אפוטרופוס לעריות
יחסו של הרב ישראל משה חזן למדינה האפיפיורית, ע"פ ספרו "כרך של רומי"
מאת שמואל סרמונטה-גרטל

"תהו ובהו ... היכן עתידים לשמש?  בכרך גדול של רומי"¹

הרב ישראל משה חזן, נולד באיזמיר בשנת 1808, והתחנך בירושלים.  במסגרת נסיעותיו ברחבי אירופה, כשליח היישוב היהודי בארץ ישראל, נזדמן לרומא בשנת 1847, ונענה לבקשת קהילה ענייה ומדוכאת זו, לשמש לה רב ומורה צדק.  חמש שנים בלבד שהה בעיר, אך הותיר רושם עמוק על הקהילה, ושאלות המשיכו לזרום אליו מכל רחבי איטליה, גם לאחר שנתמנה לאב בית דין ו"מורנו" באי קורפו, בשנת 1852.  את השאלות שקיבל בשנים אלו – לרוב באיטלקית – קיבץ בתרגום עברי, יחד עם התשובות שהשיב, בספר "כרך של רומי" (ליוורנו תרל"ו).

חמש השנים בהן שימש הרב חזן "מעלת עטרת ראשנו מורנו הרב" (כפי שהתעקש שיכנו אותו)² ורופא הקהילה, היו שנים רבות תהפוכות: חומות ושערי הגטו נפלו ושוב הוקמו, זכויות ניתנו ליהודים ושוב נלקחו מהם.  בלחץ חוגים אינטלקטואלים (בהשראת המהפכה הצרפתית) ואף חלקים מהשכבות העממיות (דוגמת "מפגן האחווה" שאירגן המנהיג העממי אנג'לו ברונֶטי (Angelo Brunetti) בכיכר הגטו ב–15 ביולי 1847, בהשתתפות אלפי פשוטי עם נוצרים)³ החליט האפיפיור פיוס התשיעי להרוס את חומות ושערי הגטו.  החומות אכן נפלו בערב חג החירות, שנת התר"ח - ה-17 באפריל, 1848.  אך לא היה די בכך לעצור את התסיסה הפוליטית ואת הרוח המהפכנית שנשבה בעיר.  ב-15 בנובמבר נרצח ראש ממשלת המדינה האפיפיורית, הרוזן פלגרינו רוסי, וב-24 לחודש, האפיפיור עצמו נאלץ לברוח לגאטה, שבממלכת נאפולי הבורבונית.  ב-9 בפברואר, 1849, הוקמה הרפובליקה הרומית, בהנהגת ג'וזפה מציני ובתמיכתו של ג'וזפה גריבלדי, אך זו שרדה פחות מארבעה חודשים.  ב-3 ביוני פרץ כוח רב-לאומי (שכלל חיילים צרפתים, ספרדים, אוסטרים, נאפוליטנים וטוסקנים) בראשות הגנרל הצרפתי אודינו (Oudinot) את חומות העיר בקרבת גבעת הג'ניקולו, וגבר על כוחות המתדנבים של גריבלדי (אף הם מכל רחבי אירופה).  עד מהרה חזר האפיפיור מגאטה, החזיר את היהודים לגטו והקים מחדש את חומותיו ושעריו.

במשך כל התקופה הזאת שהה הרב ישראל משה חזן ברומא, בה כיהן כרב ראשי.  מתוקף תפקידו ובשל מעמדו כפוסק הלכה, עסק בבעיותיה ההלכתיות של קהילתו ושל קהילות האחרות בתחומה ומחוץ לתחומה של המדינה האפיפיורית.  במאמר זה, אדון בהגותו המדינית של חזן, וביחסו למדינה האפיפיורית בפרט – כפי שאלה באים לידי ביטוי בספר השאלות ותשובות שכתב: "כרך של רומי"⁴

חזן איננו מתייחס באופן מפורש לימי הרפובליקה ב"כרך של רומי".  לעומת זאת, הוא משבח רבות את האפיפיור ואת שלטונו, ואת התנאים המצוינים שזה סיפק לקיום יהודי.  האם העדיף את הסדר והיציבות של המדינה האפיפיורית על פני החירות שהציעה, ולו לזמן קצר, הרפובליקה הרומית?  או שמא העדיף את נכונותו של המלך האפיפיור לאכוף על היהודים את מצוות דתן על פני מצב של "איש הישר בעיניו יעשה"⁵?

