אם לשפוט לפי כמות הספרים וכתבי העת הנושאים את השם אלוהים בכותרתם, שראו אור בשנים האחרונות, הרי שהעניין במהותו ובמיהותו של אלוהים גבר אצלנו מאוד באחרונה. עניין זה אינו מוגבל לדתיים דווקא, גם חילוניים מובהקים עושים שימוש בשם אלוהים לענין זה. לפני שנים מעטות הוציא "מוסף הארץ" גליון מיוחד שעניינו בשאלת האמונה באלוהים בישראל של היום. כתב העת "יהדות חופשית", ביטאונה של תחיל"ה, התנועה ליהדות חילונית הומניסטית בישראל, הוציא גליון מיוחד (12-11, אוקטובר 1997), שעניינו במשמעותו של אלוהים ליהודים חילוניים בימינו. עמותת "שורשים"ערכה ב-1996 דיון בין פילוסופים על אלוהים, ובעקבותיו הוציאה את הספר  שאלות על אלוהים (אור יהודה: הד ארצי, ספרית שרשים, 1998), בעריכת יזהר הס ואליעזר שטורם, בו מתראיינים חמישה עשר פילוסופים ואנשי אקדמיה על משמעותו של אלוהים לגביהם. ד"ר יובל שטייניץ הוציא ספר המשך לספרו עץ הדעת: אלוהים, לוגיקה וסיבתיות (תל­אביב: דביר, 1994) בשם המתגרה: טיל לוגי מדעי לאלוהים ובחזרה (תל­אביב: זמורה ביתן, 1998). בשני הספרים מציע שטייניץ הוכחות פילוסופיות לקיומו הוודאי וההכרחי של אלוהים, על יסוד דיון לוגי במהותו של המדע המודרני. הקובץ  שאלות על אלוהים וספרו של שטייניץ טיל לוגי מדעי היו לרבי מכר. הופיע אפילו ספרון מצוייר מאת לימור אבירז, בשם אלוהים שלי, המבקש להסביר את מהותו של אלוהים לפעוטות (תל­אביב 1998). אלה רק מעטים מרשימה גדולה מאוד של ספרים, ויש להוסיף על אלה  גם מאמרים ומחקרים שטרם נאספו בספר. מה ניתן לחדש בנושא שכבר נטחן עד דק שוב ושוב מכל בחינה אפשרית? מי יכול לומר שיש לו דבר חדש לומר בעניין זה שלא נאמר עדיין? האמנם ניתן להגדיר ולהבין את מושג האלוהים מחדש?
אלוהים כרב מכר
עלייתו של המושג אלוהים לדיון הציבורי והאקדמי קשורה בקיטוב התרבותי, בקרע המעמיק והולך בין דתיים לחילוניים, בעקבות שינויים אוניברסאליים כבירים שאנו נתונים בעיצומם. דתיים קיצוניים כמעט שאינם משתתפים בדיון זה. הם מתבצרים בעמדותיהם הבסיסיות, ומבקשים להציג את תורתם כאמת מוחלטת שאין בילתה. עם זאת, אין הם יכולים שלא להתחשב בשינויים הכבירים המתרחשים בסמוך אליהם, ואף בתוך תוכם. ההגנה שלהם מפני ה"חדש" הופכת מניה וביה לדיאלוג מר עם עולם משתנה. דתיים מתונים מנסים לתאר לעצמם ולזולתם את אמונתם כהשקפת עולם וכאורח חיים, שאין בו ניגוד מהותי לאידיאולוגיות, לאורחות חיים ולתפיסות מדעיות ופילוסופיות בנות זמננו. חילונים שאינם קיצונים ונחרצים בכפירתם, חשים בצורך עמוק להבין את כפירתם ולהצדיק אותה, לברר את יחסם למסורת, ולבסס את זהותם היהודית הלא דתית.
