אמנות הפסל והתמונה ביהדות  מאת פליס פזנר-מלכין*

מה בין אמנות יהודית לבין ''אמנות ביהדות'' ו''יודאיקה''? ססיל רות מציע הגדרתו ל"אמנות יהודית":  "מכלול היצירה האמנותית של אמנים, ויהיו ההשפעות עליהם אשר יהיו, ממוצא יהודי או בני הדת היהודית''. הגדרה זו דומה לדעתו ל'מונח "אמנות אנגלית", שהיא "המכלול של יצירות של אנשים, יהיו ההשפעות עליהם אשר יהיו, אשר נולדו או פעלו באנגליה''(*). הגדרה זו תואמת בעינינו גם את ההגדרה ל-''יצירה אמנותית יהודית'', המתוארת כיצירה אשר יהודיותו של יוצרה השפיעה על יצירתו, או שהיצירה מלאה תפקיד משמעותי ביהדות כתרבותו של העם היהודי. כשם שיצירותיהם של יוצרים צרפתים, כרנואר או שארדין, מצטרפות למכלול ה''אמנות הצרפתית'' כך מצטרפות יצירות של יוצרים יהודים - כשגאל, סוטין ומודיליאני -  ל''אמנות היהודית''. הצרפתיות או היהודיות או הספרדיות של היצירה האמנותית אינה מותנית בתוכן, בסגנון או בצורתה של היצירה, לא בזרם האמנותי אליו היא שייכת, או בהיות היוצר אמן הפועל גם בתרבות לאומית אחרת. פיקאסו הוא צייר צרפתי וספרדי כאחד, מרק שגאל הוא צייר יהודי וצרפתי, אשר הרוסים כוללים אותו במבחר הציור הרוסי. פיסארו היא צייר יהודי וצרפתי, כשם שסול בלו הוא סופר יהודי ואמריקני, ומאהלר הוא מלחין יהודי ווינאי.
מה בין אמנות יהודית ל'יודאיקה'?
אמנות - ואמנות יהודית בכלל זה - אינה ניתנת להגדרה אחת. כל יצירה אותה אנו חווים כיצירת אמנות היא התשובה לשאלה ''מה היא אמנות'', כשם שכל שיר הוא התשובה לשאלה מה היא שירה (קלייוו בל). האמנות הפלסטית היא מכלול יצירות המביעות אישיותו של צייר (כרמברנדט) או פסל (כמיכלאנג'לו) ויחסו למובע ביצירתן, או יצירות מאיירות (כשל בלייק), או יצירות מתארות (כמוזאיקות בראוונה).  האמנות יוצרת מציאות חדשה, מעשירה את המציאות ביצירות ייחודיות, המשתתפות בעיצוב התרבות האנושית. בובר ראה את הציויליזציה כמכלול האמצעים למטרה, ואת התרבות - כמכלול היצירות והמעשים, שהם תכלית עצמם. 
האומנות, מלאכת המחשבת, היא מכלול אמצעים וכלים אשר עיצובם הפכם יפים בעינינו, בנוסף להיותם כלים או תכשיטים, להבדיל מיצירות אמנות אקספרסיביות, המביעות רעיון, או רגש, יחס או אישיות, או ראיה מסויימת של המציאות או של אלוהים, או סינתיזה של כל אלה גם יחד.
"יודאיקה'' הוא שם למכלולי כלים וחפצים דקורטיביים, בהם השתמשו יהודים בפולחני דתם או בחיי היומיום שלהם. אין היא מייצגת, בדרך כלל, יצירות אמנות ייחודיות ואקספרסיביות בתרבות העם היהודי ואמנותו. כניסיון לייצג תרבות של עם ב''מוזיאונים יהודיים'' - ה''יודאיקה'' היא תופעה ייחודית ליהודים. לעמים אחרים אין ''צרפתיקה'' או ''אנגליקה'' במוזיאונים וספרים המייצגים את האמנות הצרפתית או האנגלית.  רק התרבות היהודית מיוצגת על ידי חפצים ותשמישי קדושה, ולא על ידי יצירות אמנות ייחודיות, שמילאו תפקיד בחיי הרוח והתרבות בעם היהודי.
מכלול יצירותיו של  העם היהודי נותן ביטוי להתנגדות הגורפת של בני העם היהודי הקדום לאיסור היצירה האמנותית, אותה ניסו להטיל מעטים על הרבים. היצירות האמנותיות הרבות שנוצרו בעם ישראל ונפוצו בכל יישוביו ובכל שכבות העם - לפי עדות התנ"ך - מעידות על התפקידים המשמעותיים שיצירות אלה מלאו בחיי התרבות של היהודים בעת התהוותו של העם היהודי. מבחינה זו חשוב להכיר את היצירות הדומות ליצירות האמנות המתוארות בתנ"ך, כשם שחשוב להכיר את המחלוקת סביב האיסורים על יצירתם והצגתם, או הפיכתם לאובייקטים של פולחן ישראלי לאלים של עמים אחרים. 
בימינו, כמו בכל תולדותיה של תרבות העם היהודי, נוצרות ביהדות יצירות אמנות,  המושפעות מהאמנויות שהתפתחו בעמים אחרים, אשר בשכנותם או בקרבם חי העם היהודי: בתחומי הארכיטקטורה והפיסול, הציור והתבליט, יצירות באמנויות ההצגה - באולמי הקונצרטים, בקולנוע, בתיאטרון, בתוכניות טלביזיה ורדיו. כל אלה ממלאים תפקידים מרכזיים ביהדות ימינו, שהיא חילונית ברובה, כפי שמלאו תפקידים ביהדויות העבר, שהיו דתיות ברובן. על רקע השוואות וגילוי השפעות בין תרבותיות, מתגלה גם הייחוד וגם השוני של יצירות אמנות ביהדות  בהשוואה לאלה שנוצרו או תפקדו בתרבויות לאומיות אחרות. 
