"כי עם עילג יכסה ארץ, ואבדו מחשבה ולשון" (נתן אלתרמן, מתוך "חגיגת קיץ")  
 
זה שנים רבות שתלמידי התיכון לא לומדים תנ"ך במסגרת שיעורי התנ"ך. פיתחו טופס של בחינת בגרות ­ המכוונת את כלל לימודי התיכון ­ ותראו איזו גבבה השתלטה על מחשבת התנ"ך, איזו שפה מטושטשת מכסה את אוצר הלשון העברית, איזה שיעמום לתלמידים.
הנה כמה שאלות מבחינת בגרות בתנ"ך: "האם החוקים בקטע לפניך הם קזואיסטים או אפודיקטים?"; "משה ויינפלד מגדיר את גירוש הגר כסיפור אטיולוגי ­ הסבר מהו סיפור אטיולוגי ומדוע הסיפור שלפנינו הוא אטיולוגי?"; "במאמרו 'סצינת דפוס במקרא וחשיבותה של קונוונציה' טוען אלטר כי הצליח לזהות שש סצינות דפוס בסיפורי המקרא: הסבר מהי סצינת­דפוס על­פי הגדרתו של אלטר. מדוע ניתן לכנות את שופטים י"ג, 5-2 ואת בראשית מ"ט, 33 סצינות דפוס?"; ועוד כיוצא באלה שאלות דוחות ואזוטריות, מנוסחות בלשון אקדמית נפוחה.
"ריכוז הפולחן" הפך בתוכנית הלימודים לעניין מרכזי יותר מדבר הנביאים נגד עצם הפולחן הריק; מיון טכני של "סוגי הגמול האלוהי" הפך למהותי יותר ממשמעותו האנושית של הגמול. התלמיד נדרש לדעת להפעיל על הטקסט מושגים כגון "אקספוזיציה", "מילה מנחה", "ד מות ראשית ומשנית", "גמול דורות", "סינקרטיזם" וכו' (יש חוברת מיוחדת למורים, עם כ150- "מונחים" מעין אלה). מושגים על מושגים, מלאכותיות על מלאכותיות, שיממון על שיממון.   
מבחן בתנ"ך או מבחן ברוקחות
ככה, והרבה יותר מכך, מסלפים לימודי­התנ"ך את התנ"ך ומעלימים אותו מעיני התלמידים. (וכבר נדרש המשורר והמבקר מנחם בן לעניין ההשחתה האקדמית של לימודי התנ"ך והספרות, במאמרו "מדובר במחלת רוח"¹ שבו גם תהה, אפרופו שאלת ה"קזואיסטי או אפודיקטי" שלהלן, שמא לפנינו מבחן ברוקחות). כמעט לא מקריאים בכיתה מתוך התנ"ך עצמו, וכמעט לא מדברים על הטקסט עצמו ­ אלא בוחנים את הטקסט התנ"כי העילאי במשקפי ז'רגון אקדמיסטי נחות, פסבדו­מדעי. כי כן, חוגי "חקר"­ המקרא ו"מדע"­הספרות העמיסו את כל כובד הנחיתות שלהם בפני "המקצועות הריאלים" ו"המדע המדויק" ­ על לימודי הרוח של מאות אלפי תלמידינו.
כדי להבין לאיזו נכות השכלתית ורוחנית אנו דנים את דור התלמידים ­ וזה כבר נמשך שנות דור, וזה הולך ומחמיר ­ נזכיר: לא מדעי הטבע (פיזיקה, כימיה, ביולוגיה וגו') ולא השפות למיניהן (מתמטיקה, אנגלית, מחשב וכו') ­ אף לא אחד מתחומי הלימוד האלה אינו עוסק באדם במובן האנושי והרגשי המיידי, הפשוט והעמוק. לכאורה אפשר להגיד, שגם הפסיכולוגיה, הסוציולוגיה והאנתרופולוגיה עוסקים בבני אדם, וזה נכון כמובן. אבל כל אחד מאלה עוסק באדם מהיבט מסוים, וכל אחד מהתחומים האלה המציא לעצמו שפת מונחים משלו כדי לדבר על בני האדם. המונחים הפסיכולוגיים, המונחים הסוציולוגיים, האנתרופולוגיים וכו'. רק הספרות, מטבעה, נועדה לדבר על אנשים בלשון בני אדם, שאין עמוקה ממנה. (וגם תורה, כידוע, דיברה בלשון בני אדם.)
