קיימים הבדלים רבים בין "לימודי התרבות'' של העם היהודי  כתחום, לבין התמונה המצטיירת באחד מתחומי המחקר וההתמחות של ''לימודי היהדות''. כדוגמה בולטת לכך ניתן להצביע על השוני בין תאור התפתחות הדת והרעיון המונותאיסטי היהודי הייחודי בספרות המקרא, לבין תמונת התרבות רבת הדתות, האמנויות והפולחנים לאלים רבים, אשר הספרות המקראית מעידה על קיומן.  יצירות האמנות המתוארות בתנ"ך כממלאות תפקידים מרכזיים בחיי התרבות והדעות שרווחו בעם היהודי, הן אחד מביטוייה הרבים של התרבות הפלורליסטית - הרב דתית ורב פולחנית -  אשר רווחה בחוגים נרחבים בעם ישראל לדורותיו: בחוגי המימסד המלכותי, בקרב מאות נביאי וכהני החצרות המלכותיות, ובקרב שכבות עממיות נרחבות בערים ובכפרים בארץ ישראל.    
מיגוון יצירות אמנות וספרות מייצגות פלורליזם בדת ישראל ובתרבותו בעידן התנ"ך
שפע יצירות הפיסול במקדשי יהוה  ובמזבחות האלים האחרים, אשר פעלו בתרבות עם ישראל בימי התהוותו, מתוארים בתנ"ך ומעידים על המודעות של מחבריו לפלורליזם אשר שרר ביהדות בימיהם, היא תרבות העם היהודי באלף הראשון לפני הספירה. פלורליזם תרבותי זה מתבטא באופנים מספר:
א. בריבוי הפולחנים, הדתות והאמונות הרווח בתרבות עם ישראל בשתי הממלכות של בני ישראל.
ב. בהפרדה בין לאומיות לדת בישראל, קרי: הבחנה בין מודעות לחברות בעם ישראל לבין השתתפות בפולחני דתות אחרות ואמונה באלי עמים אחרים. 
ג. בפתיחות להשפעת תרבויות השכנים, המסייעת לפיתוחן של יצירות תרבות ישראל והשפעתן על תרבות העמים בעולם.  
התפתחותה של תרבות ישראל באלף הראשון להיווצרו, והמיוצגת ביצירות התנ"ך, היא חלק מהזיכרון הקולקטיבי המשותף לכל היהדויות שביהדות. במונחים של אחד העם, במאמרו "משה", ניתן לומר כי מכלול היצירות והסדר שבו הן מוצגות בתנ"ך, מעצבים בתודעה של העם היהודי ''מציאות היסטורית'', גם אם ההשערות של ביקורת המקרא ניתנות לאימות ותורמות ליצירת תמונה וסדר אירועים אחרים ב''מציאות הארכיאולוגית''.  
יצירות ספרות, היסטוריוגרפיה ורטוריקה נבואית בתנ"ך, מתארות פנים שונות בתרבות ישראל הקדומה, בה מתגלים ניגודים קוטביים בין אמונות המבוטאות בדרכי פולחן ואורחות חיים. הניגוד העיקרי הוא בין האמונה, המובעת בדברי משה והנביאים, בבלעדיות יהוה ובמופשטותו, לעומת האמונה של אהרון ואנשי ממלכת עשרת השבטים, כי יהוה מיוצג בפסל עגל הזהב, או באמונתם של מלכים והמוני העם בשתי הממלכות הישראליות, לפיה יהוה הוא אחד מאלים רבים בעולם, אשר את כולם יש לעבוד ולכל אחד מהם יש להקים פסלים מקדשים מזבחות - כאשרה ועשתורת, בעל, כמוש, מולך ואחרים. 
יצירות אמנות הפיסול בעם ישראל מעידות על עושר היצירה בתרבות הלאומית 
אמנות הפיסול הפיגורטיבית היא אחד מתחומי היצירה הרבים בתרבות הישראלית המיוצגת בתנ"ך, בו מתוארות במפורט יצירות אמנות הפיסול, והתפקידים הרבים והמרכזיים שהן מלאו בחיי הדת של בני העם הישראלי. האיסורים על יצירת פסלים והפיכתם לאובייקטים של פולחן דתי, מצטרפים לעדויות בדבר קיומם של פסלי אלים בתרבות העם היהודי, שהרי כל איסור מעיד על מציאות הדברים או המנהגים שהוא אוסר עליהם. 
לפי עדות היצירות התנ"כיות פרחה  אמנות הפיסול בכל שכבות העם. פסלים ניצבו במקדשי יהוה והאלים האחרים אותם עבדו בני ישראל. פסלי אלים שונים מצויים ברשות הפרט - כתרפים של רחל הגונבת את פסלי אלוהי הבית של אביה, או התרפים של מיכל בת שאול, שמבריחה בעזרתם את דוד משליחי אביה. הפסלים ניצבים גם ברשות הרבים, במקדשים ו''על כל גבעה גבוהה ותחת כל עץ רענן''. פסלי אלים הוצבו בכיכרות הכפרים - כמתואר בספור השופט גדעון, המכונה ''ירו-בעל'' (על שם האל הכנעני), המנפץ פסל אלוהי אביו, אך יוצר בסופו של דבר פסל כזה בעצמו.  שלמה הציב בבית מקדש יהוה בירושלים שנים עשר עגלים מוזהבים (''בני בקר'' שנשאו על גבם את ים הנחושת, כנראה בריכת טהרה: ''... עומד על שני עשר בקר שלושה פנים צפונה ושלושה פנים ימה ושלושה פנים נגבה ושלושה פנים מזרחה והים עליהם מלמעלה וכל אחריהם ביתה"  (מלכים א' ז'/ 25).  
פסלי הכרובים בקודש הקדשים 
בקודש הקדשים של המקדש ליהוה בירושלים הציב שלמה המלך, שבנה את המקדש הראשון ליהוה בעיר הזאת,  שני פסלי כרובים ענקיים, אשר מוטת כנפיהם רחבה כרוחב המקדש עצמו: ''ויעש בדביר שני כרובים עצי שמן עשר אמות קומתו וחמש אמות כנף הכרוב האחת וחמש אמות כנף הכרוב השניה - עשר אמות מקצות כנפיו ועד קצות כנפיו.. ועשר באמה הכרוב השני מדה אחת וקצב אחד לשני הכרובים. קומת הכרוב האחד עשר באמה וכן הכרוב השני. ויתן את הכרובים בתוך הבית הפנימי, ויפרשו את כנפי הכרובים ותגע כנף האחד בקיר וכנף הכרוב השני נודעת בקיר השני וכנפיהם אל תוך הבית נודעת כנף אל כנף. ויצף את הכרובים זהב" (מלכים א' ו' 28-23/). 
פסלי הכרובים, כמו פסלי בני הבקר המוזהבים, היו שייכים אף הם למסורת עתיקה שליוותה, לפי העדות התנ"כית, את כל תולדות הדת והתרבות של העם היהודי. הכרובים הראשונים הוצבו כבר במשכן הנודד של יהוה במדבר בעת יציאת מצרים: הספור בשמות מייחס אותם לפסל היהודי בצלאל שעבד במשכן במדבר, מציית למצוות יהוה, כפי שנאמר בשמות  כ"ה22-18/: "ועשית שנים כרובים זהב מקשה תעשה אותם משני קצות הכפורת...והיו הכרובים פורשי כנפיים למעלה, סוככים בכנפיהם את הכפורת ופניהם איש אל אחיו אל הכפורת יהיו פני הכרובים...  ודברתי אתך מעל הכפורת מבין שני הכרובים אשר על ארון העדות".   
בימי בית שני נתגלו פסלי הכרובים, כמתואר על ידי פילון, כשהם מעוצבים כזכר ונקבה חבוקים, המתגלים לעיני קהל באי בית המקדש, בימים שבהם הופשלה הפרוכת שחייצה את קודש הקדשים מההיכל. היה זה רמז ראשון להתפתחות מושג הזוגיות באלוהות, אשר יגיע לפיתוחו במיתולוגיה המיסטית של הקבלה והזהר. פסלי הכרובים במקדשי יהווה - במשכן במדבר ובשני בתי המקדש בירושלים - מעידים על התפקיד והחשיבות שייחסה המסורת התרבותית והדתית לפסלים אלה ביהדות. הם עמדו במרכז האתר המרכזי של הפולחן המקודש ביותר לעם היהודי, אחרי חורבן ממלכת ישראל הצפונית.  בזיכרון הקולקטיבי של היהדות, כפי שהוא מעוצב על ידי התנ"ך, תופסים הפסלים הללו מקום מרכזי בפולחן יהוה במשך למעלה מאלף וחמש מאות שנים,  מתקופת יציאת מצרים והנדודים במדבר בסוף האלף השני לפני הספירה, ועד חורבנו של בית המקדש השני בירושלים בראשית האלף הראשון לספירה. תהליך זה נמשך גם בתקופת בית שני - תקופת הכיבוש הפרסי והעידן ההלניסטי. בגירסה חדשה של פסלי הכרובים המקוריים, אשר  הספור בשמות מייחס אותם, כאמור, לפסל היהודי בצלאל.
אחד מסימניה הרבים של ההמשכיות בתרבות העם היהודי הוא השם ''בצלאל'', שניתן בראשית המאה העשרים לבית הספר היהודי הראשון לאמנויות, שהוקם בארץ ישראל, כחלק ממסע התחייה של התרבות היהודית הארצישראלית והעברית. 
