אלוהים כגיבור ספרותי* מאת יעקב מלכין

לואי בונואל: "תודה לאל שאני אתאיסט"

דמותו ותדמיתו של אלוהים כסיפור ספרותי נסתר לעיתים מעיני הקור החילוני בתנ"ך בגלל מעטה הפרשנות המדעית או הדתית. אך דמות הגיבור הספרותי "אלוהים" ממלאה תפקיד מרכזי בטקסטים קלאסיים אשר השפיעו על התרבות היהודית כולה, על כל זרמיה, הדתיים והחילוניים כאחד, על החינוך החילוני בישראל, ועל התרבות המערבית כולה. באמצעות הדתות המונותאיסטיות הושפעו רוב העמים בעולם מהיצירה הספרותית בתנ"ך. גם האגנוסטים (האומרים: יתכן שאלוהים ישנו אבל אי אפשר להוכיח זאת) וגם האתאיסטים (המאמינים באמונה שלמה שהעולם נעדר אלוהים), שואלים עצמם מאיזו בחינה יש למילה "אלוהים" משמעות בחייהם, ביצירתם, במחשבתם, בשיריהם, בזיכרונם, בלשונם היום-יומית.
אלוהים חי וקיים
תשובתי היא: אלוהים חי וקיים. מבחינה זו טעה ניטשה. אלוהים לא מת. הוא חי וקיים, ואפשרית בהחלט זיקה אישית לאלוהים גם בחיי החילוני כשם שאפשרית זיקה אישית לכל גיבור ספרותי אחר. הכוונה כמובן לגיבור ספרותי של יצירה שמצליחה לעצב וליצור גיבור חי, כלומר גיבור שאנו מתייחסים אליו כאל אדם, ולפעמים אנו מכירים אותו טוב יותר מאשר בני אדם הנקרים על דרכנו. כמה אנשים בחיי אני מכיר אמו את אנה קארנינה או המלט? אין לי שום ספק שהם חיים וקיימים, גיבורים על-זמניים, ללא כל קשר לעובדה שהם גיבורים של יצירות בדיוניות. עיצובם בתוך היצירה הספרותית הפך אותם לחיים בעיני, חיים בחיי. ואם היו יצירות ספרותיות, והן ישנן בתנ"ך, אשר הצליחו לעצב גיבורים חיים כאלה, וביניהם גם את האלוהים כגיבור ספרותי, הרי הוא חי בעולמי הרוחני כמו הגיבורים הספרותיים האחרים.
יש וגיבורים ספרותיים מקבלים ממשות גדולה יותר מן הממשות של אנשים שאנו מכירים מפי השמועה או מקריאה בעיתון. זה יתרונה של היצירה הספרותית המצליחה לא רק לציין או להתייחס אל דמות, אלא גם לגרום לה להיות, ליצור מציאות חסרת תקדים.
מאדאם בובארי, דון קישוט, אלוהים – גיבורים חיים
וודי אלן מספר באחד מספריו על מורה יהודי לספרות מניו-יורק, פרופ. קוגלמאס, שמתאהב במאדם בובארי. הוא רואה בה אידיאל בעל רוח משיכה שאין לעמוד בפניו. הוא חושב עליה, יודע עליה והיה רוצה לפגוש בה. בברוקלין חי קוסם בשם פריצקי שיש לו מכונה המאפשרת לנוע על פני הזמן, לעבור ממישור מציאות אחד לשני ולפגוש את מי שאתה רוצה. פריצקי ממש את חלומו של קוגלמאס והוא מוצא עצמו לפתע בביתה של מאדם בובארי.
מאדם בובארי מופתעת מהאורח שהגיע מניו-יורק, אבל עוד יותר מופתעים כל הפרופסורים לספרות בעולם שאינם מבינים מה עושה ברומן של פלובר אותו מורה קטן לספרות. פריצקי מעביר אותו הלוך ושוב וקוגלמאס מאושר. כך זה נמשך עד שמאדאם בובארי מגיעה לביקור בפלזה-הוטל בניו-יורק. בתחילה שניהם מאושרים אבל עד מהרה הם מתחילים להשתעמם, ומה שהתחיל כפרשת אהבה גדולה הופך לסיפור על גיבור חסר חיים, כיוון שהוא יצא מתוך הטקסט הספרותי. כל זמן שקוגלמאס היה בתוך הטקסט של פלובר זה היה משונה, אבל ברגע שמאדאם בובארי היתה מחוץ ליצירה הספרותית היא איבדה את ישותה, את ממשותה, כמו אלוהים מחוץ לטקסט הספרותי.
כאתאיסט המאמין באמונה שלמה בהעדרו של האלוהים מן העולם ומחיי, אני מאמין כי הוא חי וקיים כל עוד הוא נמצא ביצירה הספרותית.
כלומר, לא כל גיבור שנוצר ביצירה ספרותית הוא באמת חי וקיים. רק אותם גיבורים נדירים של יצירות גאוניות הופכים לממשות חיה. אין שום נוסחה או הגדרה שתוכיח או תסביר את הדרך בה נעשו גיבורים אלה חיים, אבל אין לנו ספק שהם חיים. אין לנו ספק שדון קישוט חי ועשה את כל המעשים שסרוונטס אמר שעשה, עם כל מוזרותם והיותם פרי הזיותיו. הספרות הריאליסטית מצביעה על המרחק בין ההזיה והצפייה והתקווה – לבין החיים שאותם אתה חי ושאף פעם אינם יכולים להגשים את התקווה, את הציפייה ואת האמונה.
