השאלה "יש או אין" אלוהים מרחפת בעולם המחשבה והרגש האנושיים מאז הגה האדם את רעיון האלוהות לצרכיו השונים, ולא אחת עולה וצצה כאן ושם "הוכחה ניצחת" לאמיתותה, כביכול, של המצאה דמיונית זו. גם אתר חופש הקדיש ומוסיף להקדיש לנושא מקום ומאמץ, שכן אין יום בו לא נשאלת שאלה זו ע"י אדם כלשהו במקום כלשהו, ועדיין לא נמצאה התשובה שתשכנע אדם בעל היגיון, ש"אלוהים", יציר כפיו של האדם, אמנם קיים.
הוכחה אולטימטיבית למציאות האל
במאמר מיום 21.7.2002 ב"ידיעות אחרונות" מראיין יואב בירנברג שתי נשים מעניינות: נעמי רגן, שהפכה אישה דתית כבר בילדותה, והיום היא סופרת ידועה ומצליחה, והשניה - פרידה קלפהולץ-אברהמי, שנולדה בחברה חרדית בירושלים, ולאחר 18 שנות חיים עזבה את העולם החרדי והיתה למעצבת אופנה נודעת. קראתי ונדלקתי: וואללה! סוף סוף נמצאה ההוכחה אליה כלתה נפשי מאז יצאתי לאווירו של עולם. כמספר ה"הוכחות" שקראו עיני כן מספר מפחי-נפש שבאו לי בעקבותיהן, ולכן בשקיקה גועשת אצתי רצתי לקרוא את המאמר, כשעיני בולשות ללא הרף אחר הקטע הנפלא, שיביא לי, סוף סוף, את ההוכחה הניצחת, שהנה, אכן, ישנה ראייה שאיננה ניתנת עוד להפרכה, שיש אלוהים. בתחושה עילאית של "יש אלוהים" הגעתי לאותו קטע, וזה מה שראו עיני: שפשפתי את עיני כלא מאמין: הפסל "דוד", הניצב לתפארת במוזיאון "האקדמיה דה-לה-גלריה" בפירנצה, המעטר דרך קבע את הדף הראשי של אתר חופש - http://www.hofesh.org.il/articles/pictures/david.html, גוש השיש הלבן שנלקח מהררי קרארה שבאיטליה, שהפך בידי מיכלאנג'לו בונאורוטי, אחד מגדולי הפסלים בעולם לפסל, הוא הוא ההוכחה לקיומו של אלוהים?
יופיו הקר של הפסל
נפשי הסוערת לא ידעה מנוחה. אם "היופי הזה היה בשבילי חוויה דתית", כדברי נעמי,  היא ההוכחה לקיומו של אלוהים, מי לידי יתקע שרק היופי הזה, היופי הסובייקטיבי של נעמי, הוא הראייה? אולי קיימים פסלים יפהפיים ונפלאים אחרים, נוספים, שגם הם מהווים ראייה, בדיוק כזאת, לקיומו של איזה-שהוא אלוהים? שכן מי לידינו יתקע, שאלוהיה של נעמי, שזה עתה הוכח לה קיומו, הוא גם, בהכרח, אלוהיהם של אחרים - אנשים הניצבים מול פסלה של ונוס ממילו, המתנוסס לתפארה בלובר שבפאריס, או פסל השיש רב העוצמה "דוד" של דונטלו במוזיאון בורגיזה ברומא, או פסל הברונזה העדין והמרגש את הנפש "דוד" של ברניני, הממתין למבקריו מוזיאון ברגלו שבפירנצה, או פסליו מרטיטי הנפש של אוגוסט רודן - הנשיקה, אזרחי קלה, ההוגה, בפאריס, או משה של מיכלאנג'לו, החצוב בשיש חום, הצופה בנו בכנסיית סן פייטרו אין-ויקולי ברומא?  ובכלל - מדוע רק יופיו של פסל שיש קר מרגש את נעמי לקבוע בפסקנות אבסולוטית "יש אלוהים"? הרי יופי נפלא מצוי לא רק בפסלים - הוא נמצא באלפי יצירות, כולן מעשה ידי אדם, גם בציור, בספרות, במחזה, במוסיקה, במחול, ובכל אמנות ויצירה נשגבת שהאדם - האדם - יוצר ממעמקי נפשו! ומדוע רק יופייה של האמנות? מדוע לא גם המדע, פיתוח חשיבתו הגאונית של האדם? מדוע לא גם יופיו של הטבע? ויופיים של יצוריו, ויופיו של האדם, האישה והגבר כאחד?
