יחסי עם ישראל עם אלוהים מצטיירים במקרא כיחסי אהבה. המקרא טוען זאת בפירוש בחלק מן הספרים, כמו בספר דברים ובספרי נביאים שונים, אולם אף מבנה היחסים מעיד על כך, גם כאשר יחס זה אינו מוגדר בפירוש כיחס של אהבה.
דרך הכתיבה של המקרא איננה פילוסופית אלא סיפורית. הסיפור המקראי תמציתי מאוד והוא מלא משמעויות עומק, שאינן נאמרות במלואן. מסיבה זו לא תמיד ניתן להבין את אופיו של היחס מתוך הממד הגלוי של הטקסט.
מלבד מרכיב האהבה, מכילים יחסי עם ישראל ואלוהים מרכיבים נוספים ­ כמו איסור הקרבה והנגיעה (הטאבו), יראה וכו'. אולם יחס האהבה הוא שמקנה את המשמעות המקראית המיוחדת ליחסי אדם­אלהים, ומייחד את מושג הקדושה המקראית ממושגי קדושה שהיו מצויים בעולם האלילי. נראה שאופיה המיוחד של אהבת אדם­אלהים במקרא, נובע מן התפיסה הדתית הכוללת, הבנויה כאחדות של ניגודים. אלוהים נתפס במסגרת מושגית של מושגים סותרים ­ הוא מחוץ לעולם אך גם בתוכו נסתר ובלתי מובן, אך גם נגלה ומובן חלקית ("דיברה תורה בלשון בני אדם"); בורא בלתי תלוי, אך גם תלוי באדם ובדרך השימוש שהוא עושה בחופש שניתן לו, העולם נברא על­ידי אלהים כעולם טוב, אך עם זאת הוא דורש תיקון.

ניגודים אלו הם מקור המתח הפנימי העצום החבוי בהשקפת העולם המקראית, ומתוכם נובע הצורך להתמודד תמיד מחדש עם פתרונות חדשים כדי להבינם.

אלוהים נתפס כאישיות

במקרא האדם נתפס כמי שמגלם את הפערים בעצם מהותו. ייעודו הוא לדבוק באלוהים ולהידמות לו ובכך לגשר על הפערים. עם זאת האדם מוגבל וסגור מתוך עצם מהותו האנושית. האהבה נתפסת ככוח מניע הנושא את האדם לכיוון אלהים ואת אלוהים לגילוי העצמי באדם. מכיוון שהפער בין העולם לאלוהים אינו ניתן לביטול, גם ה"מסע" של האדם לכיוון אלוהים אינו מסתיים לעולם, והאדם זקוק כל פעם מחדש לאהבה ככוח מניע.
המקרא מגדיר את האדם כנברא בצלם אלוהים. היחס בין אדם לאלוהים נתפס כיחס בין שני פרטים, אלוהים נתפס כאישיות, וגם על האדם העומד מולו מוטל להיות אישיות.
התנאי לקיומו של יחס בין האדם לאל, הוא היות האדם פרט בעל ייחוד. אדם כזה יכול להבין את עצמו כיחידה מורכבת של כוחות רבים ומנוגדים. תפיסת האחדות הפנימית היא חלק מן היכולת לחוות את העולם כאחדות של ניגודים, ולהבין את אלוהים כמקור אחדות זו.

במעגליות זו של יחס האהבה, המצדיק את עצמו רק מתוך עצמו, אנו נפגשים במקומות רבים במקרא ­ כמו, למשל, בספר דברים, שתיאור הבחירה כאהבה חוזר בו ומאפיין אותו (ראה דברים ז' 9-6, ז' 13 ועוד). וכן גם בנביאים הממשילים את יחסי העם ואלוהים ליחסים משפחתיים, כמו אלו של כלה וחתנה או בן ואביו, המסמלים יחסי אהבה ומחויבות.
משלים אלו מבליטים שקיימת כאן תפיסה במישור הסמלי, שמבטלת את ההבדל בין הפרטי לכללי ורואה את שני התחומים כזהים ­ בתחום הכלל שוררים אותם רגשות ואותם הכללים המוכרים מתחום הפרט. האהבה מתוארת כמפגש המתחיל משום­מקום והולך ונעשה לתהליך הדדי ופעיל, המופנה כלפי העתיד ומחייב את שני הצדדים, לתמיד. הקשר נתפס כאירוע חזק מאוד ושביר מאוד בעת ובעונה אחת. העם נקרא מראש להבין את תלותו בקיום מתמיד של מחויבותו, תוך התכוונות לעתיד.

