אתאיזם והאמונה באדם
מאת יעקב מלכין

"תפארתה של היהדות שהביאה לעולם את האמונה באל יחיד‏. ‬ולוואי ותפארתה של היהדות הישראלית תהיה שתביא לעולם גם את האמונה באדם‏. ‬מסירות הנפש שהשקענו בעבודת השם‏, ‬הבה נשקיע גם בעבודת האדם‏, ‬בקידומו‏, ‬בשגשוגו ורווחתו‏, ‬בכבודו וזכויותיו‏, בהבאת שלום בינינו לבין עצמנו ובינינו לבין אויבינו‏. ‬האם לא זהו חזון הצדק של נביאי ישראל החקוק באותיות של זהב על מגילת העצמאות של מדינת ישראל?" (חיים כהן)

ההתנגשות בין תרבויות" במאה ה-21 היא התנגשות בין אמונות הומניסטיות לא דתיות בזכויות האדם, לבין אמונות דתיות בחובת הציות למצוות מנהיגי דת אלוהית או חילונית

ההתנגשות המזעזעת את האנושות במאה ה-21 היא התנגשות בין אמונות לא דתיות, המתבטאות באורחות החיים, בתרבות ובממשל בדמוקרטיות המערביות, לבין אמונות דתיות המנחות את שלטון טוטליטארי, ומעצבות אורחות חיים וחינוך במדינות ובקהילות, עליהם השתלטו מנהיגי דתות אלוהיות ודתות חילוניות.
"אמונות דתיות"  הן אמונות במחויבות בני האדם לציות  למצוות דת דהיינו, ל”מערכת חוקים ולא דרך לאמת". מערכת חוקים זו נוצרה ונאכפת על ידי מנהיגים דתיים המדברים בשם אלוהים, או בשם המנהיג העליון של התנועה הדתית החילונית הטוטליטרית, המדבר בשם אידיאולוגיה המקודשת על ידו.
"אמונות לא דתיות" הן אמונה בריבונות האדם על חייו, בזכויות בני אדם לשוויון ולחופש בחירה של דרכם בחיים למען הטבת החיים האנושיים, והיא כרוכה באמונה בנכונות ההיפותזות המדעיות,  המתארות את היקום והטבע כעצמאיים, ובאמונה במחויבות בני האדם לכללי צדק ולחוקי הדמוקרטיה הערבים לביטחון אישי ולזכויות אדם, ואת החתירה להטבת חייו ולאושר. החתירה לאושר כמטרת החיים  עלתה אצל אריסטו בהיותה מטרת כל התנהגות אנושית,   ואצל פרויד היא ביסוד הערכים המוסריים - אמות המידה להערכה, להעדפה או לפסילה של כל התנהגות, מצווה או חוק. אמונות לא דתיות מייצגות "א­תאיזם" במובן: "לא-דת" קרי: אמונה בחופש האדם לחתור לאושרו, כשהוא חופשי ממחויבות למצוות מנהגי דת כלשהי. "החתירה לאושר" נכללה על ידי ג'פרסון ביסודות ומטרות הדמוקרטיה הראשונה בעולם,  שנפרדה מהדת וראתה בזכויות האדם ואושרו זכות עליונה על כל מצווה דתית.

אמונות לא דתיות מתבטאות באורחות חיים:
1. בהשתתפות פעילה בדמוקרטיה המפרידה דת ממדינה ורואה באדם הבוחר והנבחר ריבון ומקור הסמכות.
2. בבחירת התנהגות מוסרית המועילה לבני אדם להיטיב חייהם וליהנות מהם.
3. בחגיגת חגים ומועדים, אישיים וציבוריים בדרך שהם בוחרים בה.
4. בחיי מין ומשפחה חופשיים מאיסורים ומגבלות שבמצוות הדת.
5.  בהענקת חינוך לא דתי לילדיהם.
 

האמונות הלא דתיות בזכויות האדם כריבון על חייו, לחירותו ממצוות דת, רווחות בקרב אתיאיסטים, אגנוסטיקנם, פנתיאיסטים ודאיסטים.

המאמינים באמונה לא דתית בריבונות ובאוטונומיה של האדם,  ובמחויבותו לכללי צדק ולא למצוות מנהיגי דת, כוללים אנשים  שאינם שוללים את השימוש במושג  "אלוהים", כל עוד אין מייחסים לו ישות פרסונאלית, המצווה על  חייהם האישיים והציבוריים. עימם נמנים: פנתיאיסטים, אגנוסטיקנים ודאיסטים. 
 
- דאיסטים כאפיקורוס ווולטר, מאמינים בקיומם האפשרי של אלים, בניתוקם מהמציאות האנושית  וממעורבות בחייה ­ כמו האלוהים באפילוג של ספר "איוב",  או האלים בסיפורי אפיקורוס על האלים המושלמים, המצויים בין העולמות ומעוניינים רק בעצמם.
- פנתיאיסטים כאיינשטיין, שהצהיר כי אלוהיו הוא אלוהי שפינוזה. מאמונתם בזהות בין המושג אלוהות והמושג טבע נובעת האמונה בזכות הטבעית של אדם לחופש ולאושר בעולם הזה, בחירותו מכל מחויבות למצוות מנהיגי דת המתיימרים לדבר בשם אל שבמיתוס, הנוצר על ידי בני אדם.   איינשטיין כותב ב- 1954, שנה לפני מותו, לפילוסוף ארנסט גוטקינד, כי המילה "אלוהים" היא "מבע של חולשה אנושית" של המאמינים התמימים ב"אגדות הילדותיות שבתנ"ך".
- אגנוסטיקנים כסוקרטס ופרוטאגורס מאמינים בספק,  כלומר, באי האפשרות של האדם לדעת אם קיים ואם לא קיים אלוהים, או מה רצונו ומהן מצוותיו. גם הם שותפים לאמונות הלא דתיות בחירותו של האדם ובאחריות שחירות זו מטילה עליו, למחויבותו לכללי צדק ומוסר, להבטחת חיי בני אדם ולהטבתם,  ולטפוח סגולות תרומיות  "וירטו"  באופן המונחה על ידי התבונה,  אשר בזכותה בוחר האדם  לרסן תשוקותיו, ואת האופן היעיל ביותר להשגת מטרותיו  לטווח ארוך,  בניגוד לתשוקות הסיפוק המיידי. בזכות התבונה הוא מסוגל לסבול כאב וצער הכרוכים במחויבויותיו לחברה ולחתירתו לאושר.
- אתיאיסטים כראסל או דוקינס, המאמינים גם הם כי אושרו של האדם היא מטרת חייו, מאמינים כי כללי האתיקה הלא דתית,  שיסודותיה הונחו על ידי אריסטו ואפיקורוס מקדמים את האדם להגשמת מטרותיו, תוך התעלמות מכל מצוות מנהיגי הדת המכוונות לריצוי אל על-טבעי שהומצא על ידם. אתיאיסטים שוללים על כן מחויבות למצוות דת, כיון שהן מבוססות על אמונה בבלתי אפשרי: קיומו של אל על-טבעי הפועל בניגוד לחוקי טבע אוניברסאליים.  אתיאיסטים מסתמכים על היפותזות מדעיות נכונות בעיניהם בהיותן סבירות יותר מחלופותיהן, וכל עוד הן עומדות במבחן ההוכחה וההפרכה. הם רואים באמונות דתיות המחייבות ציות, ללא ביקורת, סכנה לבני האדם כיחידים ולהתפתחות החברה האנושית. כגון: מצוות אפליית המחצית הנשית של האוכלוסייה, מצוות רצח כופרים בדת מסיימת, מצוות האוסרות שימוש באמצעי מניעה, הגורמות להתפוצצות האוכלוסייה והתפשטות מגיפת האיידס  וכד'.
 