אנה קגרנינה, מאדם בובארי, דון-קישוט, אלוהים, הם חלק מחיי הרוח והרגש שלנו, הם חלק מהחוויות החשובות ביותר שיש לנו: החוויות הפיוטיות. אנחנו יכולים לשוחח עליהם, לבקר אותם, לקבל או לדחות אותם, אנחנו יכולים להאמין בהם. מבחינות אלו אני באמונה שלמה בקיומו של האלוהים.
אישיותו של אלוהים
אלוהים הישראלי הוצג לראשונה בתנ"ך – אנתולוגיה ספרותי ראשונה בספרות העולמית. בספרות זאת יש ז'אנרים שונים שכמעט כולם התקבלו בספרות המערבית – סיפורים קצרים; שירים ארוטיים כמו שיר השירים; סיפורים פוליטיים ללא הזכרת שם האלוהים כמו מגילת אסתר; רומאנים, כמו סיפורי האבות אברהם, יצחק, יעקב, יוסף; רומאנים היסטוריים כמו סיפורי משה ודוד; פתגמים פילוסופים-מוסריים כמו "משלי", רטוריקה נבואית גדולה בספרי הנביאים; דרמה פילוסופית מזעזעת כמו "איוב"; מסה פילוסופית-שירית כמו "קהלת" – אוסף יצירות ספרותיות המייצגות כאלף שנות יצירה ותרבות יהודית, יצירות שנאספו ע"י עורכים גאונים שידעו לחבר מקורות שונים ליצירת אחדות ספרותית. אוסף זה הוא אחד מיצירות המופת של העריכה הספרותית במערב.
בתוך היצירות הללו נוצרה בהדרגה אישיותו המורכבת כל כך של האלוהים. כל אחת מהיצירות הללו היא ייחודית, כשם שכל אחד מהגיבורים אשר נוצרו ביצירות הללו הוא ייחודי. יפתח ורות הם שמות של אנשים החיים בדמיוננו ובזיכרוננו ואנו יכולים להרגיש את הקירבה אליהם. היחס שלנו אליהם הוא יחס אל בעל אישיות. גם האתאיסטים שביננו אינם יכולים להגדיר "אישיות", אולם אין לנו כל ספק שהיא קיימת. אישיותו של אלוהים או אישיותו של אברהם ואפילו אישיותם של המתים – האנשים שחייתי איתם והם אינם עוד בחיים אבל אני קשור אליהם בקשרי אהבה, הערכה וזיקה מתמדת – אישיותם חיה וקיימת, גם א6ם אינני יודע להגדיר אותה, גם אם אין לי שום כלים המאפשרים לי לגעת בה, ליצור עמה מפגש ברגע של זמן ומקום. האישיות של הזולת היא טרנסצנדנטית כמו האישיות של אלוהים.
מבחינה זו הם חיים בי על אותו מישור. היחס שלי אליהם הוא הכרה עמוקה בזיקה אשר התפתחה בי אולי בזכות היצירה ואולי בזכות החיים המשותפים שהיו ואינם. האמונה באנשים שחיו ואינם עוד בחיים אך ממשיכים לחיות בחיי היא בעצם נקודת המפגש בין המאמין הדתי לבין מי שאין לו אמונה דתית. שניהם מתייחסים בחס של ממשות אל מי שאיננו. ואכן כמעט כל הדתות המוכרות לנו, לפחות בעיני חוקי הדתות, היו קשורות ביחס אל אנשים שכבר אינם. אל אבות שמתו, אל גיבורים שאינם אבל רוחם משתיירת. היחס אל ממשותם של האבות שאינם הוליד בראשית צעדיהן של דתות רבות את היחס אל האלים. האלים חיו בסטטוס של אבות ואמהות חיים, על אף מותם. הם לא היו בחיים אלא יוצגו ע"י פסלים או מסכות אך היו נפרדים גם מהם.
החיים – ביקור קצר של החומר בעולם התבונה
ייחודה של הספרות התנ"כית הוא המהפכה העצומה שחוללה בהכחשה או בהעדר החיים אחרי המוות. בעוד כל הדתות שסובבו את יוצריה ומאמיניה של הספרות הזאת האמינו כי משני העברים של גבול המוות יש חיים – ורבים גרסו, כמו המצרים, כי החיים אינם אלא פרוזדור לטרקלין שאחרי המוות – הספרות שנוצרה בתנ"ך היא ספרות ללא חיים שלאחר המוות. ספרות התנ"ך רואה את החיים כביקור קצר של החומר בתוך עולם התבונה והרגש וחזרה אל עפר ואפר, אל האדמה שממנה בא האדם. היה זה אחד הרעיונות המהפכניים ביותר – ומבחינתי, אחד האופטימיים ביותר – אשר יצרו את היחס אל העולם הזה כעיקר, וביטלו את העולם הבא. מבחינה זאת, קרובים קוראים מודרניים אגנוסטים ואתאיסטים כאחד למנטליות של סופרי וקוראי התנ"ך וכן לאלה שהאמינו ביצירות שקובצו בו, על אף כל הניגודים והשוני ביניהם.
למרות הניגודים בין היצירות בתנ"ך, משותפת להם האמונה כי העולם הזה ישנו ואין בלעדיו. החיים האלה ישנם ואין בלעדיהם. גדולת החיים בעולם הזה היא במה שאנחנו יכולים לעשות בהם ולמענם. מכאן באים האתיקה וההומניזם של הנביאים: כיוון שאלה הם כל החיים, עלינו לעשותם טובים, ללחום למען צדק סוציאלי, להבין שצדק חשוב מפולחן או קורבן או תפילה. הרטוריקה הנבואית שהאמינה שאלוהים צודק תמיד האמינה שהחברה האנושית איננה צודקת כיוון שאינה פועלת בעולם הזה כפי שראוי לפעול בו, ללא כל תקוה לפיצוי או לעונש בעולם הבא, שאיננו.