את ההבדל בין סוג ההתעניינות של הספרות באדם, לבין סוג ההתעניינות של כל תחום מקצועי אחר, ניסח נתן זך בפתיחת שירו "פתח לשיר":  "השיר הזה הוא שיר על אנשים: מה שהם חושבים ומה שהם רוצים¯ ומה שהם חושבים שהם רוצים. מחוץ לזה אין הרבה דברים בעולם¯ הראויים שנתעניין בהם. והוא שיר על מעשי בני אדם, מכיוון שהמעשים חשובים יותר¯ מן הדברים שאינם נעשים..."  (מתוך הספר "שירים שונים").
כלי המחקר של מקצועות הרוח הוא המילים.  כל המילים האפשריות בעולם האדם ­ לא רק המילון האקדמי המוגבל­במיוחד, המושל כיום בטקסטים ובבחינות הבגרות של בתיה"ס. ומהמילון האקדמי המוגבל הזה במילא לא נשאר כלום בתום בחינות הבגרות. נשאר רק חלל השפה העברית שלא נלמדה וחלל הטקסטים הנפלאים שלא נלמדו ­ במידה רבה בגלל אותו מילון, בגלל אותה שפה תחליפית.
אבל לא רק משגים אינטלקטואלים קשים עומדים בבסיס קלקול הדעת הזה, אלא גם אי­הבנה דידקטית פשוטה: מתכנני מקצועות הרוח במתכונתם הנוכחית אינם מבינים מה יעניין את התלמידים ומה לא, למה יש סיכוי לסקרן אותם ולחדור להכרתם ומה יישאר מחוץ לדעתם. אני מתכוון לעיקרון הדידקטי הפשוט שנוסח בספר משלי : "חנוך לנער על פי דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה" (כ"ב 6). כלומר: דבר אל הנער "בגובה העיניים", הקש בדלתות הנפתחות אל מחשבתו ואל ליבו, עניין אותו. אל תתייהר עליו ואל תייגע אותו. רק כך הוא יפנים באמת את תלמודו (כלומר, אותו חלק הראוי להפנמה).
למי שייך התנ"ך?
למי בעצם שייך התנ"ך היום, בארץ ישראל? לכאורה ברור: לעם ישראל, לקוראי העברית וכו'. אבל למי הוא שייך באמת, באופן מעשי, לא בתוקף "זכויות היסטוריות" וכיו"ב, כלומר: מי משייך את התנ"ך אליו ­ קורא בו, הוגה בו, אוהב אותו, מתפתח מתוכו?
הדתיים החרדים? הם קוראים פרקי תנ"ך ­ בעיקר חמשת חומשי תורה ­ במסגרת התפילה בבית­הכנסת, אבל כטקסט לימודי, התנ"ך הוא עניין מזולזל בעיניהם, "פשיטא", חומר לגיל הילדות: "בן חמש למקרא, בן עשר למשנה, בן חמש עשרה לתלמוד"². הם מתעניינים בעיקר בגמרא וב"שולחן ערוך" ובנגזרותיהם הספרותיות הרבות מספור. כך למשל הוכרז התלמוד, בכנס ש"ס האחרון, כ"ספר הספרים" (וזוהי, כפי שהעיר מנחם בן במאמר על עניין זה, ממש כפירה בעיקר ­ אפילו לשיטתם).
הדתיים הלאומיים? אלה קרובים קצת יותר לתנ"ך, אבל גם אצלם העיסוק בו שולי לגמרי בהשוואה ללימוד הגמרא הישיבתי, כפי שעוד נראה להלן.
ואולי התנ"ך שייך לחילוניים? לא להם ולא לילדיהם. לימודי התנ"ך בבית­הספר הלכו ונעשו עם השנים ריקים מתנ"ך וממולאים במונחים אקדמיים וב"גישה מדעית". אלה החליפו את מגע התלמידים עם מילות הטקסט הנפלא עצמו. בוגרי התיכון היום, רובם ככולם, לא פותחים ספר תנ"ך בתום בחינת הבגרות.
התנ"ך היום, בקיצור, כמעט אינו נקרא בקהילה ישראלית רחבה כלשהי. הוא שייך בעיקר ליחידים: כמה בעלי נפש משוררית, כמה דתיים, כמה אוהבי­תנ"ך חילוניים משכבר, כמה מורים מעולים לתנ"ך וכמה מתלמידיהם. זהו בערך.