הנזק בכינוי "לא מאמינים" לבעלי אמונה הומניסטית אתיאיסטית הוא משגה חמור שאומץ גם על ידי הוגים דגולים באמונה האתיאיסטית כדוקינס, היצ'נס, האריס

במאה ה-21 , בתגובה לאיומי הפונדמנטליזם הדתי על החיים בדמוקרטיות חילוניות, זכו ספרי אתיאיסטים מובהקים כריצ'רד דוקינס, כריסטופר היצ'נס וסם האריס, להיות רבי מכר בממדים חסרי תקדים.
הביקורת שהופנתה כנגדם טענה כי הם מתייחסים ב"חוסר יראת הכבוד" לאמונות הדתיות ולספורים המכוננים את טקסיהן, כמו טקס אכילה שבועית של בשרו של הבן היהודי של יהוה ושתיית דמו בכנסיות, או בתפילות יומיות לאלוהים על טבעי מפי אנשים המאמינים באוניברסאליות חוקי הטבע, או בהפיכת בני אדם ל- "קדושים" כשהם מחוללים נס ועולים לשמים לחיות בחברת אלוהים, בנו ואמו מנצרת, או תיאורי יחסי הזוגיות המינית של יהוה והשכינה בספר הזוהר.
למעשה אין טעם ביראת כבוד לסיפורי נסים מכל הסוגים, לבד מהמקרים בהם סיפורים כאלה  מהווים חלק מיצירות מופת ספרותיות, אשר ערכן בחוויה הפיוטית והאינטלקטואלית שהם גורמים לנו ביצירות קלאסיות מכוננות תרבות ­ כבספרות התנ"ך או בשירת הומרוס.
לדעתי השכילו ספריהם של דוקינס, היצ'נס והאריס  להתריע על הסכנה המאיימת על האנושות לא רק על ידי ארגוני טרור הנתמכים על ידי המדינות הדתיות, אלא על ידי הפצת אמונות דתיות המאלפות בני אדם לציית ללא ביקורת ומחשבה עצמית. חינוך לציות עיוור מסייע לדה-הומניזציה של גברים ונשים, לוותר על זכויות האדם שלהם ושל זולתם, כמו הרוצחים בשם  "כבוד המשפחה" או מחוללי  השואה, או רוצחי  שני מיליון אנשים בקמבודיה בשם האידיאל הקומוניסטי.
סופרים אתיאיסטים אלה, הצודקים בטיעוניהם נגד בעלי האמונות דתיות והשפעתן, שוגים באמצם לעצמם את הכינוי המזיק "לא­מאמינים".  ((Nonbelievers, הרווח בימינו כשם בו מכונים כל המאמינים ההומניסטים החופשיים מאמונה דתית. 
 הכינוי השגוי "לא מאמינים" מעוות את תדמיתם הרוחנית של  המאמינים באמונות הומניסטיות לא דתיות, מציב אותם באור שלילי, כמכחישי אמונה בכל מה שראוי להאמין בו - כאמונה בחובה לציית לכללי צדק, ולהעריך ולהעדיף לפיהם התנהגות אנושית מוסרית המועילה לבני אדם.

האמונה מייחדת את בני האדם, את האנושי שבהם,  את יכולתם לחיות בחברה. מכל אמונה  דתית ולא דתית,  נובעת כפירה, על כן כל המאמינים הם גם כופרים.