ללומדי היהדות כתרבותו של העם היהודי בכל תולדותיה חשוב להכיר את מכלול יצירות האמנות היהודית - זו שנוצרה על ידי יהודים, או מילאה תפקיד בחיי התרבות של קהילות יהודיות, ממש כפי שמכירים ב''אמנות הצרפתית'' - האמנות שנוצרה על ידי צרפתים, או מלאה תפקידים בחיי תרבות צרפת.
התמורות באמנות היהודית וגורמיה
הפרקים בתולדות האמנות היהודית משקפים את גווניה ומאפייניה של התרבות בקרבה נוצרה. בעידן התנ"ך מלאו יצירות האמנות תפקידים מרכזיים בחיי התרבות הרב-דתית של היהודים, והדגישו את ההפרדה בין דת ללאום בתודעת בני ישראל. בעידן ההלניסטי, לעומת זאת,  מתמקדת האמנות היהודית בחידוש חסר התקדים שבייסוד בתי הכנסת, מוסדות הקהילה, החינוך, התרבות והדת, המנוגדים באופיים ובפעולותיהם לבתי-המקדש, הם בתי-האלוהים והקורבנות, שהיו נפוצים בכל התרבויות.  יצירות האמנות בבתי-הכנסת - מוזאיקות ופרסקו - הושפעו ישירות מהתרבות היונית בלבושה ההלניסטי, ותפשו מקום בולט באולמות ההתכנסות והתפילה הקהילתיים.  
בימי הביניים מלאו יצירות האמנות תפקידים בחיי התרבות של המשפחה והיחיד - בציורים שבמחזורי תפילה, הגדות וכתבי יד. ציורי ההגדות של פסח הם ייחודיים כהגדות עצמן - כתבי יד דתיים שנועדו לחג משפחתי. רוב הטכסים הדתיים בעמים ובתרבויות אחרות היו טכסים ציבוריים מכוונים לכלל: לקהל ולקהילה. חג הפסח וההגדה יצאו מכלל זה. בהיותם מסגרת טכסית משפחתית, גמישה יותר ממסגרות טכסיות אחרות, באה בהן לביטוי רבגוניות הגרסאות  והבדלי נוסח בין ההגדות בעדות השונות, תוספות ושינויים בהגדות משפחתיות עצמן. מכתבי היד של הגדות משפחתיות אינדיבידואליות רבות, אשר נוצרו בכל התפוצות ביבשות השונות, שרדו רק שתים-עשרה יצירות שלמות. השוני בין עיצוביהן והציורים הכלולים בהן, מלמדים על השוני והעושר האמנותי שהיה כלול בכתבי היד האחרים. 
מאז חורבן שלושת בתי-יהוה בארץ ישראל, היה העם היהודי עם נודד ומפוזר בין העמים.  בשונה מעמים נודדים אחרים, כמו הבדואים והצוענים, המסתגרים בפני התרבויות עמן הם נפגשים  או מתמזגים בהם, שמרה היהדות על עצמאות תרבותית, תוך פתיחות להשפעות תרבויות העמים - המסופוטמית, המצרית, הכנענית, היונית, המוסלמית, הנוצרית, האירופאית-חילונית, והאמריקנית בימינו.  בהשפעת תרבויות אלו גדל השוני התרבותי בין העדות ביהדות, שהתפתחו במרכזים הגיאוגרפיים והתרבותיים השונים ביבשות אסיה, אפריקה, אירופה המערבית ואירופה המזרחית, אמריקה הצפונית ואמריקה הדרומית. הפלורליזם המשיך לאפיין את היהדות כתרבות, והתבטא במיגוון אורחות חיים ופולחן, תהליכי חילון ויצירה ספרותית ואמנותית יהודית, המייצגת רב-תרבותיות קיצונית בתוך העם היהודי בעולם. 
התעלמות מהאיסור על יצירת פסל ותמונה בתרבות העם היהודי
רק מיעוט ביהדות ימינו מתנגד ליצירות פיסול וציור פיגורטיבי, בהסתמכם על הדיבר האוסר יצירות פסל ומסכה. רוב היהודים בעולם מתעלמים מאיסור זה או מפרשים אותו, כפי שפירשוהו יהודים דתיים בעידן התנ"ך ובעידן ההלניסטי, כאיסור על ההתייחסות לפסלים וציורים כאילו הם אלים, אך לא כאיסור יצירתם והצגתם למטרות אחרות. גם רבנים אורתודוכסיים מתירים בימינו יצירה והצגה של תמונותיהם, בכל המדיה, כפי שעשה רבם האחרון של חב''ד, שתמונתו הוצגה כתמונת המשיח על ידי חסידיו, על קירות ולוחות מודעות, בעלונים, בעיתונים ובשידורים בכל העולם.  בשל ההתעלמות מאיסור זה יכלה האמנות היהודית להתפתח ברציפות כמעט מאז התגבשות השבטים לעם בנדודיהם במדבר.