לא תמיד זה היה ככה. לא בימי חז"ל, שכל שיחם ומדרשיהם ופסיקותיהם אחוזים בתנ"ך ונובעים ממנו, ורק הטקסט הזה לבדו הוא בעיניהם דברי­אלוהים­חיים שהם "הופכים בו והופכים בו" כדי לפרשו אל תוך חייהם. והם נמנעו זמן רב מלהעלות את הלכותיהם על הכתב, בדיוק משום החשש שהעם לא יבדיל בין קודש: התנ"ך, לבין חול: פסיקותיהם שלהם. ולבסוף העלו על הכתב, בכורח הנסיבות, את הלכותיהם, וה"תורה שבע"פ" הפכה אמנם, בחלוף השנים, לתורה העיקרית.³
זה לא היה כך גם בתקופת ההשכלה, עם התחדשות השפה העברית וחידוש הכמיהה לחיות בארץ ישראל. להיפך: התנ"ך בתקופת ההשכלה הפך לסמלה של היהדות החדשה, הלא­הלכתית, והועמד למעשה בניגוד לספרות התלמודית וספרויות­ההמשך ההלכתיות, שעשו ספרים הרבה והתעבו והתרבו לבלי סוף. כל אלה זוהו בעיני המשכילים עם היהדות המיושנת, הקפואה, שאוזנה נרצעה אל דלתות הגלות. וכצפוי: היהדות החרדית תקפה בחרי­אף את העיסוק הזה בתנ"ך לעצמו, תוך עקיפת שרשרת הספרות המתווכת ­ או החוצצת ­ בין התנ"ך לקוראיו.
התנ"ך הגנוז בנשמתנו
המתרחקים הדתיים מן התנ"ך נותרו ברובם בגולה. אוהביו החילוניים עלו ברובם לארץ ישראל, היכן ששפת התנ"ך, העברית, היא שפת הדיבור. קיראו מה כתב למשל א.ד. גורדון, מאבות תנועת העבודה הציונית: "אני מדבר פה לא על ערכו ההיסטורי של התנ"ך, כי אם על ערכו מצד הדעות והשירה שבו. הן בשבילנו גדול ערך התנ"ך לא כל כך במה שאמר, כמו במה שלא אמר, במה שאנחנו או הדורות הבאים אחרינו עתידים לומר מתוכו, ורק מתוכו, מתוך אותו התנ"ך הגנוז בנשמתנו בעומק כל כך גדול".⁴
 וברוח דומה דיברו ז'בוטינסקי ­ שראה בתנ"ך ראש וראשון לספרות העולמית ומקור לחוקה החברתית המפותחת ביותר (למשל במאמריו "פרקים בפילוסופיה הסוציאלית של התנ"ך" מ1933-, או "עשרת הספרים" מ⁵)1905- ובן גוריון,  שבין השאר ייסד את חידון התנ"ך (עתיר הרייטנינג בזמנו). ובמגילת העצמאות שלנו, שבן גוריון חנך עם הכרזת מדינת ישראל, נכתב כבר בפיסקה הפותחת: "בארץ ישראל קם העם היהודי... בה יצר נכסי תרבות לאומיים וכלל­אנושיים והוריש ל עולם כולו את ספר הספרים הנצחי", ובהמשך: "מדינת ישראל... תהא מושתתה על יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל".
ובמקביל, ואולי בראש ובראשונה, חברו אל התנ"ך המשוררים ומחדשי השפה העברית, נפתלי הרץ אימבר ואליעזר בן יהודה וביאליק ושלונסקי ואלתרמן ואצ"ג ורחל ודליה רביקוביץ ועוד רבים מהבולטים שבמשוררים העבריים, אשר התנ"ך היה להם המילון הלשוני והשירי המוחלט.
והתלמידים? ראו למשל מה מספר המורה אברהם סום מגדרה, אי אז בשנת תרמ"ח (1888): "הלימודים היותר נעימים לתלמידים הם התנ"ך ודברי ימי עמנו עד אחרי חורבן בית שני. את הלימוד הזה אוהבים הם מאוד". ואחד מראשוני התלמידים בעקרון מספר בזכרונותיו: "עיקר הלימוד היה תנ"ך".⁷
כנסיית הכפירה
ומה נשאר היום מכל זה בציבור החילוני ה"חופשי"? עוד שומעים פה ושם דברי אהבה אחרונים לתנ"ך מדור הולך ונעלם, מאנשי ציבור ועיתון וספר כלובה אליאב, שולמית אלוני, עמוס קינן, מאיר שלו, ממשוררים פה ושם (אבל גם שירה היום כמעט לא נקראת), ועוד רוחשות בוודאי אהבות פרטיות לתנ"ך, כאמור, אבל כציבור ­ ניתק הרוב החילוני מן התנ"ך, ניתקו גם ילדיו הלומדים בבית­הספר. המהלך התרבותי והרוחני המרכזי הזה נחסם.