ישנו בודאי אלמנט של חנופה, ואולי אפילו חשש, בשבחים שחזן מרעיף על המדינה האפיפיורית, אך אין הוא מהסס גם להעביר ביקורת – ישירה ומרומזת - על חוקיה ועל מעשיה של השררה הכנסייתית.  במקום אחד, הוא אף מרחיק לכת ואומר שחוק מסוים (בענייני מיסוי) אינו צודק, ולכן אינו נחשב "דינא דמלכותא" אלא "דינא דמלכא"⁶ – חוק בלתי מחייב ע"פ דין תורה.

במקום אחר, הוא מגנה גזרה אפיפיורית (bolla papale) שנועדה, לדעתו, להותיר נשים יהודיות בעגינותן, מתוך תקווה שימירו את דתן⁷.  באותה תשובה הוא אף מתאר את ידה הקשה של האינקוויזיציה:

"מה יהיה המשפט החרוץ על הכהן הנצרי הלזה (המסייע להתיר עגונה בעדות שקר – שס"ג) הא ודאי אין מי שיוכל להכחיש שאם לא יהיה אחת דתו להמית עכ"פ יצא דבר מלכות והחקירה להכניסו בכיפה בסאנ"טו אופיצ"יו (האינקוויזיציה – שס"ג) אשר משתיו יגורו אלים כנודע. וישב בכלא של הסנטו אופיציו ועד נצח הכהן הזה לא יראה אור ..."⁸.

אך מיד הוא מסייג את דבריו:

"... והכל בדינא ובדיינא שבאמת כמה רעות גדולות גרם שזייף ושקר והשחית והתעיב גם בדיניהם וגם בדינינו וגרם קלקול דתיי גם להם גם לנו אשר אנו מסתופפים בצלם בקיום דתנו כנודע".

נושא החסות שהמדינה האפיפיורית נתנה לקיום הדת היהודית חוזר פעמים רבות לאורך הספר כולו, אך המקרה המרתק ביותר בעניין זה הוא מעשה מרדכי מוסקאטו⁹ (אותו מכנה חזן "רשע"), וגיסתו אורוציא (אותה מכנה חזן "נבלה"), בו נדון כאן בהרחבה.

בשנת 1842, נאסר יהודי בשם מרדכי מוסקאטו ע"י השלטונות, בגין אונס נערה יהודיה בשם פאלומבא.  לשם ביצוע האונס, נעזר מוסקאטו בחברו שמואל סונינו, שאיים על הנערה ואף היכה אותה.  מלבד סונינו, העידו נגד מוסקאטו בבית המשפט האפיפיורי (ה"ויקאריאטו") שתי נשים יהודיות שהיו עדות למעשה, והוגש מכתב מאת הורי הנערה, בה תיארו את אשר אירע ואת מצב נפשה של בתם.  בית המשפט פסק שאכן מדובר באונס, וכפה על האדון מוסקאטו לשאת את פאלומבא לאשה.  חזן משבח רבות את בית המשפט ואת העובדה שנהג על פי דין תורה¹⁰.  את בית הדין של הויקאריו (או "ויגאריו", כפי שכותב חזן לרוב) הוא מכנה "בית דין יפה של כהנים גדולים נוצרים"¹¹, ומציין שפסק דינם התבסס על התרגום הלטיני של התורה:

"והויגאריו כפה אתו בכחו הגדול לינשאנה כי הלך אחר פשטי המקראות וכפירוש הוולגט"א שלהם אשר העתיקה המפורסם הגדול החכם המלומד ק' גירולמו (היירונימס – שס"ג)".¹² 