בחיי ההווה של התרבות היהודית ממלאות אמנויות הפיסול והציור לסוגיהם, האבסטרקטיים והפיגורטיביים כאחד, תפקיד גדל והולך. במרכז היהדות הגדול בעולם, במדינת ישראל, פועלים מאות מוזיאונים וגלריות, המציגים ברובם יצירות אמנות יהודית, וחושפים את מבקריהם הרבים לעולמות יצירתם.  ברבים מהבתים הפרטיים בישראל מצויות יצירות אמנות מקוריות, או הדפסים של יצירות אמנות יהודית. במערכת החינוך בישראל, בה לומדים רוב הילדים היהודיים בעולם, פועלות מגמות ליצירה אמנותית בכל התחומים, ורבים מהם הוכרו כמקצועות מוכרים לבחינות הבגרות. ילדי הגיל הרך וכיתות בתי ספר רבים מבקרים במוזיאונים ונחשפים למיגוון יצירות אמנות פלסטית ולאמנויות ההצגה, כחלק בלתי נפרד מסל התרבות שלהם.  לכל אלה אין תקדים בתולדות החינוך היהודי. גם אם ממדי הפעילות החינוכית באמנויות הפלסטיות הם קטנים יחסית לפעילות החינוכית בתחומי אמנות אחרים, כקולנוע וטלביזיה, בעצם הכללתם במערכת החינוך יש משום נקודת מיפנה בתולדות היהדות והחינוך היהודי, מאז ומעולם.  
יצירות אמנות פיגורטיבית ביהדות בעידן ההלניסטי-ביזנטי
מסוף האלף הראשון לפני הספירה ועד לכיבוש המוסלמי במאה ה7- לספירה, התפתחה אמנות פיגורטיבית, אשר עיטרה בנייני ציבור וקהילה יהודיים בפסיפסים, פרסקות ופסלים. בעידן זה חיו יהודים רבים בתרבות היהודית ובתרבות ההלניסטית בו זמנית, או מיזגו בחיי התרבות שלהם את שתי התרבויות, בדומה לתרבות יהודי המערב בימינו. על הר-הבית בירושלים הוקמו על ידי יהודים בית-כנסת ומבני-ציבור של פוליס יוונית, וצעירים יהודים התחנכו בגימנסיון לפי תבנית החינוך היווני. רבים ביקרו בהיפודרום ובתיאטרון שעל הר הבית, שנוהלו על ידי מוסדות פוליס יונית יהודית, תוך מעורבות אישית של הכוהנים הגדולים. קיימות עדויות, לפיהן ביקרו רבנים בבתי מרחצאות, כבעכו, ובבתי-כנסת, כבנהרדעא, גם לאחר שהוצבו בהם פסלים: בעכו - פסלה של אפרודיטי  אלת האהבה והפריון, יורשתה של העשתורת במזרח הקרוב, ובנהרדעא - פסלו של הקיסר.
בהשפעת תרבות יוון, פרחה בעידן ההלניסטי היצירה בתרבות ישראל - הן במגזריה הרבניים דוברי העברית והארמית, והן במגזריה דוברי היוונית. בצד ספרות התורה שבעל פה התפתחה ספרות יהודית יוונית עשירה - בפילוסופיה, בדרמה, בשירה, בסיפורת ובהיסטוריוגרפיה.  יצירות אמנות פיגורטיביות רבות התגלו בחפירות במאה ה19- וה20-, כעדות לפריחת האמנות הפלסטית ביהדות בעידן ההלניסטי-ביזנטי, בארץ ישראל ובתפוצה המזרחית והמערבית של העם היהודי. 
 בתלמוד הירושלמי נאמר, כי בימי רבי יוחנן החלו לצייר על הקירות והוא לא מנע בעדם, ובימי רבי אבין  נוצרו יצירות פסיפס פיגורטיביות והוא לא מנע בעדם.  בתרגום יונתן נקבע, כי אסור ליצור דמויות אנושיות מעוצבות באבן על הקרקע,  ואסור לעובדן ולערוך להן פולחן, אך מותר לעצב דמויות אנושיות על שורת עמודים (כנראה בסביבת בתי הכנסת), ומובן שאסור לעבוד אותן ולערוך להן פולחן.  במסכת ראש השנה מסופר על חכמים ורבנים בנהרדעא, שבקרו בבית הכנסת גם כשהוצב בו פסל הקיסר.   
משמעות תגלית בבבית הכנסת בדורא אירופוס
הממצא החשוב ביותר, המייצג את רמתה וגיוונה של אמנות התמונה בתרבות היהודית בעידן ההלניסטי, נתגלה בשנות השלושים של המאה העשרים, במדבר שבין סוריה לעירק, על הגבול שבין האימפריה הרומית והפרתית - בדורא אירופוס.  בית-הכנסת העתיק בדורא אירופוס נחשף על ידי ארכיאולוגים ב1932-, כאשר הוציאו את החול המדברי היבש  בו מילאו הרומאים את בית-הכנסת, כשהפכו אותו, בסוף המאה ה3- לספירה, לעמדה במלחמתם עם הפרתים. על קירות בית הכנסת נתגלו פרסקות צבעוניות, אשר נשמרו היטב בגלל כיסויים בחול היבש. ציורי הקיר נערכו בשלוש  שורות, זו מעל זו, וכללו עשרות ציורים על נושאים תנ"כיים ובהשפעת מדרשים ופרשנויות יהודיות, בסגנונות שהושפעו מהציור ההלניסטי. רמתם האמנותית של ציורים אלה היא גבוהה במיוחד, והיא מלמדת על מסורת אמנותית, ודיסציפלינה בה למדו האמנים שציירו ציורים אלו, תוך גילויי בקיאות ביצירת תדמית גופים (בציורי החיות) ותדמית המבליטה דו- ממדיות (בציורי הדמויות האנושיות). עד היום אלו הם השרידים היחידים של ציורים פיגורטיביים, שנמצאו בבתי-כנסת מתקופה זו, כיוון שרוב קירות בתי הכנסת שנחשפו בחפירות, נהרסו.