אנו מבחינים, אם כן, בהקשרים אלה בשתי תופעות המתרחשות במקביל. קיטוב, התבצרות והקצנה בעמדות, המובילים למלחמת תרבות בלתי נמנעת מצד אחד, וגישושים לדיאלוג, לשיח תרבותי, לגישור ול"פשרה" מהצד האחר. השאלות הקשורות בדת ובהשלכותיה, אמונה, הלכה, מסורת, וכן גם שאלות פילוסופיות על מהותו של האלוהים וטיבה של הבריאה, הם חלק מרכזי ביותר בשיח זה, שהוא חלק מהשיח הפוסט­מודרני, החובק את התרבות בת זמננו בכללותה. הוא  מאופיין בנסיונות ללימוד, גישור, פשרה, הבנה, על אף העובדה שהדתות המונותאיסטיות במהותן אינן סובלות פשרות, ואינן מכירות באמת שונה מזו שהן מחזיקות בה. הדיאלוג החברתי מגשש, לפיכך, דרכו להכרה בפלורליזם יהודי בבחינת איש באמונתו יחיה. לא חסרים גם ניסיונות למצוא דרך ביניים בין חילוניות לדת, דרך של "שמירת מסורת", אמונה ערטילאית באלוהים ללא מצוות, ואף עיונים פילוסופיים, שיש בהם כביכול ראייה למציאותו של אלוהים "בורא עולם", שאיננו זהה עם האל "נותן התורה".
שטייניץ שואל למה
התפיסה הפילוסופית המוצגת בידי שטייניץ בספריו ובמאמריו, מתבססת על מחקר הפילוסופיים של דקארט, עם עידכונים והטעמות משל שטייניץ. אין זה ספר על משנתו דקארט, בן המאה ה-17, אלא מאמץ אינטלקטואלי ליישם את תורת האלוהות שלו בימינו אלה, ככל שהדבר יראה מוזר.
על שאלת הפתיחה, לשם מה בכלל ראוי לעסוק בשאלת קיומו או אי קיומו של אלוהים, משיב שטייניץ ב"העדפות". עדיף בעיניו לראות את האדם כיצור רוחני, ולא כיצור חומרי, "רובוט טכני", ועדיף בעיניו עולם שיש בו הגיון, על עולם ששולטת בו מקריות. לא העובדות קובעות, אם כן, את אופן הבנתנו את העולם ואת עצמנו, אלא מה שנראה לנו "עדיף", מסיבות הקשורות כמובן במסורות תרבותיות. לפיכך תוקף שטייניץ את המדע של ימינו, שהוא "אתיאיסטי" לדעתו, על שהוא עוסק בגילוין של התופעות, במיונן וסיווגן, בנוסח אריסטוטלי, כפי שהיה מקובל בימי הביניים, ואינו שואל למהותם של הדברים, לסיבותיהם ולתכליתם, כמו המדע ה"מודרני", ה"תאיסטי", של המאה ה-17.
המדע של ימינו איננו שואל "למה", אלא רק "איך". יתר על כן, השאלות "למה" ו"מדוע" מניחות מראש סיבה ותכלית לתופעות הטבע. לכן בעצם הצגת השאלה גלומה התשובה המבוקשת, שתופעות הטבע מתקיימות בקשר עם תודעה כלשהי, אלוהים למשל, הקושרת את הדברים בקשר סיבתי ותכליתי. זוהי אכן תשובתו של שטייניץ לכל השאלות שמציבה בפנינו המציאות: העולם נברא בידי אלוהים, חוקי הטבע נחקקו בידיו, והוא גם זה שמקיים אותם. "אלוהים" בעיניו הוא תשובה מוחצת לשאלה הטוטאלית "למה".
