יום שני, 11 במרץ 2024

קטע מנאום ביאליק לפתיחת האוניברסיטה העברית

לכבוד מפגש מרח"ב שהתקיים ב 8.3.2024 , בנהלל נתבקשתי לשאת דברים קצרים ליחידה שניתנת תמיד, מכונה: "פרקי אימהות ואבות" ונועדה לתת קצת שאר רוח. התלבטתי איזה טקסט אפשר להביא בימים קשים אלו של מלחמה וחשבתי שאחד מהם הוא הנאום של ביאליק לפתיחת האוניברסיטה העברית בהר הצופים. זה אינו מאמר אקדמי, אלא דברים שנאמרו בעל פה ואני מביא כאן את תמציתם, בשינויים קלים. 

כמו שאמר מזכ"ל האו"ם, לרגל מלחמת חרבות ברזל, ואני מסכים אתו לחלוטין, כל דבר נמצא בהקשר. כלומר: הדובר, המקום והתקופה. אנחנו בשנת 1925. בין מלחמות העולם. שנה לאחר שביאליק מגיע לארץ. בתחילת העלייה הרביעית - עליית גרבסקי, גל עלייה גדול בין 1924–1931, בו עלו כ-80,000 נפש, וירדו כ-20,000.

ביאליק מבקר בארץ כבר ב-1909 כדי לבדוק את התנאים לעליה, 6 שנים אחרי פרעות קישינב ואחרי "בְּעִיר הַהֲרֵגָה" ו"עַל הַשְּׁחִיטָה". הוא מתאכזב מהביקור וחוזר לאודסה למרות קבלת הפנים שקיבל והתחנונים שיישאר. הוא לא אהב את ההמולה סביבו, לא אהב את האירועים והנאומים הטרחניים ובכלל לא חשב להיות אישיות ציבורית. הוא התאכזב מהארץ בצורה שמזכירה מאד את מרק טווין. ארץ שונה לחלוטין ממה שמציירים בדמיון או בספרות הקודש. למניה הוא כותב בצורה ישירה ש"אינו יודע מדוע נגע מראה הארץ עד נפשו רק במעט". ב"רק במעט" הזה הוא מרגיש כבר את השינוי ואת התחיה ומבין שמה שהיה לא יהיה כי ראה את הילדים דוברי העברית בארץ ורואה בעיני רוחו את צמיחת דמות הצבר האנטי גלותית, המתנשאת. ביאליק לא היה מהפכן, היה חסיד של הציונות הרוחנית של אחד העם, עד אז. כפי שכתבה חמוטל צמיר1.

במשך הזמן הוא כבר משנה את גישתו וב-1916 הוא כותב את המאמר "הלכה ואגדה" שם כבר מבין את הצורך של העשייה לצד הרוח:

"יהדות שכולה אגדה דומה לברזל שהכניסוהו לאוּר ולא הכניסוהו לצונן. שאיפה שבלב, רצון טוב, התעוררות הרוח, חיבה פנימית – כל הדברים הללו יפים ומועילים כשיש בסופם עשיה, עשיה קשה כברזל, חובה אכזרית".

ב-1924 עולה ביאליק לארץ. ושנה לאחר מכן הוא מוזמן לטקס פתיחת האוניברסיטה העברית בהר הצופים שצוינה בטקס חגיגי ב-1 באפריל 1925 באמפיתיאטרון בהר הצופים. ההערכות מדברות על 7,000 -10,000 אורחים ומוזמנים שהשתתפו באירוע וביניהם נציגיהן של אוניברסיטאות בעולם. אגרות ברכה ממדינות רבות בעולם התקבלו לרגל פתיחת האוניברסיטה. על בימת עץ, בלי מיקרופון או אמצעי הגברה אחר, נאמו בזה אחר זה חיים ויצמן, נשיא ההסתדרות הציונית יושב ראש הטקס, הרב הראשי לארץ ישראל הרב אברהם יצחק הכהן קוק (הראי"ה); הלורד בלפור; הנְציב העליון לארץ ישראל סֵר הרברט סמואל וביאליק.