אלוהים הוא אדם – ונוצר בצלמו ובדמותו
כאשר היצירות הספרותיות בתנ"ך הציגו לפנינו את האלוהים לראשונה, הוא הוצג בשתי גירסאות אולי מפני שהאמינו שלמציאות אין פן אחד כי אם פנים רבות, לפעמים שונות, לפעמים מנוגדות.
הבריאה הספר בראשית מוצגת בשתי גירסאות שונות לחלוטין. בגירסה הראשונה אין לנו כמעט הזדמנות להכיר את אלוהים אלא רק את קולו ודברו. יש בה תיאור של האבולוציה הקוסמית והביולוגית בשישה שלבים שונים, החל מהפיצוץ הגדול כאשר האור מופיע מתוך התוהו, היווצרות גרמי השמיים והיווצרות המים אשר בתוכם נוצרים החיים, היווצרות המעופפים ולאחריהם היונים, ולבסוף: היווצרות אדם, זכר ונקבה, זהה בצלמו ובדמותו לאלוהים. זו הדרך בה אנו מתוודעים אל האלוהים. מכאן אנו יודעים כיצד הוא נראה, מה תוארו, מה צלמו. הוא אדם.
החטא הקדמות של אלוהים וניצחונה של חוה
הגירסה השניה מספרת לנו על חוואי שנטע גן בעדן וחפר תעלות השקייה שהיו לנהרות. לאחר שנטע בו אל כל העצים והצמחים היה צריך מישהו שיעבד וישמור עליו. כייר לו בובת חימר, הפיח בה רוח חיים ויצר מן האדמה את אדם. כאשר התברר שלא טוב היות האדם לבדוח החליט האלוהים ליצור לו עזר כנגדו. כייר לו בובות שונות בצורת כל החיות שבעולם, אולם כשראה שאין בהן כדי להיות לעזר לאדם החליט לעשות ניתוח ולקחת ממנו איבר ולבנות ממנו יצור חדש. לפי כל הכללים של חדר ניתוח, הרדים אלוהים את האדם והוציא ממנו צלע ובנה ממנה אישה. כשאדם התעורר מתרדמתו ראה לצידו סוף סוף עזר כנגדו.
יש לשים לב לשוני האידיאולוגי שחל בסיפור. גירסה זו נושאת אופי פטריאכלי, אנטי פמיניסטי מובהק. האישה נולדת בעקבות ה"אדם", הגבר, כדי למלא תפקיד מסויים: כדי לעזור לגבר – כמו כל דבר שיש לו תכלית, היא נחותה מתכליתה.
אבל אלוהים, שידיעתו מוגבלת מאוד וכוח הניחוש שלו קטן מזה של הנחש, לא יכול היה לתאר לעצמו מה יקרה כתוצאה מן המעשה התמים שעשה כדי לעזור לשומר גנו. כאן מתקשר הסיפור לחטא הקדמון. החטא הקדמון של אלוהים. אלוהים חטא חטא נורא: הוא אסר על המוסר, הוא הודיע שלאנשים אסור לדעת את ההבדל בין טוב לרע. הוא התיר להם לאכול מכל העצים למעט העץ שמעניק דעת, שמאפשר להבדיל בין טוב לרע. בכך מנע את אפשרות הידיעה שהיא התנאי למוסר. הוא ביקש לגזול מן האדם לא רק את המוסר, כי אם גם להשאירו בבורותו לעולם בתוך הפרה-היסטוריה של יער העד. כל ידיעה קשורה בהעדפה, כל מדע קשור בהעדפה, על כן ההבדל בין טוב ורע הוא לא רק סוד המוסר אלא גם סוד הידע, ההיוודעות, הבחירה.
כיוון שצפוי שיקרה הבלתי צפוי, קרה הלא צפוי. האישה, בניגוד לאדם, לא השלימה עם מצבה. יום אחד כשפגשה ב"נחש", היודע לנחש, וניחושיו טובים מאלה של אלוהים, שאל אותה זה מדוע איננה אוכלת מפרי עץ הדעת, העץ שיאפשר לה לדעת להבדיל בין טוב לרע. ענתה: אי אפשר, אלוהים אמר שנמות אם נאכל מהעץ הזה. הנחש, שידע את האמת, הבטיח לה שאלוהים משקר. דעת אינה נוחה תמיד, אך לא מתים ממנה. ואכן, כשטעמה גילתה לא רק שזה טוב, כלומר למדה להבדיל בין טוב ורע, כי אם גם ידעה שנחמד להשכיל. האישה מוצגת כמי שגאלה את האנושות מהבורות. היא ניצחה את אלוהים. היא ביטלה את הכלא ששמו גן-עדן. היא הוציאה אותנו מיער העד ומן הפרה-היסטוריה ואפשרה את ההיסטוריה. משום כך קרא לה בעלה: אם כל חי. בזכותה יכול היה אדם להשתחרר מחוסר דעת ולהכנס לעולם שכולו מעש. מיד לאחר שיצאו בני האדם מן הגן החלו האומנויות, המדעים, המלאכות. בזכות המרד של חוה, טוען הסיפור התנ"כי, החלה לפרוח התרבות האנושית.