ההוכחות של שטייניץ לקיום האלוהים
שטייניץ מביא בספרו שלוש הוכחות פילוסופיות למציאותו הוודאית וההכרחית של אלוהים. הראשונה היא "הוכחה מדעית", המתבססת על מהותו ועל אפשרותו של המדע המודרני. השנייה היא זו המכונה "הראייה האנתרופולוגית", מבית מדרשו של דקארט, והשלישית, לא ייאמן, היא זו הידועה כ"הראייה האונתולוגית", מימי הביניים. שטייניץ מציע ראיות אלה בנוסח חדש, שיש בו, כביכול, תשובה גם להשגות שונות שהשיגו פילוסופים שונים כנגד ראיות ישנות ועבשות אלה.
"ההוכחה המדעית"
"ההוכחה המדעית" לקיומו של אלוהים שמציע שטייניץ, בנויה שלושה שלבים, שתי הנחות ומסקנה בלתי נמנעת. ההנחה הראשונה הולכת בעקבות דקארט, לפיה, החומר חסר עצמיות וחסר תודעה, אינו מניע את עצמו, וכל מה שמאפיין אותו הוא "התפשטותו בחלל", זה שהוא תופס מקום.
ההנחה השניה קובעת, בעקבות ניוטון, שיש בטבע חוקים אוניברסאליים, כמו חוק ההתמדה, חוקי הגיאומטריה והמתימטיקה, והם תקפים ביקום כולו, ויש להם קיום עצמאי, שאינו תלוי כלל בתודעתו של האדם. וכאן באה השאלה, כיצד והיכן מתקיימים, אם כן, חוקי הטבע. לא ייתכן שהם מצויים בחומר עצמו, כי זה חסר מודעות, הם גם לא יכולים להתקיים בתודעתו של האדם, כי הוא מוגבל בידע, בזמן ובמקום היותו, ואילו חוקי הטבע הם כלליים, נצחיים ותקפים ביקום כולו.
שאלה אחרת, כיצד חלה אכיפתם של חוקי הטבע על החומר, ומניין הוא "יודע" לנהוג על פי החוק. מכאן שקיומם של חוקי הטבע הוא בהכרח ברוח קוסמית נצחית, מצויה בכל מקום, שמן הראוי לקרוא לה אלוהים. הוא ברא את העולם וחוקק את חוקיו, ברוחו הם מתקיימים לנצח נצחים, והוא גם אוכף אותם על החומר.
קיומו של אלוהים מוכח, אם כן, בכוחן של שתי הנחות מדעיות בנות המאה ה-17, שאין קושי להפריך אותן, ואזי המבנה הלוגי המוכיח את קיומו בהכרח של אלוהים, אין לו על מה לסמוך.
ההנחה הראשונה שמניח שטייניץ, שהחומר הוא אינרטי, חסר כוחות, ומהותו היא רק בכך שהוא ממלא חלל מסויים, היתה נכונה, אולי, ביחס לידע שהיה בידי חכמי המאה ה-17, בימים שגוש שעווה מותך שימש ראייה לכך, שלחומר אין תכונות קבועות. כיום אנו יודעים שחומר ואנרגיה חד הם, והחומר צופן בתוכו כוחות שונים הפועלים עליו מתוך עצמו. החומר מפעיל שדות של כוח, המסוגלים לעבור בחלל ולהשפיע על עולמנו חום ואור, כשם שהם עשויים לגרום לגאות ושפל באוקיינוסים, בהשפעת כוח המשיכה של הירח. כך גם ההנחה השניה של שטייניץ, המניחה קיום עצמאי של חוקי הטבע. למעשה, חוקי הטבע אינם אלא סיכומים תיאורטיים, סטטיסטיים של תופעות, שהאדם מבחין בהן ומפרש אותן, לפיכך הם אינם קיימים אלא בתודעתו של האדם. האוקיינוס גואה כלפי הירח מדי לילה, מבלי שמישהו מחשב עבורו את הכוחות שמפעיל הירח, כדי שידע בכמה עליו להרים את מימיו. אדרבא, הירח והמים "נוהגים" על פי טבעם, ללא מודעות וללא הכרה, וללא ידיעת החוק. האדם הוא זה שמבחין בתופעה, במחזוריות שלה, ומוצא דרכים להסביר אותה.