האמונה והאמון הם  תנאים לשרידות בחברה אנושית. מילדות מונחה התנהגותנו באמונות ובאמון שאנו נותנים בהורים, במורים, בסמני דרך, בחוקים ומשפטים, ברופאים ובכוחנו ותבונתנו לבקר את כולם. על כן מייצגות אורחות החיים את האמונות במחויבות לציית למצוות ומנהגים מקודשים  בדת,  או את אמונותיהם של המאמינים בזכותו ובחובתו של האדם לבחור על דעתו הוא את דרכו בחיים ולהשתחרר ממחויבות לציות ילדותי לבעלי סמכות כמנהיגי דת. אנשים החיים לפי בחירתם את דרכי חייהם, חופשיים ממצוות דת, מביעים בכך אמונה בריבונות האדם על חייו  בעולם שאין בו ריבונו של עולם.    
כיון שמכל אמונה נובעת כפירה, נכון לכנות גם את כל בעלי האמונות הדתיות בשם  "כופרים" או "לא מאמינים", שהרי מאמונה דתית בבריאת העולם לפני 5768 שנים, באופן שתואר  ב"בראשית",  נובעת בהכרח כפירה באבולוציה ובתפיסה המדעית של היקום.
מאמונות לא דתיות ­ של אתיאיסטים, אגנוסטיקנים, דאיסטים ופנתיאיסטים ­ המאמינים בנכונות ההיפותזות המדעיות, המציירות תמונת עולם עצמאי המתנהל לפי חוקי הטבע, נובעת בהכרח הכפירה בבריאת העולם במשך ששה ימים,  אלפיים שנה אחרי שבארם נהריים שתו  כבר בירה. 
מהאמונה  ההומניסטית במחויבות האדם לכללי צדק אוניברסאליים  שהאוניברסאליות שלהם היא תנאי להיותם כללי צדק , כטענת קנט, נובעת בהכרח הכפירה במחויבות למצוות דת המנוגדות לכללי צדק, לשוויון, לחירות ואוטונומיה של האדם, כמו כל המצוות המחייבות אפליה או גורמות נזק לבני אדם. על כן דייק ישעיהו לייבוביץ  כשהצהיר "אינני הומניסט",  כיון שהאמין כי חובתו כיהודי לציית לכל מצוות דתו, גם אם הם מנוגדים לעיקרי ההומניזם.  (ראו: “יהדות חופשית"). 
קיים ניגוד בין שני סוגי מאמינים: בין מאמינים באמונה הלא דתית באדם כריבון וכמקור הסמכות, לבין האמונה הדתית בחובת ציות למצוות מנהיג הדת האלוהית או החילונית, בשם "ריבון עולם" שהכול חייבים משום מה במצוותיו, אך קיים ניגוד בין מאמינים ל"לא מאמינים", כי אין באנושות "לא מאמינים".
אתיאיזם הוא במקורו אמונה בנטורליזם, האמונה העתיקה-חדשה בעצמאות היקום, עליו מבוססת האמונה בריבונות האדם, בזכויותיו לחירות בחירה ולשחרור ממצוות דת. מקורו של האתיאיזם עתיק מכל הדתות המתבססות על אמונה באל פרסונאלי. האמונה האתיאיסטית בעצמאות הטבע ובחוקיו האוניברסאליים היא המשך ופיתוח של אמונה בנטורליזם, כפי שניסחו דיואי.  ראו: באגיני ­ "אתאיזם". ”א­תאיזם“ במובן "לא­דת" אין מובנו "לא­אלוהים", שהרי הופעתו בתרבות האנושית קדמה להופעתם של האלוהים. על כן מתקשים אגנוסטיקנים, למשל, להבחין בהבדל בינם לבין אתיאיסטים, כמאמרו של חיים כהן: ”אתיאיסט יודע שאין אלוהים - אגנוסטיקן אינו יודע אם יש אלוהים".   
נטורליזם הוא שם למכלול האמונות  העתיקות והמודרניות המתייחסות ליקום כמערכת עצמאית של גורמי תופעות בטבע. במדעים מתואר הטבע כמערכת המתנהגת לפי "חוקי טבע" בעלי תוקף אוניברסאלי, הם חוקי הסתברות סטטיסטיים המתגלים בדיעבד.  (ראס).
חז"ל כינו אמונה זו של האפיקורסים: האמונה כי "אוטומטון הוא העולם". משמע גם הם הכירו וכפרו בנטורליזם שרווח בזמנם, בעת הגלובליזציה של התרבות ההלניסטית והתפשטות הפילוסופיה האפיקוריאנית בארצות אגן הים התיכון  (ראו: מלכין, "אפיקורוס ואפיקורסים").
אמונה בטבע העצמאי ובתקפות חוקיו כוללת אמונה באי אפשרות קיומה של פרסונה על טבעית הפועלת בניגוד לחוקי הטבע ובוחרת לה עם אחד, החי על פני אחד ממיליוני הגופים הזמניים הנעים ביקום, על מנת לצוות ליחידיו הזכריים מצוות התנהגות ייחודיות ונצחיות, להשגיח על התנהגות של כל אחד מחבריו, לתגמל או לענוש אותם כמו אב בתפקיד "אבינו שבשמים".     
הנטורליזם קדם באלפי שנים לנטורליזם הלא דתי,  הא-תיאיסטי לסוגיו, שהתפתח באמצע האלף הראשון לפני הספירה בהודו וביוון.  הנטורליזם מופיע בתרבויות "פרה היסטוריות", או "תרבויות העמים הראשונים", כפי שקוראים להם אוצרי ופרסומי מוזיאון בראנלי בפאריס. ביטויי הנטורליזם מצויים בתרבויות העמים הקדומים, שהיו מבודדים  מהציביליזציה העולמית,  כמו באיים באוקיינוס השקט. בתרבויות אלה העריצו בני אדם תופעות בטבע ככוחות עצמאיים. הם עבדו את  השמש, הירח, את ההר או העץ, כשהם לעצמם, ולא את האדון של כל אחד מהם. הביטויים הראשונים של הנטורליזם לא מודעים לאל כריבון או "אב" כוחות הטבע, גם כשבמקביל החלו בני אדם לעבוד את האב או האם של הקלאן, או השבט או העם, אשר מותם לא הפסיק את נוכחותם בחלומות ובחיי הרוח של ילדיהם וילדי ילדיהם.  (ראו: ג'ורג. מינוא "תולדות האתיאיזם").
ביטויים בכתב המיוחסים למאמינים באמונות נטורליסטיות, המתעלמות מאלים ואינם זקוקים להכחשת קיומם, מופיעים באמצע האלף הראשון לספירה  ­ בהודו בבודהיזם הקדמון, ביון בהגות הפילוסופיה של הטבע שקדמה לסוקרטס והתפתחה בימיו ובימי ממשיכי הגותו והגות אריסטו בעידן ההלניסטי.

ההגות הלא דתית באמצע האלף הראשון לפנה"ס  בעצמאות היקום ובאתיקה הלא דתית משפיעה על התפתחות האתיאיזם כאמונה באדם כמידת כל הדברים

