"האוטו שלנו גדול וירוק
האוטו שלנו נוסע רחוק
בבוקר נוסע, בערב הוא שב
מביא הוא לתנובה ביצים וחלב."

מדי ערב אני קוראת עם בני קלאסיקה ישראלית לפעוטות. אני אוהבת לחזור אל הספרים שהיו לי, לעברית פשוטה ויפה, לחריזה, ללחנים שרובם הושאלו מעולמות רחוקים ולאיורים ששרטטו את עולמי הקרוב, וביטאו צניעות וחיי עבודה, חקלאות וסגידה לטבע ולבריאה המטופחת ביד אדם. "בוא אלי פרפר נחמד", "איה פלוטו?", "ויהי ערב", "מסע אל השדה" ודומיהם פורסמו בהוצאות ששמן מעיד עליהן: "הקיבוץ המאוחד", "עם עובד" ו"ספריית הפועלים". הם מזכירים לי את הילדות הישראלית שהייתה לי ולשכמותי.
עולם בלי אמא
"האוטו שלנו" הוא אחד השירים האהובים והידועים ביותר מתוך הספר המיתולוגי "בוא אלי פרפר נחמד". האוטו שלנו (של הקולקטיב, לא של המשפחה) הוא אוטו מגויס (כמונו) למשימה ברורה (לבנות מדינה). האוטו הגדול, כגודל המטרה, בצבע הצמיחה (והפרחת השממה), נסע מבוקר ועד ערב, בשליחות ראשונה במעלה – להביא תוצרת חקלאית טרייה מן השדה לילדי ישראל – דרך "תנובה" כמובן. בעצם, שיר הילדים הזה הוא מעין פרסומת ל"תנובה" – שבלעדיה כל זה לא היה אפשרי, אבל מי חשב אז על פרסומת סמויה, על תחרות ושוק חופשי? תנובה הייתה אנחנו ואנחנו היינו תנובה, וכולנו ביחד "תרמנו למדינה". מי חשב אז שתנובה ומנהליה יהיו מעורבים בשערוריות סיליקון, ומי חשב על מוסר, על יעילות, על משכורות עתק לבכירים, על הקיפוח שיוצר המונופול? חשבנו במושגים אחרים. בעצם לא חשבנו, פשוט קיבלנו כמובן מאליו שכולנו, לא כיחידים אלא כאורגניזם רב-איברים, מחויבים לדאוג לקיום ה"לויתן": לבנות ולזרוע ולקצור, לייצר לחם וחלב, ירקות וביצים. האוטו הגדול והירוק של תנובה, כמו הקופסה הכחולה של הקרן הקיימת, היה כלי בשרות המפעל הציוני – לתפארת מדינת ישראל.
האוטו הירוק הפך סמל לאומה בריאה החיה על יצרנותה. האיור, ובו ילדים דשני ירכיים בנאות דשא כפריות, ביטא את הדימוי הבריא, האנטי-גלותי, של ילדים שגדלו על ביצים עבריות ועל חלב עברי. העובדה שהלחן הושאל משיר עם שבדי לא קלקלה את הייחודיות הישראלית. התרבות העברית החדשה הייתה סינתזה מרתקת של חומרים שנלקחו ממקורות שונים. האוטו של תנובה, הקיבוץ והמושב, העבירו את היסודות הזרים האלה גלגול וגיור. מרגע שניטעו בקרקע העברית, הפכו לחלק בלתי נפרד מתבנית נוף מולדתנו. היהודים החדשים, אידיאליסטים חסוני שרירים, המירו ספרי תפילה וחשבונות בחרב ובאת, ידיים מעודנות בזרועות שזופות ושרוטות ובעור רגליים עבה ויבש. הם יצרו בין כדי החלב וארגזי הביצים ישראליות מובנת מאליה. לכאורה, העולם הזה הולך ונעלם. למעשה, התבנית הזאת – מיתית למחצה כבר ברגע בריאתה – מוסיפה לשמש מסד לחיינו כאן ועכשיו. יש במסד הזה יסודות בעייתיים, מפלים ומנצלים, יסודות שלא לכל אחד הניחו לצמוח עליהם, אבל היסודות האלה ניחנו בכוחו העצום של המובן מאליו, נחלת הבן שאינו רוצה לשאול.