שטייניץ לועג לאפשרות ש"חוקי הטבע" מתקיימים בחומר, והחומר "יודע" לפעול על פי חוקי הטבע מתוך עצמו. הוא שואל כיצד ניתן "לכתוב" את כל החוקים בכל יחידה של חומר במרחבי האין סוף. כפי שראינו, טועה שטייניץ בכך, שהוא מקדים את החוק לתופעה, אבל גם האפשרות שנראית לו אבסורדית, שכל חלקיק ביקום יהיה "מסומן" בחוקים המפעילים אותו, איננה אבסורדית כלל. מיליארדי המיליארדים של התאים החיים, שהיו, הווים ויהיו בעולמנו, חסרי כל תודעה ומודעות, מניעים את עצמם, משפיעים על סביבתם ופועלים על פי צופן גנטי, דנ"א, המופיע במדוייק בכל אחד מהם, ומכתיב לו כיצד "לנהוג". למה אין לתאר אם כן שהמבנה המולקולארי, האטומי או התת אטומי של כל יחידת חומר ביקום מכתיב לה את "התנהגותה"?
 אכן, איננו יודעים למה "נקבעו" ביקום סדרים אלה דווקא ולא אחרים, וככל הנראה גם לא נדע, כי אין סיבה ותכלית ליקום, לפי דעתנו. שטייניץ טוען שוב ושוב שאלוהים אחראי לכל זה. אבל כאן עולה השאלה, למה זה טורח אלוהים לחוקק חוקים לטבע, ולאכוף אותם יום יום ושעה שעה, וגם להניע את העולם או לברוא אותו מחדש, כפי שטוענים ניוטון ודקארט. אם אמנם דרושים לו מסיבה עלומה חוקים לטבע, למה דווקא אלה ולא אחרים? לשם מה חייב אלוהים, כפי שמתאר שטייניץ, לטפל בכל אחת מטיפות המים באוקיינוס, ולהביא אותם לגאות עם בוא הירח ולהשיב אותם למקומם, תוך שהוא מניע את הירח מסביב לארץ, או בורא אותו מחדש בכל הרף עין, ובו בזמן גם משיב הרוח ומוריד הגשם, מסובב את האלקטרונים מסביב לגרעין האטום, ואת כוכבי הלכת מסביב לשמש, ואת הכוכבים מוליך במסילותם, מפרק את גרעיני האטום בכוכבים רחוקים ובגלקסיות נעלמות, וכן הלאה וכן הלאה, כל מה שמתרחש ביקום כולו, בכל מקום ובכל זמן. אולי הוא משועמם ואלה הם שעשועיו? היכן השלמות המפורסמת שלו, אם כן? יותר מזה, למה ומדוע היה אלוהים צריך מלכתחילה לברוא עולם? מה היה חסר לו? האם יש לו רצון שהוא מבקש לממש? אם כן, הרי שאין בו שלמות, כי רצון הוא כידוע ביטוי לחסך, כשם ששינוי הוא ביטוי לחסר, ובריאת עולם עם "חוקי טבע" בכלל זה. שטייניץ נעזר אם כן בהוכחה לוגית שיש אלוהים, כדי לתרץ את ה"למה" של אודי חמודי, אבל איננו יכול לתרץ את מעשיו התמוהים של אלוהים, ובוודאי שאיננו יכול להסביר אותם, אלא אם כן יאמץ לו את התפיסה הדתית, לפיה "נפלאים הם דרכי הבורא". אבל בשביל לומר "אינני יודע" איננו זקוקים לאלוהים.