הנישואין עצמם התקיימו בין כתלי בית הסוהר, תוך שיתוף פעולה עם הקהילה היהודית - בנוכחות מניין יהודים, ועל ידי "חכם מסדר קידושין".  לגבי השאלה אם נישואין אלה נחשבים נישואין מרצון ולא בכפייה (דבר שהיה פוסל אותם על פי ההלכה), כותב חזן שאכיפת דין צדק איננו בגדר כפייה, ש"אונס הדת והמשפט הוא רצון הבורא ותקות קיבוץ המדיני"¹³ ואין זה משנה אם הגוף האוכף הוא בית דין תורני או בית משפט של אומות העולם – מה גם שכוונת הויקאריו היתה "לשם שמיים".  הוא מציין את עצם הסכמתה של הקהילה לשתף פעולה עם הרשויות בסידור הקידושין, כראיה נוספת לכך שבית המשפט נהג כהלכה:

"ועכ"ז כשבא מאמר הויגאריו לכפותו למוסקאטו שיקדשה הוכשר הדבר בעיניהם ונטפלו בקידושין מבלי פוצה פה ומצפצף ואם באמת לא היה להם ר"ל לב"ד שנטפל בקידושין (שהיה מאנשי המעמד) וגם לממוני הזמן שהיה דין אנוסה ממש או קרוב לו גמרי לא היו שותקין בדבר והיו משתדלים אצל השררה שלא לחייב לתת קידושין בעל כרחו ... כי תל"ית [תודה לה' יתברך] שררתנו הדתיית הזאת מיום אשר ניתן כתר מלכות בראשה מקום הניחה לנו בקיום דתנו אפילו דברי קבלה ודברי סופרים".¹⁴

מדברים אלה משתמע ששבחיו לשלטון האפיפיורי לא היו דברי חנופה בלבד: אם אי-מחאה יכולה לשמש ראיה להסכמה, משמע שהיתה לאנשי קהילה גם אפשרות לא להסכים, ולא לשתף פעולה עם בית המשפט הכנסייתי, בעניינים הנוגדים את ההלכה.  מתחזק, אם כן, הרושם שבמקרים מסויימים (כמו במקרה מוסקאטו), שלטונות הכנסייה אכן אכפו בקרב היהודים את דיני ההלכה.

אך תפקיד הכנסייה לא הסתיים בכפיית קידושין על מרדכי מוסקאטו, מפני שמעשה מוסקאטו הלך והסתבך.  זמן מה לאחר נישואיו לפאלומבא, החל חתן דנן לנהל מערכת יחסים אסורה עם גיסתו אורוציא, וזו אף הרתה לו.  המקרה הסעיר כמובן את בני המשפחה ואת הקהילה כולה.  מדובר היה באיסור מפורש מן התורה: "ואשה אל אחותה לא תקח לצרור לגלות ערותה עליה בחייה" (ויקרא י"ח, 18), ובסכנת ממזרות.  ביום ח' שבט התר"ט (31 בינואר, 1849), שעה שהאפיפיור שהה בגאטה, וכשבוע בלבד לפני הקמת הרפובליקה הרומית, ילדה אורוציא בן.  התינוק נפטר לאחר ימים ספורים, והרב ואנשי הקהילה נשמו לרווחה.  התקבל הרושם שבכך נסתיימו היחסים בין הגיסים, אך לא עבר זמן רב ושבו השמועות.  בשלב מסויים החליט הרב, בעצה אחת עם מנהיגי הקהילה ובני המשפחה, לפנות אל הרשויות (האפיפיור כבר הספיק לשוב מגאטה ולהשיב את ממלכתו על קנה).  אך הניסיון לא עלה יפה, "כי הזונים האלה הביאו עדי שקר אל השררה להעיר כי הם פרושים זה מזה".  בינתיים, אוראציא שוב הרתה למוסקאטו. 

