אלוהים הוא השפה האחרת מאת שולמית הראבן

שאלה: מהו הפרוייקט האלוהי?
אין לי ביטחון שהשאלה רלוואנטית. אם אנחנו מקבלים את אלוהים כדמות נשגבה לגמרי מבינתנו ואיננה ניתנת להגדרה, פרט לכמה מידות שמנינו בה ויש בהן הפכים, סתירות שאין ליישב, כפי שאתה יודע, - כמו רחמן ורתום, אבל גם נוקם ונוטר - נובע מכך שכדי להבין מעשה או מחדל של אלוהים אנחנו צריכים להיות בעצמנו אלוהים, או משהו דומה. אין לנו לשון משותפת עם הדמות השונה הזאת, כל כך שונה מאתנו שעל- פי ההגדרה הוא בלתי נתפסת. לי נדמה שאם בני-אדם בראו לעצמם מושג של אלוהים, הם בראו את הפרסונה הזאת בדיוק כדי שיהיה לנו הסבר לכל אותם דברים שאנחנו לא מבינים. אם אנחנו לא מבינים את הצדק שבדבר, למשל, סימן שכך אלוהים רצה. ואז אנחנו אומרים: כוח עליון, או גורל, או אנחנו חשבנו שיהיה כך אבל אלוהים רצה אחרת - כלומר, אלוהים נעשה כעין הסבר למה שבני-אדם אינם יכולים להבין. אז איך אנחנו יכולים לדעת מהו הפרוייקט האלוהי, ואם יש בכלל פרוייקט, ואם כל מלה ומלה בשפה הזאת יש לה משמעות בכלל? אלוהים הוא קודם-כל שפה אחרת. אולי השפה האחרת.
אתה תאמר לי כאן, שכל הדתות כולן עוסקות בשיח שבין אלוהים ואדם - נכון, וזו בדיוק המריבה שיש לי כל הדתות. כל מה שהן אומרות על אלוהים, או מתרצות את אלוהים, אינו יכול לענות על שאלות בסיסיות, והשורה התחתונה הוא תמיד אחת: במופלא ממך אל תחקור. לכל היותר יזרקו לך כמה פירורי מידע, וגם הוא ארעי.
כאשר אנחנו מדברים על פרוייקט אלוהי, או מה אלוהים תכנן עבורנו, נדמה לי כל הזמן שאנחנו קצת מבלבלים בין אלוהים לבין דמויות הורים. ההורים, שהם הסמכות הראשונה, רוצים שנהיה כאלה או אחרים, ההורים דורשים מאתנו התנהגות כזאת או אחרת, ובמינות הפסיכולוגי זה נקרא סופר-אגו, כידוע, הפנמה של הפרוייקט הסמכותי ההורי. והרי הם שילדו אותנו, או, לשון אחר, בראו אותנו, העבירו אותנו בים מי השפיר, סיפקו לנו את צרכינו במידבר הינקות, כשהיינו חסרי ישע, ואחר-כך נתנו לנו כל מיני הוראות התנהגות של עשה ולא תעשה. Tני חושבת שכל ההורים בעולם רוצים שילדיהם יהיו בעולם טוב יותר ומתוקן יותר, ואם רוצים, אפשר לקרוא לפרוייקט הזה גם תיקון העולם. שאל כל הורה איך לתקן את העולם והוא בטוח שהוא יודע - אז מי שרוצה יכול ליחס את זה גם למושג אלוהים, מעשית זה לא משנה. הייתי רוצה רק לשחרר את אלוהים מההורות, ואת ההורות מהבלבול עם אלוהים, כי הבלבול ביניהם משגע את העולם.
איך נקבע לנו את סדר העדיפויות בקיום תרי"ג מצוות?
זו שאלה הרבה יותר רלוואנטית, מפני שהיא משאילות בידינו את אפשרות הבחירה, ואינה אומרת מה אלוהים מעדיף. ובכאן, תרי"ג המצוות הן מאגר, וכל דור בוחר לו מתוכן את המצוות שיש להן משמעות עבורו באותה שעה ובאותה תקופה. השאלה מכוונת, אם כן, לדור הזה, ומהי הוראת השעה שלו, לא כדבר המוחלט הנצחי, אלא מה המצוקות הנוכחיות. הכלל הוא, שכל דור מנסה לתקן את מה שנראה לו רע או מפריע בדור הקודם, מנסה להשתחרר מהדברים הבולטים שחסמו או הפריעו. ואני מתייחסת למצוות שבין אדם לחברו, מפני שבימינו כמעט מה לעשות בדברים שבין אדם למקום.
