אלא שעם ההגמוניה של שלטון החוק נוצרו קטיגוריות של רוע  שאף אם יישקפו את הטוב בעיני פלוני או פלמוני, בא החוק ואוכף עליהם את מידותיו שלו.  אבל החוק אינו מסתפק בהטלת עונשין על כל עושי ה"רע" בעיני החוק; הוא גם תובע לעצמו ייחודיות באכיפתו.  הוא אוסר על הנעלב והנתקף והנגזל  לעשות דין לעצמם.  הם רשאים – ולעתים אף חייבים – להניע את גלגלי אכיפת החוק, ואין להם ברירה אלא "להתאזר בסבלנות ולחכות עד שהמופקדים על ביצוע ואכיפת החוק, יעשו את המוטל עליהם" (כלשון שולמית אלוני).  אין להשלים עם "הרוע".  יש להלחם בו בכל דרך חוקית. האלימות האינדיבידואלית – הפיזית או המילולית – אינה דרך חוקית.

ההבחנה האינדיבידואלית בין טוב לרע, והסלידה של איש מצפון מכל הרע בעיניו, עולים יפה בקנה אחד עם ה"סובלנות". לא זו בלבד שחופש הדעה והדיבור, ההפגנה והמחאה, ניתן גם לאדם הסובלן – הוא ראש וראשון לזוכים בו, משום שרק אותו יכולים להעמיד בחזקתו שלא ישתמש בחירויותיו לרעה. הוא יגלה דעתו ברבים מבלי להעליב; הוא יוקיע עוונות שלטון בלי לאיים; הוא יפגין וימחה בחוצות הערים בלי לתקוף או להתקיף. הוא יקיים מצוות "הוכח תוכיח" בלשון בני תרבות.

מימרתו המפורסמת של הלל הזקן: אל תעשה לחברך מה שאינך רוצה שיעשו לך – היא למעשה כל תורת הסובלנות על רגל אחת. מטבע אנוש הוא שאם יעליבוהו ישיב עלבון; אם יתקפוהו ישיב ויכפיל מכותיו; אם עושים את הרע בעיניך לאחרים, תנדה ותקלל אותם – כל הדברים שאינך רוצה שיעשו לך. תנהג כלפיהם, אומר הלל, בדרך שהיית רוצה שינהגו הם כלפיך. ואם תמצי לומר שאין הדברים אמורים כשהאחרים כבר עשו לך רע, שאז אתה רשאי לגמול להם כגמולם – אף אני אשיב שלא יהיה לדבר סוף: אתה תגמול לו, הוא יחזיר ויכה בך, אתה תשיב לו וחוזר חלילה והעולם נעשה תוהו ובוהו. מה שאין כן כשאתה מתגונן כדי למנוע מחברך לבצע מזימתו הרעה: שום מידה של סובלנות ושום חוק אינם אוסרים עליך לעשות מעשה, ולו גם מעשה רע ופלילי, כדי להגן על עצמך או על זולתך מפני סכנה מיידית של פגיעה רעה.

אמת, נכון הדבר שהחברה שלנו פגועה ופגומה, והארץ מלאה חמס. לפעמים יש רושם שהמלחמה בפשע בדרכים האלימות של אכיפת החוק נוחלת תבוסה. אולי הגיע הזמן לנסות גם דרכים לא אלימות? אולי יש לסובלנות הדדית תפקיד נכבד למלא גם בזירה זו?