ציורי דורא אירופוס הם ציורים נאראטיביים,  המתארים את עקדת-יצחק, משיית משה מן היאור, וחציית הים בעת יציאת-מצרים. ניתן לראותם כמדרש ציורי של הטקסטים הספרותיים אליהם התייחסו. הציורים, בעלי קומפוזיציה מסוגננת ומאוזנת היטב, מציגים רצף נאראטיבי, המהווה תקדים למאפיינים רבים של יצירות אמנות  ביזנטיניות בכנסיות. ההיסטוריון ססיל רות, בספרו  ''האמנות היהודית'', מביע דעתו כי סגנון מפותח כל כך, כמו זה הנראה בציורי דורא אירופוס,  הוא תוצאה והמשך של מסורת אמנותית עתיקה ומבוססת היטב. 
מחלוקת על היתר יצירות פסל ותמונה
בין הביטויים הרבים לפלורליזם ביהדות בעידן ההלניסטי היו הריבוי והניגוד בין עמדות הוגים ומנהיגים, ביחס ליצירת פסלים ותמונות פיגורטיביות. ככל שמתרבות יצירות האמנות בתרבות העם היהודי - בקהילות ארץ ישראל והתפוצה, ביהדות המונהגת על ידי רבנים, ובקרב יהודי הקהילות ההלניסטיות (שכונו על ידי מתנגדיהם ''מתיוונים''), כן מחריפה מחלוקת זו אשר חלק מביטוייה מובאים בתורה שבעל פה. 
מקורה של המחלוקת - בדיבר שיוחס למשה, ואשר יש שפרשוהו כאיסור גורף על יצירת כל פסל ותמונה. זאת, על אף העדויות התנ"כיות לפיהן פיסל משה עצמו פסל שעמד בבית המקדש, הוא פסל הנחש. בעידן השני של האמנות ביהדות - העידן ההלניסטי-ביזנטי - מוצגות יצירות האמנות הפיגורטיבית על ידי קהילות ומנהיגים מקומיים של בתי כנסת, המפרשים את האיסור מן התורה באופן המתיר את יצירתם.  
גם בין חכמי התלמוד היו שהתירו יצירת אמנות והנאה ממנה, ואחרים שאסרו עליה, ברוח הכתוב בספר דברים. בספור על רבן גמליאל, שרחץ בבית המרחץ בעכו, למרות שניצב בו פסל אפרודיטי, אלת האהבה היונית במערומיה. בסיפור זה מצוי עיקרה של ההבחנה בין פיסול אסור, כשהוא מכוון לייצג או להציג את אלוהים, לבין פיסול למטרות אחרות, שרבן גמליאל אינו רואה בו פסול:  במשנה, עבודה זרה ג'/ד': רבן גמליאל שרחץ בבית המרחץ אפרודיטי בעכו אמר: "לא באתי בגבולה, היא באה בגבולי, לא נאמר את אלוהיהם, את שנוהג בו משום אלוה - אסור, ואת שאינו נוהג משום אלוה - מותר''. 
במסכת עבודה זרה מ"ג ע'/א', מסופר על בית כנסת מפורסם (בנהרדעא), שבו הוצב פסל של הקיסר, אך חכמים המשיכו להתפלל בו: במסכת ראש השנה כ"ד ע'/ב' מסופר על ביקור רב ושמואל באותו בית כנסת. ההבחנה בין סוגי הפסלים ומשמעותם קובעת, לדעת חכמים, החלוקים על דעת ר' מאיר, שאסר פסלים וצלמים כלשהם, כיון שאנשים נוטים לעבוד אותם, ולו רק פעם בשנה:  במשנה, בעבודה זרה ד' א'/ד': "כל הצלמים אסורים, מפני שהן נעבדין פעם אחת בשנה, דברי ר' מאיר. וחכמים אומרים : אינו אסור, אלא כל שיש בידו מקל (שרביט) או ציפור או כדור. רבן שמעון בן גמליאל אומר: כל שיש בידו כל דבר. משמע: כל פסל שאין בידו סמל מלכות ושליטה - אינו אסור". 
ב"שולחן ערוך" נעשית הבחנה בין פסלים אסורים למותרים.  "שולחן ערוך" יורה דעה קמ"א א': "כל הצלמים של עבודת כוכבים הנמצאים בכפרים - אסורים דסתמא לשם אלילים נעשו, והנמצאים בכרכים - מותרים, דוודאי לנוי נעשו, אלא אם כן עומדין על פתח המדינה והיה ביד הצורה צורת מקל או צפור או כדור או סייף או עטרה וטבעת". וכן: "שולחן ערוך" (שם, ד') "אסור לצייר צורת אדם לבדו ... אפילו הם לנוי. במה דברים אמורים ? - בבולטת (תבליט, פסל), אך בשוקעת - כאותם שאורגים בבגד ושמציירים בכותל בסמנין - מותר לעשותם ... ואם הם להתלמד, להבין להורות, - כולן מותרות אפילו בולטות".   "שולחן ערוך" ו' ז': ''צורות הבהמות חיות ועופות ודגים וצורת אילנות ודשאים וכיוצא באלו, מותר לצור אותם אפילו היתה הצורה בולטת . . . יש מי שאומר שלא אסרו צורת אדם ודרקון אלא דווקא בצורה שלמה, בכל אבריה, אבל צורת ראש או גוף בלא ראש, אין בה שום איסור לא במוצאו ולא בעושהו".  
מיגוון זה של דעות ואמונות שונות ביחס לאמנות הפיגורטיבית לסוגיה, הוא, כאמור, אחד מביטויי הפלורליזם האידאי, המאפיין את היהדות הדתית והחילונית כאחד. חלק מדעות  ואמונות אלו מהן שבאו לידי ביטוי במעשים, כגון יצירת הפסלים והצבתם בבית המקדש, מהן שנאמרו בפירוש, כמו במובאות הנ''ל.  