חזן לא היה אדם בריא בגופו (עובדה שהוא מציין פעמים רבות ב"כרך של רומי"), ונסע לעתים קרובות לחמי המרפא שבויטרבו - "עיר האפיפיורים", השוכנת כ-120 ק"מ צפונית לרומא.  בזמן שהותו בויטרבו, קיבל מכתב ממנהיגי הקהילה, בו הודיעו לרב שמוסקאטו ואוראציא נעצרו, אך נראה שבית המשפט נוטה לפסוק לטובתם, ולאפשר למוסקאטו לגרש את אשתו, כך שיהיה חופשי לשאת את גיסתו – דבר הנוגד לחלוטין את ההלכה, הן מפני שאינו יכול לגרש את האשה שאנס, "כל ימיה", והן מפני שגירושין אינם מבטלים את איסור "אשה אל אחותה", ולכן גם אינם פותרים את בעיית הממזרות.  חזן השיב להם מיד, למרות שהיה רחוק מספרייתו ועמד לרשותו ספר תנ"ך בלבד.  מלבד פיסקה אחת, התשובה נכתבה עברית, "מסיבות ידועות"¹⁵, למרות שזה הצריך תרגום עבור מנהיגי הקהילה, שלא שלטו בשפה זו.  חזן אף מציין בגוף המכתב בידי מי מתלמידיו¹⁶ רצוי להפקיד את מלאכת התרגום.  הפיסקה היחידה הכתובה באיטלקית מתארת היכן בספרייתו, ניתן למצוא את הספר "משאת משה", מאת הרב משה ישראל, שהיה רב באי רודוס בשנים 1715-1727.  את המקור עצמו הוא מציין כראייה נוספת לנכונותה ההסטורית של המדינה האפיפיורית לאפשר ליהודים – ואף לכפות עליהם, במקרים מסויימים – לקיים את ההלכה:

"כי הודות לאל יתברך מלכי הארצות נותנים לנו יד בקיום דתנו. ובפרט מלכותנו האדירה והחסידה היא מלכות האפיפיורות יר"ה, החזיקה בידנו יותר ויותר משאר מלכי ארץ איברופא הזאת. ויש לי אלפי ראיות על זה".¹⁷

כהוכחה לדבריו, הוא מציין מקרה שאירע בעיר פזרו, בתחילת המאה ה-18, בו רשויות המדינה האפיפיורית איפשרו לרבנים לכפות פסק הלכה מסוים בדיני אישות על הקהילה היהודית בעיר.  בראש המאבק להגנת ההלכה עמד רבה של רומא דאז, הרב חזקיה מנוח חיים קורקוס (1660-1730).  חזן מציין שקורקוס שיבח רבות את המלכות האפיפיורית, וישנן אכן עדויות היסטוריות ליחסיו החמים עם רשויות הכנסייה.  כראיה נוספת, מציין את המקור האמור שבספר "משאת משה".  למרות דברי חזן שמקור זה - בחלק "אבן העזר" של הספר, מסימן כ' והלאה - הוא "קל למצוא",  לא הצלחתי למצוא אותו, ולכן קשה לי לקבוע מדוע ציין דווקא מקור זה באיטלקית.     

מלבד טיעוניו ההלכתיים, עיקר המכתב לראשי הקהילה (שנשלח כאמור מויטרבו, ונכתב בעזרת ספר תנ"ך בלבד), וכן התשובה המפורטת יותר שכתב לאחר שובו לרומא, הוא דברי הרגעה לאנשי הקהילה שישימו את מבטחם ברשויות, שבוודאי לא יפעלו בניגוד להלכה.

אך כיצד ניתן ליישב יחס חיובי זה למדינה האפיפיורית – ככופה את מצוות ההלכה על יהודי ממלכתה - עם גישתו הליבראלית והפתוחה יחסית להלכה¹⁸; עם קביעתו ש"שררת עם הנקראת דמוגראציא"¹⁹ היא השיטה המתאימה ביותר לעם היהודי ולשמירת תורתו; ועם הערכתו לדמויות ליבראליות כדוגמת וולטייר, מיראבו ודידרו?  חזן גם אינו דוגל באוטונומיה יהודית צרה שאינה מתערבת כלל בעניינים מדיניים רחבים יותר, אלא מדגיש את חשיבותה של העניין המדיני לחיי הדת ולחיים בכלל:

"הכל הדרוש הפך דעת המון עם שבדורנו המתנגדים להפוליתיקין כנודע.  ואני מחזיק הפוליתיקין בכל דעתי ובכל כחי בראיות מופתיות כי הוא ר"ל המלכות מדיניי דוקא ישובו של עולם ועמוד נכון שהדתות נשענות עליו יען וכיען שררת עם לא תכון היא ומלכותה אם לא בשקדמה לה דת כמו דתנו".²⁰

את הפתרון לתעלומה מספק חזן עצמו, בהסבירו את חשיבות התערבות הרשויות דווקא במקרה מוסקאטו:

"ומי יחייב הרשעים האלה הנואף והנואפת שישארו כדת משה ויהודית בינינו שלא כדעתנו שהוא דעת תרתנו וקבלתנו ויבא זר בתוכנו לפסול זרענו המוזרע בכשרות לדעת חכמי ישראל?  יעשו מה שלבם חפץ ויצאו לחוץ ויתנצרו או יתחמדו (יתאסלמו – שס"ג) או יבחרו להם דת כטוב בעיניהם ואל יבואו לבלע את הקודש בתוכנו.  בשלמא אם היה עון אחר בחילול שבת ומאכלות אסור[ים] להכעיס שהם ב' עונות חמורים המוציאים העובד מכלל ישראל נוכל לומר כיון שהם ב' עונות אפילו שחמורים בענינם אין יד אחרים באמצע ר"ל שאינו מגיע הנזק כי אם לעצם העובד ולא לזולתו נאמר כיון שאין ידנו גוברת והמלכות אינה נותנת יד לענוש את הרשעים אין אנחנו מחוייבים ליכנס בסכנה בשביל זה ונאמר הוא רשע בעונו ימות ואנחנו את נפשנו הצלנו אבל כשהענין הוא ענין שנוגע לכללות אומתנו כנדון הלזה שמוליד ממזרים בתוך קהלתנו ולמחר מתערבים קהל ממזרים בתוך קהלתנו ותחזור בר מינן!  לא יאבה ולא ישמע קהלתנו פסולה ובאסור איש באחיו מאחינו בני ישראל שבעיירות אחרות הא ודאי נצעוק בגרון אי שמים!!  ומחוייבים למסור עצמנו וגופנו על זה בלי ספק ובלאו הכי אין אומה ולשון שולטת בנו לחייב אותנו דבר נגד השכל ונגד הדת חליליה!  לא תהא כזאת בשום מלכות חסידה ובעלת אמונה כ"ש במלכותנו זאת אשר היא מעיין מקור מים חיים אשר כל המלכיות האחרות אשר בחלק האיברופא מבארה ישאבו מעייני ישועת דתם ואמונתם".²¹

זהו אם כן, גבול "שררת העם", לדעת הרב ישראל משה חזן.  את דבריו בעניין המלכות ש"אינה נותנת יד" לענוש" מחללי שבת ואוכלי טרפות, יש לראות כמליצה: לא זו דרכו.  אך כאשר הדבר נוגע לדיני אישות ולכן, על פי השקפתו, לעתיד כלל ישראל, אין הוא מוכן להתפשר.  מדינה כדוגמת המדינה האפיפיורית, המוכנה לתת יד לכפייה בענייני עריות, היא המועילה ביותר לעניין היהודי לדעתו של חזן – גם אם באופן תיאורטי העדיף את עקרונות המהפכה הצרפתית על פני החוק הקאנוני.  ואכן, כל הדוגמאות המובאות בספר "כרך של רומי" להתערבות מבורכת וראויה לשבח של המדינה האפיפיורית בענייני הלכה, נוגעות לדיני אישות.

הרב חזן היה דמות יוצאת דופן בגישתו ההלכתית לאתגרי המודרנה – מתנגד חריף לדרך הרפורמה, אך גם לדרך ההסתגרות והקיצוניות.  אך בתמכו במשטרו הריאקציונרי של פיוס התשיעי, למען מטרות שהיו בעיניו נעלות יותר וחשובות יותר מן החירות, הוכיח "כשמש בחצי השמים" שלא היה שותף אמיתי לרוח עידן האורות, גם אם העריך את עקרונותיה ואף קיבל בברכה חלק מביטוייה.