אלוהים – גיבור חי שחטא ונכשל
מעניין כיצד הופך הסופר את היחס בינינו ובין האלוהים לקירבה וכיצד הוא ממלא אחר אותו תנאי שהעמיד טולסטוי ביצירת ספרות גדולה: כלספר על אנשים נכשלים. אין זה מקרה שהגיבורים של כל היצירות הגדולות בספרות חוטאים ונכשלים. גדולתו של הסופר היא בעיצוב אלוהים חי, אלוהים שחוטא, אלוהים שנכשל.
פרשנים דתיים טענו שחוה היא שחטאה. בגללה מתים אנשים. מבחינת הסיפור מופרכת טענה זו מן היסוד, שהרי ידוע לנו שאסור היה לאנשים לאכול מעץ החיים לבל יהיו כמו אלוהים. סיפרו על חוה שהמציאה את המין וגם זה לא נכון. להיפך: מצוות פרו ורבו היא המצווה הראשונה.
אלוהים בסיפור אינו כל יכול. הוא אינו יודע מה קורה, מה עתיד לקרות. יום אחד יצא לטייל לרוח היום בגנו, מן הסתם גם הוא בעירום, לא פגש באדם כבכל שאר הימים. האדם הסתתר. הוא שאל וביקש לדעת היכן האדם? אדם ענה לו מבין השיחים: אני עירום (זה לאחר שכיסה עצמו בעלי תאנה). כאשר אכלו בני האדם מעץ הדעת נולדה הדעת, וגם הבושה. הדעת להבדיל בין טוב ורע מולידה את הבושה והאשם. אין לך דבר יקר יותר לאנושיותנו מן הבושה והאשם. היכולת להתבייש בחטא ועוון הם תנאי למצפון.
אלוהים מבין דבר מתוך דבר – כי אדם אכל מן העץ האסור. אדם מגלגל את האשמה אל חוה, והיא מאשימה את הנחש. אז שם הסופר בפי אלוהים את הקללה הנקמנית והקטנונית, נקמתו של איש שנכשל. קללת אלוהים לחוה היא הנוסח הבוטה ביותר לקיפוח הנושא של האשה, לטרגדיה סוציו-ביולוגית בתוך החברה הפאטריאכלית. לא רק בעצב תלד בנים, אלא הגבר – שאיננו יולד, איננו הרה, איננו כואב ואיננו עצב – הוא ימשול בה. מדוע? כי תשוקתה אליו. כלומר, לא רק שהוא מושל בה בכח, הוא מושל בה בכח הרגש שלה. זהו אחד מהביטויים התמציתיים ביותר של מעמדה של האישה בחברה בה הגברים מושלים. הצהרה פמיניסטית קיצונית המצויה כבר בסיפור הראשון במקרא.
ברגע הפרידה מהפרהיסטוריה חלה ההתנגשות הראשונה בין אדם לאלוהים. כמעט בכל היצירות הנראטיביות (לא הרטוריות והנבואיות) מתפתח הקונפליקט בין אדם לאלוהים ואנחנו מתחילים, בלשונו של פרופ אוארבך בספרו ,מימזיס,: להכיר את הגיבור מתוך בקונפליקט הדראמטי.
ככל שאנחנו מכירים את אלוהים, אנחנו נעשים יותר ויותר קרובים אליו ומבינים את הצורך שלו באהדה, בנאמנות ובציות בני האדם. הסופרים, שיצרו את האלוהים, ועיצבוהו כבבואה שלהם, העניקו לדמותו את כל האנוכיות, הקנאות, הנקמנות והקטנוניות האופיינית לבני אדם, ושהיא כולה מגולמת בדמות הזאת.
אלוהים מפחד מהאדם
אלוהים הוא אחת הדמויות הספרותיות המורכבות בספרות העולמית. יש בה גדולה של בורא עולם, בצד חוסר סובלנות כלפי מי שמנסה לפגוע במעמדה ויתרונותיה.
קהיליית האלוהים (המדברת בסיפור בלשון רבים) מזדעזעת כשהיא שומעת שאדם כבר אכל מעץ הדעת, משום שאם יאכל גם מעץ החיים יעלם היתרון האלוהי עליו. הרי הוא בן דמותה וצלמה, וכעת גם בן תבונתה, ואם גם יחיה לעולם – מה יהיה ההבדל בינו לבין אלוהים?
לכן נקבעת החרב המתהפכת, ומתחילה שורה של מעשים ששיאם בסיפור מגדל בבל, שגם בו בה לידי ביטוי פחדו של אלוהים מן האדם. אחרי ההצלחה הבלתי צפויה של חוה, האדם מפחיד אותו, בעיקר כשהוא אנושות מאוחדת. פירושו של הרעיון הקוסמופוליטי, על-לאומי ואוניברסלי הוא שכאשר בני אדם מאוחדים לא ייבצר מהם דבר; גם אם אינם יכולים לחיות לעולם הם יכולים להגיע לשמיים.
חשיבותו של סיפור מגדל בבל שהוא נותן ביטוי לעקשנות העקבית של האלוהים ושל האנושות בקונפליקט שביניהם. לא רק האדם היחיד, כמו חוה, אלא האנושות כולה. איך מונעים את הגעת האדם לשמיים? איך מתגוננים מפניו? משתמשים בתקשורת אך יוצרים ניכור בין בני האדם באמצעות המדיה; מבלבלים את השפות שלהם וכך יוצרים לאומים שונים; גורמים לכל קבוצה לדבר בשפה אחרת עד שאינם מבינים זה את זה ואינם מסוגלים לפעול יחד.
החבילה האנושית מתפרקת ומפסיקה לפעול כיחידה אחת. בני האדם מתחילים לפעול כקבוצות מנוכרות שכל אחת מדברת בשפה אחרת ואינה מבינה את שפת זולתה.