אין לומר ''היהדות אומרת'' אלא רק ''אומרים ביהדות''
אין הצדקה לאמירה ''היהדות אוסרת'' על יצירות אמנות, כגון הדעה המובעת על ידי אהרון קירשנבאום בספר ''יהדות ואמנות''. הטענה ''היהדות אומרת'' שאסור לעסוק באמנויות הפלסטיות וברוב אמנויות הבמה והמוסיקה, מתעלמת מריבוי הדעות, האמירות והיצירות. גם קירשנבאום, כדומיו, מודים, כי בתקופות המתוארות בתנ"ך נהגו אחרת, אך את אלה יש לראות לדעתם ''כעבר שנגמר''.
למעשה אין העבר נגמר לעולם, וריבוי הדעות  בכל סוגיה ביהדות, כולל סוגיית איסור או התר היצירה האמנותית, הוא מאפיין מהותי של תרבות העם היהודי. יש שייחסו אפילו לבורא יצירה אמנותית של דיוקנים, כגון: "הקב"ה קבע איקונין של יעקב אבינו בכיסא קודשו" (במידבר רבה ד'), או: "איקונין של חוה הנמסר מדור לדור על ידי ראשי הדורות" ויופי הנשים בעולם נמדד תמיד לפי איקונין זה (בראשית רבה מ'). ויש המפרשים את הפסוק אין צור כאלוהינו - אין צייר כאלוהינו." (בבלי, ברכות י' א'). גם בריאת האדם בצלמו ובדמותו של אלוהים נמשלה לאיקונין שעשה לו מלך בשר ודם בדמותו שלו. "מי ששובר איקונין של מלך ממעט בדמותו. והשופך דם אדם שנברא בצלם אלוהים ממעט בדמות אלוהים" (מכילתא, יתרו ח').      
דעת המחמירים באיסור גורף על כל יצירה אמנותית, המבקשים להסתמך על מה ש''היהדות אומרת'', היא מופרכת לאור העובדות עליהן מסתמכים המחמירים הללו עצמם:  לא רק שאין הם מהווים, גם לדעתם, סמכות עליונה בפירוש  התנ"ך ודברי חז''ל או שולחן ערוך, אלא מפני שאין הצדקה לומר ''היהדות אומרת'', אך בעיקר בשל הנחת היסוד, כי קיים ביהדות ''עבר שנגמר''. היהדות כתרבות מתרבה ומתפתחת ומשתנה, מטבע היותה תרבות, משמרת מסורות עבר ובונה עליהן בהווה. על כן פועלים בה, בכל דור ועידן, דעות ומגמות יצירה שונות ומתנגשות, כשכל אחת מהן מסתמכת על דעות ומגמות יצירה בעבר.
השינוי המתמיד והריבוי הגדל והולך בעמדות הננקטות כלפי כל סוגיה ביהדות מבטלים את תוקפה של האמירה ''היהדות אומרת" ומחליפים אותה באמירה ''ביהדות אומרים''. ביהדות אומרים, ואמרו מאז ומתמיד, דברים שונים ומנוגדים וסותרים אלה את אלה, בכל עניין, כולל בסוגיית האמנות ביהדות.  
השפעת האמנות ביהדות על האמנות בכנסיות הנוצריות הקדומות
לדעת ססיל רות מלאו ציורי בתי כנסת הקדומים תפקיד בהיסטוריה של האמנות הביזנטית והאירופית . ציורי בתי כנסת מהסוג של ''דורא אירופוס'' השפיעו על ציורי הכנסיות הקדומות. אלה השפיעו מצדם על אמנות ימי הביניים, ממנה התפתחה אמנות הרנסאנס. ססיל רות רואה הקבלה בין התפתחות המוסיקה הכנסייתית הנוצרית הקדומה מתוך המוסיקה של בתי הכנסת, לבין התפתחות האמנויות הפלסטיות. עמדות אלה מקבלות חיזוק על רקע תולדותיהם המשוערים של בתי הכנסת של הכת היהודית הנוצרית, כמו בית הכנסת הנוצרי בירושלים, שבראשו עמד יעקב, אחיו של ישו, או בתי הכנסת של ''יראי יהוה'' ברחבי האימפריה. 
עם ההתבססות ההדרגתית של הנצרות כתנועה דתית עצמאית, הצטרפו אליה קהילות ובתי כנסת של חברי זרם חסידי הרבי מנצרת, אשר האמינו במשיחיותו גם אחרי מותו, בדומה לחסידים יהודים בימינו, המאמינים במשיחיות של רבם גם אחרי מותו. משנפרדה הנצרות מהיהדות והיתה לדת  האימפריה הרומית, המשיכו אותם בתי כנסת לשמש את הקהילות להן היו שייכים. מכאן סבירות ההנחה בדבר רצף ההתפתחות של מנהגים ושימוש ביצירות אמנות בבתי כנסת אלה, אשר היו לכנסיות נוצריות.
אמנות ביהדות ימי הביניים והרנסאנס
כמפורט במחקרו של בצלאל נרקיס, נותרו בידינו יצירות אמנות יהודית פיגורטיבית מתקופות ימי הביניים והרנסאנס, בעיקר בכתבי יד וכאיורים לספרים - הגדות פסח, מגילות אסתר, כתובות וכד'. העמדה כלפי הצגת דמויות ביצירות אמנות יהודית בימי הביניים לא היתה אחידה. ניכרים בה הבדלים בין ארץ לארץ ובין תקופה לתקופה.  במאה ה12- בצרפת וגרמניה, הופיעו יצירות, המציגות דמויות גם בבתי כנסת. בצפון צרפת התירו הצגתן של דמויות אנוש בתנאי שלא תהיינה שלמות. באותו זמן השתמשו יהודים באנגליה בחותמות טבעת ובהן דמויות אנוש. הרמב''ם, במשנה תורה, אסר על דמויות אנוש תלת ממדיות, אך התיר אותן ביצירות אמנות דו- ממדיות. בארצות האיסלאם רווח האיסור על הצגת דמויות אנוש ביצירות אמנות, אך בפרס המוסלמית הופיעו כתבי יד עתירי איורים ובהם דמויות אדם. 