כיצד משמעות זו מתבטאת בסיפורים ההיסטוריים שבמרכזם מעוצב יחס האהבה כמצדיק את עצמו?
תחילתו של היחס היא תמיד בפרט, אברהם, כפרט, נכנס למערכת יחסים עם אלוהים, גם כשעם ישראל הוא כבר עובדה קיימת, הנבחרים השונים הם פרטים (האבות, אלוהים לגילוי העצמי באדם. מכיוון שהפער בין העולם לאלוהים אינו ניתן לביטול, גם ה"מסע" של האדם לכיוון אלוהים אינו מסתיים לעולם, והאדם זקוק כל פעם מחדש לאהבה ככוח מניע.
המקרא מגדיר את האדם כנברא בצלם אלוהים. היחס בין אדם לאלוהים נתפס כיחס בין שני פרטים, אלוהים נתפס כאישיות, וגם על האדם העומד מולו מוטל להיות אישיות.
התנאי לקיומו של יחס בין האדם לאל, הוא היות האדם פרט בעל ייחוד. אדם כזה יכול להבין את עצמו כיחידה מורכבת של כוחות רבים ומנוגדים. תפיסת האחדות הפנימית היא חלק מן היכולת לחוות את העולם כאחדות של ניגודים, ולהבין את אלוהים כמקור אחדות זו.

במעגליות זו של יחס האהבה, המצדיק את עצמו רק מתוך עצמו, אנו נפגשים במקומות רבים במקרא ­ כמו, למשל, בספר דברים, שתיאור הבחירה כאהבה חוזר בו ומאפיין אותו (ראה דברים ז' 9-6, ז' 13 ועוד). וכן גם בנביאים הממשילים את יחסי העם ואלוהים ליחסים משפחתיים, כמו אלו של כלה וחתנה או בן ואביו, המסמלים יחסי אהבה ומחויבות.
משלים אלו מבליטים שקיימת כאן תפיסה במישור הסמלי, שמבטלת את ההבדל בין הפרטי לכללי ורואה את שני התחומים כזהים ­ בתחום הכלל שוררים אותם רגשות ואותם הכללים המוכרים מתחום הפרט. האהבה מתוארת כמפגש המתחיל משום­מקום והולך ונעשה לתהליך הדדי ופעיל, המופנה כלפי העתיד ומחייב את שני הצדדים, לתמיד. הקשר נתפס כאירוע חזק מאוד ושביר מאוד בעת ובעונה אחת. העם נקרא מראש להבין את תלותו בקיום מתמיד של מחויבותו, תוך התכוונות לעתיד.

כיצד משמעות זו מתבטאת בסיפורים ההיסטוריים שבמרכזם מעוצב יחס האהבה כמצדיק את עצמו?
תחילתו של היחס היא תמיד בפרט, אברהם, כפרט, נכנס למערכת יחסים עם אלוהים, גם כשעם ישראל הוא כבר עובדה קיימת, הנבחרים השונים הם פרטים (האבות, ועוד מקבילה מעניינת לתשובת ההיענות הטוטאלית אנו מוצאים אצל נבחר יחיד נוסף ­ שמואל: "ויקרא ה' אל שמואל, ויאמר הנני" (שמואל א' ג' 4).
ביחס לכל השלושה האלה, המקרא משתמש באותו המונח כדי לומר לנו משהו על היחס בין הנבחר לבוחר. בקשר לאברהם נאמר לנו כי אלוהים עונה לו כך: "ויקרא אליו מלאך ה' מן השמים ויאמר, אברהם, אברהם, ויאמר הנני, ויאמר, אל תשלח ידך אל הנער ואל תעש לו מאומה, כי עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה, ולא חשכת את בנך את יחידך ממני" (בראשית כ"ב 12-11).
בקשר למשה נאמר לנו כי משה אומר לאלוהים: "ועתה, אם נא מצאתי חן בעיניך, הודעני נא את דרכך ואדעך, למען אמצא חן בעיניך וראה כי עמך הגוי הזה" (שמות ל"ג 13); "ויאמר ה' אל משה, גם את הדבר הזה אשר דברת אעשה, כי מצאת חן בעיני, ואדעך בשם" (שמות ל"ג 17). ושוב, ביחס לשמואל נאמר לנו כי שמואל איננו מזהה את קול אלוהים הקורא אליו, מפני  ש"ושמואל טרם ידע את ה', וטרם יגלה אליו דבר ה'" (שמואל א' ג' 7).
בכל שלושת המקרים האלה משתמש המקרא באותו השורש 'ידע' כמבטא את הקשר עם אלוהים. מלה זו, כידוע, מופיעה במקרא כביטוי לאהבה מינית וקרבה פיסית גדולה, וזו גם המלה המשמשת כמטפאורה ליחסי הבוחר­נבחר שלפנינו.