הנחלה הזאת שוב אינה נחלתי. אפילו ברגעים האינטימיים, כשבני מתכרבל בחיקי ומדקלם שירה עברית, בתום הלב של אלה שאינם יודעים, משהו מטריד את מנוחתנו. אותו מטרידות התמונות: האוטו נראה לו כמו טרקטור, המיכלים הגדולים אינם מתקשרים לו עם חלב; כל הילדים מתלבשים באותם בגדים – מכנסיים מצחיקים עם גומי וכתפיות, ובעיקר – איפה אמא בציור? למה היא השאירה את הילדים לבד? (לא רק ליד האוטו אלא גם באחו ובדיר, בפרדס ובניר, ברפת ובבית הילדים, בכל מקום מסתובבים ילדים בלי הורים). הכל, מלבד הטבע – הפרפר והכבשה, הפרה והכלב, הפרח והשדה הנצחיים – דורש הסברים. העולם שבספר אינו עולמו, ואמא שלו – לשמחת שנינו – לידו.
גם אותי מטרידות התמונות. אך שותפותנו בחוויה היא רק למראית עין. עבורי התמונות מוכרות להפליא. הן מזכירות לי את הקשיים וההצלחות של החינוך ההתיישבותי, את הטראומות של חדר הילדים וחדר האוכל, את הדרישה לבינוניות (הצטיינות? רק על הטרקטור, על הסולם או במחלבה; הצטיינות נשית? שימו לב לתמונות: רק בחדר כביסה ובבית הילדים) ואת רוח הדברים – הרעה לא פעם – שהפכה מאז לחלק ממני.
מותו של המובן מאליו
אולם תובנות אלו שוליות הן נוכח ההכרה המטרידה באמת, בדבר מותו של המובן מאליו. איני יכולה עוד להביט בתמונות מבלי לזכור שהילדות הישראלית האולטימטיבית הזאת, שאני חוויתי את רגעיה האחרונים, הייתה יוצאת דופן מבחינות רבות. מובנת מאליה עבורי, אך לא מובנת כלל לאחרים. היא הייתה ביטוי לחלום קבוצתי, שגבה מחיר לא רק מילדי החולמים אלא גם - ואולי בעיקר – מילדיהם של אחרים. אני מתבוננת במרחב זה – הנוף והלבוש, השדות והחיות, בריכות המים, הרפתות והלולים, השירים והלחנים, החגים ואורח החיים – שמגדירים את הישראליות שלי, אני מתבוננת ומבינה היטב, שרבים מקוראי שורות אלו, ואפילו מבני הדור שלי, אינם מתרגשים למקראן. הדברים שכוננו את ילדותי הם בדיוק אלו שדחו ופגעו, הרגיזו והשפילו רבים מבני דורי, ורבים עוד יותר מבני דורות אחרים. הנוסטלגיה שלי עלתה ביוקר לרבים, רבים מדי.
אלה שלא היו שותפים לחלום, או שחשו כי נכפה עליהם, מגיבים במרירות על הגעגועים לחיי השותפות וההסכמה-לכאורה שאבדו לנו. מעולם, הם טוענים, לא הייתה הרמוניה מאחורי ההגמוניה. הקהילה שנוצרה כאן בארץ ישראל, בעידן כור ההיתוך, מעולם לא התבססה על תרבות משותפת, אלא על כפיית תרבותה של קבוצה דומיננטית אחת על קבוצות רבות. אלו מעולם לא הרגישו שייכות. הן רק לא העזו לומר זאת, או שלא היה להן הכוח לפעול. בעת האחרונה הקבוצות שהושתקו חשות שחרור. הוא בא לידי ביטוי בהתאגדויות קהילתיות משלהן, בפרוק הסולידריות השקרית, וביצירת סדר חדש, הרמוני פחות, אבל אמיתי יותר.
לקח לי זמן להבין שאני שייכת ל"אליטה הישנה", דור שלישי להגמוניה האשכנזית האטומה לסביבתה המזרח-תיכונית. לקח לי זמן להבין שהחיבה הרומנטית שגילו סבא וסבתא שלי לאוריינטליזם האקזוטי – לים ולמדבר, ולערבים בכפיות ובגלביות הצחורות הייתה חיבה פטרונית וללא אחווה. בעודה "מפריחה את השממה", סוללת כבישים ומייבשת ביצות, האליטה שלי לא נטתה לכבד את תרבותם של "אחרים" ובקשה להשליט עליהם את תרבותה העליונה-לכאורה. לקח לי זמן להבין כמה מנותקים-מהקשר היו החפצים והטקסים היומיומיים בבתי הסבים והסבות שלי: כלי הכסף ורהיטי הבוק, פרויד ותומאס מאן בגרמנית, פסנתר הכנף והמוסיקה הקאמרית בימי שבת בארבע, עם התקרובת המעודנת שהוגשה במשורה.