אלוהים עומד למשפט האדם
בתוך עולם זה של קונפליקט בין אדם לאלוהים, שהולך ומתפתח בשורה של מפגשים ומגיע לשיאו בדרמה הפילוסופית של איוב, אנחנו מכירים את אלוהים יותר ויותר. זהו הגיבור הקולקטיבי היחיד בתנ"ך. כל גיבור אחר חי בתוך מסגרת מיוחדת לו ולא שבים לספר עליו ביצירות אחרות. אלוהים הוא הגיבור האחד שהידע שלנו עליו הולך ומצטבר מיצירה ליצירה. כל יוצר, חוץ מיוצרי מגילת אסתר ושיר השירים, עוסק באלוהים. כל עורך מוסיף ומשנה ובונה את הדמות האלוהית.
כאשר דמות האלוהים עומדת למשפט האדם, אין זה עניינה של הרטוריקה הנבואית אלא של הנאראטיב. הסיפור (הנאראטיב) מביע דעות ומעביר מסרים ע"י תאור עובדות. היצירות הספוריות מספרות, כאילו, את המציאות כמו שהיא מבלי להביע כלפיה דעת. חוה לא מביעה דעה על מה שעשה לה אלוהים, הסופר מביע דתו ע"י סיפור העובדות. אין אדם מביע דעה על מה שעשה אלוהים בסיפור מגדל בבל, אין גם אדם שמביע דעה על מה שעשה אלוהים כאשר יום אחד הסתכל על מה שברא, התחרט והחליט להרוס הכל ולמחוק את האנושות. מאמין או אתאיסט אינם יכולים להיענות בריגשה לסיפור הנפלא על הדרך בה אלוהים מתחרט על מעשיו. אחרי המבול, אחרי מגדל בבל, מתחיל האלוהים להישפט ע"י היצורים אותם יצר.
בריטוריקה של הנביאים, אלוהים זוכה רק לתשבחות. אלוהים תמיד צודק. כל מה שרע בעולם קורה באשמת האחרים. כל אסון הוא עונש מוצדק. היהודים באותה עת נאמנים לאלוהים רבים, "על כל גבעה ותחת כל עץ רענן". הם זובחים ומתפללים לצלמיהם של אלוהי השכנים הקרויים ע"י נביאי יהוה "אלילים". אברהם אבינו, המקריב קורבנות לאל כנעני מפורסם בשם "עליון", יודע כמו איוב שאלוהים הוא סמל של כוח, של יצירה, של בריאה, אך גם סמל של עול, התגלמות של חטא. אלוהים איננו סמל של צדק, כי שופט כל הארץ לא עושה משפט.
אלוהים הוא נצחי – כיצירה ספרותית
אלוהים עושה גם מעשים טובים. שחרור עבדים במצרים, חוק השבת (שהוא מהפיכה אדירה בעולם העתיק וכלל עקרונות שוויוניים שאין להם תקדים: שפחות, עבדים, בנים, בנות, נשים ואפילו בהמות הבית - כל אלה לה חייבים לנוח בשבת). אבל ביחסיו עם הגיבורים האנושיים האלוהים מגיע תמיד להתנגשות. הוא מסוגל לקנוניה גם עם השטן, כפי שנראה בסיפורו של איוב. הוא גורם לכל הרעות והשואות כפי שאומר ברטרנד ראסל: אלוהים הוא לא מוסרי, בהתייחס להגדרת המאמינים בו כי אם הוא יצר את הכל אזי הוא יצר גם את הרשע והחטא והאסון והכאב ואת הילדים הנכים.
מבחינת הקורא האתאיסט המודרני, הגיבור האלוהי חי כמו כל הגיבורים האחרים. אין כל סיבה שלא נאמין שגיבורים כמו אברהם, יצחק ויעקב התקיימו גם מחוץ לספרות. אין הוכחה היסטוריוגרפית שאברהם היה קיים, אבל אין ספק שאברהם כזה יכול היה להיות חי וקיים. אברהם שבסיפור "בראשית" אולי לא היה קיים, אולם בן דמותו שנקרא אולי אברם או אברהם ודאי היה חי בתקופה המתוארת ב"בראשית". אברהם הוא גיבור בידיוני המורכב, אולי, מכמה דמויות חיות שהכיר הסופר, כמו נטשה של טולסטוי.
אלוהים אף הוא דמות של גיבור, אך שלא כאחרים, ספק אם יש כמוהו גם מחוץ ליצירה הספרותית. זוהי הדמות היחידה שהיא פיקטיבית, למרות היותה מציאותית כל כך ולמרות כוח החיות שלה. עם כל זה שאנו מכירים אותה במפורט, איננו יודעים או איננו מאמינים שהיא קיימת גם מחוץ לספרות. לא רק האתאיסט מניח שאין דמות כזו במציאות כלשהי, אלא גם איש דתי כהרמב"ם משוכנע שהסיפורים אינם מעידים על קיומה ככזאת.
האם זה משנה? האם חשוב שהוא שיישותו של אלוהים מוגבלת לתחום היצירה? האם יש מקום טוב יותר להיות בו מאשר בתוך "בראשית"? מקום נצחי ועמיד יותר? הספיקות האגנוסטיים שמתלווים לקריאה עשויים להתחזק רק ע"י ההגות ולא על ידי החוויה מהיצירה. היצירה היא קבועה. אני יכול לחזור אליה ולקרא בה כל פעם דברים חדשים ולפרשה באופן שונה. אך אין לי ספיקות מהותיים באשר למציאות האלוהים מחוץ ליצירה הספרותית.