 הכתבים המיוחסים לבודהא, והמבטאים אמונותיו והשקפותיו באמצע האלף הראשון לפנה"ס בהודו, היו מקור השראה למכלול אמונות לא דתיות מאז ועד היום. אמונתו של הבודהא בתפקידו כרופא הנשמה, ולא כאל או מנהיג דת של מצוות אלוהיות,  מיקד הגותו באדם כריבון לחייו. רק האדם, האמין, יכול להיאבק בפחדים ובגורמי הסבל שבנפשו, כאשר התעורר מהתעתועים ואמונות השווא, כי גורמי סבל מוחדרים לנפשנו על ידי אלים  (ראו: יעקב רז, זן בודהיזם). מכאן, שלאלים אין תפקיד בהתמודדות של בודהא, כמו של כל אדם, עם המצוקה הפנימית והשחרור ממנה, לקראת ההתעוררות הרוחנית והשלווה הנפשית אליהן הוא שואף.
אמונתו של הבודהא בספק כמנוע המחשבה והביקורת שהכול חייבים בהם, גם לגבי דברי הבודהא עצמו, הייתה מקור השראה להוגים שהושפעו ממנו, ופיתחו תורת הספק בכל מושג, כמו המשורר והפילוסוף הבודהיסטי האתיאיסטי נאגראג'ונה.  שיר שלו על תרמית האלים מובא בספרו של שלמה בידרמן על  הבודהיזם, כאחד הגילויים המוקדמים של האתיאיזם.
בבודהיזם רווחת האמונה כי הכול בעולם משתנה ללא הרף, התמורה היא הדבר הנצחי היחיד. השקפה דומה להשקפה ההרקליטית על התמורה המתחוללת ללא הרף בכל הקיים. האמונה באי הקביעות של כל יש ובאי הוודאות וכושר הייצוג של כל מושג,  מנוגדת לאמונה ב"יש"ים אלוהיים קבועים ונצחיים, אשר מנהיגי הדת מתיימרים כי הם מקור המצוות המחייבות את כל המונהגים על ידם.
מהאמונה הבודהיסטית הקדומה באדם כריבון על חייו, נובעת  הכפירה במחויבות לדת מסוימת, למנהיגיה ולמצוותיהם, המוצגות כמצוות של אל נצחי אשר יש משום מה לעשות את רצונו ולציית למנהיגי דתו. 
באיי יוון מופיעים  באמצע האלף הראשון לפנה"ס הוגים  המאמינים גם הם בעצמאות הטבע. ההיפותזות שהם מאמינים בנכונותן מצביעות על היסודות לכל הקיים בעולם הפיסי.  (תאלס), התמורה האינסופית המתחוללת תמיד בכל. (הרקליטוס), על התנועה האינסופית של חלקיקים בלתי נחלקים, המצטרפים באקראי לגופים זמניים, המתפוררים לחלקיקים החוזרים לתנועה מתמדת. (דמוקריטוס). פילוסופים יונים "פרה-סוקראטיים" אלה מציעים היפותזות קדם-מדעיות ­ שאינן נבחנות במבחני הניסוי, ההוכחה וההפרכה ­ אך הם פותחים בכך דרכים להגות מדעית, המתייחסת ליקום עצמאי, משוחררת ממחשבה מיתולוגית על האלים כבוראיו ושליטיו, הפועלים בניגוד לחוקי הטבע.
האמונה בנכונות הממצאים ביחס לאקראיות הגורפת המאפיינת את היקום, היא תנאי לאמונה בתוקפם של חוקי הטבע, המתגלים כממוצעים סטטיסטיים והמאפיינים את המתרחש בו.
רק לנוכח אקראיות גורפת של התרחשויות במציאות הפיסית, ניתן להבחין בחוקי הסתברות סטטיסטיים המאפיינים את התהליכים המתחוללים בה, אשר על בסיסם ניתן לעצב תחזיות בהסתברות גבוהה להתרחשויות בעולם הפיסי בעתיד ­  כמו תחזיות על המתרחש במזג האוויר, בגוף האדם והחיה, בחלל העולם ובמערכת חלקיקים במיקרוקוסמוס.
האמונה בהשתלטות של אל, בעל רצון ואישיות, השולט בייקום, או באחד מכוחותיו, מפרה את תנאי האקראיות הגורפת. מכאן הניגוד הקיצוני בין האמונה הלא דתית בנכונות היפותזות מדעיות ביחס לחוקי הטבע אוניברסאליים לבין האמונה הדתית כי בכוחו של האל לבטל את האקראיות ולפעול בניגוד לחוקי הטבע המוסקים מהתבוננות בתהליכיה.
האמונה הלא דתית בנכונות ההיפותזות המדעיות ביחס לטבע היקום היא בסיס לאמונה בחירותו של האדם כריבון לחייו, והיא מנוגדת מהותית לאמונה הדתית, שעיקרה חובת הציות לאלים השולטים בטבע ובאדם ובמתרחש במציאות. מאמונה דתית זו נובעת בהכרח הכפירה בתמונה המדעית של העולם, התפתחותו וחוקי הטבע המאפיינים את תהליכי התמורה שבו.  

 

האמונה בחירות האדם ובאחריותו הבלעדית על חייו, מתבססת על אמונה בעצמאות הטבע ומבוטאת באתיקה הלא דתית  בעת העתיקה ובימינו

אמונות שבוטאו בהיפותזות קדם מדעיות״ על טבעו של היקום וקביעותם של חוקי הטבע, באלף הראשון לפנה"ס, התעלמו מתפקיד האלים  שנוצרו במיתוסים, כמנחים של התנהגות ראויה לאדם. 
מהאמונות הנטורליסטיות בעצמאות הטבע נבעה האמונה בחירות האדם לחשוב ולפעול בהתאם לרצונו ותבונתו, והטילו עליו אחריות לכל מעשיו והתנהגותו, הראויים מוסרית, שעה שהם מועילים להטבת החיים האנושיים. זה היה העקרון המנחה את ההגות באתיקה הומניסטית לא דתית, המיוצגת לראשונה בדברי סוקרטס  בכתבי אפלטון, אריסטו ואפיקורוס, שראו בחתירה לחיים הטובים ולאושר את מטרת החיים, ואת מבחנה של ההתנהגות הנבונה והראויה מוסרית. 
 "האדם  הוא מידת כל הדברים" (פרוטאגוראס) היה לעקרון מנחה בהגות ההומניסטית הלא דתית מאז ועד היום. בעקבות אריסטו וביצירות אפיקורוס, לוקרציוס, אפיקטטוס, סנקה, התבססה האתיקה הלא דתית על צרכיו הנפשיים והרוחניים של האדם, על השחרור מהמצוקה הרוחנית כתנאי לאושר.  ( ראו מרתה נוסבאום "טראפויטיקה של התשוקה"). מטרות ההוגים הנ"ל הייתה הטבת החיים של האדם, כללי התנהגות האתיים שהוצעו על ידם יועדו לקידום אושרו, תוך התעלמות וחוסר מחויבות למצוות מנהיגי הדת המיועדים לספק רצונו של אל. 
סוקרטס היה האדם הראשון שהוצא להורג באשמת אתאיזם כיון שסייע לבני אדם להטיל ספק ולחשוב מחדש על כל המוסכמות, תוך חיפוש דרכי ההתנהגות הראויה והסגולות התרומיות  "וירטו" שראוי לנו לסגל לעצמנו, על מנת לאפשר לבני אדם לחיות חיים טובים כיחידים בחברה ובמדינה דמוקרטית צודקת.
מתוך אמונה בריבונות האדם ובחירותו המשיך סוקרטס לפעול פעולתו החינוכית באתונה. מתוך אמונה כי חייב אדם לציית לחוקי המדינה הדמוקרטית, גם אם אינם צודקים לדעתו ולדעת חבריו, סרב סוקרטס להימלט מגזר דין מות של בית הדין ההמוני של הדמוקרטיה האתונאית, שהאשימו באתאיזם אגנוסטי המשחית כביכול את הנוער.
ב"אתיקה לניקומאכוס" רואה אריסטו באדם ריבון האחראי להתנהגותו המוסרית, ללא מחויבות למצוות דת או אל.  אפיקורוס אשר ראה את השחרור מפחד המוות תנאי להנאת האדם מחייו, פיתח את תורת "ההדוניזם האלטרואיסטי"  כפי שקורא לה נורמן דה-ויט: טיפוח כושר ההנאה באופן היכול לקדם חתירתו של האדם לאושר, כולל ההנאה שהוא מפיק מהנאה שהוא גורם לזולתו, לידידיו ולקהילה בה הוא חי. 
המשותף לאמונה האתיאיסטית ההומניסטית המודרנית ולאמונות ההומניסטיות הלא דתיות ביון ובהודו באמצע האלף הראשון לפנה"ס, היא האמונה באדם כריבון בעולם שאין בו "ריבונו של עולם", והאמונה בזכותו של האדם להגשים את מטרת חייו ­ החיים הטובים בעולם הזה.