כולם אותו דבר
לפעמים, בלהט ההתפכחות וההכאה על חטאי אבותינו, אנו נוטים לשכוח, שרוב רובם של החלוצים ובני העליות שהקימו את המדינה, אשכנזים כמזרחיים, עולים כותיקים, פעלו מתוך תחושה עמוקה של שליחות, מחויבות ואהבה. הם הקריבו לא מעט ותבעו לא רק מאחרים אלא גם מעצמם, מתוך איזה תום ציוני אמיתי שעבר מן העולם. כשאני בוחנת את חוויות הילדות שלי אני מגלה, שהתום הזה, שאותו היו אבותיי אמורים להטביע בי יחד עם אהבת הארץ, לא עבר. משהו מר חלחל אל החלב והדבש, אולם אהבת הארץ נותרה בעינה. אין לי ארץ אחרת.
בילדותי הטרידה אותי המחשבה שאני "כמו כולם", שכולם חווים את המדינה ואת החברה הישראלית כמוני. חשבתי שהישראליות של כולנו זהה. זה הרגיז אותי. האחידות הזו העניקה לי תחושת שייכות אבל גם עוררה בי ייאוש: לא חשבתי בגיל שלוש על עיירות הפיתוח ועל המהגרים, שבארץ נקראו עולים. מה שייאש אותי היה דווקא התחושה שכולם "אותו דבר". אני רציתי להיות קצת שונה. הישימון שהורי הפריחו נראה לי כמובן מאליו. אותי הטריד השיממון התרבותי, החברתי והאסטטי שהקיבוץ טיפח בקפדנות.
מהי משמעותה של הישראליות שלנו?
עתה, כשהשונות הפכה לצו השעה, האליטה שלי מתפרקת, ועמה אשליית האחדות שניסתה ליצור. מוטל עלינו לכונן סולידריות חדשה. זו העת לפנות מחדש אל הציבור כולו, גם אל הדור שלא הקים את הפלמ"ח וגם לא את צה"ל, שעדיין זוכר את "ישראל ההיא", הצנועה, המהגרת והעובדת, ללא טלוויזיה וללא מזגן, רק רדיו ומאוורר. עלינו – שגדלנו על התרבות הפוליטית של "המהפך" (ועוד מהפך ועוד מהפך, ותמיד עם חיים יבין), והתבגרנו עם מלחמת 18 השנה על "שלום הגליל" ועם 30 שנות ההתיישבות בשטחי 67', עלינו ועל צעירים מאתנו מוטל לחולל שינוי. זה הזמן לקרוא לדגל – לאלו שצר להם על ההשכחה וההדחקה, לאלו המקדמים בברכה את תחושות השחרור וההעצמה של קבוצות שונות, ובה בעת מוטרדים מהעדרה של זהות והזדהות ישראלית, מחסרונם של שיתוף ושייכות.
לכל אחד ואחת מאתנו סיפורי זיכרונות ושירי ילדות שונים. לכל אחת ואחד הייתה ילדות אחרת, ישראלית או לא ישראלית. לא כולנו חשנו "מלח הארץ"; לא כולנו חווינו הגירה. כולנו חווינו שבר תרבותי ושינוי חברתי שקשה להגדיר אותו, אבל אי אפשר שלא לחוש בו. "שסעים" ו"משבר זהות", "אליטות חדשות" מול "ישנות", "רב-תרבותיות" ו"פלורליזם", "מרכז ופריפריה", "אובדן ההגמוניה" ו"התפרקות כור היתוך" – מילים אלו חוזרות בדברינו ומעידות על אי נחת ביחס למשמעותה של הישראליות שלנו. לכולנו כמיהה עזה להשתייכות ולקהילה, לכולנו עניין בעתידה של החברה הישראלית ובעתיד החינוך בישראל. לחלקנו ילדים מתבגרים וילדים קטנים, ילדי בית ספר וילדי צבא, וכמה כבר ב"חינוך הגבוה" או ב"חינוך המשלים" – במזרח הרחוק. אנחנו ממלאים תפקידים בכירים במערכות הכלכליות, החברתיות והפוליטיות בישראל ומחנכים את ילדינו במערכת החינוך הממלכתית. רובנו עדיין ממלכתיים, למרות הפערים והשסעים. רבים מאתנו פועלים באותה מערכת חינוך, במשרה מלאה או בהתנדבות, כמחנכים או כהורים, ותמיד מתוך אהבה, דאגה ומחויבות.