היו לחסימה הזאת כמה גורמים וכמה נתיבים, אבל במסלול שהוא אולי המרכזי מכל, בבתי­הספר שלנו, החוסמים בפועל היו מומחי האקדמיה מחוגי המקרא (חוגים מעוטי­סטודנטים במיוחד) ומחוגי הספרות ­ שהשתלטו בהדרגה על לימודי הרוח בבתי­הספר. הטקסט העברי המופלא ביותר נמסר לחזקת אנשים שיובש וארכנות מילולית ושפה­זרה הם לחם חוקם ופרנסתם, שהשלמות השירית והפלא הסיפורי של התנ"ך נשגבים מבינתם ה"מקצועית", ושהעוצמה המוסרית של הטקסט אינה מעניינם המחקרי. הם, בקיצור, עשו עם התנ"ך מה שהם יודעים לעשות: חנקו אותו באתאיזם "מדעי" וברשימה ארוכה של מונחים מנוכרים שהתלמידים חויבו ללמוד לאורם ­ אם אור ייקרא לזה.
וכך, חיפוש בדיות ופירכות בטקסט הפך לעמדת הלימוד המומלצת ע"י המדענים ה"ביקורתיים": כי הם מאמינים רק ל"מימצאים" ול"אין­מימצאים" מן "המחקר ההיסטורי והארכיאולוגי", והם מאמינים רק לפרשנותם הם את "המימצאים" וה"אין מימצאים". והם, כמובן, לא מאמינים באלוהים. ("כנסיית הכפירה" ­ כינה המשורר מרדכי גלדמן את הגוף הזה, בשורותיו:  "ביום שאחרי ההרצאה האוניברסיטאית¯ בה הכריז ארכיבישוף כנסיית הכפירה¯ כי האל, לעניות דעתו, אינו קיים¯ וההוכחות הלוגיות לקיומו אינן אלא פלפול¯ והנפש אינה אלא הגוף והרוח אינה אלא החומר...").7
הנה כך, מצוידים ביוקרת "האקדמיה", באתאיזם ובחוסר רגישות לשונית, הסתערו אנשי חקר­המקרא על הטקסט המקראי במרץ של מייבשי ביצות, תוך שהם מחמיצים את כל יופיו ואמיתו של הסיפור. ואת המאכל החמוץ­מוחמץ הזה הגישו לתלמידים. ופקידי משרד החינוך המופקדים על החינוך? אלה הצדיעו לבעלי התארים האקדמיים ופתחו את השער. והתלמידים? סוחבים, תודה. סוחבים עד הבגרות. ואחר כך סוגרים את הספר לתמיד.