''כרוב'' הוא פסל של חיה פלאית, בעלת פני אדם וכנפיים של צפור, הדומה ל''קאריבו'' או ל''גריפון''. פסלים מעין אלה מצויים  בתרבויות המזרח התיכון, ובתבליטים המפוסלים כתבליטי השנהב בבירה של ממלכת עשרת השבטים הישראליים, המיוחס לאחאב. פסלי עגלים -  ''בני בקר'' ואריות  בשאר חלקי בית המקדש בירושלים הוצבו יצירות אמנות פיגורטיביות רבות אחרות - תמונות כרובים רקומים, פרים צעירים. כני פיסול אלה היו כנראה ניידים, כיוון שהוצבו על גלגלים ממתכת, בדומה למכונות דומות לתיאורים אלה, שנמצאו באתרי חפירות במזרח התיכון.    
פסל הנחש מאת משה 
פסל נחש העשוי נחושת עוצב על ידי משה עוד בעת הנדודים במדבר. לפסל זה היה תפקיד מאגי תרופתי מוגדר: הוא הוצב על ''נס'' - מעין דגל גבוה הנראה למרחקים - ושימש, לפי הספור התנ"כי, לריפוי נשוכי נחשים, שפגעו בנודדי המדבר. ''ויעש משה נחש נחושת וישימהו על הנס והיה אם נשך הנחש את איש והביט אל נחש הנחושת וחי'' (במדבר כ"א9/). היתה זו, לפי המסורת, תרומתו המקורית של משה לאמנות הפיסול הישראלית. היא הוכרה כיצירת הפיסול  של מייסד האומה במשך מאות שנים, בהן עמדה בבית המקדש בירושלים בין שאר הפסלים הרבים, והמשיכה למלא את תפקידיה המאגיים. 
לדידם של באי המקדש, כהניו והמלכים שהקימוהו וקיימוהו, לא היתה סתירה בין האיסור שאסר משה על יצירת פסלי אלוהים, לבין היצירה הפיסולית שיצר משה על מנת לעזור לנשוכי הנחש. פסלו של משה  בבית המקדש ליהוה בירושלים המשיך להיות אובייקט לפולחן לדורות רבים של בני ישראל, עד שבא המלך חזקיהו, באחד הניסיונות הרבים וקצרי המועד של מלכי יהודה מעטים, לנקות את בית המקדש מסמלי ''עבודה זרה'', והרס את יצירתו של משה ''וכתת נחש הנחושת אשר עשה משה, כי עד הימים ההמה, היו בני ישראל מקטרין לו ויקראו לו נחושתן'' (מלכים ב', י"ח4/). חזקיהו ידע מי יצר את הפסל אשר באי המקדש בירושלים עבדוהו, בהאמינם כנראה בכוחו המאגי, כפי שהאמין בו יוצרו וההולכים בדרכו.
מסורת זו מלמדת, כי רבים בעם היהודי לא ראו באיסור הדיברות ליצור פסלים ותמונות איסור גורף. לדעתם, כמו לדעת חכמים בתלמוד, היה האיסור מכוון בעיקר להשתחווייה ולפולחן אשר הפסל עמד במרכזו, ואילו עצם יצירתם של פסלים למטרות עיטור או למטרות אחרות (כגון ריפוי מאגי) לא היתה כלולה באיסור זה. 
בבית המקדש בירושלים היו גם פסלי חיות אחרות, כמתואר במלכים א', ז' פסוק 29: ''ועל המסגרות אשר בין השלבים אריות בקר וכרובים ועל השלבים כן ממעל ומתחת לאריות ולבקר ליות מעשה מורד". ובפסוק 36: "ועל מסגרותיה כרובים אריות ותמרת כמער איש וליות סביב''.  
פסל אשרה - אם האלים הכנענים
פסל האשרה שבמקדש בירושלים היה החשוב בין הפסלים שעמדו בו, כיון שהוא ייצג אלוהות נוספת ליהוה. לכאורה, ולדעת רבים אשר ניסו להרוס את פסל האשרה ולהוציאו מהבית, ייצג פסל זה פולחן כנעני, פוליתאיסטי ומנוגד לדת ישראל. אחרים - כמו האחראים לשהותו של פסל האשרה במקדש בירושלים במשך שני שליש מ370- שנות קיומו של הבית (לפי חשבונו רפאל פטאי בספרו ''האלה העברית'')  - האמינו כי האשרה יכולה להיחשב לבת זוגו של יהוה, וממילא אין פולחנה מנוגד לפולחנו. בדתם ובדעתם של מאמינים ישראלים רבים, לא היתה סתירה בין אמונה באשרה ואמונה ביהוה - כמתועד בחרסים אשר נמצאו בדרום ארץ ישראל, בהם מצוירים בני הזוג מעל הכתובת ''ליהוה ולאשרתו''.  
נוכחותו של פסל האשרה מבטאה את הפלורליזם אשר שרר בתרבות הדת היהודית בעידן התנ"ך. מלכים רבים, כחזקיהו, ניסו לכרות את פסל האשרה מכנו, לנתץ ולהשליך את שבריו מחוץ לבית המקדש, אך כעבור שנים מספר חזר הפסל והוצב בבית המקדש של יהוה בירושלים, אולי בגלל האמונה הרווחת בחוגים מסויימים בעם, כי לא ייתכן שרק יהוה יהיה האל הבודד היחיד בין האלים, וכי צדקו ציירי החרסים שנמצאו בנגב, המתארים את הזוג האלוהי הממזג דת ישראל ודת כנען.    
ריבוי הדתות והאמונות היה מקובל על כל שכבות העם היהודי בימים ההם, כולל המימסד המלכותי והכהני. המונותאיזם הבלעדי עדיין לא התגבש, כנראה, באמונתם ובדעתם של בני ישראל אשר באו אל מקדש יהוה והאשרה בירושלים. גם אם האמינו ביהוה אלוהי ישראל והעולם, לא  ראו בו אל בלעדי. מקדשו יכול היה, על כן, להכיל לא רק פסלי אלים משותפים לתרבויות ודתות אחרות במזרח התיכון - כמו פסלי הכרובים, פסלי הפרים והחיות שעל המכונות, פסל נחש נחושתן, אלא גם את פסלה של אם המלכים הכנענים, אלת הפוריות, האמהות, המיניות והאכזריות, תכונות שבלעדיהן לא היה, כנראה, קיום לדת ולאמונה הדתית.
בתרבות היהודית הפלורליסטית הקדומה הופרדה ההכרה הלאומית מהדתית 
שפע זה של יצירות אמנות הפיסול המתואר בתנ"ך, מעיד על תפקידיה הרבים  של האמנות הפלסטית בדת ובתרבות היהדות הקדומה, כמו בכל הדתות והתרבויות הידועות לנו. מיגוון הפסלים והדתות שהם מייצגים מעיד על ריבוי הדתות והאמונות שרווחו בתרבות העם היהודי, לדעת הסופרים המתארים אותה. 
יהדותם של בני ישראל בתקופת ההתנחלות ובשתי הממלכות הראשונות, מתוארת בתנ"ך כתרבות פלורליסטית - רב-תרבותית ורב-דתית. צודק בארון בטענתו כי היהודים היו בין הראשונים שגיבשו את רעיון הלאומיות, כזיקת היחידים לאומתם, להתחייבויותיה ולגורלה - גם בהעדר טריטוריה משותפת, עצמאות פוליטית, או אחידות תרבותית. לפי עדות התנ"ך הכרה לאומית זו הופרדה מהשייכות והנאמנות לדת ישראל כבר בשלבי התהוותו של העם. 
יהודים (בממלכת יהודה) וישראלים (בממלכת ישראל) ראו עצמם חברים בעם אחד, בעל לשון לאומית ומורשת היסטורית אחת, אך בעלי דתות שונות, כולל הדת שהתבססה על אמונה ביהוה - אלוהי ישראל.
אמונות אלה מנוגדות לאמונה של נביאים ועורכי התנ"ך, אשר ראו את אלוהי ישראל כחסר דמות וצלם, כאל בלעדי שהוא אלוהי ישראל ואלוהי העולם כולו, אך ראו את כל בני ישראל חברים בעם אחד, הקשור בברית עם אלוהי ישראל, גם אם רוב העם הפר את הברית וזנח את דתו. 
הנביאים, ההיסטוריונים ועורכי התנ"ך התנגדו לאמונות באלים רבים, לאפשרות ייצוגו של יהוה בפסל עגל או בכל המחשה אחרת, אך דבריהם, הכלולים בתנ"ך, מעידים כי גם הם ידעו שאמונותיהם הן אמונות מיעוט בעם ישראל, אשר רובו עובד אלוהים רבים המיוצגים בפסלים גבריים ונשיים . 