אלוהים ע"פ הרמב"ם
הרמב"ם העמיד אותנו ב'מורה נבוכים', בפני ההוכחה ההגיונית, שאי אפשר להעניק לאלוהים שמחוץ ליצירה הספרותית תכונה כלשהי. אלוהים שמצוי בתוך היצירה הספרותית נראה לו כגיבור אליגוריה לפשוטי הבנה והשכלה. טקסט שנועד לסבר את אוזנם של אנשים פרימיטיביים כדי שיאמינו ש"אלוהים עשה" או "אלוהים אמר" או "אלוהים נראה כך". אבל אלוהים "אמיתי" – זה שנמצא מחוץ ליצירה – כיצד ניתן לייחס לו תכונה כלשהי? אם הוא אינסופי, הרי תכונת מקום שאייחס לו תבטל את אינסופיותו; אם הוא על-טבעי, אזי תכונה כטבעית שאייחס לו תבטל זאת; אם הוא על-אנושי – כל תכונה שהתבונה האנושית תייחס לו תבטל את על-אנושיותו. בהגדרה, על כן, אינני יכול להשיג אותו. אינני יכול לדעת מה הוא. הוא מעבר למישור ההשגה האנושית. זהו בעצם הבסיס לאגנוסטיקה. זה הבסיס לאותן השאלות שאומרות "ייתכן יש אלוהים אך אינני יכול להוכיח, אין לי שום אפשרות לוודא מה הוא רוצה או מה הוא אומר ואינני יכול כלל ליחס לו רצון, יישות או קיום".
אלוהים ע"פ משה ושפינוזה
גישה זו נובעת באופן ישיר מהמהפכה המושגית שיצר משה. משה, אינטלקטואל יהודי מצרי, האיש הראשון שהתנ"ך מיחס לו ידיעת קרוא וכתוב. מי שהתחנך על מורשת התרבות המצרית בת שלושת אלפים שנים, חי בערך מאה שנים אחרי המהפכה המונותאיסטית הגדולה של אמנחתפ הרביעי (מהפכה שסוכלה ע"י צבאות הכהונה השמרנית). משה היה נסיך שגודל בתוך חצר המלוכה המצרית, למד את רזי הכתב המצרי המסובך, את הספרות העשירה ורכש את הידע שהיה שמור בארותה עת לבני המעמד העליון. הסתבכותו עם החוק לאחר רצחי המצרי שהכה איש יהודי גרמה לו להתבודד במדבר, רחוק מהשפעת התרבות המצרית, ולהתנתק מחמש מאות האלים שלה ומהרעיונות המוזרים והבלתי אפשריים בדבר חיים אחרי המוות ומציאותו של עולם נוסף, מעבר לעולם זה (כי אם העולם הוא אינסופי, איך ייתכן שמעבר לאינסוף יש עולם נוסף?). נסיבות אלה הביאו אותו למחשבה מעמיקה באשר למהות האלוהות. אלוהים נראה לו כיישות שאין לה הווה, פוטנציה של ההווייה בעתיד. כשהוא אומר על אלוהים "אהיה אשר אהיה" בבניין הפעיל, כוונתו: "אלוהים הוא הווייה מהווה". מישהו שאין לו דמות ואין לו צלם. מישהו שאי אפשר לייצגו במסיכה ובפסל. באופן אנאלוגי ניתן לומר שהוא דומה לאשר ועשן. מישהו שמתהווה ומתכלה באותו רגע. מישהו שהוא חסר צורה, שיכול לעטוף ולאסוף את העולם כולו. ביישותו, בהיותו מנוע בלתי מונע של התהוות בלתי פוסקת.
הרעיון של משה היה מופשט מדי בעיני רבים מבני העבדים בני זמנו, אפילו אחיו. הם רצו במשהו ממשי (עגל מוחשי שאפשר לסגוד לו). משה היה המנהיג היהודי בראשון שניצח נצחון מוחלט וזמני במלחמת דת. הוא הברג ביום אחד שלושת אלפים איש שסגדו לעגל הזהב. אבל ללא הועיל. הוא נותר באמונתו, מבודד באוהל שמחוץ למחנה, והם באמונתם. עד היום אנו נמצאים באותו מצב – קרע בין אלה המתייחסים לאלוהות כפוטנציה של ההווייה לבין אלה שסוגדים לעגלים של זהב.
משה והגותו המופשטת הניחו את היסוד להתפתחותה של המחשבה היהודית דתית שהגיעה לשיאה בתקופתו של הרמב"ם והמשיכה והתפתחה לשיא נוסף מאוחר יותר בהגותו של ברוך שפינוזה. אם האלוהים הוא מעל לכל מושג אנושי ואם לא ייתכן שהוא נמצא מעבר לגבולות האינסוף (כי לאינסוף אין גבולות) אזי האלוהים הוא הטבע עצמו. האלוהים אינו זהה לאדם כמו בסיפור 'בראשית' אלא האלוהים זה הטבע. היקום הוא האלוהים. אין הבדל בין אלוהים לבין יקום. לכאורה, זהו פתרון; למעשה זהו המהפך שהתפתח והביא לאתיאיזם היהודי המודרני ולאתיאיזם בכלל.
