אתאיזם בישראל מאת אלי אשד*

העם היהודי היה ידוע מאז ומתמיד כעם דתי ביותר ובאמונתו המונותאיסטית הבלתי מתפשרת. אמונה זו היוותה מקור השראה לשתי דתות גדולות אחרות ולמיליוני אנשים ברחבי העולם. אמונה זו, שבבסיסה ההנחה שיש ישות עליונה שמשגיחה על האדם וכל שהוא עושה, היא מכל בחינה, תמצית ההתגלמות של ה"דתיות".
למרות זאת ניתן למצוא בקרב העם היהודי בכלל ובמדינת ישראל בפרט, תפיסות מנוגדות לאמונה זו, תפיסות שניתן לכנותן כ"אתאיסטיות". האתאיזם הוא תפיסת עולם ששוללת לחלוטין את מציאותה של אלוהות או של אלוהויות כל שהן, ושלילה זאת  יכולה להיות של ישויות ספציפיות (כמו האלוהות היהודית הנוצרית) והיא  של אלוהות כל שהיא.
מקובל להבחין בין וריאציות של אתאיזם: יש את האתאיזם "החלש" שניתן להגדירו כסקפטיזם  דהיינו חוסר אמונה בקיום האלוהים,  ויש את האתאיזם "החזק" שהוא אמונה של ממש ש"אין" אלוהים, וכידוע יש הבדל ברור מאוד בין חוסר אמונה לאמונה.
אין לערבב בין האתאיזם לבין הספקנות או האגנוסטיציזם, שאינם שוללים בהכרח את מציאות האל  או האלים אלא רק את כוחו של השכל האנושי להכריע בשאלת מציאותם. מכאן השם "אגנוסטי" דהינו, מי שאינו יודע, בניגוד לאתאיסט ש"יודע" שאין אלוהים.
תוכנו של האתאיזם משתנה מזמן לזמן וממקום למקום. ניתן למצוא השקפות אתאיסטיות  בתפילות מסופוטמיות קדומות, שמהם ניתן להבין שהאלים עצמם אינם יודעים מיהו הבורא האמיתי של היקום, ושהם אמנם יצורים הנעלים מבני האדם אך אינם "האלוהים" בהא הידיעה. השקפה כזאת ניתן לכנות כאתאיסטית. השקפות דומות ניתן למצוא בזרמים פילוסופיים שונים של המחשבה ההודית, ובראש ובראשונה הבודהיזם, שהוא במהותו תורה אתאיסטית שמניחה שגם האלים ההינדוהיסטיים עצמם, אם כי הם קיימים הרי הם יצורים מוגבלים, שזקוקים בעצמם  להדרכה של הבודהא.
גם במחשבה היוונית הקדומה היו פילוסופים, שהטילו ספק במציאות אלים, כמו כסנופנס, מהמאה השישית לפה"ס, שהעיר: "אילו היו לשוורים את הידיים והכשרונות שישנם לבני האדם הם היו יוצרים את אליהם בצורת שוורים". תפיסה זאת נראתה לכמה מבני זמנו כ"אתאיסטית", אם כי ניתן גם לראותה (והיו שראוה) כמובילה אל המונותואיזם. פילוסוף אחר מהמאה השלישית לפנה"ס, טען שהאלים היו במקורם בני אדם נעלים שהשאירו רושם כה חזק על בני זמנם עד ש"נתאלו" לאחר מותם (דבר שמשקף אולי את המציאות ההיסטורית לגבי "יצירתם"  של  אלים שונים).   
הנוצרים הראשונים הואשמו ע"י מתנגדיהם הפגאניים באתאיזם, מכיוון שכפרו (כמו היהודים) במציאות אלים מרובים. הנוצרים מצדם האשימו את כל מי שלא האמין באל אחד, או שרק העז לבקר את המושג המקובל של האלוהות באתאיזם.
אלוהים כהיפותיזה מיותרת
למרות שלמונח אתאיזם ישנה היסטוריה עשירה, הוא מופיע בעולם המערבי, כהשקפת עולם מדעית ומפורשת, רק במאות ה18- וה19-, עם התגברות החילוניות מיסודם של פילוסופים רציונליסטיים כמו וולטר  ובעיקר אצל פילוסופים כמו קארל מארקס ו פרידריך ניטשה.