ריבוי הסוגות (ג'אנרים) המיוצגות בתנ"ך
יצירות אמנות הפיסול ביהדות הן רק חלק ממכלול יצירות אמנות אחרות, אשר נוצרו בתרבות העם בעידן התנ"ך. בצד התיאורים המפורטים של יצירות האמנות הפלסטית, מתוארות בתנ"ך להקות תנועה של נביאים מתגודדים (כבימי שמואל); מופעי יחיד סימבוליים של רטוריקה נבואית, המלווה במיצג (ירמיהו והנביא צדקיהו); שירים המושרים בבית המקדש בליווי תזמורות קאמריות קטנות, אשר ספר תהלים מזכיר את כלי הנגינה שהשתתפו בהם; מופעי ריקוד וריקודים עממיים; יצירות ספרות מכל הסוגות הידועות בספרות המערב מאז ועד היום: שירה אפית - כשירת משה, שירת דבורה; שירה לירית (דתית בתהלים, שירה לירית חילונית - בשיר השירים); רומן - כרומן האבות והאמהות ב''בראשית'', המתאר ארבעה דורות של בני משפחה אחת, עד היותה לעם; רטוריקה פיוטית - בדברי הנביאים, קהלת; היסטוריוגרפיה סיפורית - בשמואל, מלכים, דברי הימים; דרמה פילוסופית - באיוב; ספרות פתגמים - במשלי; ספורים קצרים - בשופטים, יונה, רות, סיפורי תמר אשת ער, אמנון ותמר, ועוד.
המיגוון, המורכבות והעמידות של יצירות מופת באמנות או בהגות, מעידים על רמת התרבות הגבוהה אשר נוצרה בעם מסויים. ''תרבות גבוהה'' היא תרבותם של אנשים המודעים ומעורבים רגשית ורוחנית ביצירות אמנות מורכבות, עמידות  ו''גדולות'' בעיניהם - לעומת יצירות משעשעות ומבדרות ונשכחות עם היקלטן. יצירותיה של התרבות הגבוהה   מצטרפות למורשת התרבותית בה חיים ומתחנכים בני התרבות בעם הזה, האנשים אשר נחשפו ליצירות מופת - חווייתיות ותבוניות - נעשו מודעים להן ולמשמעויותיהן השונות והמשתנות באינטרפרטציות השונות שניתנו להן בעידנים השונים של תולדות התרבות הזאת.
החשיפה ליצירות המופת, המייצגות את התרבות הגבוהה של העם, נעשית באמצעות החינוך השיטתי, או באמצעות האמנות המציגה בפני המונים את יצירות האמנות של יחידים ייחודיים - כאמנות התיאטרון ביוון העתיקה, כאמנויות הפלסטיות באתרים מקודשים בכל התרבויות, כיצירות הנבואה והשירה בפני הציבור בישראל הקדומה, כיצירות התנ"ך בתולדות תרבותו של העם היהודי והעמים האחרים, שאימצוהו כחלק ממורשתם התרבותית והדתית.
התרבות הגבוהה, המיוצגת על ידי יצירות מופת ייחודיות המקבלות משמעות בעיני כלל המשכילים בעם בעידנים ובדורות השונים - יונקת מהתרבות העממית ומזינה אותה. אגדות ושירי עם, יצירות מגיה ומנהגים מסורתיים, מהווים חומרי גלם ליצירות מופת, מושפעים מהם או מתייחסים אליהם. 
יצירות המופת הייחודיות הן אקספרסיביות, מביעות אישיות ונקודת מבט אישית באמצעות צורות חד פעמיות וחסרות תקדים, המתגלות כמעוררות חוויה ומחשבה בלב קולטיהן במשך עידנים רבים, ולעתים גם מחוץ לגבולות התרבות הלאומית שבה נוצרו.  יצירות התרבות העממית הן דקורטיביות,  מיפות סביבתן, וכמו מייצגות ציבור ולא אישיות ייחודית,  צורותיהן נגזרות מתבניות מסורתיות של לחנים, מקצבים ועיצובים מסורתיים, גם כאשר תכניהם ומשמעויותיהם משתנים.
אלו ואלו מייצגים תרבות של עם. אלו ואלו ממלאים תפקידים בחיי התרבות של החשופים או המשתתפים ביצירתם וקליטתם. מכאן חשיבותן של יצירות אמנות מכל הרמות והסוגים להכרת מאפייניה של היהדות כתרבותו של עם ישראל. 
הפתיחות להשפעות תרבויות העמים בעידן התנ"ך 
מכלול יצירות האמנות והספרות המוצג ומתואר בתנ"ך, מעיד על פתיחותה של תרבות העם היהודי להשפעות של תרבות אשר בהם ובשכנותם חי עם ישראל בימי קדם. המודעות להשפעת תרבויות העמים באה לביטוי בעדויות ספרי החומש על  הסדרים ארגוניים של חיי השבטים. ראשי שבטים מדבריים ומנהיגיהם (רעואל או יתרו), הטביעו חותמם על חוקות ומנהגים המתוארים בספרי התורה, כגון חוקת חמורבי, רפואה באמצעים מאגיים, כגון תרפיה על ידי נחש הנחושתן, ותאור יצירות האמנות במשכן ובמקדש בירושלים, תואמים יצירות אמנות בתרבויות העמים השכנים.
המודעות להשפעת האמנויות של עמי האיזור על האמנות הישראלית מובעת בעדויות התנ"כיות על הפסלים, אשר נוצרו מיד אחרי יציאת מצרים. תיאורי פסלים אלה מזכירים יצירות פיסול שרווחו בתרבויות השכנות: פסל העגל שעוצב על ידי מייסד הכהונה הגדולה בישראל דומה לפסלי אלים, שדמותם כפרים צעירים במצרים ובארצות אחרות במזרח התיכון; תיאור פסלי הכרובים המוצבים במשכן ובקודש הקדשים בירושלים  מזכיר פסלי הקאריבו המסופוטמיים; תיאור פסל נחש הנחושת, מעשה ידי משה,  מזכיר פסלי נחשי נחושת מן הסוג שנמצא בחפירות תמנע, ששכנה במסלול הנדודים של בני-ישראל, לפי התיאור התנ"כי.   
תיאורי תולדותיהם של הפסלים הללו בתרבות ישראל מעידים על השפעתם בחיי התרבות והחברה של בני העם היהודי בשלבי התהוותו. הפתיחות להשפעות תרבויות העמים עודדה מקוריות ביצירות התרבות היהודית לדורותיה. גירסתם הספרותית של מיתוסי הבריאה והמבול בספר בראשית, היא ייחודית, ושונה מהגירסאות הספרותיות המסופוטמיות הקדומות, בצורתם התמציתית ובמסר הרעיוני והמוסרי. המיתוס הראשון בתנ"ך ממקם את האל, היחיד והבלעדי, מחוץ ליקום ולפניו, ומייחס לו את הבריאה באמצעות מילים. המיתוס השני של הבריאה ב''בראשית'' מייחס לאלוהים את החטא הקדמון של איסור הדעת והמוסר, ומעניק לאישה הראשונה את תפקיד שחרור האנושות מהבורות והפסיכופתיה. מיתוס המבול התנ"כי מנומק בחטאם של בני האדם (ולא ברעש הבלתי נסבל מבחינתו של אנליל, שנגרם על ידי התפוצצות האוכלוסיה האנושית, כבמיתוס המסופוטמי). ההבטחה לא לחזור על ניסיון ההשמדה של האנושות מונצחת בתנ"ך על ידי הקשת בענן, ומנומקת בהשלמה עם העובדה, כי ''יצר לב האדם רע מנעוריו'' ועל כן אין לצפות ממנו גם בעתיד כי ימנע מחטא ורשע.  
האמונה המונותאיסטית המוסרית,  המבוטאת בנאומי הנביאים, היא יצירה הגותית מקורית ושונה במהותה מהגות הדת  הפוליתאיסטית.  זו האחרונה באה לביטוי בכל המיתוסים המסופטומיים והכנעניים, שהשפיעו על הספרות היהודית הקדומה. האמונה המשותפת לסופרי התנ"ך (לבד מסופר קהלת) בליניאריות הזמן, מושתתת על  התרחקות מתמדת של האנושות מגן העדן הפרהיסטורי, בו החלה את חייה, והיא שונה במהותה מתפיסת הזמן כמחזורי עונות השנה בטבע, שרווחה בתרבויות המזרח התיכון ובדתות המצריות והמסופוטמיות כאחד. גם האמונה התנ"כית בבלעדיות העולם הזה והחיים האנושיים המסתיימים במוות סופי, שונה מאמונות בחיים אחר המוות, אשר הופיעו במצרים והתפשטו בתרבויות האגן המזרחי של הים התיכון, עד שחדרו בתקופה הפוסט תנ"כית גם לדת היהודית.   
