סקרי דעת קהל שנערכו לאחרונה, מלמדים על כך שרובם הגדול של האזרחים בישראל מעריכים כי מכל השסעים המפלגים את החברה שלנו, החמור והמסוכן ביותר הוא זה שבין הדתיים לחילוניים.
בין השאלות המטרידות בהקשר זה בולטות שתיים:
הראשונה -  כיצד לבלום את הגל העכור של הקנאות הדתית והפונדמנטליזם, התובע מונופול דתי-חרדי על היהדות ופועל להחזרה בתשובה?
והשניה - כיצד למנוע ניכור מצד חלקים שונים בציבור החילוני בכלל ובקרב הדור הצעיר במיוחד, כלפי המורשת היהודית?
דבריו של פרופ' יוסף דן בטכס חלוקת פרס ישראל השנה, מבטאים כראוי את התפיסה המונחת ביסוד הקמת המכללה.
כבוד הנשיא, יו"ר הכנסת, אדוני ראש הממשלה, סגן ראש הממשלה ושר החינוך והתרבות, נשיא בית המשפט העליון, ראש העיריה, חברי ועדת השופטים במקצועות השונים !
אני מבקש להודות לכולם על הכבוד שזיכו אותנו בו, וביותר על הרוח הנדיבה שבה ניסחו את חוות הדעת ששמעתם, וכדי לאזן במקצת את התמונה, לפחות כלפי עצמי, הרשו לי לומר מילים אחדות על דבר שאינני מבין ואינני יודע. 
אחת התוצאות הבולטות ביותר של הקמתה של מדינת ישראל ושגשוגה, היא
ההתפשטות וההתבססות, בעשרות השנים האחרונות, של ידיעת היהדות, חקר היהדות והיחס ליהדות בארצות העולם. בודאי בין יהודים, אבל לא פחות מכך גם בין לא יהודים. יש היום מאות אוניברסיטאות בעולם, שמדעי היהדות נלמדים בהן במסירות וביסודיות. התלמידים שלומדים שם, רובם אינם יהודים, אבל רבים מהם יהודים. חוקרים מפרסמים ספרים, מעמיקים דעת בחקר היהדות על כל שלוחותיה, וכך  הם משקפים מצב שהיה נכון אצלנו, בארצנו, לפני ימות דור.
כאשר הוקמה המדינה, בראשית ימיה, כשאני התחלתי ללמוד מדעי היהדות, לא היה שום הבדל בין חילוני, דתי וחרדי ביחס ליהדות ובהבנה הגמורה שהיהדות היא דבר מגוון, מורכב, רב-אנפין, מתפתח, משתנה מדור לדור. בדבר זה אין היום ספק בשום מקום בעולם הרוכש דעת כלפי ישראל. 
בשנים האחרונות, במחצית הדור האחרונה, משתנים פני הדברים; כאן, לא שם. כל דבר הקשור ביהדות מזוהה היום עם החרדיות. בכוחם של החילוניים שבינינו, שאני נמנה עמם, לשנות זאת. אבל אנו החילוניים נותנים לכך לגיטימציה ככל שאנחנו מזהים והולכים יותר ויותר כל דבר שהוא יהודי במקצת ובריחוק, עם החרדיות, ונותנים לגיטימציה לטענה, שאך ורק החרדיות הקיצונית מייצגת את היהדות, ולא נתנו, במשך שנות קיומה של המדינה, לגיטימציה לשום דרך ביניים, ושחקנו, על ידי דרכינו שלנו, את כל גווני הביניים של היהדות כתרבות.
ומה עשינו בכך? התרבות המערבית שאנחנו מבקשים להשתלב בתוכה היא תרבות מגוונת, שמקבלת אל תוכה את מי שבא אליה עם שורשיו, האיריים, הפינלנדיים או האיסלנדיים, או החלק הזה או האחר של ארצות הברית. התרבות המערבית היא פסיפס של תרבויות הנושאות את עצמן בגאון. היא איננה מקבלת את מי שבא ובלבו משטמה כלפי עצמו וכלפי שורשיו. אנחנו נותנים את תעודת הזהות העצמית שלנו בידי יריבים שדרכם אינה נראית לנו, ואנחנו חושבים שנוכל לבוא בידיים ריקות אל העולם המערבי. זה לא קורה. העולם המערבי איננו מקבל את מי שאיננו מקבל בעצמו את שורשיו שלו.

מדוע החילוניים בישראל הולכים בדרך מוזרה זו? מדוע יוצאים יותר ספרים במדעי היהדות בחוץ לארץ מאשר בארץ? מדוע יש בשנים האחרונות יותר חוקרים במדעי היהדות בחוץ לארץ מאשר בארץ? אינני יודע את התשובה לכך.

אדוני השר, אם מישהו ימצא את התשובה, אמליץ בפניך להעניק לו את אחד מפרסי ישראל הבאים. תודה רבה לכולכם.