דוברו הגדול של האתאיזם בימינו היה הפילוסוף ברטראנד ראסל, שראה באלוהים היפותיזה מיותרת להבנת העולם, מיותרת ומפריעה משום שהיא מסיתה את המחשבה האנושית אל משהו שמחוץ לעולם ושאיננו קשור למציאות. ראסל ייצג תפיסות שונות שהופיעו אצל אנשי מדע ואצל סופרים והוגים שונים, קפיטליסטיים וקומוניסטיים, שטענו שהאדם, עם פוטנציאל היצירה האדיר הטמון בו, אינו זקוק, ומעולם לא היה זקוק לאלוהות כל שהיא, וכי בסופו של דבר, בעתיד הרחוק, האדם בעצמו יוכל באמצעות המדע והטכנולוגיה להיהפך למעין "אלוהות". מדענים כמו פרימן דיסון ופרנק טיפלר וסופרי מדע בדיוני שונים, יצרו תיאוריות מדעיות ויצירות ספרות שונות, שמהן השתמע כי בעתיד (הרחוק?) יוכל האדם להקים לתחייה את המתים וליצור עולמות, ולמעשה להיות בעל כוחות שאנו מגדירים היום כ"אלוהיים". אלה הן למעשה תפיסות אתאיסטיות מובהקות ובאופן אירוני ניתן לראות בהם חזרה לתפיסות העתיקות שראו באלים בני אדם "שעלו בדרגה".
האתאיזם הפך לתנועה חברתית מאורגנת ולתפיסה הדומיננטית בקרב משטרים קומוניסטיים רבים, אך לרוב לא שרד את נפילתם של משטרים אלה, וכיום ניכרת בארצות בהן שלט תחייה חדשה של תפיסות דתיות ואנטי אתאיסטיות.
אתאיזם ביהדות    
כאמור, היהדות היא היתה מאז ומתמיד מבצרה של האמונה באל אחד, אולם אפילו בתנ"ך, שהוא יסוד אמונותיה, ניתן למצוא דעות ספקניות לגבי האל אם גם לא אתאיסטיות מובהקות. ספר איוב מטיל ספק בצדקת האל השולט בעולם. ספר קהלת מביע במרומז כפירה באל. להכנסתם של ספרים אלה אל תוך הקודקס המקראי קדמה מחלוקת עזה, שנפתרה רק לאחר שנמצא הפירוש המתאים שיקהה את המשמעות הישירה של הדעות המבוטאות שם.
אפיקורסים יהודיים היו נדירים בתקופה הקדומה, אולם בכל זאת ניתן למנות כמה מהם המעידים ללא ספק גם על אחרים. הרב המפורסם אלישע בן אבויה, בן המאה השניה לספירה, הפך לכופר בעיני היהדות. לא ידוע מה היה בדיוק אופי כפירתו. יתכן שחשב שיש יותר מישות אלוהית אחת, מעין "שני רשויות", וייתכן שהפך לאתאיסט מוחלט. כופר אחר, מהמאה התשיעית לספירה, היה חיוי הבלכי, שהיה אבי הביקורת המדעית של התנ"ך, שמצא את האל המקראי פגום מבחינת יחסו לבני האדם והעז, על סמך סתירות שונות שמצא בטקסט המקראי, להטיל ספק בקדושתו האלוהית.
יש  שרואים בפילוסוף היהודי בן המאה ה17-, ברוך שפינוזה, את האתאיסט היהודי הראשון .למעשה, שפינוזה היה פנתאיסט, שטען שהאלוהות נמצאת בכל דבר ואין להפריד בינה ובין היקום. הוא הפשיט אותה מכל תכונה ספציפית והביאה באופן זה לפרשנות הקיצוניות ההגיונית של תפיסתו הפילוסופית של הרמב"ם, בדבר האל הבלתי מושג לחלוטין. אם כי שפינוזה לא היה אתאיסט מוצהר, הרי הביקורת החמורה שלו על התנ"ך ועיקרי היהדות, מאפשרים לראותו כאבי האתאיזם ביהדות. אתאיזם כזה ניתן למצוא מצד אחד אצל הוגים כמו קארל מארקס ומצד שני אצל ראשי כיתות כמו יעקב פראנק, שהאמין שהאדם יכול להתעלות לדרגת האלוהות וכלל בתפיסתו מרכיבים אתאיסטיים מובהקים.