הנאום של ביאליק בן כ-2300 מילים היה יוצא דופן אצל ביאליק משום שביאליק, לעדותו, לא אהב שימוש במליצות, לא אהב פומפוזיות. היה ניגוד בין ביאליק האישי ללאומי. אפילו את הנאום הוא מתחיל במילים: "קדושת השעה ורוממותה מצוות עלינו במפגיע שלא לחללה ושלא להפסידה בדברי גוזמא והפלגה כל שהם". אבל מצד שני זה: "יום גדול וקדוש לאדוננו ולעמנו". הוא מדגיש שני ממדים מושגיים: "התורה", כלומר ההיבט הרוחני, תיאולוגי שעליו שמרנו לאורך כל הדורות לעומת ההיבט הארצי, החומרי. ואז הוא עושה סינתיזה שלהם במושג "תרבות", בפסקה שבעיני היא החשובה ביותר בנאום:

"...בלי בית-מולדת ממשי ובלי רשות היחיד לאומית, שהיא כולה לנו, אין חיינו חיים כלל, לא בחומר ולא ברוח. בלי א"י, ארץ פשוטה כמשמעה, אין כל תוחלת וכל תקוה לתקומתו של ישראל בשום מקום ובשום זמן. עצם מושגינו על דבר הקיום החמרי והרוחני של האומה, אף הם נשתנו עלינו בינתים תכלית שנוי. אין אנו גורסים כלל חלוקה ופרוד זה בין חומר לרוח, כמו שאין אנו גורסים אותו בין יהודי לאדם. פוסקים אנו עכשיו הלכה לא כבית שמאי, שהשמים נבראו תחילה, ולא כבית הלל, שהארץ נבראה תחילה, אלא כחכמים, ששניהם כאחד ובמאמר אחד נבראו, ואין לזה מציאות וקיום בל זה. בהכרתה של האומה תפס בינתים המושג "תרבות" במשמעו המקיף והאנושי את מקומו של המושג התיאולוגי "תורה". באנו לידי הכרה, כי כל עם שהוא רוצה בקיום, שאין בו בושה וכלימה, מחויב ליצור תרבות, לא להשתמש בה בלבד, אלא ליצור אותה, ליצור ממש בידי עצמו בכלים ובחומר משלו ובחותמת שלו".

הרבה ניגודים אצל ביאליק. למשל: הוא כותב לילדים אבל אין לו ילדים, הוא מסתייג מפומביות אבל מתפקד כאיש ציבור שעולים אליו לרגל, הוא לא אוהב נאומים פומפוזיים אבל הוא נושא כאלה, בשיריו יש את הייסורים האישיים מול הכאב הלאומי, שורש נשמתו גלותית אבל תודעתו לאומית מתחדשת. הוא נפש עתיקה בעולם מודרני של לאומיות כפי שכותבת חמוטל צמיר2. למרות הניגודים ביאליק הוא איש של חזון שמבין שהמעבר לקיום לאומי מודרני מצריך יצירה תרבותית חדשה.

נדרשתי לדברים האלה דווקא היום בעת המלחמה משום שביאליק, לפני כמעט מאה שנה, ממשיך להיות רלוונטי. בעקבות האיום על זהותנו הלאומית והקריאות במערב לשחרר את פלסטין "מהנהר עד הים",  יש הרוצים להחזיר אותנו לעידן שלפני הלאומיות, לעידן של דתיות ומלוכנות. דווקא ביאליק מאפשר פוזיטיבית את מילוי "הריק" הלאומי על ידי התמרה של הרוחניות העתיקה לתרבות יהודית חדשה, סינתזה בין הרוח למעשה. 

אנחנו, כרבות ורבנים חילוניות וחילוניים עושים בדיוק את הדברים האלה ובמובן הזה, לתחושתי, אנחנו ממשיכים את הרוח של ביאליק ביצירה תרבותית חדשה. והנה עוד טקסט שהוא נושא בנאום לרגל ועידת התרבות העברית באמריקה, שנה אחרי.

