בחירה בהומאניזם עכשיו מאת עזרא אוריון

בשאלה 'באיזו מידה מכתיבה תפיסת סובב כלשהי בחירה בערכים כלשהם', חרשו ראשונים ואחרונים, והיא עדיין מוטלת כבקע לרוחב הדרך...
ישעיהו לייבוביץ: "אין יחס של שייכות, או של תלות הדדית, בין ההכרה המדעית ובין ההכרעה הערכית...אין ביניהם לא מגע ולא עימות. אין ההכרה המדעית מבססת ערכים, עולם הערכים אוטונומי הוא, אינו יונק מןהדמע ואינו זקוק לו...אם נאמר לאדם: הנה אתה יודע כל מה שהביא לסיטואציה זו...החל מבריאת העולם, דרך התפתחות המין האנושי, האבולוציה, ההיסטוריה...והביוגרפיה שלך במסגרת זו...כל הידע הזה לא יקבע מה יעשה האדם באותה סיטואציה...¹ ולעומתו קונרד לונרץ: "בעידן שבו נתפשטה האופנה לראות את המדע כמפעל שבמהותו הוא אדיש לערכים, טבעי הדבר שהמדען יחוש באילוץ לתבוע מעצמו עמדה ללא ערכים... אני סבור שזוהי הטעיה עצמית..."^2.
לכאורה, לא רק שהמודעות לאינסופיות המרחב והזמן אדישה לבחירה בהומאניזם, לא רק ידיעת גיאולוגיה או אבולוציה אדישה להומאניזם, אלא גם ידיעת הארכאולוגיה – התנ"ך – ההיסטוריה של עם ישראל – של התאבדות מצדה – מרד בר-כוכבא – שואת יהדות אירופה – אדישה לבחירה בו. מתוך אותה ממשות, מתוך אותה היסטוריה, הופקו כל דלתות 'הלקחים', הדתות, האידיאולוגיות ותפיסות העולם הנאבקות זו בזו כאן ועכשיו – לא מוצע כאן לערפל את הבקע, המפריד בין הציפיה, המעוגנת בנו כה עמוק, שהפנמת לקחי ההיסטוריה תחולל את עילויו של האדם – לבין ההכרה כי כל לקחיה במשפחת העמים לא יוכלו להטיל את הגשר על-פני שבר החוצה כאן את התהליך לרוחבו...אין סיכוי לגישור.
שום אדם הבוחר בערכי דרך חייו, לא מכיל את כל 'הידיעה המדעית' אלא יוצר לעצמו את תבנית 'המציאות' מבעד למנסרות תיווך של בני גילו, תקשורת המונים, הורים, מחנכים, ספרות, שיחות – תבנית 'המציאות' שלו איננה כלל 'ההכרה המדעית', או ההיסטורית – אלא מבחר שבוררת, עורכת, ומגישה לו החברה, התקשורת, הקהילה המדעית – הנקלט על-ידו רגע-רגע לכדי פסיפס כתבי, בלתי לכיד – הגשת אינפורמציות מונולויטיות, חד-היבטיות, סמכותיות, אקסיומטיות וסטראוטיפיות – תורמת לגיבוש תפיסת הסובב כזירה המקוטבת בין 'אמיתי' ל'שקרי', בין 'בני-אור' ובני חושך', כאשר מצבים של ספק – של 'רשומון' – נחרצים על-ידי סמכות פונדמנטליסטית.
לעומתה תורמות גישה והגשה פתוחות, פלורליסטיות, רב-היבטיות של המציאות לתפיסת סובב קשובה, רגישה, סובלנית, רב-שיחית, אשר בה מזהה יחיד אוטונומי, סקרני, גם איזורים של אי-ודאות – זוהי תרומה לאני פתוח-פרוז-המזהה את עצמו בזולתו – יחיד ויחד; בעל מוכנות לקשב אל הסביכות והרב-פניות המורכבת-לעילא של הסובב – האנושי – לא רק הגשה פלורליסטית, אלא גם תהליכית, זורמת, תוך-היסטורית.
לא זיהוי עצמי של 'אתה בחרתנו' אלא של 'אני' זורים, המזוהה את מהותו בחברות האדם בחברות ארם-נהרים, בחברות ארכאיות, בנוודים השמיים, בנהר האתני האמורי, בדלתא של עממי אברהם, המזהה את התנ"ך שלו כיצירה אנושית – כאלומה של מסורות ומקורות, הרוויה ביסודות שומריים, פיניקיים, אמוריים, כנעניים, מצריים. המזהה את מאות גורמי הקבורה על קן רקיע במרחבי הנדידה של שולי הסהר הפורה, כמתוי אבן על פסגות הרי נבו והרי סיני ואת אוהל מועד כמקדש נודים ניד, נארז ונישא על דבשות גמלים, במרחב האמורי, שמי, אברהמי (זוהי הומאניזציה של התנ"ך.