העדר מודעות לעיקרי האמונה ההומניסטית הלא דתית, מחליש כושר ההתגוננות בפני סכנת אמונות הדתות המשעבדות: הדתות האלוהיות הקיצוניות והדתות החילוניות

במאה ה- 21 כמו במאה  שעברה, ממשיכים רוב המאמינים באמונות לא דתיות לחיות ולהביע  אמונותיהם באורחות חייהם, לעתים - אף מבלי להיות מודעים לכך שהם מביעים אמונה בריבונות האדם על חייו, בזכותו לחופש מציות וממצוות מנהיגי דת חילונית או דתית.
מתוכניות לימודים של בתי הספר בעולם נעדרים לימודי עיקריה של האמונה ההומניסטית הלא דתית, מקורותיה, וביטוייה ביצירות מופת בכל הזמנים. העדר זה גורם למאמינים ההומניסטים לא להכיר את היצירות המייצגות אמונות לא דתיות בספרות, באמנות, בהגות - המהוות את רוב היצירות הנוצרות בימינו, ואת זיקתן ליצירות לא דתיות בעת העתיקה.  במקרים הנדירים בהם עוד מלמדים יצירות המופת בספרות המערבית החדשה - מרבלה, שייקספיר, סרוונטס, מולייר ועד טולסטוי, טויין, ג'ויס, קפקא, פרוסט - אין מאירים בדרך כלל את האמונות המיוצגות בהן - ההתייחסות אל האדם כריבון וכמידת כל הדברים, ההתעלמות  מתפקיד אלוהים בעיצוב חיי האדם ומוסריותו.  
בהעדר מודעות לאמונותיהם משלימים חילונים רבים עם הכינוי השגוי "לא מאמינים" כיון שאינם יודעים להגדיר במה הם מאמינים.  רוב ההורים החילונים משלימים עם חינוך שאינו מפתח עצמאות מחשבתית, כושר השאלה והספק, ביקורת האמונות הרווחות והמנחות את ההתנהגות בתרבות שבה אנו חיים. חינוך כזה,  המקנה מיומנויות אך אינו מקנה כושר מחשבה וביקורת עצמאית,  פוגם בכושר ההתגוננות בפני המיסיונריות של האמונות הדתיות. 
כתוצאה מכך הצטרפו  במאה העשרים גם חילונים נאורים לאוהדי דתות  אלוהיות וחילוניות קיצוניות, על אף הסכנה לאנושיותם מהכניעה לתרבות הציות וקידוש האמצעים על ידי המטרה.
המרקיז קונדורסה היה הראשון שהבחין בזמן המהפכה הצרפתית, בהתפתחות דת  חילונית בתנועה היעקובינית בהנהגת  רובספייר ­ דת ללא אלוהים. סווטסאן טודורוב  בספרו על השפעת "האורות" על זמננו, עומד על הדמיון בין מאפייני דת  חילונית זו לבין המאפיינים שעליהם הצביעו  ריימונד ארון וולאדאמאר גוריאן, בתארם את  הדתות החילוניות הקומוניסטיות והנאציות ואת הדמיון בין מאפייניהם המשותפים לדת אלוהית ולדת חילונית.
משותף לדתות האלוהיות והחילוניות ­ ביטול הריבונות והאוטונומיה של האדם, תוך  העברת מקור הסמכות מבני אדם חופשיים לבחור, לחשוב ולבקר, לסמכות מנהיגים של הדת, המקדשים כל האמצעים על ידי מטרה מקודשת לפי אמונתם, בהתיימרם לפעול בשם האלוהים או בשם האידיאולוגיה האוטופית משיחית.

 

המאפיינים המשותפים לדתות אלוהיות וחילוניות טוטליטריות המשתלטות על החיים במדינות וקהילות. הפשעים נגד האנושות המבוצעים במצוות מנהיגי דתות אלה