עבודת התרבות איננה עבודת הכלל, כי אם עבודת-הפרט. צריך שיווצר "שלחן-ערוך" או "אורח-חיים" ציוני, שעל פיו יחיה כל הדוגל בשם התחיה העברית... אין אני, במובן ידוע, יהודי דתי, אך שמח אני גם בחנוך דתי. אנו באים להוסיף, ולא לגרוע, אולם גם כאן בתנאי, שתורתנו לא תהפך לדוגמה יבשה וקרה, אלא תהיה תורת-חיים. ומתפלא אני על התנגדותם של רבנים לפעולה זו שאתם פותחים בה. אולם אין להתפלא כלל על ה"ראביים" הידועים, שיצאו אף הם כנגד, ה"רביים" האלה יראים מפני פריחתה של התרבות העברית בארץ זו, שמא תראה קטנותם לאורה… ממערב אירופה באו אלה עם ה"כבודה" הרוחנית שלהם, ומה הוסיפו? איזו תורות חדשות, איזה רעיונות חדשים ומקוריים? – לא כלום". ("ארח חיים" ציוני / חיים נחמן ביאליק בועידה לתרבות עברית באמריקה, אדר תרפ"ו, 1926.)

יום ראשון, 25 בפברואר 2024

חוות הדעת ה-141 ב"מתחתנים למען מתחתנים"

להוותי, כל טקסי הנישואין שתוכננו לסוף שנת 2023 בוטלו ונדחו בשל המלחמה. כולם מלבד זוג אחד, שהחתונה שלו נקבעה מראש לדצמבר, והם החליטו באומץ רב לא לדחות. ההחלטה הזו התבררה כמצוינת כי האירוע שערכו היה משמח, מרום נפש ובדיוק בזמן הנכון כדי לאפשר למשפחה ולחברים להשתתף בשמחתם.
בתרבות היהודית זו מצווה גדולה גם להתחתן וגם לשמח חתן וכלה, המצווה הזו עולה על הרבה מצוות אחרות. נירית וגיא אפשרו אור גדול לכולנו בתקופה שחורה ועצובה. כן ירבו.
לאחר הטקס הם כתבו עלי חוות דעת מרגשת באתר מתחתנים למען מתחתנים, חוות הדעת ה-141 במספר. תודה לכם נירית וגיא האהובים!





יום שני, 22 בינואר 2024

עשרים שנה לאתר טקסים

בימים אלה אנחנו מציינים 20 שנה להיווסדו של אתר טקסים. בינואר 2004, ישבנו כמה עמיתים והגינו והעלינו את הרעיון של דרך ייחודית לבחור את עורכי הטקסים, עד אז לא הייתה פלטפורמה שבה יכלו אנשים המעוניינים לתת משמעות יהודית חילונית לצמתי החיים החשובים שלהם לבחור באופן ישיר את עורכי הטקסים. גייסנו כמה שמויות מפתח בתרבות הישראלית כמו: אברי גלעד, יאיר ניצני, אסתי זקהיים, דן תורן, אלברט אילוז, חלי גולדנברג, מירב מיכאלי שהופיעו באתר לצידם של רבנים ורבות חילוניים וערוכות ועורכי טקסים עצמאיים שהזדהו עם התפיסה של יהדות כתרבות ויהדות הומניסטית.

בעשרים השנה שחלפו סייענו לאלפי זוגות להינשא, לכלות וחתני בת ובר מצווה לערוך טקס משמעותי, למשפחות להן נולדו ילדים וחיפשו דרך לכרות ברית עם התרבות העברית וברית מילים עם הנולדים, למשפחות באבלן באמצעות קיום לוויות ואזכרות ועוד ציוני דרך במעגלי החיים. 

האתר המשיך את פעילותו במלוא המרץ, גם בימי הסגרים של המגיפה וגם כעת במלחמת חרבות ברזל. וימשיך את פעילותו גם בעתיד. גם אתם יכולים להינות משירותי עורכות ועורכי הטקסים המקצועיים שלנו על ידי בחירה ופניה ישירה מעמוד עורכות ועורכי הטקסים.