השבת כיום מנוחה מחייב, והחוקים השוויוניים המלווים את הכרזתה, היא תופעה ייחודית בתרבות המזרח הקדום, ותרומה ייחודית של היהדות לאנושות כולה.  התרבות הישראלית ויצירותיה הושפעו מתרבויות שכניה, כמו כל תרבות לאומית בעולם. באמצעות הנצרות שהתפתחה בה ונפרדה ממנה, מתחילה התרבות היהודית להשפיע על  עמי האימפריות הרומיות והביזנטיניות, ועל כל העמים שהושפעו מתרבותן. יצירות יהודיות ייחודיות  מתפשטות בעולם, בהן ההגות המונותאיסטית המוסרית, השבת, ובית הכנסת כמרכז הקהילה, שהמשיך לשמש משכן לאמנות פלסטית ופיגורטיבית ביהדות גם אחרי חורבן בית המקדש בירושלים, והפך במשך הזמן למרכז הקהילות ומשכן האמנויות הפלסטיות פיגורטיביות בעמים הנוצריים.    המחלוקת על פסלי יהוה - ביטוי למסורת ניגודים ותמורות בדת ישראל ובתרבותו 
ביצירת פסל עגל הזהב, כמייצג את אלוהי ישראל אשר הוציאם ממצרים, כדברי הכהן הגדול אהרון בעת חנוכת הפסל, השתתפו רוב בני עם ישראל, אשר תרמו זהב תכשיטיהם ליציקתו. השלמתה של יצירת אמנות פיגורטיבית זו  גרמה שמחה וחגיגה של בני העם,  שזה עתה השתחרר מעבדות, נבוך לנוכח עתידו המעורפל, הקיים רק בהבטחות של מנהיג כבד-פה, בעל השקפות מוזרות על אלוהים חסר צורה, אלוהי היישות וההתהוות, הנעדר מזה חודש וחצי כמעט, מאז יצא להרים להתייחד עם אלוהיו. הספור התנ"כי מתאר את חינגת השמחה הגדולה בעת חנוכת הפסל האלוהי הראשון של ישראל, את מפח הנפש הנורא שנגרם למשה בגללה, עד ששבר את הלוחות ועליהן כתב ידו של יהוה. משה פקד על חילו לצאת למלחמת האזרחים הדתית הראשונה, בה נצטווה צבא השבט שלו להרוג במשתתפי פולחן פסל אלוהי ישראל, אפילו הם מבני המשפחה של החיילים. שלושת אלפים מבני העם נפלו במלחמת אחים זו בגלל פסל אלוהי ישראל. 
לפי אמונת הכהן הגדול וחסידיו, נתץ משה את התגלמות אלוהי ישראל שהוציאם ממצרים, כיון שעצם יצירתו מנוגדת לאמונה  המונותאיסטית של משה חסרת הסבלנות והסובלנות. ביהדות היתה זו התנגשות ראשונה בין שתי תפיסות דתיות של האלוהות, ותפקידה של האמנות הפיגורטיבית כמציגה ומייצגת אותה. ההתנגדות לעיצוב דמות האלוהים, אשר ניתן להשתחוות לה כאילו הוא האלוהים עצמו, היא חסרת תקדים בדתות ובתרבויות המוכרות לנו מספרות התנ"ך ומהעדויות על תרבויות העמים האחרים בזמנו.  
הכחשת האפשרות לדמות את האלוהים ולייחס לו צורה, היתה לאחד הניגודים המאפיינים את התפתחות הדת וההגות בכל עידן בתרבות העם היהודי. עמדת משה והמאמינים כמוהו, כי אלוהים הוא הוויה מהווה ומופשטת מכל צורה ומוחש, ועל כן אין לייצגה בדמות אנושית או אחרת, התנגשה בעמדות המאמינים באלוהים פרסונלי, בעל דיוקן וצלם חייתי או אנושי, בעל רצון וצרכים של בעל חיים, מושפע מתפילות וקורבנות, חי בעולם מקביל לעולמנו, בחברת יצורים אלוהיים ונצחיים כמוהו, או כזה הבא ביחסי מין עם בת זוגו, כמו אלי מיתולוגיות של עמים אחרים. עמדתו הדתית של משה  מקובלת על ידי רבים כעמדת ''היהדות הנורמטיבית'' - אף שרוב היהודים בימים ההם ובזמן הזה לא חיו לפיה, וביטאו ומבטאים התנגדותם לה בחיי התרבות וביחסם לדת. ''יהדות נורמטיבית'' קיימת למעשה רק באמונתם של הרואים בנורמה המקובלת עליהם את זו המחייבת את כל היהודים האחרים. סופרי התנ"ך, נביאי יהוה והעורכים האמינו באמונה אותה ייחסו למשה: כי יהוה הוא בלעדי, מופשט, והברית שכרת עם ישראל עמו, מחייבת נאמנות ליהוה ולכל התורות שנאמרו בשמו בלבד.  אך עורכי התנ"ך מציגים את עצמם ואת הנביאים כדוברי מיעוט בקרב העם, ובמימסדים הדתיים והממלכתיים שלו.
התנגדות לפולחנים ולפסלים - דעת מיעוט בתרבות ישראל 
יצירות המופת הפיוטיות רטוריות של נביאי יהוה בתנ"ך, הביעו השקפתם המהפכנית המבטלת אלוהותם של כל האלים, לבד מאלוהי ישראל. התמזגה בהם ההתנגדות לכל המחשה של האל  הבלעדי והמופשט. יצירתם היוותה תשתית למורשת רעיונית רבת עוצמה, אליה התייחסו כל הדורות ביהדות, כאילו היא מייצגת את תרבות העם כולו. הנביאים היוו תופעה ייחודית של אופוזיציה דתית פעילה, רעיונית ופוליטית, בלתי תלויה במימסד הדתי או הממלכתי. תופעה ייחודית זו היתה לאחד ממאפייניה של תרבות ישראל בעידן התנ"ך, והשפיעה עליה בכל העידנים. אופוזיציה של הנביאים עמדה נגד מלכים, כהנים, ומאות נביאי ונביאות חצר ישראליים, אשר תמכו במדיניות הדתית והתרבותית, שעודדה ריבוי אלים ודתות בעם היהודי. ספרות התנ"ך מתארת שתי גישות מנוגדות זו לזו לאל ולדת: העמדה המונותאיסטית הבלעדית, אשר דובריה היו נביאי יהוה, והגישה הרווחת בעם ובחצרות המלכים, אשר הכירה באלים רבים.      
הפולחנים הישראליים בהם נשתלבו יצירות הפיסול הפיגורטיבי, עמדו בניגוד לדיבר האוסר במפורש על יצירת פסלים ותמונות: "לא תעשה לך פסל וכל תמונה" (שמות כ'4/). בספר תורה מאוחר, כנראה מימי יאשיהו, מרחיבים את תחום האיסור, ומסבירים אותו בכך, שאלוהים מופשט מכל צורה ותמונה:  "וידבר יהוה אליכם מתוך האש וקול דברים אתם שומעים ותמונה אינכם רואים, זולתי קול" (15), " כי לא ראיתם תמונה ביום דבר יהוה אליכם בחורב מתוך האש" (16), "פן תשחיתון לעשות לכם פסל. . .  תמונת כל סמל תבנית זכר או נקבה תבנית כל בהמה אשר בארץ תבנית כל ציפור כנף אשר תעוף בשמים",  (17), "תבנית כל רמש באדמה ותבנית כל דגה אשר במים מתחת לארץ" (דברים ד', החל בפסוק 12).  
סיפור חייו של אליהו, אחד הנביאים  המוקדמים בשושלת נביאי יהוה, מייצגת את בדידותם, את מאבקיהם במימסד, ובעיקר את כישלונם, לשכנע את העם והממלכה הישראלית ללכת בדרכם. אליהו מבלה רוב ימיו בגלות או בבריחה משלטונות הממלכה הישראלית, הרודפים את כל נביאי יהוה, בתקופה בה דת הבעל והעשתורת היתה לדת המדינה בישראל.  בגלותו לפיניקיה חי שם אליהו עם אלמנה מקומית, כפליט פוליטי שאין יד אחאב יכולה להשיגו. בשובו, בשעת מצוקת בצורת נוראה הפוקדת את ממלכת אחאב, הוא חייב להתמודד עם צבאו של המלך, המבקש לתופסו ולהרגו.
גם כשהצליח אליהו להסית את ההמון לשחוט מאות מנביאי הבעל של חצר המלך הישראלי, הוא נאלץ לברוח מהממלכה, הרחק אל המדבר, בו הוא מגלה את התגלית הפיוטית הגדולה של חייו - כי לא ברעש יהוה ולא ברוח כי אם בקולה של הדממה הדקה.
סיפור חייו של אליהו מייצג סיפורי חיים של נביאי יהוה אחרים, החיים עשרות רבות של שנים אחריו. כזה היה סיפור חייו הטרגיים של ירמיהו, אשר שרי ממלכת צדקיהו גזרו עליו מות נורא כשאסרוהו והשליכוהו לבור טיט ביצת היוון, ורק בזכות הקצין הכושי של משמר המלך, ניצל הנביא מכלא מותו. כשהמשיך להתנגד למדיניות המשך המלחמה בנבוכדנאצר וצבאו שצרו על ירושלים, חוזר המלך ואוסר את הנביא, שאינו מסכים להפסיק את תעמולת השלום והכניעה שלו לכוחות נבוכדנאצר.  
יצירות המופת של הרטוריקה הפיוטית של הנביאים, השפיעו על תולדות היהדות ועיצוב המונותאיזם המוסרי המאוחר, כולל הפצת עיקרון ההעדפה של הצדק הסוציאלי על מצוות הפולחן, הקורבן והתפילה. אך בימיהם  היתה השפעתם מזערית, גם כשמדובר בגאוני רטוריקה פיוטית כעמוס, ישעיהו וירמיהו.  בגלל השפעתם המועטה של הנביאים, לא התמעטו פולחני האלים הכנעניים בתרבות ישראל בעידן התנ"ך, ולא פחתו יצירות אמנות הפיסול הפיגורטיבי. אלה המשיכו למלא תפקידים מרכזיים במקדשים ובפולחנים,  הן של יהוה, הן של האלים האחרים.