הראיה האנתרופולוגית
הראייה השנייה שמביא שטייניץ, ה"אנתרופולוגית", נשענת כולה על הוכחות לוגיות. ראייה זו מניחה שאי אפשר שמוחו המוגבל של האדם יעלה מתוך עצמו רעיון גדול ממנו עצמו, כמו רעיון האין­סוף, או מושג האלוהים. לפיכך יש להניח, שרוח גדולה מרוחו של האדם "שתלה" רעיונות אלה בתודעתו של האדם, ומי יכול לעשות זאת יותר מאלוהים עצמו? אבל ידוע לנו שמושג האין­סוף לא היה ידוע לדורות ראשונים, ומושג האלוהות התפתח בהדרגה בצורות שונות במקומות ובזמנים שונים, ורק מזה אלפי שנים מעטות התקשר איך שהוא עם האין סוף, שגם אותו למד האדם להכיר תוך המשגה ממושכת. נשאלת השאלה למה לא "שתל" אלוהים רעיונות אלה בתודעתו של האדם מיד עם בריאתו, אלא רק בזמן מאוחר כל כך, ובצורות שונות ומשונות כל כך.
שטייניץ מציע אפשרות פשוטה מאוד לסתור את טענתו שלו, בכך, שהאדם יכול ללמוד על האין­סופי מתוך היפוכו של הסופי, אבל דוחה אפשרות זו בטענה, שבפילוסופיה נוהג הכלל האפלטוני, שתמיד יש ללכת מן הכלל אל הפרט, לאמור, המושג הכולל הנתון מראש מלמד אותנו על הפרט, וכן גם אין להכיר את ה"פגום" אלא מתוך ידיעת ה"שלם". שטייניץ מדגים כלל זה, בין היתר ברופא, שיכול לזהות את מחלת האדמת רק אם טיבה ידוע לו מראש. זה נכון כמובן לגבי הרופא ד"ר פלוני, אבל לא לגבי מדע הרפואה בכללותו, שלמד לאבחן מחלות שונות תוך התבוננות במקרים פרטיים של מחלה זו או אחרת, אדמת למשל. כך גם מושג היופי איננו נתון לנו מראש, אלא נוצר והולך מתוך נסיון יום יומי במציאות נתונה, שאנו קובעים לעצמנו שהיא "יפה", שאם לא כן, איך זה שמושג היופי שונה כל כך אצל אנשים שונים? ההנחה האפלטונית מתארת עולם מיתולוגי של אידאות, שממנו אנחנו מקבלים את המושגים שלנו מלכתחילה, אבל קיימת גם אפשרות אחרת, אריסטוטלית,"פרימיטיבית" אולי,"מערתית", בניסוחו של שטייניץ (שמתייחס בכך למשל המערה הנודע של אפלטון), אבל קיימת, ואפילו מסתברת היטב, לפיה אנו בונים את עולם המושגים שלנו מהנסיון האישי והקיבוצי שלנו, וכך מושג האין סוף נוצר מתוך נסיון מצטבר של אלפי שנים, אולי כמשאלה, אולי כמחאה על סופיותו של האדם. וכך גם מושג האלוהים, שראשיתו בפטישיזם פרימיטיבי, המשכו בהאנשה של כוחות הטבע, ורק לאחר אלפי שנים של התפתחות איטית הגיע להפשטה אוניברסאלית, בחינת רעיון, מושג אנושי. אם כן הדבר, הרי שקיים ספק סביר, בלשון המעטה, בראייה האנתרופולוגית שמציע שטייניץ בעקבות דקארט, לקיומו הוודאי וההכרחי של אלוהים.