האחריות המוטלת עלינו אין משמעה ביטול הישגיהם הגדולים של הדורות הקודמים, או השכחת המסורת המורכבת שלנו. האחריות משמעה ללמוד את מקומנו, לבחון את עצמנו ולפעול לתיקון עולמנו. איך מתחילים, כאשר איננו מסכימים כמעט על דבר? קשה להסכים אפילו על עקרונות ראשונים, על בסיס ממנו אפשר יהיה להמשיך הלאה. איננו משתמשים באותה שפה, לא כולנו מכבדים אותם סמלים; סדרי העדיפויות הסמליים שלנו בודאי שונים; גרוע מזה – איננו מטפחים אותה תרבות ואותו זיכרון היסטורי. איננו עוד בני קהילה אחת. אפשר להתחיל את המסע הגדול בצעד קטן. די אם נסכים למשפטים הבאים: כולנו אזרחי ישראל הרוצים לחנך את ילדינו ולגדלם לחיים טובים יותר, בחברה מוסרית יותר. כולנו זקוקים לשוויון ולחרות, לצדק וליושר, ולסולידריות ולתרבות אזרחית משותפת, רחבת אופקים ובטוחה בעצמה. הסכמה זו פירושה נכונות לחקירה של משמעות הקיום הישראלי, ולעשייה משותפת למען כינונה של חברה ישראלית במדינת ישראל.
להרגיש שייך
מיד אחרי אירועי אוקטובר 2000, התראיין בטלוויזיה סטודנט ערבי צעיר הלומד משפטים בתל-אביב. הוא ניסה להסביר למראיינת את הבעיה של הערבים בישראל. המראיינת שאלה: אבל מה אתם (אתם ולא אתה) רוצים מהמדינה? הוא התחיל בהסבר מורכב, לה לא היה זמן. היא לחצה: "עוד תקציב? אתם מקופחים בתקציבים, בתשתיות?" הוא ניסה להסביר שכן, אבל זה לא זה… המראיינת איבדה סבלנות: "אז מה חסר לך?" הסטודנט כמעט בכה: "אני רוצה להרגיש שייך". אי אפשר למדוד בכסף ובמשאבים תחינה לשייכות. אלו נחוצים ממילא ולא צריך להיות על כך ויכוח, אולם בהם לא די. הם לא מעניקים את הדבר החמקמק הזה שקשה להבין את גורמיו אבל מרגישים אותו מיד: אחווה, שייכות. האחווה דורשת "פרטיקולריות" ואינטימיות, ויש לה ריח וטעם וייחוד, לטוב ולרע.
נדמה לנו שתחושת קרבה בין "אחים" מושגת על ידי  התרחקות מזרים ומחייבת הסתגרות, וטוטליות. זה לא נכון. אין הכרח לוגי או היסטורי לבסס תחושת שייכות על בלעדיות, ואין צורך להחליט – לאיזה מחנה אני שייך. כולנו שייכים לכמה וכמה מעגלי שייכות, בהקשרים שונים. כהורים לילדים הלומדים באותו בית ספר, כבעלי אותו מקצוע, כבני אותה שכונה, כבנות אותו מין, כבני המעמד וכיורשות אותה מורשת. אנו עוברים מדי יום בין מעגלי הזדהות שונים, שלעיתים מתקיים ביניהם מתח ואפילו סתירה. למשל, יש ניגודי אינטרסים בין הסולידריות המעמדית למיגדרית, המקצועית והאתנית ועוד. אנחנו איננו מוותרים על השתייכות אחת בשביל השתייכות אחרת. נהפוך הוא. אנו מזינים אחת בשנייה, מרחיבים את תחומי חיינו באמצעות המפגש בין מעגלי הזדהות שונים שלנו, משפיעים ומושפעים. כך גם ביחס לחברה הישראלית: האחווה הישראלית אינה צריכה לדרוש מונופולין או "נקיטת צד" (הלנו אתה אם לצרינו?) אלא חיבור נוסף, ל"רב-קהילה", חיבור שיאפשר לאנשים רבים ושנים להיות שותפים, מבלי לקרוע אותם מקהילותיהם הייחודיות.
ישבתי לא מזמן עם קבוצת מנהלי בתי ספר, יהודים וערבים, שדנה בשאלת ה"סיפר" הקולקטיבי. עוסקים היום ב"נרטיב" כפי שעסקו בעבר בזהות או בזיכרון קולקטיבי. דברנו על "שני נרטיבים סותרים לקונפליקט הלאומי", כלומר הציוני מול הפלשתיני. וכיוון שכך, נשכחו באחת ניואנסים, השפעות חיצוניות והשפעות הדדיות, נשכח המוצא והמעמד, המין והמגדר, המקצוע ומקום המגורים, המצב המשפחתי והתחביבים, ואפילו הדת. האישיות המורכבת של כולנו הצטמצמה לסיפור לאומי. במקום חבורה רצינית של מחנכים, בה כל אחד הוא עולם ומלואו, ניצבו עתה שתי קבוצות מתנגדות של אנשים חד ממדיים, בעלי מאפיין אישיות אחד בלבד: הלאום. כך יצרנו אין מ"יש": דיכוטומיה עצובה, מהותית-רק-לכאורה ובלתי ניתנת לערעור – של כלום. קבוצה ריקה.