פסלי אלים כנענים ופולחניהם בתקופת ההתנחלות והשופטים 
פסלי אלי כנען ופולחניהם נפוצו בקרב בני ישראל עם התנחלות שבטיהם בין יישובי הכנענים ובממלכותיהם. תאור תהליך ההתנחלות של הישראלים בארץ כנען, כפי שהוא מוצג בספר שופטים, נראה סביר ועל כל פנים הפך חלק מהמורשת ההיסטורית של העם היהודי, לפיה לא יצאה תוכניתו של יהושע לפועל, ועם ישראל שהתיישב בארץ ישראל לא גרש את שוכניה. השבטים וחלקי השבטים, מהם היה מורכב עם ישראל, התנחלו ביישובים רבים בין יישובי העמים הרבים האחרים שחיו בארץ ישראל אלו לצד אלו.
בפסיפס זה של אזורי יישוב ישראלים וכנעניים התפתחו יחסי שכנות בין בני ישראל לכנענים. תקופות שלום ארוכות נפסקו מדי פעם על ידי מלחמות קצרות. בהנהגת ''שופטים'' שהנהיגו את המבצעים הצבאיים הישראליים, הוחזרו יחסי השכנות והשלום לתקנם. מלחמות קצרות אלו לא הפריעו להתגברות השפעת התרבות והדת הכנענית על הישראלים, דתם ותרבותם. השתתפות של ישראלים בפולחני הכנענים החלה, לפי עדות התנ"ך, עם תום הנדודים במדבר ותחילת ההתנחלות בשני עברי הירדן. גדעון, למשל, היה אחד המנהיגים הצבאיים הללו, ותוארו ''שופט'' מציין, כנראה, את תפקידיו הפוליטיים והמשפטיים, שנוספו לתפקידי מנהיגותו הצבאית בעקבות נצחונו. שמו של מנהיג ישראלי מהולל זה, אשר רק בגלל סירובו לא היה לראשון מלכי ישראל, היה גם ''ירובעל'', שם שניתן לו לכבוד האל הכנעני הבכיר. בצעירותו הרס, אמנם, גדעון את פסל האל שבנה אביו בכיכר הכפר, אך בהתבגרו, משביסס עמדת מנהיגות בסביבה בה שלט, עיצב ירובעל-גדעון פסל משלו, משך אליו את העם לעובדו וזכה לגינוי מצד מתנגדי פולחני הכנענים והפסלים.  העורכים של ספר שופטים מוקיעים כל פולחן לאלי הכנענים ופסליהם, כולל זה של גדעון-ירובעל, אף שבני עמו הציעו לו להיות שליטם גם בימי שלום, ולהוריש מנהיגותו לצאצאיו.  
עורכי ספר שופטים, כמו נביאי יהוה,  משוכנעים כי הסטייה הדתית של הישראלים   היתה מקור מצוקותיהם וסיבת התגברות העוינות של שכניהם הכנענים, אשר הצליחו מדי פעם לשעבדם לשלטון מלכי ערים כנעניות ותיקות. דווקא בגלל התנגדותם לפולחן ולדת הכנענית, נראית עדותם אמינה, ומסתברת התמונה ההיסטורית שהם מציירים, של תרבות ישראלית פלורליסטית ורבת דתות, אמונות ופולחנים. הישראלים, לדעת עורכי ספר שופטים,  עזבו את דת יהוה, אימצו לעצמם דתות שכניהם, מבלי לאבד את זהותם הלאומית. הם המשיכו להיות בני עם ישראל בעיני עצמם, בעיני עורכי התנ"ך ונביאי יהוה ובעיני שכניהם: ''ויוסיפו בני ישראל לעשות הרע בעיני יהוה ויעבדו את הבעלים, ואת העשתורות ואת אלוהי ארם ואת אלוהי צידון, ואת אלוהי מואב ואת אלוהי בני עמון ואת אלוהי פלשתים ויעזבו את יהוה ולא עבדוהו'' (שופטים פרק י', החל בפסוק 6). לאחר כל מלחמת שחרור קצרה, כשמנהיג צבאי ישראלי מצליח לשחרר שבט או קבוצת שבטים ישראליים משעבוד כנעני - חוזרים החיים למסלולם. ישראלים חוזרים לעבוד את אלוהי הכנענים, כפי שנהגו לפני המלחמה, עד ששוב מתעורר הצורך במאבק נגד השכנים. 
מרד ירבעם בשלטון בית דוד   
בספור התנ"כי נותץ פסל העגל הראשון כיוון שמשה ונאמניו התנגדו לתפקיד המכריע שפסל זה מלא בחיי הדת והרוח של מאמיניו. אך הספרות התנ"כית מעידה, כי נצחונו של משה היה זמני וחולף. כעבור מאות שנים מעטות חוזרים הישראלים ומקימים פסלי עגל במרכזי הדת הישראלית בשתי הממלכות. תחילה - במקדש בירושלים. שלמה מציב בפיתחו של המקדש שנים עשר פסלי ''בני בקר'' מוזהבים, לא כמייצגי אלוהים, אך במקום מרכזי בכניסה למקדש יהוה בירושלים. כעבור דור אחד מציב המלך הישראלי ירבעם שני פסלי עגל זהב, כמייצגי אלוהי ישראל, במקדשים של ממלכת רוב העם: במזבחות יהוה בבית אל ובדן.
פסלי העגל חוזרים לייצג את ''אלוהי ישראל שהוציאם ממצרים'', כפי שכינה אותם ירבעם בעת פיצול הממלכה, בעקבות אהרון, הכהן הגדול הראשון.  היה זה חלק מהמהפך הפוליטי נגד בית דוד, והכרזת העצמאות של עשרה מתוך שנים עשר שבטי ישראל שהשתחררו משלטונו בהנהגת ירבעם, אשר מונה לתפקיד זה על ידי נביא יהוה, עוד בימי שלטונו של שלמה. בספר מלכים א', י"א31/, מציע נביא יהוה, אחיה השילוני, לירבעם בן נבט לעמוד בראש המרד נגד בית שלמה: ''הנני קורע את הממלכה מיד שלמה ונתתי לך עשרה שבטים" (33) "יען אשר עזבוני וישתחוו לעשתורת אלוהי צידונין, לכמוש אלוהי מואב, למילכום אלוהי בני עמון".  
נימוקים דתיים אלה מספיקים, כנראה, לאירגונה של המחתרת נגד שלמה, עוד בימי חייו. לפי עדות ההיסטוריונים התנ"כיים, הטיל שלמה מסי עבודה כבדים על עמו, למען ביצוע מפעלי הבניה הרבים שלו - המקדשים ליהוה ולאלי העמים השכנים שהוקמו על ידו בירושלים.  לפי עדות בנו, רחבעם, שיעבד שלמה את העם, "הכה אותו בשוטים", כדרכם של מלכים עריצים, והגשים בכך את תחזיתו של שמואל, שהזהיר את העם ובקש לשכנעו לא להמליך עליהם מלך ולא לאבד את החירות, שהיתה מנת חלקם בימים הטובים בהם ''אין מלך בישראל, איש הישר בעיניו יעשה''. 
שלמה ניסה לדכא את המחתרת שהתכוננה לקרוע ממנו את הממלכה, ''ויבקש שלמה להמית את ירבעם ויברח למצרים אל שישק מלך מצרים'' (מלכים א', י"א40/). רחבעם, בן שלמה מאשתו הנסיכה העמונית, ירש את כסא מלכותו של אביו, וסרב לנציגי העם אשר בקשו להקל את העול הכבד שהטיל עליהם אביו. הזקנים והחכמים יעצו אמנם לרחבעם לנהוג בתבונה (מלכים  א', יב7/): ''אם תהיה עבד לעם הזה ועבדתם - ועניתם ודברת אליהם דברים טובים - והיו לך עבדים כל הימים".  אך רחבעם אינו שם לב לעצותיהם ''ויעזוב את עצת הזקנים ויוועץ את הילדים, אשר גדלו אתו'' (מלכים א', י"ב8/),  ובעצתם הוא אומר את דברי ההבל ''אבי העמיס עליכם עול כבד ואני אוסיף על עולכם, אבי ייסר אתכם בשוטים ואני אייסר אתכם בעקרבים'' (מלכים א', י"ב11/).
היה זה האות למרד של עשרה מתוך שנים עשר שבטי ישראל. זכרו כנראה לדוד השתלטותו על כל שבטי ישראל על ידי הרג כל בני שאול, המלך הישראלי הראשון. תחת הסיסמה ''מה לנו חלק בדוד ונחלה בבן ישי - לאהליך ישראל" הכריזו ראשי השבטים כי רחבעם איננו עוד מלכם וממלכתו של העריץ הצטמצמה לממלכה זעירה של שבט יהודה במחוז ירושלים. ירבעם שיועד לתפקיד המנהיג על ידי נביא יהוה, חוזר מגלותו הפוליטית במצריים, ומציב את עצמו בראש התנועה העממית שעמדה לפרק את הממלכה: ''ויהי כשמוע כל ישראל כי שב ירבעם וישלחו ויקראו אותו אל העדה וימליכו אותו על כל ישראל, לא היה אחרי בית דוד זולתי שבט יהודה לבדו'' (מלכים א', י"ב 20/).
בהתפתחות מהפכנית זו אין זכר לעוינות ולטינה, שרחשו חלק מחכמי ישראל המאוחרים לירבעם. ההיסטוריונים התנ"כיים מציגים אותו כעושה דברו של נביא יהוה, וכמשחרר העם מעולו של עריץ מטומטם.