בכתבי יד יהודיים מגרמניה של ימי הביניים מוצאים תכופות דמויות אנוש עם ראשי חיות - כבהגדת פסח הקרויה ''הגדת הצפרים'' ובמחזור תפילות הקרוי ''המחזור המשולש''. באיור לטקסט של משנה תורה לרמב''ם מאת נתן בן שלמה הלוי והקרוי ''עקדת יצחק'', מצויה דמות אנוש ערומה.  גם בספרים חילוניים, כגון ''המשל הקדמוני''  מהמאה ה13-, קיימים  לצד משלים מחיי החיות - ציורים.  
במאה ה14-  וה15-  היתה איטליה למרכז חשוב של ציור על כתבי יד ועל קירות בתי כנסת. כיוון שנאסר על יהודים להשתייך לגילדות אמנים אחרות, הוגבלה יצירתם האמנותית לאיורי כתבי יד. החל במאה ה15-, עם המצאת הדפוס, התפשטו והלכו ציורים המופיעים בשולי העמודים ובשערי הספרים המודפסים. אמנים יהודים עבדו למען צרכנים לא יהודים, ויצרו יצירות אמנות רבות, כולל יצירות תלת ממדיות. אברהם קרסקאס ממיורקה יצר ב- 1376 מפה, הכוללת ציורי חיות ודמויות סימבוליות למען מלך אראגון. סלאמונה-דא-ססו ייצר, החל מ1417-, חרבות ועליהן דמויות ערומות מהמיתוס הפגאני, לפי הזמנת חצרות  שליטים באיטליה.   
הגדת פרג מאת גרשום כהן, אשר נוצרה ב1526-,  היתה לאבטיפוס להגדות רבות מאז ועד ימינו. יש בה שפע של ציורי דמויות אנוש, והיא משמשת אחת הדוגמאות הטובות ביותר לאמנות הדפוס במאה ה16-.  בתקופת הגאות של הרנסאנס באיטליה השתתפו יהודים במיגוון גדול של פעילויות תרבות ואמנות. 
החל במאה ה16- מתחילים להופיע ציורי דיוקן (פורטרטים) באמנות היהודית. כן מצויות בידינו כתובות רבות, חתומות על ידי רבנים, ובהן דמויות אדם, כולל דמויות נשיות מעורטלות בחלקן. החל במאה ה17- הפכה יצירת פורטרטים לצורה מקובלת ורווחת בקרב יהודים, כגון: הפורטרט של מנשה בן ישראל מאת שלום איטליה מאמסטרדם, או הפורטרטים מאת הציירת הספרדית האנגלית קתרין דאקוסטא. 
מתחילת האלף השני לספירה גוברת השפעת תרבויות העמים על התרבות והאמנות היהודית בתפוצות - באזורים המוסלמיים ובאזורים הנוצריים. בעולם המוסלמי, מעירק ותימן עד ספרד, יוצרים יהודים יצירות ספרות והגות בערבית, ונמנעים כמעט כליל מיצירות אמנות פיגורטיבית, כדרך המוסלמים. באזורים הנוצריים מדברים ויוצרים יהודים בשפות העמים בקרבם חיו, ומהם הושפעו חיי התרבות שלהם. ביצירות אמנות ביהדות ניכרות בארצות אלו השפעות ציורים נוצריים אירופיים, כגון: ציור המצרים הרודפים, בדמות אבירי ימי הביניים ב''הגדת הזהב'' (מצפון ספרד, 1328), ציור משה והסנה הבוער - ב''הגדת ריילאנדס'' (קטלוניה, המאה ה14-),  ציור החיות המאזינות לנגינתו של דוד - בכתב יד מהמאה ה13- בצפון מזרח צרפת (אוסף רוטשילד), משה מקבל את לוחות הברית בחברת בני ובנות ישראל (לבנות ישראל - ראשי-חיות) במחזור המשולש מדרום גרמניה, המאה ה14-, דויד מחזיק בנבל בכתב היד "חיים" (אולי שם הצייר) של ספר קהלת  מגרמניה, 1308 (חומש הדוכס מסאסקס), משה מנהיג את בני ישראל  - ציור על כתב יד הגדת קאופמן, המאה ה14- מספרד, בני ישראל עוזבים את מצרים - ציור בהגדת האחים קטלוניה, המאה ה14-, יהודים עולים לירושלים - ציור בהגדת ראשי הצפרים מדרום גרמניה, 1328, משה ולוחות הברית - הגדת סרייאבו, המאה ה12-, צפון ספרד.
הרמב"ם (1204-1135),  אשר נולד בעולם המוסלמי וחי ויצר רוב יצירותיו במצרים טוען, כי  "אסור לנו לעשות צורות לנוי, אף על פי שאינה עבודת כוכבים ומזלות, שנאמר 'לא תעשון איתי אלוהי כסף ואלוהי זהב לא תעשו לכם'" (שמות כ'23/). כלומר, צורות של כסף וזהב שאינם אלא לנוי, גם הן אסורות, כדי שלא יטעו הטועים וידמו שהם עשויים לעבודה זרה. אך אין איסור ליצור יצירות לנוי, אלא אלה הכוללות צורת אדם בלבד. לפיכך אין מציירים לא בעץ ולא בסיד ולא באבן צורת האדם... (הלכות עכו"ם וחוקותיהם ג'/י'-יא').  בחוגי היהדות המושפעת מהקבלה, המתפתחת במערב אירופה החל מהמאה ה12- וה13- ומתפשטת מזרחה, לא נוצרו, כנראה, יצירות אמנות פלסטית, לבד מקמיעות אשר שמשו לצרכים מאגיים של ''הקבלה המעשית'', המעוצבות לעתים מאותיות ונוסחאות מאגיות בצורת תבנית כף יד, עין וכו'. 