בן בלי בית
בקבוצה אחרת של מחנכים ניסינו להבין את משמעות המונח "נאראטיב", ומה תפקידו של "סיפור חיים", מה מבחין בין סיפורי חיים שונים, וכיצד מעניק אדם לחייו מובן ותוכן והשתייכות, באמצעות יצירת "סיפור טוב" מתוך בליל האירועים חסרי המגמה שעוברים עליו בפועל. דברנו על כוחה של הבחירה האנושית: כוחו של אדם לתת משמעות לחייו באמצעות האופן בו הוא בוחר לזכרם ולספרם, והתכנים החדשים שהוא יוצק לסיפורו; כוחו לשנות את הסיפור מעת לעת בהתאם לסיבות, וכוחו לבחור מה ראוי להישכח. ביקשתי מהמשתתפים לתת דוגמאות מחייהם. אחד המחנכים ביקש לדבר מיד: "לי אין סיפור. אני פשוט יושב בצד הדרך ומתבונן בסיפורים שעוברים. אני לא מספר, אני לא שחקן, אני לא בוחר. דברים פשוט קורים ואין לי השפעה עליהם. אני יכול רק להסתכל בחיים של אחרים". אין ספק שהיה לו סיפור, סיפור קשה, סיפור של עובר אורח, בן בלי בית, שאינו פועל ואינו שייך. זה הסיפור של רבים מאזרחי ישראל. הם אינם מרגישים שהם בסיפור הכללי. הם לא מניעים אותו ולא משחקים בו. הם מתבוננים חסרי אונים. חוסר האונים הזה הוא הסיפור שלהם.
צריך לחשוב על הסיפור הזה אחרת. התיקון לחוק החינוך (2000) הוציא את ההתיישבות והחקלאות ממטרות החינוך. בכך אישרה המדינה בחוק את שהחברה הוציאה מזמן מליבה. יחד עם אתוס ההתיישבות השלכנו אל ערמת הזבל של ההיסטוריה סמלים וטקסים ומיתוסים, ששימשו נדבכים חשובים ביותר בבניית זהותנו. ייתכן שזמנם של אלה עבר - ואני אומרת זאת בצער: אף פעם לא אהבתי להיפרד מבגדים ישנים ומצעצועי ילדות - אבל אי אפשר להמיר אותם בריק. חברה אינה נבנית ללא מסד רוחני ותרבותי. היום ברור לכל, שאחריות חברתית משמעה לא עוד ביקורת-ההגמוניה שכבר התפרקה מנכסיה, גם לא בנייה של הגמוניה חדשה שתחזור על חטאי קודמתה. אחריות חברתית משמעה בניית יסוד חדש ושונה לשותפות, יסוד שיאפשר לכולנו להיות ישראלים. איננו זקוקים לישראליות של תלבושת אחידה ושל אתוס אחד גברי (הלוחם החקלאי – בסגנון החרב ושיבולי החיטה של הפלמ"ח). נחוצים לנו ישראלים החולקים חלקים מהותיים בהווייתם ובתרבותם, מבלי להוציא מן הכלל אף אחד באשמת "שונות". עלינו לבנות ישראליות שנחוש בה נינוחים, שותפים בהזדמנויות ובמשאבים הפיזיים והתרבותיים, שותפים בשפה ובתרבות, שותפים בשירים ובסיפורים, באסוציאציות וברמיזות.
"שלנו", אין משמעו מקורי וייחודי וחד פעמי: כפי שייבאנו את הלחן השבדי לטובת האוטו הירוק "שלנו", נמשיך לחפש מקורות אחרים, נמשיך לספוג השפעות, לשאול וללוות רעיונות. עושר תרבותי פירושו הנכונות לקחת בלי לחשוש לאובדן; סקרנות הגוררת ידידות ולא עוינות, משיכה לשונה שאינה מביאה לפחד, קנאה וקנאות, אלא לאהבה. תרבות אינה עוגה – היא אינה מתבזבזת כשמתחלקים בה. תרבות היא היכולת ליצור חיבורים יצירתיים בין יסודות שנלקחו ממקורות שונים, היכולת להתאים, לסגל, ולאלתר.