חלוקה בוטה בין אלוהים לבין התבונה
אבל מאחורי הגישה הזו ללימוד תנ"ך, מאחורי פעולת הייבוש הזו, עומד עניין רחב יותר, והוא נעוץ בכך שהדתיים הצליחו איכשהו לתפוס חזקה על התנ"ך ­ למרות שבפועל אינם הוגים בו, כאמור. בציבור החילוני נחשב התנ"ך זה מכבר ל"טקסט של הדתיים", ולפיכך הבחירה היא, לכאורה, בין שתי אפשרויות: או שמקבלים את התנ"ך בפרשנותו המצוותית­אורתודוכסית, שהיא למעשה היחידה המוכרת בארץ, והיא מיושנת בעיני הרוב. או שמטפלים בו בכפפות אקדמיות, כאילו היה חפץ חשוד, מטען שיש לנטרלו ולרוקנו מן "החומר המפוצץ" (כדימויו הנלהב של א.ד. גורדון, שהתכוון כמובן לפיצוץ רוחני מיטיב). איך אמר ח"כ דדי צוקר? "הם ילמדו משניות ושולחן ערוך ככל שיאבו, ואנחנו נלמד ביקורת המקרא...לטווח הארוך, המאמץ לפתח תפיסת עולם של יהודים ללא ריבונו של עולם, חשוב יותר מכל מאמץ אחר" (מאמר ב"הארץ", 97').⁸ 
זוכך, בין המגבילים בשם הדת ובין המגבילים בשם החילוניות ­ הלך התנ"ך לאיבוד. והעיר בהקשר זה הסופר מאיר שלו: "אני מתמרמר בעיקר על החילוניים ולא על הדתיים. החילוניים הפקירו את התנ"ך בידי הדתיים." (עיתון "תל אביב", 98').⁹ והעיר בעניין זה איש הספרות ואיש האשכולות יורם ברונובסקי: "בבתי הספר שלנו רואים בתנ"ך לא את היסוד המפואר של תרבותנו הלאומית, אלא, במקרים רבים, 'כפייה דתית', ובמקרים רבים יותר, מקצוע מיותר וקשה מדי שצריך להקל את לימודו." ("הארץ", 97').¹⁰ והעיר בהקשר זה פרופ' דומיניק בורל, חוקר הדתות בוגר הסורבון, הפועל היום בירושלים: "נדמה לי שהדו­קיום החילוני­דתי פינה את מקומו לפנאטיות חילונית ופנאטיות חרדית. זו סטייה נוראה מתקופת ההשכלה שדגלה בקיומו של האלוהים לצד קיומה של התבונה. התבונה היא שמבדילה אותנו מבעלי החיים. כמה אירוני, שדווקא בישראל נוצרה חלוקה כה בוטה בין אלוהים לתבונה." ("הארץ", 97').¹¹
אבל מי שהעמיק להבין מכולם ­ ככל הידוע לי ­ את משמעותה של הפקרת מיטב הטקסטים העבריים בידי הדתיים, ואת האופן שבו הפקרה זו משפיעה על כלל אורחות חיינו ­ הוא המשורר ומבקר הספרות מנחם בן (מורי המזהיר לענייני תנ"ך וספרות ולעוד עניינים רבים), שכתב כך לפני 16 שנה, בעיתונו "המילים":¹² "וכאן אנו מגיעים, כעיתון ספרותי מיסודו, לנקודה הספרותית של העניין. והנקודה הספרותית היא לא בדיוק נקודה. היא ספר התנ"ך. וכאן צריך לציין מייד: המחסום הרוחני החמור ביותר של ישראל, הצרה התרבותית הקשה ביותר, היא ההשתלטות של הרבנות הרשמית והלא­רשמית (מבחינה מסוימת ניתן לייחס השתלטות זו לכל חובשי הכיפות) על מיטב הספרות העברית: על התנ"ך. ואל יבוא מי ויאמר: 'מה, התנ"ך זו ספרות?' והתשובה, בוודאי שזו ספרות, כי ספרות יסודה המילה 'ספר'. זה הכל? זה הכל. התנ"ך הוא אכן הספרות העברית. והנה אנשים חשוכים ומכווצים, בזכות סוג מסוים של תחפושת (הכיפה), באו והשתלטו על הטקסט הזה כמפרשיו הבלעדיים. והמחדל הגדול, המחדל התרבותי הענק ביותר של ישראל החדשה, הוא בעובדה שמיטב המוחות הרוחניים בישראל, מיטב המוחות המילוליים, מיטב המוחות הספרותיים, הניחו לאחרים האלה, לחובשי הכיפות האלה, לפרש למענם את הכתוב". (ההדגשות במקור. ד.ק.). כך נכתב ב1982-.
לא מסוגלים לקרוא פרק בתנ"ך
הכישלון הלימודי בכל תחום הוראת התנ"ך בבתי הספר החילוניים מונח בעצם ניסוח השאלות בבחינות הבגרות במקצועות הרוח (תנ"ך, ספרות, הבעה) ובעצם ניסוח הטקסטים בספרי הלימוד. הכישלון הלימודי מכריז על עצמו בבחינות "הבנת­הנקרא" המתפרסמות מעת לעת, שתוצאותיהן מזעזעות לרגע את דעת הקהל וחולפות. (בחינת המשוב הארצית האחרונה, שהכינה ועדה בראשות פרופ' רפי ניר, פורסמה באפריל 98' ומצאה כי הציון הממוצע של תלמידי כיתה ח' בהבנת טקסט ספרותי, הוא 51. אמנם מבחן המשוב כשלעצמו לוקה בספרותיות­יתר, אבל המימצא בעל­תוקף.