בכלל, אני סבורה שאנחנו נמצאים בתקופה השלישית של היהדות. את התקופה הראשונה סימל המעבר מקורבנות אדם לקורבנות בהמה, המסומל על-ידי סיפור עקרת יצחק, והמעבר הזה היה מלווה טקס קבוע ומוגדר, ויצר מעמר שלם של אנשים -כוהנים - שעסקו בביצוע הטקס הזה. אחר-כך, משחרב בית המקדש, אירע המעבר השני: באו התפילה והמסורת והמינהגים, והחליפו את הקורבנות. התברר שאפשר גם בלי קורבן ובלי טלה ויונה ודבש וחיטה ומעשרות, ובלי כוהנים. אלפיים שנה אנשים התקיימו כעם בלי הטקס הזה, ומצאו לו חלופות, וצמחו לנו רבנים, למדנים, אנשים שבלי ספק היה להם יתרון על כת הכוהנים. והרבנים, בניגוד לכנסיה, לא היו מדרג, היררכיה, לא צברו נכסים, מוניטיהם היו על-פי למדנותם. הלקח המרכזי בשבילי הוא שהעם המשיך להתקיים ולקיים את תרבותו, ואפילו לשגשג בתקופות מסוימות, בלי מזבח ובלי קורבנות ובלי הכת המתפרנסת עליהם.
עכשיו אנחנו מצויים בתקופה השלישית של היהדות - תקופה שבה, לעניות דעתי, הידע והלימוד מחליפים, או צריכים להחליף, את המנהג הריטואלי ואת התפילה. את המקורות שלנו רצוי מאוד שכל פרט אצלנו יידע, כי הם הם ספר הצופן התרבותי  ובלעדיהם אין בכלל יהדות: אבל איני רואה שום סיבה לקיים היום מנהגים מעשיים שבין אדם למקום, ואנחנו חייבים להתמקד היום במה שבין אדם לחברו. יהודי השואל היום, למשל, מהי יהדות בלי דיני כשרות ושבת, דומה בעיני ליהודי ששאל לפני אלפיים שנה מהי יהדות בלי קורבנות, ומסתבר שיכולה להיות יהדות בלי דיני כשרות ושבת, ומסתבר שאפשר לעבור את המעברים הגדולים האלה ולהישאר במסגרת יהדות בסיסית. טעמי המצוות חזקים מן המצוות. היהדות חזקה מכל משמריה.
לאלו מצוות הייתי נותנת היום קדימות? ובכן, מה שירד לחיינו בדורות הקודמים, ומאיים לרדת גם היום, הוא הממסד הפטריארכלי, זה הכולל בתוכו היררכיות, מדרגים, מקיים טקסים, מקדש את העבר. כמו כל ממסד פטריארכלי, הוא גם מייצר רגשות של בעלות, רגשות לאומניים, התנשאות על כל מי שאיננו כמוני, הרבה מאוד קנאות. אם תשאל אותי, ואתה שואל אותי, אני מעדיפה היום את כל המצוות המבוססות על צדק אישי ועל עשיית משפט, כלומר כל מה שכרוך בדינאמיקה שבין אנשים, על כל מצווה הכרוכה במקום ובארץ ובבעלות. בכל פעם שהקבוצה  הזאת המכונה "נאמני הר-הבית" - ועצם ההגדרה היא עבודת אלילים - עולה לעשות מהומות בהר, ולהתפלל שם, רחמנא ליצלן, כלומר להרבות ריב ומדון ושנאה, אני רוצה לקרוא באוזניהם: "זכי תבואו לראות פני - מי ביקש זאת מידכם רמוס  חצרי? קטורת תועבה היא לי ... גם כי תרבו תפילה, אינני שומע: ידיכם דמים מלאו... חדלו הרע, לימדו היטב, דרשו משפט, אשרו חמוץ, שפטו יתום, דינו אלמני" - היש דברים ברורים מאלה? שפטו יתום וריבו אלמנה גם אם אינם מבני ישראל. דין אחד לגר ולתושב. וכל אלה, על-פי מוסד הנביאים, לפי רמות אלוהים שלהם, עולים אלף מונים על קורבן ועל תפילה ועל טקס. אבל יש אנשים בדור הזה שהחליטו משום מה כי הערכים של ספר יהושע עולים על מוסר הנביאים. זה סדר הקדימות שלהם בקיום המצווה, והוא רחוק מאוד מלהיות שלי, כלומר שאלוהים שלהם רחוק מאוד מלהיות אלוהים שלי. בדגם שלהם אלוהים אכזר ובני האדם אכזרים לא פחות. בדגם שלי, בני האדם, לעתים קרובות מאוד, יותר טובים ובעלי חוש צדק רב יותר מדמות אלוהים שיצרו להם בימי קדם, כשהם היו צעירים והוא היה צעיר וכולם חסרי ניסיון. אז אם אתה שואל מה אצלי בראש המדרג - אותם שלושה דברים שעליהם העולם עומד: דין, אמת ושלום, וכל מצוות עשה ולא תעשה הכרוכות בשלושת אלה. ואם תשים לב, לא מדובר כאן בקורבן ולא בטקס ולא בעטרת כוהנים ולא בצומות ומעשרות וכשרות ושבת ומצה. ואם תשים לב עוד יותר, מדובר בדברים החלים על העולם כולו, ולא על ישראל בלבד. ואין לי דבר וחצי דבר נגד תפילה וטקס וכשרות, אם הם אומרים משהו חשוב לאנשים, ואני מוכנה גם לזכור מפעם בפעם את אשר עשה לנו עמלק; אבל מי שמעלה את אלה בדרגת החשיבות על פני דין, אמת ושלום - הרי סדר הקדימויות שלו שונה משלי בצורה שבה אין כל לשון משותפת בין היהדות שלו לזו שלי.