אני פתוח – המזהה את מהותו בדלתא של נהרות אדם.
היותך בתוככי משפחת האדם, משפחת העמים, פלג בנער האנושי, המותמר והולך תוך כדי שטפו, באלומת-אלומות-תהליכי אדם, הגשה פלורליסטית כזו, יכולה להיות תרומתו של חינוך פתוח, סביבתי, הוליסטי, בגזרה זו יש סיכוי 'להטיל את הגשר' לעבר בחירה בנתיב הומאניסט.
אך כדי שזו אמנם תתרחש, דרוש כוח פנימי נוסף, דרוש רגש עומק עלו, קיומי, הנוהר מתוך תוכו של היחיד, כדי שרגש זה יוכל להתפתח, אכן מוצע אותו אקלים רוחני, פלורליסטי, והסיכוי הוא שסינתזה בין שניהם תביא לבחירה זו.
קביעה אקסיומטית כי האנושי הוא ארך, היא הצהרת הזהות של ההומאניזם. אתה מזהה את האדם כישות נושאת משמעות על ציר הזמן, את עצמך, את זולת, את היחיד האנושי הגלובלי.
קמאי: "הריני מסוגל להבין רק במושגים אנושיים"⁴

היידגר מאפיין את מצבו של היחיד בתוך העולם ובתוך הזמן: Ihood, temporality, with-in-timeness. הוא מבחין בין מצב של מושלכות, של היזרקות סטיכית – Throwness – בזרם הנסיבות, לבין חתירה רצונית, מודעת, לעבר מימוש יעודך האותנטי. את המצב הסטיכי הוא מגדיר כ – Tobe, ואת מצב המימוש האישי כ – To exist.
ויקטור פראנקל מזהה את האדם כיצור "ששאיפתו היא להגשים פשר ולממש ערכים, ולא רק להסתגל ולהתאים עצמו לחברה ולסביבה...בריאות הנפש מבוססת על מידת-מה של מתח בין הקים לבין המן-הראוי שיהיה...".

ההנחה שמה שצריך האדם הוא מצב של"הומאוסטאסיס" מוטעה לחלוטין. לא העדר-מתח דרוש לאדם, אלא שאיפה ומאבק למטרה הראויה לו. ערכים אינם מניעים אדם, אין הם דוחפים אותו, אלא מושכים. השאיפה לפשר היא כוח-מניע ראשוני באדם; בניגוד לשאיפה לעונג (פרויד), או לשאיפה לכוח (אדלר), היא משהו אותנטי באדם עצמו⁶.
מהמושג "בחירה בערכים" משתמע כעין אקט של הזדהות חד-משמעית עם 'מערכת ערכים' מסויימת, המבודדתממערכות ערכים נוגדים, המוצגותלידה לבחירה. נכון יותר לזהותה כתהליך של מיקום אישי על פני שדה ערכים ניד השורר בחברה מסויימת בתקופה כלשהי. יחידים שונים ממקמים עצמם, מנווטים עצמם, באורח שונה על פני שדה ערכים נע זה, שיש בו קצוות ויש בו מרחבי מפגש בין מוקדי כוח ערכיים.
מיקום ניד זה על פני השדה הערכי הוא שקול החותר בין קוטב האגו, העצמי, היחודי, החד-פעמי. קוטב ההשתיכות למשפחה, לשבט, למעמד, לעם. וקטוב סולידאריות אוניברסאלית עם משפחת האדם, עם מין האדם.
משמעותו של ההיבט הזה היא שכישות ערכית אתה נע ללא הרף בשדה הכוח הניד הזה ונתון להשפעת כל אחד מן הקטבים שלו, במידות עוצמה משתנות, שדה ניד זה, מארד שדות זה, משותף לכולנו.
טלמון סבור כי "החרד לקיים את היחוד (הלאומי) מוטרד על-ידי הכמיהה לשיכות אוניברסאלית, ואילו הדבר בתכנים אוניברסאליים, מופרע על-ידי התהליה בדבר זהותו האמיתית⁷
מה הם ערכים? הם איפיונים של מציאות יעד, אשר אותה שואפים להגשים כאן, על פני כוכב הלכת הנידח הזה.