האתאיזם הפך ליסוד חשוב בזרמים סוציאליסטיים יהודיים שונים, כמו בקיבוצים, והיה אלמנט מרכזי בתפיסתה של תנועת העבודה. המנהיגים הציוניים החשובים, הרצל וז'בוטינסקי, ואולי גם בן גוריון (שאם היה קרוב לדת כלשהיא מלבד לתנ"ך הרי היה זה לבודהיזם), היו כולם אתאיסטים גמורים, כך גם הסופר הידוע חיים ברנר. תפיסה זאת התבססה על האמונה באדם כמי שיכול להתפתח בעצמו, ללא כל התערבות חיצונית, ולהגיע לדרגות הגבוהות ביותר ואף לדרגות "אלוהיות ".
האתאיזם שהיה נאראטיב מרכזי בהשקפות הסוציאליסטיות בעשורים הראשונים של המאה הקודמת, להיחלש לקראת סוף המאה ה20- עם התחזקותה של הדת, התחזקות הנמשכת גם היום בישראל.
אתאיזם במציאות הישראלית
האתאיזם המודרני בישראל מורכב מתפיסות  ורעיונות שונים. שניים ממבטאיו הם השופט חיים כהן, שקורא לאתאיסט היהודי להיות כופר מתוך ידיעה, מתוך הכרת מורשתו היהודית, והפסל ועורך כתב העת "סביבות", עזרא אוריון, שמדבר על כך שהיקום שלנו הוא יקום אקראי, אחד מתוך אינסוף יקומים אקראיים. אוריון, עם רעיונות הפיסול הגלקטי שלו, מייצג בעצם תפיסה של האדם כבורא, יוצר בפני עצמו שאינו זקוק לכל התערבות חיצונית. האדם הוא בעצם מעין אלוהות  "אני יוצר לכן אני קיים, מיקרו יוצר  - מיקרו בורא".
תפיסות כאלה, כמו של אוריון הרואה באדם כבורא ושל כהן הקורא לאפיקורסיות יהודית מתוך הכרת המקורות מעולם לא היו נפוצות. רוב הישראלים הם מסורתיים או דתיים או  שהם חילוניים מבלי להכיר כלל את התפיסה הדתית המנוגדת וכך אין להגיד שהאתאיזם מתוך ידיעה פורח באמת בישראל.
לפני מספר שנים נעשה ניסיון ליצור כתב עת אתאיסטי בשם "אפיקורוס", שייצג את עמותת האתאיסטים שהוקמה בידי עורך דין רן שלום והתסריטאי אבי גואטה. "אפיקורוס" הציג תפיסה הומניסטית לוחמנית, השוללת את כלל האמונה הדתית,  שנועדה לעבור מ"מגננה" כנגד הדתיים ל"מתקפה כלפיהם. כתב עת זה החזיק מעמד זמן קצר בין השנים   1997-1999.
האתאיזם  פרח בעם היהודי בשנותיה הראשונות של המדינה, אולם היום הוא נמצא בנסיגה מתמדת, נסיגה שסיבותיה הם בראש ובראשונה חוסר ידיעה על הדת ועל המדע וכן בשל הכשלים השונים של החינוך הישראלי. ייתכן גם, שאמונה פוחתת והולכת ביכולת האנושית לפתור בעיות שונות ולהביא לעתיד טוב יותר, במיוחד בתקופה של ההתחממות הגלובאלית והמשברים האקולוגיים, שנראים כתוצר ידי האדם ושבשנים הקרובות ישפיעו באופן ישיר על חייהם של אנשים רבים. בתקופה כזאת, אין פלא שרבים מייחלים להתערבות  אלוהית כלשהיא, ושוכחים שרק האדם הוא זה שיכול לעזור לעצמו.
תופעה זאת מתפשטת גם בישראל, והתוצאה היא שמספרם של הכופרים מתוך ידיעה   מצומצם בה למדי. האתאיזם, התפיסה שאין אלוהים וגם איננו זקוקים לאלוהים כדי לפתור את בעיותינו אלא עלינו לסמוך על עצמנו בלבד, דומה ששוב איננו חזק כבעבר, וזאת דווקא בתקופה שבה אנו זקוקים לתפיסה כזאת יותר מתמיד.

קישורים באינטרנט לנושא "אתאיזם":
אתר מצויין על האתאיזם נמצא ב:
 http://www.infidels.org/news/atheism/overview.html

רשת שלמה של אתרים אתאיסטיים נמצאת ב:
 http://nav.webring.yahoo.com/hub?ring=athiest&list