אמנות ביהדות בתקופת ההשכלה והאמנסיפציה
החל בסוף המאה ה16- החלו יהודים אשכנזים להציב יצירות ציור פיגורטיביות רבות בבתיהם,   בהשפעת יהודים מספרד (''קונוורסוס'') אשר חזרו ליהדות והקימו קהילותיהם במערב אירופה.  בגיטאות היהודיים באיטליה, במאות ה17- וה18-, רווחו ציורי קיר על נושאים תנ"כיים. ציורי דמות אדם מופיעים על  קירות בתי כנסת גם בפולניה, כולל עיצובי דמויות אנוש על מצבות; בבתי קברות יהודיים ספרדיים באמסטרדם מופיעות יצירות על נושאים תנ"כיים; בבתי כנסת אשכנזיים מופיעים ספרי תורה עם תבליטי דמותם של משה ואהרון. בכל היצירות הללו נראית אינטרפרטציה חופשית למדי של הנושאים התנ"כיים: במנטואה מופיעה דמות של אלוהים בעל זקן בספר תנ"ך מ1742-. יד האלוהים  מופיעה על מצבת סמואל סיניור טקטריה ב1717-. ציור פורטרטים, שהחל להתפתח ביהדות במאה ה16-, הופך במאה ה17- לאחת הצורות הדומיננטיות ביצירה הציורית היהודית במרכז ומערב אירופה, בה נמצאו גם פורטרטים של רבנים. באיטליה, במאות ה17- וה18- רווחה אמנות הציור בכתבי יד בהשפעת אמנות הציור האיטלקי. אמנות זו כוללת ציורים על נושאי ''שיר השירים'', ''מגילת אסתר'', גלגל המזלות, ציורי דמות אדם וחוה, ואפילו פורטרטים של בני-זוג, שהכתובה מוקדשת לחתונתם. ציור ואיור רווחו גם על תעודות הסמכה של רבנים ושוחטים, ושל יהודים מוסמכי אוניברסיטאות.  מגילות אסתר מאויירות נוצרו בכל אירופה. באלזאס, למשל, במאה ה18-, נראית ושתי כמרי אנטואנט, כשהיא נערפת בגיליוטינה. 
ציירים יהודים רבים היו ידועים בכל אירופה, בהם משה בן וולף מטרייוויש, יוסף ליפניק ממורביה, וילהלם אונגר מפולניה, ומאוריצי גוטליב מגליציה. בסוף המאה ה18- ותחילת המאה ה19- מופיעים ציירים יהודים באנגליה ובארצות הברית של אמריקה, ביניהם האחים סלומון מאנגליה, לורנס כהן וסלומון קאראוואלהו מצ'רלסטון בקרולינה הדרומית, אשר הפכה מרכז לציור יהודי החל בסוף המאה ה18-. בתקופה זו מופיע בציור היהודי מיגוון גדול של נושאי עלילות תנ"כיות, פורטרטים, ציורי ז'אנר, ואפילו ציורים המביעים אהבת מולדת למען הארץ בה נוצרו יצירות אלה, כגון ''שובו של המתנדב היהודי ממלחמות החירות'' מאת מוריץ אופנהיים, 1833, בגרמניה.  הסיגנונות בהם נוצרו יצירות אלה היו מגוונים אף הם - למן הציור הפשטני, סגנון לובוק, ועד הסגנון המתוחכם של מאוריצי גוטליב.  
הציור היהודי במאה ה18- ורוב המאה ה19- היה נאמן, בדרך כלל, לסגנונות ולמסורות של התרבויות בהן חיו היהודים. רבים מהם היו מיומנים ומקצועיים. הזיקה ליהדות ניכרת בנושאים ובתכני היצירות, ולאו דווקא בייחוד סגנוני וצורני. בתקופה זו רווחו ציורים על נושאים מן ההווה, למשל ציורי סדר פסח משפחתי, ספרי חברה קדישא, וציורי פורטרטים לפי הזמנה. החל במאה ה16-, מציירים יהודים אשכנזים וספרדים החיים במערב אירופה תמונות בני-אדם, המופיעות על קירות בתים פרטיים, בהם ציורי קיר על נושאים תנ"כיים בגיטאות איטליה. נראה כי ההתנגדות לציורי דמויות אדם נעלמת והולכת בקהילות יהודיות רבות במערב  אירופה ובצפונה. 
במאות ה19- וה20- יוצאים ממזרח אירופה גדולי האמנים היהודיים בימינו, ופועלים גם בתרבויות מערב אירופה ואמריקה, ומשתתפים בעמדות מנהיגות בתנועות אוואנגארד, המשנות את פני האמנות המודרנית. האמנים היהודים משתחררים ממגבלות רבות, שחסמו דרכם בהשתלבות באמנות האירופאית. עד אז היו רוב ההזמנות ליצירות אמנות  בידי הכנסייה הנוצרית והאצולה. עם התפתחות שוק האמנות החופשי, נפתחות אפשרויות חדשות לאמנים יהודים הנודדים ממזרח אירופה למערבה.