מהו מקור הערכים? מה הם מקורות השאיפה הזאת?
חוד השאלות האלה מופנה אל תוכו, אל מהותו של היחיד הנע. הן נשאלות 'תוך כדי תנועה', כאשר היחיד, התוה על עצמו, מתפקד כבר במערכת החברתית-תרבותית, לארח שעבר, תוך כדי גידולו מתוכה, תהליכי חיברות.
תהליך חישוף מקור הערכים הוא ניסיון להפריד בין ערכים שיובאו import לתוכו על-ידי המערכת החברתית-תרבותית שחיברתה אותו, לבין מקור-אישי-חד-פעמי-אותנטי-פנימי ייחודי לו. ברור שראשיתה של קליטת והטמעת ערכי המערכת, חלה כבר בשנות חייו הראשונות של היחיד, שלב מעורפל מכדי שניתן יהיה לאתר בתוכו את פרטיו. 'משקעי' אותה תקופה הם, לכן, הקשים ביותר לזיהוי, איתור והפרדה. בשלב מאוחר יותר בחייו של היחיד, משולבים כבר תהליכי קליטתו והספיגתו את ערכי המערכת המיובאים, בתהליכי התבגרות אישיותו, הכרתו וכושר השיפוט שלו. בתהליך זה הוא נחשף גם להשפעותיהן של מערכות ערכים אחרות, ודרך 'שער השיפור' שלו עוברות, נבחנות ונשפטות לקליטה או לדחייה חלופות ערכיות, הסותרות לא פעם זו את זו. משקעים מאוחרים אלה מתרבדים על-גבי חוויות ראשית חייו, נטמעים ומסתרגים מהן כמעט לבלי הפרד. מקום הקליטה, ההטעמה והבחירה בערכים, נמצא פנימייותר, מתחת לכל אלה, וניתן לאתרו רק במעורפל, באינטואיציה של הארה רוחנית.
המחלחל בעמקי הוויתו של אחוה, של אהדה Empathy לזולתו, לחברתו, למשפחה האדם, אל מין האדם, רגש של שותפות גורל נידונים להכחדה, מעין התפשטות של האני אל דלתת הנהר האנושי, ביטויים לרגש זה עוצבו באלומות תהליכי ההכרה של חברות ותרבויות לכדי: האדם כערך, המין האנושי כערך, שוויון, חירות.
רגש זה הוא מקור העומק של ההומאניזם, אלא שכבר כאן, בעוד בוחנים את צילום המעמקים הזה – באותו תשקיף רנטגן ניד עצמו מזוהים מקורות נוספים אחרים: מיתוסים עדריים, קמאיים, שבטיים, של אבות קדומים, של שבטים ורטיטוריות קדומות.
באותו תשקיף מזוהה קרבת מקורות בין ביתוס "עם נבחר" לבין מיתוס "עם אדונים" – לא רק הומאניזם עולה מתוכנו אלא גם גזענות.
אי אפשר להרגיש את עצמך שייך למין האדם בלא להכיר בכך שחלק ממך השתתף בהשמדת יהודי אירופה, שהקמת ארכיפלג של מחנות כפיה ומות בסיבית ו'בתי חולים לחולי רוח' לאסירים פוליטיים (סולז'ניצין), שהוצאת בני אדם להורג במעדרים בדרום מזרח אסיה, שהשלכת אסירים פוליטיים ממסוקים בגובה רבה מעל ארגנטינה, שטבחת נשים וילדים בשאתילה, במעלות, במשגב-עם ובכפר קאסם (אוקטובר 1956). כל אלה ישנם בתוכך, בתוכי, בתוכנו, במבוכי העולם התחתון שבכולנו.
(לאט מאוד) אמונה שלמה במותר האדם כיום כבר לא תיתכן. "לא החיה שבאדם חוללה את שואת יהדות אירופה אלא האדם שבאדם"⁸. פני ההומאניזם כיום הם כפני ילד שהוכה מכוח רצח. רגשות ההשתייכות האלה מעורבים כיום ברגשות תסכול, דחייה ואשמה עצמית בלתי נשטפת. 'מותר האדם' הוא כיום מושג מנופץ, בצומת זו ובמרחב מרוסק זה מוצעת בחירה בהומאניזם שבור עכשיו. אף על פי כן הומאניזם⁹.
מוצעת כאן בחירה צלולה בחיוב החלקי שבאדם, לא בכולו, לא בעולם התחתון שלו אלא בסיכוי הנובע מחלק חיובי שבמהותו. בחירה בהומאינזם נקוב ככברה, שההיסטוריה עשתה בו לינץ', שוב ושוב.