תרבות שאין בה חומה ושערים ושומרי סף
במפגש של נערים ונערות מכל הארץ שבו נכחתי, התנהל דיון על תיקון עולם ועל חברה טובה יותר. השאלות החברתיות (פערים, שוויון זכויות, זכויות יסוד), שכביכול יש עליהן הסכמה רחבה בחברה הישראלית (הסוציאליסטית-עדיין-בנשמתה), גררו מיד ויכוח פוליטי (האם מותר לנו להתעלם מאי-הצדק שנעשה לפלשתינים? למה לא נכניס לקבוצה ערבים ישראלים?)
בני הנוער נחלקו לשני מחנות פוליטיים עוינים והפסיקו להקשיב. מיואשת מויכוח סרק נוסף, הכריזה אחת הנערות: "החברה שלנו ממש חולה. היהודים תמיד מתגוננים מפני משהו. נכון שהיו בעברנו שנאה, גזענות, ואנטישמיות, אבל אפילו אם כל העולם באמת נגדנו, אנחנו לא יכולים להתגונן כל זמן". נערה אחרת ענתה לה, שהכי חשוב להשיג שלום פנימי בינינו (היהודים). אם נתחבר למסורת היהודית המשותפת שלנו, היא הסבירה, נשוב ונהייה עם אחד מלוכד.
זו טעות. מדינת ישראל אינה פשוט המשכו של קיום יהודי אחד נצחי, שמחלפותיו משתנות עם השתנות העתים, אך מהותו קבועה, כביכול. ליהודים בישראל באמת אין  יהדות אחת: אין להם תרבות ושפה אחת, אין להם זיכרון, גורל והיסטוריה אחת. יש להם מסורות ומנהגים רבים, סמלים וטקסים דתיים שונים. היהדות היא לא אתיקה ייחודית ולא מהות אחת. היא נתון היסטורי: קבוצות החולקות טקסט משותף - המשותף גם לרבים שאינם יהודים - וגורל משותף רק במידת מה. העם היהודי מורכב מקבוצות השותפות במידת מה בשפה ובלשון, בציפיות ובגעגועים לציון, באמונות ובדעות, אך נבדלות מבחינות רבות. לכל אחת מסורת הנובעת מן האינטראקציה עם הסביבה הלא יהודית ומהשפעותיה בענייני מנהגים, לבוש, צבע העור, אורחות החיים, אוכל, רפואה, פילוסופיה ומוסר. יש לנו תרבויות יהודיות רבות בארץ ישראל, כפי שהיו לנו תרבויות יהודיות רבות בתפוצות, וזה בסדר. מדינת ישראל אינה צריכה לקרוע את עצמה מעברה ומזיכרונה ההיסטורי. איננו רוצים להתכחש למסורות המגוונות ורבות הפנים שעוצבו וחודשו במהלך מאות רבות של שנים. הבה נישמר מלצמצם את היהדות ל"דבק". לא זאת הדרך.
אפשר גם אחרת. במקום הדימוי של חומה ומגדל – תרבות המנוכרת לסביבתה ומסתגרת בפניה, אני רוצה להציע את הדימוי של עיר-שצמחה-מן-הכפר, לא מתוכננת ולא מתוחמת: תרבות שגבולותיה אינם ברורים. אין בה חומה ושערים ושומרי סף, ולכן גם אין בה משיגי גבול. תרבות עשויה שלמת בטון ומלט אבל גם טלאים ואלתורים, מרפסות פתוחות וסגורות בערבוביה, תריסולים וצלונים, בדים וקרשים, ערב רב של חומרים וסגנונות. תרבות שיש  בה שכונות שונות אבל גם ביוב מרכזי, ושירותים מרכזיים של מים, חשמל, טלפון, חינוך, רווחה וסעד. תרבות שאין לה מרכז אחד אלא כמה, והם משלימים זה את זה. לא היינו רוצים לוותר אף על אחד מהם. זוהי תרבות "עכבישית" – גמישה, שברירית וחזקה – הטווה רשת קורים דקים, כמעט סמויים, לאט, בסבלנות, חוט לחוט.
תרבות מלמטה
אפשר לטפח סולידריות ישראלית שאינה נשענת על התגוננות וחשד, וגם לא על המכנה המשותף הנמוך ביותר. אפשר ליצור קהילה אזרחית ותנועה אזרחית, של אזרחים ולמען אזרחים. אפשר ליצור קהילה שתהייה מבוססת על עיקריה של מגילת העצמאות, על כתבי הקודש השונים של אזרחי המדינה, על הומניזם ועל מתן ביטוי למסורות שונות. אפשר ליצור תרבות החותרת אל המכנה המשותף הגבוה ביותר, תרבות שאינה מביישת את חבריה.