ההנמקה ההיסטורית פוליטית להקמת פסלי העגל ומרכזי הפולחן ליהוה   
ריבוי הגישות לפרשה זו של התפלגות הממלכה והקמת פסלי העגלים מחדש במוקדי פולחן יהוה של רוב העם, היא עוד ביטוי לפלורליזם האידאי המאפיין את היהדות התנ"כית ואת כל היהדויות שהתפתחו בעקבותיה.  הפלורליזם ביהדות עידן התנ"ך מיוצג לא רק באירועים המתוארים בספרותו, אלא בעמדות הננקטות על ידי המספרים והמתארים אותם. ממכלולם ברור, כי יצירות הפיסול של העגלים תפשו מקום מרכזי בחיי הדת והתרבות של המוני המשתתפים בפולחני יהוה, המיוצג בפסל העגל בבית אל.
ניגודי העמדות מתועדים בספרות התנ"כית לא רק בסיפורי ההיסטוריונים אלא גם בעדויות צולבות - כגון ספור עמוס הבא מיהודה להוכיח את בני עמו בממלכה הצפונית. כהן יהוה בבית אל מגרש את הנביא החוזה, מציע לו כי יברח מממלכת ישראל, כיוון שדעותיו מנוגדות לדעות המימסד הדתי והממלכתי של ממלכת רוב העם היהודי.    ההיסטוריון התנ"כי מסביר את מעשי ירבעם בהנמקה פוליטית: מול פולחן המקדש בירושלים העשיר בפסלים ותמונות, מציע ירבעם בן נבט לשוב למקורות, להחזיר עטרה ליושנה, לעשות כמעשי הכהן הגדול הראשון של העם היהודי, אחיו של משה שמונה על ידו: לייצג את יהוה כפר צעיר ומוזהב. מסורת עתיקה זו, הזכורה בספרות מאז מעמד הר סיני, עשויה לדבר אל לב המאמינים. להם מקים ירבעם שני מקדשים ליהוה באתרים מקודשים עתיקים מימי אבות השבטים, בקצות ממלכתו: בבית אל ובדן. בכל אחד מהם הוא מציב את הצורה העתיקה ביותר שלבש יהוה בעיני העם.   
גם בעידן התנ"ך, כמו בימינו, היה קשר הדוק בין הפעילות הדתית לפעילות הפוליטית. שלמה מקים מקדשים לאלי  השכנים ולאלוהי נשות המלכים בהם התחתן, ומחזק על ידי מפעלים דתיים אלה את הקשרים הפוליטיים שקשר עם הארצות השכנות. ההיסטוריונים הכותבים את ספר מלכים מייחסים גם לירבעם הנמקה פוליטית לפולחן פסלי  העגלים באתרים הפולחניים העתיקים. בספור שבספר מלכים א', י"ב26/ מגלה לנו הסופר הכל-יודע את מחשבותיו של ירבעם: "ובלבו אמר (ירבעם)  אם יחזרו לעשות זבחים בבית יהוה בירושלים ושב לב העם הזה אל אדוניהם אל רחבעם'' על כן נאמר (שם, פסוק 28):  "ויעש שני עגלי זהב ... ויאמר: רב לכם לעלות לירושלים - הנה אלוהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים''. "וישם האחד בבית אל ואת האחד נתן בדן...'' (שם, פסוק 29) . על מנת לחזק את המודעות להבדל בין מדיניותו החברתית והדתית לבין זו הנהוגה בירושלים, ממנה ירבעם כהנים משורות העם, ולא רק מקרב שבט הכהנים בני לוי, שהיה בבחינת גילדה מקצועית סגורה ומעוררת קנאה עוד בימי הנדודים במדבר, בזמן מרד קורח ובני עדתו נגד הנפוטיזם שהנהיגו משה ואהרון, כשהעניקו את משרות הכהונה רק לבני משפחתם ושבטם: ''ויעש (ירבעם) כהנים מקצות העם אשר לא היו מבני לוי''.    
מאז ומעולם, ובכל אתר בעולם, נזקקה הדת לאמנות, כמו דת יהוה בעידן התנ"כי. פסלי עגלי הזהב, כמו פסלי הכרובים בקודש הקדשים, מוקמים, לכאורה, בניגוד מפורש להוראות תורת משה, האוסרת על עשיית פסלים, מסכות ותמונות. אך שתי המסורות כאחת מושרשות בתרבות ישראל בשתי ממלכותיו, והניגוד ביניהן ובין האיסור שבתורת משה הוא אחד  ממאפייני הפלורליזם של התרבות היהודית. ההבחנה וההפרדה של לאומיות ישראלית מדת אלוהי ישראל, בגרסאותיה השונות, מתחזקת עם חלוקת הממלכה לשתיים. בשתיהן ממשיכה להתקיים תחושת החברות בעם אחד, ובשתיהן מתפתחות דתות רבות - הן בצורת הפולחן ליהוה, הן בפולחנים ישראליים לאלים כנעניים, גבריים ונשיים.   
משמעות הניגוד הקוטבי בין שתי תפיסות האלוהים  
בליברטו של ארנולד שינברג לאופרה ''משה ואהרון'', מסביר אהרון למשה את טעותו, הנובעת מחוסר הבנתו של משה את נפש המוני המאמינים: רוב בני האדם, אומר אהרון של שינברג, אינם יכולים להאמין במופשט, במושג, ברעיון פילוסופי כ''הוויה מהווה'' המשתמעת מ''אהיה אשר אהיה''. בני אדם מאמינים זקוקים לאובייקט מוגדר לאמונתם, למשהו שניתן להתבונן בו, לחוש אותו, להשתכנע במציאותו בעולם, ולא רק בקיומו במחשבה על העולם. שהרי זה טבעם של מושגים - אין להם נוכחות אלא בהגותם של המשיגים אותם, אין הם מציגים, ולעתים גם אינם מייצגים, מציאות הנוכחת מחוץ לרוחו של האדם.  
בהיסטוריה של הדת היהודית נמשך עימות זה בין שתי העמדות - של משה ואהרון, כפי שנוסחו על ידי הנאראטיב התנ"כי, כמו בדיאלוג של הליברטו של שינברג. יוצר הספר ''שעור קומה'', בתקופה בה נוצר גם התלמוד, מתאר את גופו הענקי של אלוהים, מודד את אבריו ורואה אותו מוחש הגדול מן היקום. מאמינים במיתולוגיה  המיסטית שהחלה להתפתח במקביל לתלמוד, ראו את האלוהים כדמות חיה, היושבת על כסא מלכותה, מוקפת המון גדול של חצרונים שמימיים. בשלב מאוחר יותר, בימי היווצר ספר הזהר במאה ה13-,  מייחסת מיתולוגיה זו ליהוה קיום יחסי מין עם בת זוגו השכינה, כיאה לאל בעל דמות אנושית.  
יוצרי הסיפורים והמיתוסים הללו הלכו בדרכו של אהרון: המחישו את האל שיצרו בדמיונם או ביצירותיהם הפלסטיות. לעומתם התפתחה ביהדות תפיסת אל מופשט ובלעדי, שיוחסה על ידי הסופרים התנ"כיים למשה. הרמב''ם, שראה בכל המחשה של אלוהים כפירה וחטא שעונשו מוות,  מפתח רעיונו של ספור משה והסנה, בו שומע משה ויודע, כי האלוהים אינו אלא פוטנציה של היות - ''אהיה אשר אהיה'' - וממילא אין לתארו בדמות כלשהי, או כדברי הרמב''ם ב''מורה נבוכים'' - אין להשיגו במושגים אנושיים. 
פסלים או דמויות מוגדרות אחרות של אלוהים, מצויירות, מפוסלות, או דמויות מוגדרות מתוארות במלים, המשיכו ללוות את פולחני הדת היהודית, כמו את כל פולחני הדתות האחרות, כיון שהאלוהים נוכח רק ביצירות אנושיות. לעתים הוצגו הדמויות כמייצגי האלוהות, לעתים - כיצירות הבאות להקיף, לקשט ולפאר את האל ומשכנו.   
גם אם אלוהים נוכח רק כמושג, או אפילו כמכלול מאפיינים ''השוללים את אי היותו'', כפי שניסה להגות אותו הרמב''ם, הוא קיים רק בגבולותיה של היצירה ההגותית האנושית. ככל שהיצירה האמנותית המייצגת את האלוהות גדולה יותר בעינינו (כפסלי ה''פייטה'' של מיכאלאנג'לו בפירנצה ובמילנו, למשל) כן נוכחת יותר הישות האלוהית, עד שנראה למאמינים כי היא קיימת גם מחוץ ליצירות האדם. ככל שגדולה יותר האמונה בישות האלוהים ביקום, בלבם של הצופים והקולטים יצירות ספרות ואמנות, כן מעצימה היצירה את האמונה, בהציגה בפני המאמינים את הנוכחות של האלוהים שבאמונתם. מכאן התפקיד החיוני שממלאות הספרות והאמנות בדתות העולם.
קולטי היצירה הספרותית והאמנותית שאינם מאמינים בקיום האלוהים מחוץ ליצירה האנושית - חווים חוויה אמנותית, במידה שהיצירה האמנותית  ''טובה'' או ''פיוטית'' בעיניהם. חוייה זו קושרת אנשים לא דתיים ליצירות הספרות והאמנות הדתית - כמו הקשר לספרות התנ"ך, למוזאיקות של ורונה או ליצירותיהם של אלגרקו ובלייק. 