אני מאמין באמונה שלמה באי-ביאת משח, ושהאדם אינו יכול להיגאל.
הומאניזם זה, בסוף המאה הזאת, איננו מאמין עוד בגאולה טוטאלית, אך הוא איי התנגדות. מתעקש, לא נכנע על-כך שהחיוב שבאדם לא נכחד, שרד, והוא למרות הכל ערך, סיכוי, הוא נאבק על האנושי המיוסר שבאדם.
מבחירה כאוב זו נובעת גישה לערך חירות. מן האידאליזציה של המשועבדים, המדוכאים והנכבשים, שרווחה חלקית במאות ה – 18-19, לא נותר כיום זכר. פני החירות כיום הם כפני אותו ילד מרוטש.
האשליה שכל מה שיש לעשות הוא להסיר מןה אדם את כבליו (רוסו) עברה סדרת תאונות מחרידות ופניה רוס-ו לבלי הכר.
מסות אדם שיצאו במאות האחרונות לחפשי ומיגרו עריצויות, הקימו עריצויות נוראות מהן, גילו ומגלות שיעורי כיעור אנושי ואכזריות שלא שוערו עד כאן. לא רק חירות עולה אל פני השטח במזרח ובמרכז-אירופה אלא גם פאמיט, שוב "על השחיטה".
לאור כל אלה, מוצע לבחור בחירות מבוקרת. באותו שקול ניד הנע ללא הרף בשדה-הכוח עריצות סוד חירות אנרכיה. בין מתן ביטוי מירבי לכל יחיד, לבין יכולת לקיים ממשל תקין כלשהו בחברה פתוחה, הנדחסת והולכת בצל פשיעה ואלימות. אין מנוס מלהפקיד את השלטון בידי בני אדם. אין כוח ואין שלטון שאיננו משחית. אין דמוקרטיה שאין בה פופוליזם עדרי, דמגוגי, חד מימדי¹⁰. אין כיום מקום לאשליות לגבי משטר כלשהו, אך מציאותה המתסכלת של דמוקרטיה עדיפה למרות הכל.
ומאותה בחירת אף על פי כן הומאניזם נובעת גישה לערך שויון. שיעורי 'קומוניזם' כה גדולים התגשמו במאה הזאת, שהאשליות על טיבו של הפרוטלריון והסימום המשיחי של 'עולם המחר', לא יתכנו עוד. תנועות 'השמאל המהפכני' כוננו במאה הזאת משטרי דיכוי שלא שוערו על ידי בניאיהן האיביים. דיקטטורות אלה הפכו את החזון המארקסי של שיוויון האדם וגויעת המדינה, לבדיחה מרירה. ולא רק אצל מילאן קונדרה, או אצל לדיסלב מניצ'קו¹¹.
הן קרסו טרגיות לעינינו.
על אף הכל שויון כערך, שוויון ערך בני אדם ועמים, מירב חופש הביטוי היוצר, חלוקה שויונית של ההכנסה הלאומית, לא שויון צר-מוחין, עד טיפת הקנאה האחרונה בזולת, לא שוויון המפתח מנגנוני חיטוט קטנוניים, אלא שויון אפשרויות אמיתי, פתוח, פלורליסטי, הכולל את ענות המעולים, לו יתר כל אחד כמירב יכולתו ויקבל כפי צרכיו, ללא זלילה, ללא Dolce Vita, ללא פושטי יד, ללא Homeless.
יותר ויותר מתבהר עד כמה מכונן כל שלטון שהוא אוליגרכיה של בעלי זכויות יתר, המביימת בכנסת, או בקונגרס, ויכוחים נוקבים על גורל האומה, מול מסכי תקשורת של חברה נאיבית.
באורח מפוכח שפוי, מכובד מגעגועים למשיחיות כלשהי, מוצע לוותר על אוטופיות 'חברת מופת' ו'עם סגולה'. אך להשתייך ללא כניעה לכוחות הפועלים למען עילוי המציאות האנושית, להשתתף בתהליכים הקיברנטיים המפרכים של חברה מתנסה ללא הרף בתהליכי ניסוי וטעיה, של שיפור עצמה, משתלבים ומסתעפים ללא הפוגה, מונחים על ידי ערכים אלה.
זוהי בחירה בחיוב החלקי, בשברי 'מותר האדם', היא איננה אקט אלא דרך, היא אף על פי הומאניזם.
בחירה הנובעת מאותן מהויות מעמקים שהן חיובם של אותו יחיד, של אותו יחד.