אבל הכישלון הלימודי זועק מעניין בסיסי הרבה יותר, שמשום מה הוא סמוי מהתודעה הציבורית: תלמידי בית­הספר היום, כולל תלמידי החטיבה העליונה, לא לומדים ולא יודעים לקרוא טקסט מנוקד. כלומר, הם קוראים ­ אבל בשגיאות הגייה רבות, ברישול רב (וגם כותבים בשגיאות רבות). ומערכת החינוך, במקום לתקן את השגיאות, מעניקה להן חסות הולכת ומתרחבת של "לקות למידה" ו"דיסלקציה".
פירוש הדבר, שמילים רבות בקריאה ובדיבור נהגות על­ידי התלמידים באופן שגוי מבלי שיהיו מודעים לכך. ופירוש הדבר, לענייננו, שהם אינם מסוגלים לקרוא לדיוקו פרק בתנ"ך או שיר ­ כלומר, את המיטב הספרותי שלנו. ואם אינם קוראים במדויק, הרי גם אינם מבינים לדיוקו את הנאמר. ואם אינם קוראים במדויק, אינם יכולים גם לטעום את טעם העברית.
ומדובר על הבסיס המילולי וההשכלתי, על "הלחם והמים", על קריאה תקינה של טקסט.
הנה כך אמר בעניין זה, עוד ב1972-, הסופר ס. יזהר: "הוראת הספרות בבית­הספר שליחותה הראשונה היא הידיעה לקרוא תווי קריאה. "לבצע" קריאת תווי קריאה כמו שהמנגן "מבצע" קריאת תווי נגינה: לראות היטב, לקלוט, להבחין... להרכיב ­ רכיבים צורניים, ריתמיים, מוזיקליים וצבעוניים. 'הבט וראה¡' קודם כאן, חשוב וחיוני מכל 'הסק וסכם¡'.¹³
ככה זה אצלנו, החילוניים. תהליך יציב של התרחקות מהתנ"ך והיחלשות העברית.
אתגר מפד"לי: "לעצור את תהליך השיבה לתנ"ך"
ומה מצב לימוד התנ"ך אצל הדתיים בארץ? דומה ביסודו, אם גם מסיבות אחרות כאמור. וגם כאן היחס המבטל ללימוד התנ"ך אינו מתחיל מהתלמידים אלא מהמבוגרים. התלמידים, ככל שזה נוגע להם, מאוד אוהבים תנ"ך. הכי אוהבים. תראו מה מספר משה מאיר, מחנך ומורה לתנ"ך בתיכון הדתי היוקרתי "הימלפרב" (במאמר שהתפרסם בירחון "מימ"ד":¹⁴ "לכאורה אמור היה מפעל הישיבות התיכוניות, ישיבות ההסדר והישיבות הגבוהות הציוניות להוות מקבילה לעולם הישיבות הליטאיות, שהעמידו בזמנן במרכז הלימוד את התלמוד ומפרשיו, הראשונים והאחרונים. מבחינת תוכנית הלימודים אכן עומד לימוד התלמוד במרכז ההוויה של הישיבות הללו ­ רוב שעות היום מוקדשות לו; אלא שמחקרים שנערכו בקרב תלמידים ובוגרים מלמדים, כי למרות המאמצים הרבים שהושקעו בכך ­ התלמוד לא מצא נתיבות עמוקים לליבם... ישנם עוד שני תחומים מרכזיים הנלמדים במוסדות אלה: מחשבת ישראל ותנ"ך. לימוד מחשבת ישראל, שחדר לישיבות הציוניות בעיקר בשל הגותו של הרב קוק, מעורר עניין רב בין התלמידים, אולם למרות זאת לא הצליחו מוסדות התורה של הציונות הדתית להגיע בו להישגים בעלי משמעות... התחום היחיד שבו קיים שילוב של מוטיבציה גבוהה מצד הלומדים, פריצת דרכי הוראה חדשות מצד המורים, ושפע של יצירה בעל­פה ובכתב ­ הוא תחום התנ"ך." (ההדגשות שלי, ד.ק.).