עברו הימים שבהם הממסד הקים את תנובה ואת ארגוני העובדים. כדי ליצור קהילה סולידרית אין צורך בהחלטה מלמעלה או בכפייה. יש צורך עמוק בשיתוף פעולה – בלימוד משותף ובעשייה משותפת המתרחשים במשולב. שיתוף הפעולה חייב לערב גורמים שונים ומגוונים: גופים ממשלתיים ומוסדות מדינה, ארגוני מתנדבים וארגוני המגזר השלישי, רשויות מקומיות ואזוריות, אוניברסיטאות ומכוני מחקר, גורמים פרטיים וחברות עסקיות, ועדי עובדים, ועדי הורים, ועדי תלמידים ושאר ועדים, נציגי קהילות, שכונות ובודדים.
שיתוף פעולה בין גורמים זרים ואף מנוגדים לעתים באופיים ובהתנהלותם הכרחי ליצירת מנגנוני סולידריות חברתית. אנו זקוקים לחיבורים לא שגרתיים ויוצאי דופן בין חברות פרטיות לבתי ספר, בין ילדים במצוקה לבין מכונים ללימוד יהדות, בין נוער מנותק לועדי עובדים, בין אסירים ועצורים לארגוני החינוך לדמוקרטיה ולזכויות האזרח. אנו זקוקים לשיתוף פעולה מתוך כבוד וביקורת הדדית בין הגופים האזרחיים לבין רשויות המדינה ומשרדי הממשלה. שיתוף פעולה כזה יוצר מרקם חברתי חדש. הוא מצרף כישורים וכשרונות להוויה חדשה, צובר כוח ויכולת פעולה, ומשיג הישגים, ששום קבוצה הומוגנית או קבוצת אינטרס אינה יכולה להשיג. קשר בין אזרחים הרוצים ליצור הוויה משותפת נוצר באמצעות קהילות הטרוגניות - הורים, מורים, ותלמידים; תושבי מועצות מקומיות שכנות; עובדי חברת היי-טק ותלמידים מתקשים  - הלומדות ופועלות יחד. קשר כזה מבוסס על הבנת משמעות חיינו כאן ועל הכרות עם המקורות התרבותיים המזינים את החברה הישראלית. לימוד כזה משמעו חיפוש של מורכבות ושל הסברים רב-ממדיים, באמצעות השוואה ובחינה ביקורתית, גישה יצירתית ויכולת אנליטית, משמעת עצמית והקשבה לזולת. הלימוד הופך את העולם לבית, ובה בעת הוא משמש מנוף לפעולה. ללא פעולה משותפת אין קהילה. סולידריות תובעת לא רק לימוד אלא שינוס מותניים ומתן כתף. היא בנויה על גאוות יחידה, ועל התמודדות משותפת עם קשיים בדרך להשגת משימה משותפת. פעולה משמעה קביעת ערכים משותפים ואינטרס משותף, עבודת צוות ובחינה מתמדת של הדרך ומהמורותיה.
אליטה חדשה
יצירת קהילות ישראליות נבדלות לא תצמיח, כשלעצמה, סולידריות ישראלית. סולידריות ישראלית זקוקה למרכז מכוון חזק. המרכז אינו צריך לכונן את הקהילות: הן יתארגנו, וכבר מתארגנות, באופן מקומי, אזורי ופלורליסטי. לא על בסיס שבטי, אתני, או דתי, אלא על בסיס חציית קווי גבול אלו. הקבוצות השונות זקוקות לגורם מחבר, שיהפכן לישראליות-במשותף. "מרכז מכוון" כזה אינו גורם מאחד ומשטח ואינו בבחינת שמש המקרינה מטוב אורה על כל הברואים. זוהי תחנת ממסר ופיקוח, היוצרת אינטגרציה וסינתזה, מחברת ומפרקת ומחברת מחדש, ניזונה מרעיונות וממעשים, ומפיצה אותם באופן מונחה, מושכל ומבוקר. מרכז כזה יוצר תורה אחת מאלף ניסיונות שונים ומפתח מנגנון, המבטיח שהתורה הזו תהייה דינמית, ביקורתית ומורכבת. למרכז כזה יש כוח להעצים את הקהילות, לספק  להן ידע חדש ובו בזמן להפוך את הידע הייחודי שלהן לנחלת הכלל. הוא מתאם בין פעולות ומכוון את הפועלים, ויוצר דיאלוג מתמיד לרוחב - בין קהילות - ולאורך - בין מסד לטפחות, בין הבסיס הכלכלי למבנה העל הרוחני.