מתנגדי האתיאיזם ­ כסולז'ניצין ודומיו ­ הוקיעוהו כמקור הפשעים נגד האנושות שבוצעו על ידי קומוניסטים ונאצים, כאילו הם פשעים הנובעים מ"אי האמונה" בחוק האלוהים, כאילו לא נוצר חוק זה על ידי בני האדם. טענה זו מופרכת מעיקרה, כיון שפשעי המשטרים הקומוניסטים והנאציים מבוצעים על ידי תנועות דתיות חילוניות רצחניות שגם בהן, כמו בתנועות הדתיות האלוהיות הרצחניות, מופרים כל הכללים ההומניסטיים,  כולל אלה המיוחסים לאלוהים. למשל, על ידי ישעיהו.
הקומוניזם והנאציזם הם תנועות דתיות מבחינה זו שהן מבטלות את זכותו של האדם לחשוב או לפעול לפי מצפונו. זה - בניגוד מוחלט לעיקרי האמונה באתיאיזם ההומניסטי. הפשעים המבוצעים על ידם, כמו הפשעים המבוצעים על ידי מנהיגי ומונהגי הדתות האלוהיות, הם תוצאה של אמונה בסמכות המוחלטת של המנהיג הדתי המשתלט על המדינה או הקהילה ­ אף זאת בניגוד לאמונה האתיאיסטית-הומניסטית באדם, בחירותו, ובזכויותיו.
בין המאפיינים המשותפים לתנועות דתיות חילוניות ולתנועות דתיות אלוהיות ראויים לציון:
- ביטול מעמדו של האדם הבוחר כריבון על חייו. מנהיג הדת החילונית או האלוהית הוא הריבון היחיד, מקור הסמכות הבלעדי, המדבר בשם אלוהים או בשם אידיאל מקודש על ידו.
- בדתות החילוניות והאלוהיות רווחת אמונה דתית במחויבות לציות למצוות מנהיג קדום ועכשווי, כעקרון מנחה התנהגות ואורחות חיים.
- איסור ההידרשות למבחר ספרים ומוצרי תרבות וחינוך,  והצהרות אמונה ונאמנות למנהיגי דת אלוהית או חילונית, שבהשתלטותם על קהילה או מדינה הם כופים על היחידים החיים בה לציית למצוות מנהיגיה.
- האילוף לציות מתבצע באיומי גיהינום בעולם הזה או בבא. עינויים והמתה נוסח האינקביזיציה משותפים למציאות מחרידה, המאיימת על הסוטים מנאמנות לדרכו ואמונתו של המנהיג בשתי הדתות, החילונית או האלוהית, כפי שקרה למיליוני הקרבנות של מנהיגי דתות אלה, כשעלו לשלטון במדינה.
- פולחן אישיות והאלהה של המנהיג העליון  או המייסד "שאינו מסוגל לשגות" מלווה בצנזורה, באיסורים ובשריפת ספרים ויצירות אמנות שאינן ראויות בעיני מנהיגי הדת החילונית או האלוהית - אלה הופכים להיות בעלי סמכות בלעדית בקביעת הכשר והמותר, הפסול והאסור במוצרי תרבות החברה והעולם,  ולעתים ­ במוצרי מזון, ביחסי מין, בלבוש, בשימוש בשפה וכד'. 
- רדיפה ורצח "כופרים" ויריבים אידיאולוגיים בעיני המנהיגים  הדתיים נחשבים למעשה ראוי גם אם הוא מנוגד לעיקרי הצדק וההומניזם. כאלה הן מצוות הרצח, הביזה וההרס במסעי הצלב, מצוות רצח המונים על ידי מנהיגי הנאצים והקומוניסטים, מצוות הג'יהאד המוסלמי ורוצחיו המתאבדים, חטיפות ורציחות בני אדם על ידי ארגוני סוחרי קוקאין "מרקסיסטיים" כפארק, המצוות לרצח אפיקורסים ביהדות, המצווה להרג “מחללי שבת“ בתנ"ך,  או מצוות רצח בגין "דין רודף" המצדיק, בעיני תומכי הרוצח הדתי, גם רצח של ראש ממשלה בישראל. 
המהפכות החברתיות, שבצעו תנועות דתיות חילוניות בהנהגת רובספייר, לנין-סטאלין, מוסוליני, היטלר, מאו, פול פוט ודומיהם, הפכו אותן למהפכות אנטי אנושיות: מהפכות המבטלות את זכויות האדם ­ כולל זכותו לחיות.   החינוך לדה-הומניזציה החליף את החינוך להומניזציה, ובזכותו אולפו קלגסי המשטרים של הדתות החילוניות ­ כמפעילי מחנות ההשמדה, מבצעי העינויים, מיליוני האדישים ומשתפי הפעולה, שאפשרו את מעשי הזוועה.
משרפות  האדם בשואה, מחנות ההגליה וההרג בגולאג, "מהפכת התרבות" בסין, רצח שיטתי של  שני מיליוני קמבודים על ידי הממשלה הקומוניסטית הקמבודית, הם משיאי מעשי הזוועה,  שהוצדקו על ידי מנהיגי ומאמיני הדתות החילוניות, כשם שרציחות  פרוטסטנטים על ידי קתולים וקתולים על ידי פרוטסטנטים, ויהודים על ידי שניהם, הוצדקו על ידי מנהיגי דתות אלוהיות. פשעים נגד האנושות נחשבים על ידי מנהיגי דתות אלוהיות וחילוניות מעין אלה כאמצעים לגיטימיים למען הגשמת האוטופיה המשיחית של גאולת החברה והנפש האנושית, בשם  אידיאולוגיה מקודשת.
בימינו ממשיכים להתבצע פשעים כאלה נגד האנושות גם על ידי מנהיגי דתות חילוניות בצפון קוריאה, בסין וגם על ידי מנהיגי דתות אלוהיות,  כמו באסלם הקיצוני, שבמצוותיהם נרצחים יומיום בני דתם ו"כופרים" המאמינים במצוות מנהיגי דת אחרים. הרג בני אדם  מתבצע לא רק על ידי רצח, אלא לעתים על ידי איסורים דתיים כמו האיסור הדתי על השימוש בקונדומים, איסור שהיה לאחד מגורמי התפוצצות האוכלוסין והתפשטות מגיפות האיידס,  המקצרים את החיים וקוטלים מיליוני נשים, גברים וילדים הנולדים בגללו.
הגדול ורחב הממדים בפשעים נגד האנושות בארצות ובקהילות שהדת האלוהית שולטת בהן, הוא קידוש דתי למנהגי האפליה, הקיפוח והפגיעה הגופנית במחצית הנשית של האוכלוסייה,   כולל נישואים כפויים של ילדות לגברים מבוגרים  גם באוכלוסייה המוסלמית באירופה, או ניתוח כפוי, ללא רופא, באברי המין של נערות (ראו חירסי-עלי "כלא הבתולין" וה-"כופרת").
על מנת לעמוד נגד סכנות אלה של השתלטות מנהיגי דתות חילוניות ואלוהיות על החברה והתרבות האנושית, שומה על הומניסטים המאמינים באמונות לא-דתיות ­ אתיאיסטים, פנתיאיסטים, דאיסטים ואגנוסטיקנים ­ לפתח מערכות חינוך והשכלה, אשר בהן ילמדו המאמינים להכיר את אמונותיהם ­  עיקריהן המשותפים, מקורותיהם ההיסטוריים, יצירות המופת המייצגות אותן בהגות, בספרות ובאמנות, תוך פיתוח כושר הביקורת והבחינה של עיקרים אלה, והשפעות של האמונות על חיינו ­ האמונות הדתיות והלא-דתיות כאחת.