העדפתם הטבעית של תלמידי הישיבות התיכוניות מעידה, ללא ספק, על טעם לשוני ורוחני לא מקולקל, הנשען בין השאר על רמה מילולית די מפותחת (בדרך כלל, מפותחת יותר מזו של התלמידים החילוניים). אבל שימו לב איך מגיב המימסד החינוכי­דתי לנהיית הלב הזו של נעריו, שימו לב מה מציע אותו מחנך, משה מאיר, באותו מאמר: "ראשי מערכת החינוך הציונית­דתית ומעצבי האידאולוגיה שלה ניצבים היום בפני אתגר חשוב: לעצור את תהליך השיבה לתנ"ך, המחקה את התפתחות הציונות החילונית, ולשוב ולחדש את ערכי המסורת הבסיסיים שנזנחו". לא יאומן.
להסתיר את התנ"ך
בקיצור, מתוך חשש שאהבת התנ"ך "מחקה את התפתחות הציונות החילונית", קורא משה מאיר לבלום את הנהייה אחר התנ"ך. כלומר, הסיבה להסתייגות שלהם מהתנ"ך היא ההנחה שלהם שאנחנו, החילוניים, ה"טמאים", ה"מופקרים", עוסקים בספר הזה. ולמה העיסוק שלנו בתנ"ך פוסל אותו בעיניהם? קודם כל ההבדל הסגנוני (ומה שעומד מאחריו): החילוניים הרי לומדים תנ"ך בלי כיפה ואומרים "אלוהים" בלי כיפה ­ בניגוד לדתיים שאומרים רק "אלוקים" ורק עם כיפה.
אבל זה לא רק בגללנו, החילוניים. סיבה נוספת לרתיעתם מהתנ"ך היא פוליטית ביסודה: בכותרת­המשנה של אותו מאמר ב"מימ"ד" כתוב: "אנו עדים ליצירתו של 'דתי חדש', שערכים כוחניים הם חלק מאישיותו, ומושגים כמו 'נקמה', 'גירוש' ואף 'השמדה' אינם מעוררים בו רתיעה". כלומר: המחנכים מן הפלג הדתי המרכזי­מתון מבחינה פוליטית, במקרה זה, חוששים שהתנ"ך יספק לתלמידיהם צידוקים לעמדות קיצוניות מדי, וכדי למנוע את גיוס התנ"ך לשימושים "קנאיים", הם מציעים להסתיר אותו.
אבל גם זה לא המניע העיקרי להגבלת לימוד התנ"ך אצל הדתיים. הרי הפירוש ה"מתון" והפירוש ה"קנאי" נתונים לכאורה בוויכוח, ואדרבה: יתווכחו הקנאים והמתונים עד שיכריעו. הרי "שבעים פנים לתורה". ובכן, מה הבעיה? הבעיה היא בעצם ההיתר לפרש, בעצם ההיתר לקרוא בתנ"ך עצמו, ולא דרך שרשרת המתווכים הארוכה, מהגמרא ועד הרמב"ם ועד שולחן ערוך ועד בכלל. כל המערך המצוותי בגירסתו האורתודוכסית, הנשען על שרשרת מתווכים זו (הישענות שברוח, בהרגל חברתי ובמימונים כספיים), יועמד בסכנה אם יקבל דור­ההמשך היתר לחשוב מחדש על התנ"ך. וכבר אמרנו: הגירסה הפרדוכסלית של המגזר הדתי לפסוק "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה" (יהושע א, 8) היא למעשה: כתיב "ספר תורה" קרי "ספר גמרא".
וכך קורה ש"מסירות הנפש" המפורסמת של הדתיים למען "התורה" אינה סותרת את הקלות המפתיעה בה הם מוסרים את התנ"ך ­ תורת אלוהים המקורית ­ לידי החילוניים (שלא לוקחים). הם, הדתיים, מתכוונים הרי ל"תורה" אחרת.
(מקצת מכבוד החינוך הדתי בדיון זה על לימוד התנ"ך, ניצל כמדומה בזכות תגובותיהם של שני קוראים בגיליון "מימ"ד"¹⁵ הבא: דוד קאסוטו מירושלים אומר על הצעת משה מאיר (כאמור, "לעצור את השיבה לתנ"ך") כי משמעה "השמטת היסוד המוסרי של עצם קיומנו", וד"ר יהושע שחור מעיר: "התורה שבעל­פה מקדשת את התנ"ך, ולכן גדולי ישראל בכל הדורות היו רואים במאמרו של מאיר חירוף וגידוף".) וכך אנחנו חוזרים ושואלים: למי שייך התנ"ך כיום בארץ ישראל?
מושפלים משהו, אנחנו נאלצים להודות: למעט מאוד אנשים. לבודדים.