אלוהים ע"פ בובר
מרטין בובר ניסה להציל את יישותו של האלוהים במחשבתו של האדם המודרני. הוא היה אדם דתי שהאמין באלוהים (אל בהלכה שפסקה מלכת) משום שהאמין שבכל אדם, עץ או הר טמון ניצוץ אלוהי. בני אדם אינם חפצים. גם עץ ופרח הם לא רק חפץ. אם תתבונן בהם היטב תגלה את אישיותם, את ייחודם. הם לא חלק מקטגוריה, הם ייחודיים. תגלית הייחוד תלויה בהתבוננות שלך. אני יכול להתייחס אליהם כאל חפצים, אני יכול להתייחס לבני אדם כלזים (מלשון 'לז') אבל אני יכול לגלות בהם גם את ה"אתה". ואם אני יכול לגלות את ה"אתה" באדם, או בפרח או בהר, מדוע אי אפשר לגלות את ה"אתה" ביקום? גם ליקום יש "אתה". ואם זכיתי ועמדתי מול היקום כולו, אוכל לגלות את ה"אתה". ואם זכיתי לגלות "אתה" בזולתי, נפתחת הדרך להכרתי את ה"אני" שבי.
זכיתי ללמוד אצל בובר ושאלתי אותו: מה עושה אתיאיסט כמוני שאינו מוצא את ה"אתה"? שמביט ביקום בהתפעלות ולא מוצא בו את ה"אתה"? ענה לי: זה שאינך שומע אותו אין זה אומר שאין שידור. המקלט שלך עדיין לא פתוח.
אלוהים ע"פ ראסל
דוברו הגדול של האתאיזם בן ימינו היה הפילוסוף ברטראנד ראסל. ראסל ראה את האלוהים כהיפוטזה מיותרת להבנת העולם. לא רק מיותרת, כי אם גם מפריעה. מפריעה משום שהיא מסיטה את המחשבה האנושית אל משהו שמחוץ לעולם. היא גורמת לבני אדם לשפוט לא כפי שהם נוהגים לשפוט בני אדם, אלא באופן שימצא חן בעיני אלוהים. ראסל ידע שאיש דתי מסלף את המציאות, כיוון שהוא רואה אותה מנקודת מבט שבניגוד למציאות. מכאן הסכנה הגדולה הטמונה בדת. סילוף המציאות נובע מביטול או התעלמות מיעדים חברתיים, שהרי רק אידיאל חברתי, כלומר מחשבה על מה שעדיין אין לנו וטוב שיהיה, רק משם, מהנקודה החיצונית ההיא, ניתן לבקר את המציאות. בלי ביקורת המציאות אין לשנות את המציאות, ואין אפשרות להשיג ולשאוף לעולם טוב יותר, לתכנים טובים יותר, שהם המטרה העיקרית של המוסר. לא מציאת חן בעיני האלוהים, אלא חיים טובים יותר בעולם הזה. ברטראנד ראסל הסתכל על העולם כאוסף של תהליכים, ולא כאוסף עצמם. גם אלקטרון הוא רק פיקציה לוגית של תהליכים. אנחנו צריכים לראות את העולם כאוסף של דברים שמתרחשים. בתוך עולם כזה אנו צריכים להפריד בין מדע למוסר, כיוון שהמדע יכול לבחור את האמצעים, אבל רק המוסר יכול לבחור את המטרות. בשניהם אין אלוהים.
השופט כל הארץ לא יעשה משפט?
לאורך כל אותה התפתחות מופלאעה שראשיתה במשה, דרך הרמב"ם, דרך שפינוזה עד בובר וראסל, אנו מוותרים לחלוטין על הגיבור הספרותי – על אלוהים. מוותרים לחלוטין על אותה חדווה שיכולה להיות לנו בפגישה עם אלוהים עצמו בתוך היצירה הספרותית. ולכן גם אם אני מסכים עם הדברים של אותם פילוסופים שהזכרתי, אינני יכול לוותר על היישות החיה כל כך של הגיבור הספרותי, שבלעדיו הסיפור התנ"כי לא קיים. כאשר אלוהים מתארח אצל אברהם לארוחת ערב מתגלה אברהם כמארח נפלא. אולם כאשר מסתיימת האידיליה הפסטורלית, מתחדש הקונפליקט הבסיסי בין אדם לאלוהים. העימות הוא רציני ביותר. אברהם לא רק שואל אלא גם מוכיח את אלוהים ומתווכח עמו. הוא טוען כי עונש קולקטיבי הוא לא מוסרי בהגדרה. אי אפשר להביא שואה על קולקטיב של בני אדם. אי אפשר להרוס עיר כי יש בה חטאים, משום שהדבר יביא למות צדיקים. "חלילה לך" מלפגוע בהם, הוא אומר, ומשאיר בצד את כל נימוסי הארוחה. עונש קולקטיבי הוא אסון. אי אפשר לייחס לאלוהים מוסריות או "משפט" אם הוא יכול לגרום לשואה. אפילו אם היא מתרחשת בסדום ועמורה. לכן השאלה הנוראה המהדהדת כל אורך התנ"ך: "השופט כל הארץ לא יעשה משפט?" מעמידה את סימן השאלה הגדול לגבי מידת מוסריותו של האלוהים.
משמעות הקונפליקט אדם-אלוהים בעיני האתאיסט
מבחינתו של האדם הלא מאמין יש להתנגשות בין אדם לאלוהים משמעות גם מחוץ לסיפור. לא כיון שאני חושב שאלוהים נמצא מחלוץ לסיפור, אלא משום שאני יודע שכל אדם מתנגש עם גורלו. "גורל" איננו צו אלים הגורם לי לסבול, אלא הוא מקבילית הכוחות שאינם תלויים ברצוני. הגורל הוא הדרך שבה אני הולך. אין היא בהכרח הדרך שבחרתי ללכת בה אם כי רצוני ואישיותי יכולים להשפיע בבחירתה, אלא שאין הם היחידים שמשפיעים. העם שנולדתי בו; התקופה בה אני חי; מצבי הכלכלי והפיסי – כל אלה הם עוצמות הפועלות במקבילית הכוחות. גורל הוא ה"וקטור", הוא הכוח השקול אשר "כביכול" אף אחד לא גרם לו אך למעשה כל הכוחות והגורמים השתתפו בעיצוב כיוונו ועוצמתו. רצוני ואישיותי הם חלק מכוחות אלה. ההתנגשות בין אדם לאלוהים אינה רק חלק מפיקציה ספרותית, היא אינה קיימת רק לגבי האיש הדתי, אלא שרירה לגבי האנושות בכללה. "בראשית" היא יצירה אוניברסלית, כי היא מדברת על העיקר – התמודדות האדם גם גורלו ומידת השפעתו על גורלו, על ההתנגשות בין מוסר לגורל, שהאדם הדתי ראהו כאלוהים.