ההתמודדות עם הפחד מחופש ועם גורמי הכמיהה לחיים בתרבות של ציות למנהיגי דת,  מוליכים ל"חזרה בתשובה" ול"לידה מחדש", ומסייעים להתפשטות הדתות

מדוע נוטים גם בימינו מיעוטים החיים בחברות חילוניות מערביות לוותר על זכותם לריבונות על חייהם, לפעול מתוך חירות בבחירת דרכם בחיים, להעדיף מצוות מנהיגי דת ופסקי הלכה שלהם על כללי צדק ועיקרים הומניסטיים, כאשר יש ניגוד ביניהם? מה גורם לתופעת "הנוצרים הנולדים מחדש" או לתופעת "החזרה בתשובה"?
אחד ההסברים לתופעות מוזרות אלה של וויתור על החופש לחשוב ולבקר, לבחור ולפסול, לבחון כל חוק ומצווה במבחן המצפון ולא לפי כללי הציות, הוא הסברו של אריך פרום על הפחד מהחופש. בני אדם מפחדים מעודף אפשרויות, מהיותם בעלי סמכות בלעדית לבחור ביניהן.  בקרב אלה החיים ב"משבר המשמעות", עליו עמד ויקטור פרנקל, מתקשים בני אדם להעריך פעילות או התנהגות שלהם כ"משמעותית",  כמקדמת הגשמת מטרה ראויה.
כל אלה והתפוררות הקהילות המסורתיות והדתיות בתהליך החילון,  שהקביל לגלי ההגירה ההמוניים מהכפר לעיר ומארץ לארץ, הגבירו רגשות בדידות וכמיהה להתחברות מחדש לקהילה ולמנהיג שייטול על עצמו את האחריות והסמכות להחלטות של הפרט, ויכתיב לו מה ראוי לעשות וכיצד ראוי להתנהג, מה מותר ומה אסור.
התעוררות כמיהה כזאת חזקה בעיקר בגיל ההתבגרות המתארך והולך בציביליזציה המודרנית, בה לא רק הילדות ארוכה יותר מזו של בעלי-חיים אחרים, אלא תקופות הלימודים וההכשרה לעצמאות בחיים מתארכות גם הן הרבה מעבר לגיל ההתבגרות הביולוגי.
ההרגל רב השנים  לקבל מרות וסמכות של מנהיגים רבי כוח והשפעה על חיינו ­ האב, האם, המורה - מפתח מחויבות לחיקוי מנהגים, לציות למצוות, ולאימוץ עיקרי אמונה של בעלי הסמכות. ההתוודעות אל החופש ממחויבויות אלה, אל העצמאות לה זכאי כל אדם מבוגר, כרוכה במשבר המאפיין את "גיל ההתבגרות", אשר במקרים רבים מתמשך הרבה מהצפוי.
הכמיהה של מבוגרים חופשיים להתחדשות הכניעה לסמכות חיצונית מתעוררת בקרב יחידים ומיעוטים גם באוכלוסיות החיות לפי אמונותיהם הלא דתיות במערב. התנועות הדתיות והקהילות הממוסדות והמאורגנות עונות על רבים מצורכיהם של אלה הכמהים להיחלץ מחירותם הרוחנית, מבדידותם החברתית, ומהצורך והאפשרות להחליט מה נכון ומה לא נכון לעשות בחייהם.
התמודדות עם המבוכה לנוכח החופש מכל מחויבות כפויה, עשויה להסתייע בהעמקת המודעות לעיקרי האמונה שלפיה חיים, למעשה, רוב בני האדם במערב. התמודדות עם משבר הרגשת חוסר המשמעות מסתייעת בהתוודעות למטרות הפעילות למען הטבת חיי בני אדם בחברה שאנו חיים בה, ובחברת העמים שבה חי עמנו.   מודעות כזאת מחזקת את האמונה בעצמו ובכוחו של אדם לשנות דברים במציאות שבה הוא חי לפי צו מצפונו, ותוך הנאה מגרימת הנאה לזולת.
המודעות להנאה הנגרמת לאדם על ידי ההנאה שהוא גורם לזולתו, מקבלת משמעות חברתית ותרבותית כשבני אדם מתחילים להאמין במוסריות של מעשים, המקדמים את החתירה לאושר שלהם ושל זולתם. פעילות נעשית משמעותית בעיניהם כשהם מודעים למטרתה הראויה.
מודעות כזאת הופכת למשמעותית כל יצירה העשויה לגרום הנאה לזולת, כל פעילות חברתית המוציאה בני אדם מבדידותם ומעשירה את רוחם, כל פעילות פוליטית למימוש עקרונות הדמוקרטיה, כל מעשה התורם לשיפור ולהגנת הסביבה הטבעית, כל לימוד ופעילות רוחנית המגבירים עצמאותו של האדם וייחוד תרומתו לחברה שבזכותה הוא אנושי. 
ההתמודדות עם מבוכה בתנאים של חופש מסמכות חיצונית, מסתייעת בהעמקת המודעות למשמעות המוענקת לפעילות האנושית על ידי קידומה של מטרה ראויה ומוסרית,  בהיותה מיטיבה את החיים האנושיים של רבים ככל האפשר, מסייעת להם בהגשמת האידיאלים של "החיים הטובים"  או "החיים הפורחים" כפי שקראו להם היוונים. 

 

רוב היהודים בעולם חיים לפי אמונות לא דתיות. בישראל התפתחה תרבות יהודית חילונית בהשראת מורשת היהדות כתרבות, בה מיושמים  רבים מעיקרי האמונה באדם