אמנים יהודים בחזית תנועות האוואנגארד של האמנות האירופאית והאמריקנית
אמנים יהודים הנודדים למערב אירופה מתבלטים בין מחוללי המהפכה האימפרסיוניסטית באמנות המערב. האימפרסיוניסטים בקשו להעניק לטבע נקודת מבט אישית ומיידית באמצעות תפיסתם את האור, ולא להתאימו לרעיון חיצוני כלשהו. המציאות והחיים בה, מוצגים ביצירותיהם מתוך גישה סובייקטיבית ואינדיבואליסטית. זו היתה קרובה לרוב האמנים היהודים שהשתחררו ממוסרות המסורת והקהילה המסורתית בערים ובעיירות מהן הגיעו למרכז היצירה בפאריס. קמיל פיסארו, יהודי ספרדי, היה אחד מהדמויות המרכזיות בתנועה זאת. ציירים יהודיים הופיעו במרכז התנועה האימפרסיוניסטית בכל ארצות אירופה. עימם ניתן למנות את מקס ליברמן בגרמניה, לסר אורי בפולניה, איזק לוויתן ברוסיה, ויליאם רוטנשטיין באנגליה. במאה העשרים בלטו דמויותיהם של ציירים ופסלים יהודים שהושפעו מהתנועות העיקריות באמנות האירופאית - האימפרסיוניזם, הקוביזם והאקספרסיוניזם, והשפיעו עליהן. בהם חיים סוטין, ז'ול פאסקין, אמאדאו מודיליאני, מרק שגאל, יעקב אפשטיין, חנה אורלוף, אוסיפ זדקין, ז'ק ליפשיץ ועוד.    
בארצות הברית חתרו אמנים יהודים כבן שאן ומקס וובר למיזוג בין מודרניזם סגנוני לבין מגמה יהודית וחברתית ביצירתם. כשניו-יורק החלה להחליף את פאריס כמרכז האמנות העולמי, הופיעו בה אמנים יהודים בראש התנועות החדשניות. רבים מהם יצרו יצירות ''מופשטות'', ללא דמות מוכרת במציאות שמחוץ לתמונה. היו שטענו, כי האמנות המופשטת היא האמנות היהודית בה' הידיעה, בהיותה תואמת את  האיסור על עיצוב דמויות בתמונות ופסלים. טענות אלו התעלמו מתולדות האמנות היהודית הפיגורטיבית, עתירת הדמויות האנושיות והאחרות, כמו מן המחלוקות שליוו אותן. 
התפתחות מרכז האמנות היהודית
המגמות החדשות באמנות האירופאית והיהודית השפיעו גם על האמנות שנוצרה במרכז החדש של היצירה האמנותית היהודית בארץ ישראל. בראשית המאה העשרים, משקמו מוסדות האמנות הישראלית הראשונים - כ''בצלאל'' -  חתרו אמנים ארצישראליים לעצב סגנון ייחודי, כפי שניכר ביצירותיהם של נחום גוטמן וראובן ראובן. עד מהרה הופיעו, בצדם, מגמות נון-פיגורטיביות בולטות, כגון ביצירתו של יוסף זריצקי  וקבוצת אפקים חדשים.   
ייסוד בית הספר לאמנויות ואומנויות בירושלים בראשית המאה העשרים, היא תופעה ייחודית בתולדות האמנות ביהדות.  בית הספר לאמנות ולאומנויות ''בצלאל'' נוסד  על ידי בוריס שץ, צייר חצר המלכות הבולגרית, וזאב רבן. היה זה בית הספר היהודי הראשון בהיסטוריה לאמנות ואומנות, והוא הפך לקראת סוף המאה העשרים בית הספר האוניברסיטאי לאמנויות של האוניברסיטה העברית בירושלים. בראשית דרכו עודדו מייסדיו ומוריו את תלמידיהם - יהודים מארצות אירופה ואסיה - לפתח את מלאכת המחשבת המסורתית היהודית ביצירות מקוריות חדשות, ליצור יצירות אמנות על נושאים יהודיים (כיצירות אבל פן על נושאים תנ"כיים), בתקווה כי יהיה בידם לפתח סגנון אמנותי יהודי ארצישראלי ייחודי. מפעלם של מייסדי "בצלאל" השתלב בניסיונות של התנועה הציונית והיישוב היהודי החילוני בישראל לעודד ''פרודוקטיביזציה'' של העם היהודי, להעניק לתלמידיהם מקצוע יצירתי המפרנס את בעליו, ובה בעת לפתח את התרבות היהודית הארצישראלית החדשה. במסגרת זו החלה להתפתח בראשית המאה העשרים העברית כשפת דיבור ויצירה, ותפשה במשך המאה העשרים מקום מרכזי ביהדות העולמית. ניסיון זה עורר ויכוחים נוקבים ביחס לאופייה של האמנות הארצישראלית החדשה, אשר מייסדי "בצלאל" בקשו לגבש. במשך המאה העשרים התפתח בישראל מרכז היצירה האמנותית היהודית הגדול ביותר בהיסטוריה. יצירותיהם של מאות אמנים ומורים יהודים בכל תחומי היצירה - באמנויות הפלסטיות, באמנויות התאטרון, הקולנוע, הטלביזיה, הארכיטקטורה ומערכות החינוך לאמנות - יצרו שפע חסר תקדים בממדיו, בגיוונו, ובדרכי ההתייחסות שלו למורשת התרבות והאמנות בעולם ובעם ישראל. גם אם אין ספק, כי אמנות הציור והפיסול מלאו תפקידים רבים ביהדות כתרבותו של העם היהודי, ובחיי התרבות של חלקים גדולים בו, אין  תשובה חד משמעית לשאלה, האם כל העבודות שנוצרו על ידי אמנים יהודים הנם ''אמנות יהודית'', או לשאלה אם יהודיותן של יצירות אמנות מותנית בנושאיהם או רק בהיות האמנים שיצרו אותם חברים בעם היהודי. שאלות אלה ודומותיהן מולידות שאלות חדשות, ואלה מצטרפות לתהליך, שכשלעצמו הוא מרתק ואולי יהודי מאד.  

ֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹ
(*) ססיל רות, הקדמה ל''אמנות יהודית'' , 1971, ניו יורק גרפיק סוססייטי לטד, גריניץ' קונטיקוט,  עמ' 18.