מה הקשר בין יצירת כפיו של אדם להוכחת מציאות שמעבר לעולמנו?
"אם בנאדם יכול לעשות דבר כזה נפלא ומדהים, צריך להיות אלוהים", קובעת נעמי. צריך מה? על סמך מה הצורך? מהו הקשר בין הדברים? מדוע לא לומר "אם בנאדם יכול לעשות דבר כזה נפלא ומדהים, צריך שהוא יהיה בנאדם"? מה הקשר בין פלא היצירה - פרי אמנותו ויצירת כפיו של אדם, החי בעולמנו, למה שנטען להיות מעבר לעולמנו? מדוע עלינו להרחיק עצמנו למחוזות שאינם קיימים, על מנת לאשש ריגוש נפשי שלנו? מדוע איננו מסוגלים לומר לעצמנו, פשוט - איזה פסל נפלא! כמה נשגבה היתה יכולתו האמנותית של מיכלאנג'לו! עד כמה הצליח האמן להחדיר חיות אנושית לגוש השיש הקר, הגולמי!
לא, נעמי היקרה, התרגשות לנוכח פסל, יהיה זה נפלא ונשגב מכל מה שראו עיניך לפניו, איננו ראייה לקיומו של אלוהים. התרגשות מעין זו, ואינך יחידה החווה אותה, היא ראייה לדבר אחד בלבד: להיותך אדם רגיש. תעצומות הנפש שעברת לנוכח פסל דוד זהות לתעצומותיהם של בני אדם רבים, אם לנוכח פסל אפולו, אם לנוכח לילות המים של קלוד מונה, אם לנוכח הסימפוניה התשיעית של בטהובן, אם לנוכח "בדמי ימיה" של עגנון, אם לנוכח פסל ישו ומריה בכל אחת מהקתדרלות המרשימות ברחבי תבל, אם לנוכח האבן השחורה בקעבה שבמכה, ועוד לאין ספור.
כל מה שהוכחת לנו, נעמי, הוא שעברת ריגוש נפשי לנוכח פסל נפלא. ריגוש נפשי איננו ראייה לשום דבר למעט העובדה, שיש לך נפש רגישה. את הריגוש הנפשי, הטבעי, הצפוי, ניצלו ועודם מנצלים אנשים רבים בעולם הדתי לתועלתם הם. לא בכדי בנו הנוצרים כנסיות לגובה אדיר, שירגש את אחרון המאמינים. לא בלא סיבה משקיעות דתות שונות את מרבית כספי מאמיניהן באביזרי כסף וזהב בכנסיות, או שטיחים ואורנמנטים במסגדים, או היהודים, בעבר הרחוק, בבית המקדש ואוצרותיו. כל אלו נעשים לשם מטרה אחת: לרגש את בני האדם. ההתרגשות מביאה את בעליה להתעלות הנפש, לתחושות שלא תמיד קל להגדירן, למצב נפשי המבטא "טוב", "כיף", או כפי מילותיה של נעמי - "נפלא, מדהים".
מה ליופי ולדת?
טוב, נפלא, כיף, מדהים, אדיר - מדוע אין תחושות מסוג אלו יכולות להישאר בגדר תחושות? מדוע נזקקת נעמי, ונזקקים גם אחרים, ליחס תחושות אלו ל"חוויה דתית", כדברי נעמי? מה ליופי ולדת, בייחוד הדת היהודית? זו שבשם "לא תעשה לך פסל וכל תמונה" גזרה כרת על האמנות פרט לאמנות הכתובה - פיסול, ציור, מחול, תיאטרון ועוד? מדוע מתורגם ה"נשגב" לאלוהים? היכן, בכלל, הראייה כאן, שיש אלוהים?
אמונה באלוהים שייכת לתחום הרגש, ולא לתחום ההיגיון. נעמי רגן היא אישה המאמינה שאלוהים קיים. נעמי רגן, כאמנית, ביקרה במוזיאון בפירנצה וצפתה בהתרגשות אדירה, כצפוי, בפסל הנפלא והמדהים "דוד" שיצר האדם מיכלאנג'לו. נעמי רגן בריגושה הנפשי מאחדת, ללא כל בסיס וללא שום קשר, את היופי הניבט אליה מתוך הפסל עם  אמונתה הרגשית באלוהים.
נעמי, באמונתה הנובעת מן הרגש, מאמינה שגם התרגשות אחרת, לא דתית,  מהווה הוכחה לאמיתות אמונתה. צר לי, נעמי. לא הוכחת לי שיש אלוהים. הוכחת לי רק שאת אישה, שאמנות טובה עשוייה לרגש אותה!