בעם היהודי הואץ תהליך החילון עם התפוררות הקהילות הדתיות המסורתיות בגלי הגירה המונית. יהודים מצאו עצמם ללא קהילה במדינות לאומיות של עמים אחרים במערב, בעיצומם של תהליכי החילון. במעבר החד מחיים בתרבות דתית לחיים בתרבות חופשית מדת, עוצבו אורחות החיים של יהודים "חופשיים", המבטאים אמונות לא דתיות.
בישראל התפתחה תרבות יהודית חילונית - תרבות חיים ויצירה - לפיה חיים רוב היהודים הישראלים, בשפתם הלאומית, בחינוך המידע אותם לתולדות העם היהודי ומקורות תרבותו שהחלה להתפתח בארץ ישראל בעידן התנ"ך. חלק גדול מעשרות אלפי היצירות שנוצרו בתרבות היהודית החילונית בישראל מבטא את ייחודה מהתרבות היהודית הדתית, ואת זיקתה לתנ"ך ולתרבות היהודית המסורתית.
בתרבות היהודית החילונית בישראל התפתחו טקסים לא-דתיים לחגים ומועדים מסורתיים וחדשים - חגים ציבוריים וחגי  מחזור החיים ומחזור השנה, שהייתה להם בעבר משמעות דתית וקבלו עם התחדשותם משמעות חדשה: ביטויים של אמונה ותרבות יהודית לא דתית.
בכל אלה - באורחות החיים, במגוון יצירות הספרות, ההגות והאמנות, בטקסי החגים, בהתחדשות והתפתחות השפה העברית, ביחס לתנ"ך ולמקורות היהדות - מתבטאות האמונות הלא דתיות המנחות את חיי היומיום של רוב היהודים בישראל.
אמונות אלה דומות לאמונות הלא דתיות הרווחות בימינו במערב. אך כיון שכל תהליך הומניזציה מתחולל במסגרת של תרבות לאומית, מתבטאים העקרונות ההומניסטיים הכלל אנושיים בביטויים תרבותיים וחברתיים ייחודיים לכל עם. אין ערכים מוסריים יהודיים, כל הערכים המוסריים הם כלל אנושיים כשם שכל כללי הצדק הם אוניברסאליים או שאינם כללי צדק. אך ביהדות, כמו בכל תרבות לאומית, יש ביטויים לערכי מוסר וכללי צדק, כמו זכויות האדם בספרות הדתית היהודית העתיקה ובחוקי היסוד של מדינת ישראל. (ר' חיים כהן: זכויות אדם במקרא ובתלמוד).
עיקריהן של האמונות באדם, מקורותיהן והיצירות המבטאות אותן בספרות, בהגות ובאמנות שנוצרו ביהדות ובתרבויות העמים, חייבים להיות לנושאי לימוד במערכות ההשכלה בישראל, ובאמצעותם תועמק גם המודעות בקרב הדור הצעיר של יהודים חילוניים לאמונות אתיאיסטיות ולא דתיות אחרות שהם חיים לפיהם. להלן כמה מעיקרים אלה:
*­אמונה אתיאיסטית הומניסטית בריבונות האדם על חייו, בזכויותיו לחירות, לשוויון ולחתירה לאושר.
*אמונה בעצמאות הטבע, המתנהל מאליו לפי חוקי טבע המתגלים במדעים, בתמונת מציאות שאין בה מקום לעל טבעי.
*אמונה לא-דתית‏ באדם כמקור הסמכות לחוקק כללי צדק וערכי מוסר לפיהם יוערכו, יועדפו או יפסלו כל המצוות והחוקים המחייבים אותו.
­*אמונה כי מטרת החיים היא הטבת חיי האדם וחתירה לאושר, ההופכת לערך מוסרי ­ בהיותה אמת מידה להתנהגות ראויה.
*אמונה במחויבות לזכויות כל אדם וכל עם לעצמאות, לדמוקרטיה, לחירות ולשוויון, וליישום עיקרי צדק אוניברסאליים. 
*אמונה בחינוך בתרבות הלאומית, שההומניזציה של הפרט והחברה מתבצעת רק במסגרותיה, תוך פתוח מודעות למורשתה ההיסטורית והתרבותית הייחודית.
  
לימודי התרבות היהודית יידעו את הלומדים גם לתהליכי החילון בחברה המערבית והיהודית.  האופן בו נבעה התרבות החילונית מהאמונות באדם וזכויותיו ומהכפירה במחויבות למצוות הדת, הרווחת בקרב פנתיאיסטים, דאיסטים, אגנוסטים ואתיאיסטים. ‬
מול סכנת התעצמותם של המאמינים באמונות דתיות - אלוהיות וחילוניות - שומה על המאמינים באמונות הומניסטיות לא דתיות ליצור מערכות השכלה וחינוך, שיעמיקו וירחיבו את המודעות להיסטוריה של התרבות היהודית והאנושית, למקורות ולתפקידים שמלאו בה ההומניזם והאתיאיזם, לעיקרים המשותפים לכל האמונות באדם, כהגדרת חיים כהן:
”האמונה באדם‏, ‬בקידומו‏, ‬בשגשוגו ורווחתו‏, ‬בכבודו וזכויותיו‏, בהבאת שלום בינינו לבין עצמנו ובינינו לבין אויבינו‏. ‬האם לא זהו חזון הצדק של נביאי ישראל החקוק באותיות של זהב על מגילת העצמאות של מדינת ישראל?”  
  
 

ביבליוגרפיה

Jullian Baggini - Atheismi
Elie  Barnavi - Les Religions Meurtieure
Owen Chadwick - The Secularization  of the European Mind In the19th Century 
André Comte-Sponville - L'esprit de l'atheisme
Richard Dawkins - The God Delusion
Daniel C. Dennett - Breaking The Spell
Norman Wentworth De Witt - Epicurus And His Philoshophy
Epictetus - The Art of Living
Epicurus - The Essemtial Epicurus  (E.O.Connor ed.)
Sam Harris -  Letter to a Christian Nation  
Christopher Hitchens - God Is not Great  
Renee Kogel, Zev Katz (editors)  - Judaism In a Secular Age
Lucretius - On The Nature of Things
Yaakov Malkin - La Foi athee des Juifs Laiques preface: Albert Memmi
Yaakov Malkin - Epicurus and Apikorsim
Yaakov Malkin - Secular Judaism - Faith, Values and Spirituality
John Stuart MIll - On Liberty   
John Stuart MIll  - Utilitarianism
Georges Minois - Histoire de l'atheism
Martha C. Nussbaum - The Therapy of Desire -Theory and Practice In Hellenistic Ethics
Michel Onfray - Les Sagesses antiques
Ben-Ami Scharfstein -   Philosophy East /  Philosophy West
Bertrand Russell - Why I am Not A Christian
Twain  Mark -Letters From The Earth
Tzvetan Todorov - L'Esprit des Lumieres
A. N. Wilson - God's Funeral

שלמה בידרמן ­ פילוסופיה הודית
שלמה בידרמן ­ ראשית הבודהיזם
דניאל כהנמן ­ רציונליות, הוגנות, אושר
יעקב מלכין ­ יהדות ללא אל? יהדות כתרבות תנך כספרות 
יעקב רז  ­ זן בודהיזם  ­ פילוסופיה אסתטיקה
טל בן שחר ­ באושר ובאושר
”יהדות חופשית“ ­ כתב עת ליהדות חילונית הומניסטית  1995-2004  4 כרכים, עורך : יעקב מלכין, עורך מלביה"ד ­ אורי בן צבי