האיש ששרה עם אלוהים
בניגוד לספרות הקלאסית היוונית, בה מתחילים הגיבורים מרום המעלה ומתדרדרים, בגלל הגורל שהתגבר עליהם, לשפל המדרגה – מתחילים גיבורי התנ"ך מן התחתית. גיבור בספרות התנ"כ הוא מי שאין לו זכויות, חלש וחסר סיכוי. אבל הוא אינו משלים עם גורלו – הוא מתמודד עמו ויכול לו. יעקב הוא דוגמא קלאסית לגיבור כזה. הוא נאבק עוד ברחם אימו מנסה לעכב את אחיו בעקבו. הוא מרמה, מפתה, גונב, מרגל, מתחפש ועושה הכל כדי לזכות בזכויות שלא היו לו. רק אז, כשהכל נכשל והוא הופך לפליט חסר כל הבורח מביתו מפחד נקמתו של אחיו, מתחילה דרכו האמיתית בהתמודדות עם גורלו – לא ע"י פיתוי ומרמה, כי אם כאדם בוגר, כרועה גאון, כאוהב גדול. יעקב הוא גיבור שהתגבר על גורלו. למרות הקשיים והמכשולים הרבים. הוא מתעשר, מגשים את רצונותיו ומגיע סוף סוף אל סף, הארץ המובטחת ואז על סף הכניסה לארץ, עומד מולו איש ונאבק בו. הוא אינו יודע את זהותו, וכשמאיר השחר, והאיש מבקש כי יניח לו, הוא מבקש לדעת את שמו. האיש המסתורי עונה לו בדרך עקיפין; לא תיקרא עוד יעקב, אלא ישראל כי "שרית עם אנשים ואלוהים ותוכל", כי התגברת על גורלך. אתה עוד צולע ופגוע, אתה עתיד עדיין לסבול סבל נורא – כאשר בניך יעזבוך, כאשר תוכנית השלום שלך תיהרס ע"י הטבח בשכם, כשתשאר אלמן כול ובודד – אבל למרות זאת תגיע אל פיסגת ההישגים משום שהתגברת על אלוהים. שמך ישראל – האיש ששרה עם אל.
הפרשנים הנוצרים מרבים לתאר מאבק זה כמפגש של אדם ומלאך עטור כנפיים. זו דרכם של אנשים,  שהם נבהלים מהאמת הנפלאה של היצירה התנ"כית שמפגישה אותנו עם האלוהים פנים אל פנים, כדברי יעקב.
אנחנו נפגשים פנים אל פנים עם האלוהים באמצעות היצירה הספרותית והאומנותית. אנחנו מכירים אותו, מרגישים כלפיו ומאמינים בו, כל עוד הוא מצוי בתוך היצירה האומנותית, ובזכותה. אנחנו כועסים עליו כאשר הוא עושה קנוניה עם השטן וממיט שואה על איוב, בניו ונשותיהם וילדיהם, מפני שאיוב צדיק, ואין צידוק למר גורלו. בתוך מסגרת היצירה הספרותית אנחנו מייחסים לאלוהים את האחריות לשואה ומסרבים לסלוח. הקול הבוקע מן הסערה שואל אותנו כיצד ניתן לקוות מאלוהים למוסר? אלוהים הוא אלוהי היקום, הוא אלוהי הבריאה והכוחות היוצרים את העולם. האם יכול הטבע להיות מוסרי? אתה קורא ומבין שאותם אנשים דתיים, המנסים לקשור כל אירוע בקשר קוסמי מוסרי, וצריכים תמיד להצדיקו אינם פוגשים אותו פנים אל פנים.
פגישה עם עצמי
האדם נמצא ברשות עצמו, גם אם הכל צפוי. הכל צפוי, כיוון שהרשות נתונה. הרשות הנתונה איננה ניגוד של "הכל צפוי". יש בעולם חוקים – ממוצעים של קבוצות גדולות. האדם הוא יחיד החי בעולם של חוקים, גם כאשר הוא מאמין באלוהים, וגם כאשר אינו מאמין בו. יש לו זכות בחירה וחובת בחירה. האדם יכול לגלות את סודות החיים לא רק מחוק המדע, אלא גם מאותה קרנות מוסריים, אשר בלעדיהם אין חיים טובים יכולים להתקיים. כאשר הלל מבקש לתמצת את תורת המוסר היהודית במשפט אחד – אין בו מקום לאלוהים: "את השנוא עליך, אל תעשה לחברך" – זוהי כל התורה כולה, והשאר – למידה אינסופית.
פרנץ קפקא מספר בסיפורו הראשון "תאורו של מאבק" על אדם שיוצא בלילה לרחוב בלתי מוכר ונאבק בחושך מוחלט עם אלמוני. כשמאיר השחר הוא רואה שכל הלילה כולו היה יחידי בזירה ונאבק עם עצמו. הפגישה עם "האלוהים" היא הפגישה עם עצמי.