פסלי האלות הנשיות כביטוי לחברה המשעבדת ומקפחת נשים 
לעתים קשה להבחין בין האשרה והעשתורת, הממלאות תפקידים דומים בחיי בני האדם וכל החי בעולם.  פסלי אשרה ועשתורת היו נפוצים בכל אתרי היישוב היהודי, כמו באתרי היישובים הכנעניים אשר בתוכם התערבו.  כמו בכל חברה ותרבות בה מקופחת האישה ביחס לגברים מבחינת זכויותיה, חירותה, כוחה  ובעלותה על הרכוש - היתה גם בתרבות הישראלית והכנענית הערצה לאישה כאלה.  
האישה כאלה - בכל התרבויות, מקאלי בהודו ועד השכינה בזהר - זכתה להערצה, ליראה ולתחינה, לפחד מכעסה ועונשיה, אולי לחרדה מנקמתה על כל העוול ופשעי השעבוד שמשעבדים גברים את האישה, כשאינה אלה או אם. האישה כאלה גילמה את המיניות והפוריות, אשר גברים תלויים בחסדיה גם בהתנשאם  וביומרתם להיות אדוני משפחתם. מאלת האמהות ציפו מעריציה לחסד פוריות נשיהם ובהמתם, שדותיהם ומטעיהם, כשהם יראים את עונשיה. כבזיכרונות פחדיהם מהאם בילדותם, מייחסים לאלה כוחות אכזריות ורצחנות,  רואים אותה לעתים כהתגלמות התבונה העילאית וכאלת המלחמה הרצחנית.  במקומות רבים בעולם - הפגאני והנוצרי-יהודי כאחד - ניכר גם כיום דו-קיום מוזר זה בין שיעבוד האישה בחברה ובתרבות, לבין הערצת תדמיתה הסימבולית והאידיאלית של האישה העליונה על כל משעבדיה האנושיים. 
העדר אלה נשית בדת משה היה לאחד מגורמי המשיכה של בני ישראל לפולחני העמים, שהכירו באלות הנשיות וערכו פולחנים משולבים באירועים מיניים פומביים. הללו קבלו לגיטימציה ומשמעויות דתיות, בצד היותם מעוררי תשוקה, סיפוק ומסירות לפולחנים אלה. קיים דמיון רב בין פסלי דמויות של נשים ערומות, אשר צורתן מצביעה על מיניותן, פוריותן וכוחן להעניק חיים ומזון. בכל ארצות העולם העתיק, למן האלף השלישי לפנה''ס ועד סוף האלף הראשון לפנה''ס ניכרת תופעה זו, שהוצגה בתצוגת הענק של פסלים ופסלוני נשים עתיקים בברצלונה, בשנת 2000. פסלי העשתורת הם חלק ממכלול זה. הם נפוצו בכל יישובי ישראל והאזורים בהם חיו בני ישראל. הם עמדו במרכז פולחנים נפוצים, והתנ"ך מעיד כי מאות כהנות-נביאות שרתו אותם - כמו אלו שהועסקו בחצר המלכות של אחאב למשל. אפילו אליהו אשר ניסה להלחם בתופעת הבעל ובנביאיו, לא העז להילחם בעשתורת ובנאמניה. ההתקפות וההוקעות הבלתי פוסקות של נביאי ישראל נגד פולחן העשתורת, מחזקים את העדות על השתרשותו של פולחן זה. הדבר בא לידי ביטוי בריבוי הממצאים של דמויות מפוסלות של נשים ואלות פריון בחפירות הארכיאולוגיות.   
בתקופת שיא פריחתה הכלכלית והצבאית של מדינת עשרת השבטים - בימי שלטונו של אחאב מלך ישראל בשומרון - הפכה דת הבעל והעשתורת לדת המדינה בישראל. נביאי יהוה ברחו או גורשו או הוסתרו במערות, על ידי נאמני דתם בחצר המלך, על מנת שלא יירצחו על ידי שליחיו.  האלה הנשית תחזור למרכז התמונה ביצירות הלניסטיות, כפי שמסביר גודנאו את תמונת משייתו של משה על ידי אישה ערומה ממי הנהר, בציורי בית הכנסת בדורא אירופוס. בנצרות שהתפתחה בתוך היהדות, החלה במשך הזמן האישה האלוהית - אם האלוהים - למלא תפקיד מרכזי במיתוס ובאמנות של בתי הכנסיות. בהשפעתה מתפתחים המיתוס והאמונה באלוהות הנשית והמינית של השכינה בקבלה. 
פתיחות להשפעת תרבויות העמים כגורם מעשיר  
פתיחות תרבות ישראל ויצירותיה להשפעת יצירות ותרבויות אחרות, ניכרת הן בספרות העברית הקדומה, הן ביצירות האמנות שלהם. כל תרבות לאומית מושפעת מתרבויות העמים עימם היא באה במגע. העם היהודי, שהיה עם נודד בתוך ובין עמי תרבות רבים, עוד בימים בהם נקרא ''בני ישראל'', הושפע מכל התרבויות הללו, והדבר ניכר ביצירות אמנות הפיסול המתוארות בתנ"ך.  
בתנ"ך מצויים הדים להשפעות תרבות העמים הכנעניים, המסופוטמיים והמצריים על תרבות ישראל. בספרות - עקבות השפעה של עלילות ודמויות ממיתוסים מסופוטמיים ופיניקיים עתיקים ברבות מהיצירות התנ"כיות; באמנות - תיאורי יצירות פיסול ותמונה; בשירה (שיר השירים, איוב) קיים דמיון לשירים בספרות המצרית; בדת - אלות, אלים  ופולחנים כנעניים שאומצו על ידי ישראלים. בראשית האלף הראשון לספירה החלה היהדות להשפיע על תרבויות ודתות העמים שבאימפריה הרומית, כאשר היהדות הנוצרית נפרדה מהיהדות והיתה לדת המדינה של האימפריה.   
האיסלאם, שהושפע מהיהדות והנצרות כאחת, מתחיל להשפיע על היהדות והגותה בימי הביניים, בארצות בהן חיו יהודים בקרבו. בארצות אירופה ניכרת השפעת הנצרות על היהדות - על המיסטיקה והמיתולוגיה היהודית,  על תורת המשיחיות והחסידות, על אמנות הציור שבכתבי היד של ההגדות, על הפרדת נשים מגברים בבית הכנסת ועוד. 
השוואות בין המיתוסים של מסופוטמיה והיצירות המקראיות, גרמו לחוקרים רבים לשים לב לקוי דמיון בין עלילות ודמויות בסיפורים, כגון הגירסה השניה של הבריאה בפרק ב' בבראשית, סיפור המבול ונוח, סיפור משה בתיבה ומשייתו מן היאור, ואחרים. השוואה כזאת חושפת גם את המקוריות והייחודיות של היצירה בתרבות העם היהודי בעידן התנ"ך: גירסת סיפור הבריאה בפרק א' בבראשית והדילמה המוסרית של חטאו הקדמון של  אלוהים (בפרק ב'), המתבטא באיסור על המוסר והדעת, שונות מכל  גירסאות הבריאה בספרות העתיקה של המזרח. 
הוא הדין ביצירות מופת רבות אחרות בתנ"ך, כרומן האבות והאמהות האנושיים (ללא הקשר מיתולוגי וספור חיי האלים), מכלול היצירה ''איוב'', היסטוריוגרפיה של האומה כרצף הנבנה מצירוף יצירות שונות בצורתן ובמקורן, וכנראה גם בזמן היווצרן. סיפור הבאתו של האמן חירם מלבנון לירושלים על ידי שלמה, לעבודת עיצוב בית המקדש בירושלים, מצביע על האופן שבו הושפעה היצירה האמנותית הפלסטית בממלכות ישראל, מזו שהתפתחה בארצות השכנות. לפי דברי הימים ב', ב'13/, היה חירם ''בן אישה מן בנות דן ואביו איש צורי, יודע לעשות בזהב ובכסף, בנחושת ובברזל, באבנים ובעצים, בארגמן ובבוץ, ולפתח כל פיתוח ולחשב כל מחשבת...''  
ביקוריהם של הישראלים במקדשי אלי השכנים, החלו עוד בטרם עברו השבטים את סף הארץ המובטחת. הם נמשכו אל הנערות הכנעניות והקדשות, שהעשירו את טקסי הפולחן בתענוגות מין, ועד מהרה נשתלבו בפולחנים ובהערצת הפסלים והפסלונים.  עם השתלבות הישראלים בתרבות עמי כנען התעשרה מסורת יצירת הפסלים בנושאים ודמויות חדשות ושונות מאלה שפוסלו, לפי עדות התנ"ך, בעת הנדודים במדבר. 
בכל תולדותיה של התרבות היהודית ניכרת השפעת תרבויות העמים, ספרותם, הגותם ואמנותם על התרבות והיצירה בעם היהודי, כשהיא מעשירה ומעודדת את היצירה המקורית היהודית - כביצירת אמנות המוזאיקה של ציורי הקיר בבתי הכנסת. השפעות כאלה ניכרות גם ביצירות המקוריות האחרות בתקופה זו, כגון: יצירות שנכללו בתלמוד ובמדרשים, בכתבי פילון, במחזה של יחזקאל הדרמטורג, בהיסטוריוגרפיה של יוסף בן מתתיהו פלוויוס, בפיוטים ובספרות המיסטיקה היהודית.