נישואין בין העם לאלוהיו

הקשר המיוחד של בחירה ואהבה בין אלוהים לאברהם עתיד להימשך אל צאצאיו בכוח הברית. "דרך ה'" אשר אברהם מקבל עליו ועל בניו, איננה עוד חובה מוגדרת ומוגבלת כמו בבריתות אחרות. מאחורי ביטוי פשוט זה נסתרת מחויבות בעלת אופי כולל ­ לדבוק בחיים מסוג שונה, בחיים המבטאים את רצון אלוהים ואת שאיפת הצדק שלו. אברהם נבחר להיות שותפו של אלוהים במימושה של דרך ה'. באופן סמלי, ברית הנישואין מתאימה לתיאור תפיסה כזו יותר מאשר ברית פוליטית כלשהי.

לא מפליא השימוש הרב שנעשה על­ידי הנביאים במטפאורה של נישואין בתיאור הקשר בין העם לאלוהים. פסוקו של הושע: "וארשתיך לי לעולם, וארשתיך לי בצדק ובמשפט ובחסד וברחמים" (הושע ב' 21) נראה כנובע מן התפיסה של דרך משותפת שבה הולכים יחד אברהם ואלוהים. 

אלוהים יכול להשמע רק ע"י מי שפתוח להבינו

המושג "ידיעה" משמש במקרא גם לביטוי הקשר המיני בין אדם לאישתו. ביטוי הממזג משמעות של קרבה ואהבה עם משמעות של הכרה.
הפסוק "למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו" מתייחס להרחבת הקשר המיוחד הקיים בין אלוהים לאברהם אל העם אשר יוולד ממנו. פיתוח הרעיון מושלם במלים: "ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט". "צדקה" ו"משפט", שהם בעצם התוכן המעשי של קיום הברית למשך זמן ארוך, נובעים מאלוהים ומונחלים באמצעות קשר אישי וקרוב כאהבה אנושית.
הקשר המיוחד של בחירה ואהבה בין אלוהים לאברהם עתיד להימשך אל צאצאיו בכוח אותה הברית.
הקשר בין הפרט, המודע להיותו פרט, לבין אלוהים, הוא הדדי. אלוהים זקוק לפרט ה"אמיתי" כדי להשלים את עולמו או את התגלותו. האדם זקוק לאלוהים כדי לממש את פרטיותו המיוחדת, פרטיות המהווה חלק מעולם שלם.
בגלל ההזדקקות ההדדית, ההתקשרות ויצירת היחס בין אלוהים לאדם היא כמעט בו­זמנית. אלוהים פונה ויכול להישמע רק על­ידי אדם שחבוי בו כבר הפוטנציאל לקשר והבנתו.
בתוך מערכת הניגודים המורכבת, והיחס ההדדי המשלים אלוהים­אדם, יש למקם את מושג הבחירה של עם ישראל.

היחס בין אלוהים לפרטים השונים שבחר פעמים רבות בממדים מאוד אנושיים, ובמטאפורות מתחום יחסי המשפחה או החינוך, מטאפורות כאלו עשויות להיתפס על­ידי בן זמננו כקישוט פיוטי בלבד, הבא להמחיש או לסבר את האוזן, אולם מי שמבחין בניגודי המושגים הנמצאים בבסיס התפיסה כולה, ייחס למטאפורות אלו את הרצינות הראויה, כביטוי אמיתי ליחס בין אלוהים לעמו כפי שהוא נתפס במישור הקרוב והממשי.

ביטויים אחרים מבטאים את היחס במישור המרוחק, הנשגב והנעלה שלו. הדמיון בין אהבת אדם­אלוהים, אהבה בין בני אדם מפתיע אולי במבט ראשון. אולם אם תופסים גם את האהבה ככוח קוסמי (כפי שטוען, למשל, הפילוסוף הספרדי אורטגה אי גאסט, שכתב מסה ידועה על אהבה) ורואים את האדם כמי שמסוגל לשאת את הכוח הזה ולהיות בו שותף מלא, אזי הקרבה במושגי האהבה מובנת הרבה יותר.