"הראייה האונתולוגית"
הראייה השלישית, ה"אונתולוגית", הומצאה במאה ה­י"א בידי הפילוסוף אנסלם, שהיה באותם ימים הארכיבישוף מקנטברי. ראיה זו מציעה דילוג קל ממושג אלוהים כליל השלמות, אל מציאותו של אלוהים בממש. לפי ראייה זו, השלמות המיוחסת למושג "אלוהים" מחייבת גם את "תכונת ההמצאות", מכאן שאין להעלות על הדעת "אלוהים שאיננו בנמצא", כיוון שיש במשפט זה סתירה הגיונית. קשה להבין כיצד מוצגת היום ברצינות ראייה מוזרה זו, תרגיל מילולי שמניח את המבוקש (אנו מניחים שהמושג אלוהים כולל את "תכונת ההמצאות", מכאן שאלוהים חייב להמצא), ואיננו מבחין בין מושג אנושי שהוא בגדר הפשטה, למציאות אמפירית, כאילו שסתירה לוגית עשוייה לשמש ראייה פוזיטיבית ניצחת לממשות היפוכה של הסתירה. שטייניץ עצמו אכן אומר, שהראייה האונתולוגית "מוכיחה את קיומו של אלוהים ברמת הוודאות המקסימלית, המשתווה לוודאותן של ההוכחות הגיאומטריות הפשוטות ביותר" (עמ' 135). ההוכחות הגיאומטריות, פשוטות ומורכבות, אינן קיימות בממשות, כפי שכבר ראינו, אלא רק כהפשטה בתודעתו של האדם. אם כך, "הראייה האונתולוגית" אכן עשויה להוכיח למעלה מכל ספק את קיומו המופשט של אלוהים בתודעתו של האדם, בבחינת מושג. על כך אי אפשר לחלוק.
שטייניץ מזהיר אותנו פעמים רבות לבל נסתבך בסתירה לוגית (ראה למשל בעמ' 184). סתירה לוגית מודגמת בצירופים כמו "רווק נשוי", "הר שהוא עמק" וכיוצא באלה. יכול למשל זוג להיות רשום במשרד הרישום וברבנות כזוג נשוי, ועם זאת לחיות בנפרד ולנהוג כרווקים, ולהפך. גם סתירה לוגית כ"שקרן דובר אמת" קיימת בממשות, אפילו פוליטיקאי מצוי עשוי להסתבך באיזה שהוא דבר אמת. מן הראוי אם כן לשאול על תקפותה של הלוגיקה כמערכת, המשמשת בסיס לראייה ניצחת ומוחלטת לדברים הקשורים לממשותו של עולם, או גם לקיומו של אלוהים. כדי למלא את ציפיותיו של שטייניץ מהלוגיקה, יש לראות בה נתון אפריורי, שמקורו בעולם האידיאות המיתולוגי, או ברוחו המוחלטת של אלוהים, שאם לא כן, מי יערוב לתקפותה המוחלטת של הלוגיקה? אבל אם נסכים לזה, נכנס לטיעון מעגלי: אנחנו מוכיחים את קיומו של אלוהים בכוחה של הלוגיקה, בתנאי שזו ניתנה לנו מידי אלוהים. יותר מזה, גם את עצם תקפותה של הלוגיקה מוכיח שטייניץ באמצעות הלוגיקה. איפה ההגיון? למעשה, הלוגיקה, כמו המתימטיקה, היא הפשטה אנושית, סכימאטית, של הנסיון האמפירי שלנו. שטייניץ ופילוסופים אחרים עשויים לדחות הנחות אלה, אבל יש פילוסופים שסמכו עליהם את ידם, לפיכך הן קיימות ואפשריות. די בכך כדי להטיל ספק סביר, ושוב בלשון המעטה, בכל המבנים הלוגיים שמציע לנו שטייניץ משמו של דקארט ומשמו שלו. "קיומו בהכרח" של אלוהים לא הוכח כלל, אם כן, גם כל הראיות שהיו אמורות להוליך אותנו להוכחה זו, נמצאו מיושנות ועבשות.