ייצוגיה השונים של היהדות כתרבות
האמנות הנוצרת ומתפקדת בחיי התרבות של העם היהודי בכל עידן, היא אחד מפניה הרבים של ''היהדות כתרבות''. יצירות אמנות הפיסול, הציור, המוסיקה, ההצגה, הספרות והרטוריקה, מבטאות תופעות ותמורות ביהדות בימי קדם כבימינו. הספרות וההיסטוריוגרפיה שנוצרה בעידן התנ"כי מתארים התפתחויות אלה ועמדות ביקורתיות קיצוניות, שהוקיעו יצירות אמנות הפיסול והתפקיד שמילאו בחיי הדת.  הפלורליזם הדתי והתרבותי, דהיינו, ריבוי הזרמים, העמדות, המנהגים והאמונות, מאפיין את היהדות כפי שמתגלה במיגוון היצירות בכל התחומים הנזכרים לעיל. 
ההפרדה בין לאומיות ישראלית לדת יהוה כאל בלעדי, באה לביטוי ביצירות ההיסטוריוגרפיה התנ"כית, המתארת ונותנת ביטוי למודעות הישראלים ללאומיותם, לעומת חיי הדתות הרבות בהן השתתפו באופן פעיל.  הניגודים בין העמדות ביחס לאלוהים ולצדקתו, יחסו לבני אדם וחוש הצדק שלו, באים לביטוי במיגוון יצירות ספרות והגות שבתנ"ך.  שתי גירסאות הבריאה ב''בראשית'', הניגוד בין עמדת אברהם ליונה ביחס לעונש הקולקטיבי, הניגוד בין הנביאים המאמינים בשכר ועונש לבין קהלת, שאינו מאמין בהם, הניגוד בין רעי איוב לאיוב ביחסם לאלוהים, וכד'.  
הפלורליזם הרעיוני והתרבותי, ולצידו ההפרדה בין דת ללאום בעידן התנ"ך, מכינים ומבשרים את ההתפצלות לזרמים בתרבות עם ישראל, לאחר חורבן שלושת מקדשי יהוה בשתי הממלכות. מאז ועד היום חי רוב העם היהודי בתפוצותיו ביבשות השונות. חיי התרבות הפלורליסטית של העם היהודי מוסיפים להתאפיין על ידי ריבוי העמדות, האמונות, היחס להלכה, לכתבי הקודש, להיסטוריה ולאלוהים. הללו באים לידי ביטוי בקרע בין היהדות השומרונית ויהדות השבים מבבל, בין היהדות ההלניסטית דוברת היונית, לבין היהדות התלמודית דוברת הארמית והעברית, בין הצדוקים לפרושים, בין שניהם לבין האיסיים והנוצרים היהודים, בין היהדות הקראית לבין היהדות הרבנית בארצות הכיבוש המוסלמי, בין הזרמים המיסטיים והמשיחיים לבין הזרמים  הרציונליסטיים ויורשיהם בזרמי יהדות ההשכלה, המתנגשת ביהדות הדתית האורתודוכסית החדשה, אשר קמה כתגובה על ההשכלה והאמנסיפציה.      
האמנות הפיגורטיבית ביהדות - דוגמה ללימודים בינתחומיים ביהדות כתרבות 
התוודעות לתולדות האמנות הפיגורטיבית ביהדות היא אחת הדרכים המוצעות ללימודים בינתחומיים בתולדות תרבות העם היהודי. ''לימודי תרבות העם היהודי'' הוא תחום לימודים בינתחומי, הנעדר מרוב תוכניות הלימודים של מוסדות החינוך וההשכלה, בהם מלמדים ''לימודי יהדות'' כמקצועות התמחות. דיסציפלינות כמו  ''מחשבת ישראל ותולדות הפילוסופיה היהודית'', ''חקר המקרא ומקורותיו'', ''התורה שבעל פה'' ''המיסטיקה והמשיחיות'', ''החסידות'', ''השפה העברית'', ''שירת ימי הביניים'' ''שפה וספרות אידיש'' וכד', הם תחומי מחקר ולימוד הנוגעים, בדרך כלל, רק בחלק קטן ממיגוון הרכיבים של חיי התרבות של כלל היהודים אשר חיו בעת היווצרותם. 
לימוד בינתחומי של היהדות כתרבות לפי נושאי חתך היסטוריים, בצד לימוד מכלול התרבות היהודית בעידן מסויים, יתבססו שניהם על מבחר יצירות מקוריות, אשר מלאו תפקידים בחיי התרבות היהודית. לימודים כאלה יאפשרו ללומדים התוודעות למיגוון יצירות מתחומים שונים, על הרקע החברתי והתרבותי שבו נוצרו, על השפעות שהושפעו מיצירות ותרבויות של עמים אחרים, ועל משמעות הדברים הנלמדים בחיי החברה והתרבות היהודית בימינו.   
בעידן הפוסט-תנ"כי נמשכת היצירה האמנותית בישראל במקביל להמשך המחלוקת על הלגיטימיות שלה. בימי בית שני ובעידן ההלניסטי-ביזנטי נעלמו כמעט כליל פולחני האלים הכנעניים מתרבות ישראל. האמנות הפיגורטיבית הוסיפה למלא תפקיד הן במקדש בירושלים והן בחיי התרבות של העם היהודי בבתי הכנסת.  משנתרבו יצירות אמנות פיגורטיבית אלה, התרבו גם הדעות שהגבילו את האיסור על  יצירת פסלים ותמונות למטרות פולחן, והתירו יצירתם למטרות אחרות. בין המתירים והתומכים ביצירת דמויות אנוש היו כאלה, שראו ביצירתם המשך לפעלו היוצר של האלוהים עצמו. יהוה הוצג בדבריהם כיוצר דיוקנאות - כפי שמתארו ספר בראשית, ומכאן משתמע, כי האמן היוצר דמויות ממשיך דרכו של האלוהים: הוא  שקבע 'איקונין של יעקב אבינו בכיסא קודשו' (במדבר רבה ד'), ו"איקונין של חוה הנמסר מדור לדור על ידי ראשי הדורות" ויופי הנשים בעולם נמדד פי איקונין זה (בראשית רבה מ'),  ויש המפרשים את הפסוק 'אין צור כאלוהינו': אין צייר כאלוהינו" (בבלי ברכות י' א').  
גם בריאת האדם בצלמו ובדמותו של אלוהים נמשלה לאיקונין שעשה לו מלך בשר ודם בדמותו שלו, ועל כן - מי ששובר איקונין של מלך ממעט בדמותו, ומכאן שהשופך דם אדם שנברא בצלם אלוהים ממעט בדמות אלוהים (מכילתא יתרו ח').  והיו שהעירו על גדולתו הפלאית של אלוהים כיוצר איקונין: שכל מלך מטביע דמותו וצלמו בכל מטבע שהוא טובע, ועל כן כל המטבעות שווים זה לזה, ואילו הקדוש ברוך הוא טבע דמותו וצלמו בכל ייצור אנושי והם ייחודיים, חד פעמיים ושונים זה מזה תכלית שינוי.    
רבן גמליאל מציע פתרון ענייני לסוגיה זו, בהתירו יצירות פיגורטיביות שאינן מוצגות כאלוהים, ובאוסרו יצירות כאלה, הבאות לייצג או להציג את האלוהים: ''את נוהג בו משום אלוה - אסור, ואת שאינו נוהג בו משום אלוה - מותר''  (משנה עבודה זרה ג' ד'). היחס לאמנות השתנה וממשיך להשתנות בכל הזמנים ואצל חכמים בעלי דעות שונות, ותמורות והבדלים אלה מצביעים גם הם על היות היהדות תרבות (מלשון התרבות) המתרבה ומתפתחת ומשתנה.  מטבע היותה תרבות, היא משמרת מסורות עבר ובונה עליהן בהווה, על כן פועלים בה, בכל דור ועידן, דעות ומגמות יצירה שונות ומתנגשות, כשכל אחת מהן מסתמכת על דעות ומגמות יצירה בעבר.הפילוסוף פילון האלכסנדרוני ראה בפסלי הכרובים בקודש הקודשים ביטוי לשתי המהויות - הזכרית והנקבית, הדין והחסד, הכלולות באלוהות המופשטת. השקפה זו, שהתבססה על ראיית יצירות אמנות  כביטוי של השקפה על אלוהות חסרת-דמות, התפתחה ביהדות ימי הביניים, כשהשכינה פסקה להיות נוכחות של האלוהים, לא היתה עוד אחד מהיבטי האלוהים, אלא אלה עצמאית הפונה אל האלוהים ומקיימת עמו יחסים.    
החוויה האמנותית מהמפגש עם הפסל כיצירה אמנותית ומוחשית, התמזגה ברגשות ובתודעת המאמינים, בחוויה הדתית של המפגש האישי עם האלוהים הקוסמי, שהיצירה האמנותית מכניסה אותו למחיצתו של המאמין.  מיזוג זה של חוויה אמנותית ודתית נראה עד היום בקרב מאמינים מסויימים בדת הנוצרית, ובדבקות תפילותיהם לנוכח פסלי ישו, גם כשהאלוהים מוצג בפניהם בדמותו של היהודי הצלוב מנצרת.   
אין בעולם דת שהאמנות הפלסטית אינה ממלאה בה תפקיד. היהדות, כתרבות הכוללת דת, לא יצאה מכלל זה.