייה פסימית של המלך העיוור והערירי למוות הגואל.
הדברים אשר השיר במר נפשו מטיח כלפי מעלה
"צדקיהו בבית הפקודות" נכתב, לפי הרשום בשוליו, בבית האסורים ("מצודת ליטא"., שם היה יל"ג נתון, לדעתו, בעקבות הלשנה של חסידי חב"ד. בניסן­אב תרל"ט (1879., שנים מעטות מאוד לפני קריסתה של תנועת ההשכלה בעקבות "הסופות בנגב", הפוגרומים שנערכו ביהודי דרום רוסיה ב-1881. מעניין, שיל"ג חשש מעט מעוצמת הביקורת שהטיח בשירו כלפי הנביא ושולחו, וביקש לרכך את הדברים בהערה של הסתייגות:
אלמלא הייתי כותב ללועזים בלעז, לא היה שירי זה צריך להקדמה כל עיקר, לפי שטעמו ונימוקו הוא דבר הלמד מעניינו, וכל היודע פרק בשיר הוא ידע ויבין כי לא יוכל המשורר לשום בפי נושאי שיריו בלתי אם דברים המתאימים לתכונת נפשם ולתנאי החיים אשר הם חיים בם; עכשיו כשאני כותב עברית לעברים ­ לקוראים אניני הדעת שנפשם היפה סולדת אפילו בפושרין מן הפושרין, צריך אני להטעים ולהמתיק מעט מרירות הדברים אשר נושא השיר במר נפשו מטיח כלפי מעלה
יל"ג, סולל דרכה של התנועה הלאומית הציונית
כאמור, הטחת הדברים כלפי מעלה אינם משל המשורר. צדקיהו הוא המטיח דברים במר נפשו, והמשורר אינו אלא פה לנושא שירו. לפיכך אל להם ל"אניני הדעת", הסולדים מכל דברי ביקורת כנגד הדת ונושאיה, להטיל אשם במשורר, שעיצב את גיבורו על פי המסופר במקרא ובמדרשים, והתאים את דבריו למצבו הנורא.
קשה לתאר שיל"ג לא הבחין במימד הקיומי של הקונפליקט המתואר במונודראמה שלו. הוא מתאר קונפליקט זה במימדים מטא­היסטוריים במפורש, כפי שראינו, אבל גם מדגיש היטב את היעדרה של האפשרות לפשרה בין התביעה הדתית לבין הקיום הממלכתי. הממלכה איננה אפשרית על פי דרכו של הנביא, והאידיאל הנבואי יביא בהתגשמותו את העם להרס גמור. נראה שיל"ג היטיב להבין גם, שקונפליקט לא פתיר זה גרם לעם היהודי, שיבחר בגלות כאפשרות נוחה יותר לקיום דתי ולהגשמת האידיאלים הדתיים, ונמנע לפיכך מקיום ממלכתי ארצי מאז סוף ימי הבית השני. היתה זו התקופה בה התגבשה הדת היהודית כדת אוניברסאלית אכסטריטוריאלית, גם אם מוגבלת למה שנקרא "העם היהודי". תפיסתו של יל"ג את מהות הקיום היהודי היתה תפיסה לאומית ביסודה, בניגוד לתפיסה הדתית של ההשכלה הגרמנית. הוא ראה את העם היהודי במסגרת אוטונומיה תרבותית כאחד מעמיה הרבים של האימפריה הרוסית. בכך הקדים את ה"בונד" ואת האוטונומיזם מיסודו של שמעון דובנוב, ואולי גם אוטונומיה טריטוריאלית. להגשמתה של תפיסתו היה צורך דחוף בתיקונים בדת, במיוחד בכל מה שקשור בחזון המשיחי, שגרם ליהודים להתבדל מכל העמים ולחיות בתוכם כזרים, כ"מיעוט לאומי". נדרשו שינויים מרחיקי לכת באורחות החיים של העם היהודי, בעיסוקיו, בלשונות שבפיו, ובעיקר בחינוך הילדים. בכל אלה סלל יל"ג את דרכה של התנועה הלאומית, הציונות, שניצניה כבר נראו בארץ באותם ימים. 
ההשכלה של מזרח אירופה, במיוחד זו שיל"ג נתן לה ביטוי רחב בשירתו, היתה נקודת מפנה עיקרית בתולדות העם היהודי בזמן החדש. היא היתה זו שעיצבה את דמותה של היהדות כמהות פלורליסטית, כפי שהיא ידועה לנו היום. הרעיון האוטונומי של ההשכלה אומץ בידי התנועות הסוציאליסטיות היהודיות, רעיון ה"הבראה הלאומית" בדרך של עיסוק בעבודות יצרניות היה לאבן פינה בהגות הציונית, כמו גם רעיון תחייתה של השפה העברית. התנועות הרפורמית והקונסרבטיבית הגשימו את תביעת ההשכלה לתיקונים בדת. ההתבוללות היהודית, שעיקרה במעורבותם של יהודים בחברה הלא יהודית שבארצות מושבם, אבל ללא ויתור על הזהות היהודית, היא הגשמה מלאה של החזון המשכילי. אפילו האורתודוקסיה היהודית נוצרה כתגובה חרדית לתנועת ההשכלה, ולא הייתה קיימת כלל לפני כן.
מזה שנים רבות רווחת הדעה שאין ליל"ג ולספרות ההשכלה מה לומר לנו היום. נראה שיש לבדוק דעה זו מחדש.