ד"ר שטייניץ כמשל
ספרו של שטייניץ אינו אופייני לגל ההתעניינות העממית בנושאי יהדות, העובר עלינו בימים אלה. הוא מצוי בשוליו, כי אין בו עיסוק בשאלות יהודיות מובהקות. עיסוקו בפילוסופיה תיאולוגית הוא אוניברסאלי, ובעיקרו היסטורי. לדבריו, אין הוא עוסק אלא ב"אלוהי הפילוסופים", ולא באלוהים שיש לו משמעות דתית. עם זאת, שאלת קיומו של אלוהים מצוייה סמוך למרכזו של הדיון הציבורי החילוני במהותה של היהדות, ובכך יש בספרו של שטייניץ הענות לשאלות שמעסיקות בישראל ציבור יהודי רחב, מתעניין, מה שעשוי להסביר את תפוצתו הרבה ואת העניין הרב שעורר. הוא מיטיב לקלוע לשאלות שעשוי להציג קהל חילוני מהסס, שאינו בטוח עד הסוף בצדקת החילוניות שלו, והריהו מבקש לה ביסוס רעיוני חדש. מה טוב יותר, לצורך זה, מאלוהים מדעי, לא דתי, שאיננו מחייב תורה ומצוות, ומניח לנו להיות חילונים כאוות נפשנו?
מהצד האחר, יש בו גורמים שעשויים לעניין תועמלני דת ומחזירים בתשובה. ספרו של שטייניץ מספק להם חומר הסברה פילוסופי, ראייה ניצחת למציאותו של הבורא על יסודות לוגיים מוצקים, כביכול. שטייניץ איננו טוען אמנם, שאלוהים שהוא מוכיח את קיומו ההכרחי, הוא לא רק בורא העולם, אלא גם נותן התורה, אבל רבנים מחזירים בתשובה אינם זקוקים לו לשם כך. הם ימשיכו את רעיונותיו לפי מיטב הצרכים האפלים שלהם  ובכך יעשוהו גם חומר תעמולה, ולא רק הסברה.
יש בספרו של שטייניץ הענות גם לנושא אחר שעשוי להעסיק את הקורא בן זמננו. הוא מציע יציבות וודאות, גורמים מבוקשים כל כך בימים אלה, של תהפוכות וספקות. הוא עושה זאת בכך שהוא מחזיר אותנו אל הקרקע המוצקה, כביכול, של המדע הקלאסי בן המאה הי"ז. טוב להאחז באותן אמיתות מהעבר, כשם שטוב להחזיק באמונות שהחזיקו בהן אבותינו, שנוסכות תחושת בטחון, בחינת "מה שהיה הוא שיהיה". הבעייתיות שבכך היא, כמובן, באנאכרוניזם הנורא שבאימוצם לצרכי הזמן הזה, של תורות ועיקרים בני שלוש מאות שנה ומעלה, ובהצגתם כאמת מוחלטת.
שטייניץ איננו פילוסוף. הוא מרצה בנושאים פילוסופיים, והצליח יפה בפופולריזציה של יסודות הפילוסופיה, בספרו הזמנה לפילוסופיה. ספריו עץ הדעת וטיל לוגי­מדעי בנויים על הסבר פופולרי­פופוליסטי של תפיסות פילוסופיות של מושג האלוהות. הוא היה עשוי להצליח בכך מאוד, לו הסתפק בהרצאה אודות ההיסטוריה של הפילוסופיה התיאולוגית ברמה פופלרית, אבל שטייניץ ביקש להציע תורה משלו, שעיקרה בהתאמה של רעיונות פילוסופיים מהמאה הי"ב והי"ז למציאות של ימינו. הטיעונים שמציע שטייניץ מוזרים עד מאוד, ומביכים, בלשון המעטה, בשטחיות האנאכרוניסטית שלהם. במקומות לא מעטים יש בהם אף עלבון לאינטליגנציה של הקורא. לא הייתי טורח להפך בטיעוניו של שטייניץ ולהשיב להם, אבל ספר מוזר זה נהנה מיחסי ציבור שזיכו אותו בתפוצה רבה, ועשויים לתת לו דימוי של ספר חשוב. לפיכך, על כורחי נראה שיש להתייחס אליו הרבה מעבר למידה שהוא ראוי לה