מרכז כזה תובע אליטה חדשה, אליטה מסוג אחר. אין חברה ללא אליטה, אולם יש הבדל בין חברה אזרחית, סולידרית ופעילה, המצמיחה אליטה משרתת, שמתאימה לה ותומכת בה, לבין חברה כושלת הסובלת מאליטה אנכרוניסטית שהיא ממשיכה לציית לה מתוך אינרציה, ואינה מסוגלת להתנגד לה. יש חברות שמפרקות את האליטה הלא-רלבנטית שלהן אך אינן מצמיחות אחרת. במקום זה הן מפתחות גישה ספקנית וצינית ביחס לאליטות בכלל. אין היום אליטה משרתת לחברה הישראלית. האחת פורקה והשניה אינה משרתת. אין מי שידאג לטפח סולידריות ישראלית ולשרתה בנאמנות. הגיעה העת להצמיח אליטה חדשה, של העם, עבור העם.
נחוצות לנו סולידריות ואליטה של משרתי ציבור ושל אינטלקטואלים, של נציגי עובדים ומתנדבים, אנשי רוח ומעשה. אלו לא יצמחו בסיירת מטכ"ל וגם לא באוניברסיטה. תנועה אזרחית יכולה לצמוח בחינוך הממלכתי, וראוי שנשמור עליו ככזה. בית הספר הממלכתי – יהודי, דרוזי, נוצרי או מוסלמי, דתי, מסורתי או חילוני – יכול להיות מוסד היוצר תרבות משותפת, סולידריות חברתית, ומנהיגות משרתת שתהפוך לאליטה. בית הספר הממלכתי הוא מקום מפגש והכרות, מקום ללימוד משותף ולפעולה משותפת. בית הספר אינו צריך להיות בועה האטומה לסביבתה, וגם לא שיקוף מוחלט של ההוויה המקומית. הוא ניזון מהחברה ומזין אותה. בית הספר אינו יוצר סולידריות ומנהיגות יש מאין, אלא בונה אותה בתהליך דיאלקטי של שמרנות ויצירתיות. היצירה הזו אינה עניין לשעה שבועית. בעזרת הנחייה מושכלת, מיומנת וקשובה, היא יכולה להתרחש מדי שעה, בכל פינה מפינות בית הספר. היא באה לידי ביטוי בשעורים המקצועיים, בשעורי המחנך ובהפסקות, בעקרונות למידה והוראה, ביחסי מורה-תלמיד, בתכני הלימוד, בעבודת הצוות, בפעילות "העשרה", במועצת התלמידים, בועד ההורים ועוד. בית הספר הממלכתי הוא שלנו, של כולנו. אם רק נשכיל לכונן אותו על עקרונות, ערכים משותפים ועל מטרות משותפות, הוא יהיה גורם מרכזי ביצירת הסולידריות שלנו.
כשהייתי ילדה קטנה קראתי שוב ושוב את "האוטו שלנו גדול וירוק". התבוננתי בילדים שבעמק (הם היו אני) וחשבתי שיש כאן טעות. אני לא רוצה לנופף לשלום מלמטה, ולחכות שם לשובו של אוטו עם ערב. אני רוצה לנסוע באוטו, עם הביצים והחלב, לתנובה. דמיינתי את הנסיעה המופלאה וחשבתי בסקרנות עצומה על העולמות החדשים שייפרשו לפני: איך אפרוץ גבולות ואגלה מה מסתתר מאחורי ההר. רציתי לדעת מי גר שם, מה עושים שם, מה אוכלים ומה לובשים במקום אחר. תמיד התרגשתי מנסיעות ואהבתי הרפתקאות. בלילה שלפני כל נסיעה לא ישנתי. כל חושיי התעוררו במין ריגוש מיוחד, והייתי מחדדת אותם לקראת הפגישה: לקלוט כמה שיותר, להריח ולטעום, לגעת ולמשש, להקשיב ולשמוע, להתבונן ולראות הכל. רציתי לחוש עד תום כל שינוי, כל פגישה והיכרות חדשה. בבוקר, כשהגיע הרגע הגדול, הייתי עצבנית מרוב שמחה. נכנסתי לאוטו שלנו, כלומר של הקיבוץ (או לווקסהול של סבא שלי, שאבא היה שואל והורס בניסיון לגלות דרכים חדשות, "מקצרות"). נצמדתי לחלון, ונמלאתי באושר. בכל שבריר שנייה נפתחו אופקים חדשים, נפרס נוף חדש, נתגלו חיים חדשים.

נופים חדשים, אופקים חדשים, מחכים לנו מאחורי ההר, ואנו דבקים בעמק. האוטו הזה הוא של כולנו. נעלה וניסע.