יום שני, 23 באוקטובר 2023

הקרב על קבוץ מגן. שבת, שמחת תורה תשפ"ד, שבעה באוקטובר 2023

חברי קבוץ מגן ראש השנה תשפ"ד גבעת שייח נוראן. צילום: נרדי גרין
רק ביום ה-11 למלחמה החלו להתרבות העדויות בתקשורת על קבוץ מגן. במשך קרוב לשבועיים היו רק איזכורים רגעיים. זה מובן לאור הטרגדיות הגדולות שהיו מסביב. הקבוץ נמצא כ-4.6 ק"מ מגבול הרצועה, בחלק הדרומי, מזרחית לחאן יונס.
מכיוון שיש לי קשרים אישיים ומשפחתיים עם מפקד כיתת הכוננות, עידו, אני מביא את הסיפור של הקרב במגן, מנקודת מבטו. 
עידו הוא גיסי. קבוץ מגן זו קהילה שקרובה לליבי1. 
בפעם האחרונה שהייתי בקבוץ מגן הייתה בערב ראש השנה, שלושה שבועות לפני, ב-15.9. 
הצטרפנו למנהג היפה לקבל את פני השנה החדשה אל מול השקיעה בגבעת שייח נוראן, עם ברכות, שירה בציבור ויונים שהופרחו. הפריצה לקיבוץ הייתה לא הרחק משם. 
טקס הפרחת יונים בראש השנה ליד מקום הפריצה לקיבוץ. צילום: נרדי גרין

מבט לכיוון גדר המערכת של מגן אל המקום המשוער של הקרב צילום: נרדי גרין
נפגשתי עם עידו שבוע אחרי סיום הקרב, ב-14.10, לאחר שהתפנה עם המשפחה לאזור השרון. בקול נרגש הוא תיאר את אירועי שבת 7.10. אני הזלתי דמעה תוך כדי הדברים והיה לי קשה מאד גם לשמוע אותו, וגם לכתוב את הדברים. למרות שביקשתי את רשותו של עידו לפרסם, לאחר שיקרא, הימים הנוראים שעוברים על כל קהילת מ.א. אשכול לא אפשרו לעידו למצוא את הפנאי לעבור על הדברים גם לאחר כתיבתם, אפילו לאחר שהתפרסם בתקשורת. יכול להיות שהרשימה עוד תתעדכן בהתאם לנסיבות. 
הטראומה אינה רק אישית אלא שבתודעה הקולקטיבית, שבת ה-7.10 היא תערובת קטלנית של מאורעות תרפ"ט, גטו וורשה, מלחמת העצמאות ומחדל יום הכיפורים. כדי שאירוע כזה לא יחזור, יש להביא את כל הסיפורים של השבת הזו, מתוכם אפשר אולי להסיק מסקנות לקראת העתיד.
אני מביא את הדברים של עידו (מפקד כיתת הכוננות של מגן), בעיקרם, לא מילה במילה ועם תוספות שלי.
שימו לב שזהו לא תחקיר, אלא עדות מזיכרון, ולכן הדברים לא תמיד בסדר הכרונולוגי המדויק, או תואמים עדויות אחרות. יש סתירות ברורות בין עדויות שונות שראיתי. ברור שאירוע בסדר גודל כזה, שמעורבים בו עשרות אנשים, שנמצאים במקומות שונים הוא רשומון. לכן יש להתייחס לעדות כעדות ראשונית שאין לה תכלית מבצעית. גם עידו אמר תוך כדי הראיון, שיהיה מעניין להשוות את דבריו לעדויות האחרות, כדי לראות מה באמת קרה.
להלן תמצית דבריו של עידו:

בשעה 6:30 בבוקר החלה הרעשה כבדה מהרגיל. התעוררתי, התארגנתי. ענבל והילדים נכנסו לממ"ד. כבר הבנתי שקורה משהו גדול והכנתי את האפוד והנשק. ב-7:15 אוהד דרזמן, סגן הרבש"ץ שלח הודעת הקפצה. עליתי על האופניים ונסעתי לחמ"ל שנמצא במרכז הקיבוץ. כשאני מגיע לשם, סגן הרבש"ץ מדבר בטלפון עם אחד מחברי הקיבוץ, ערן צורף, שכבר החל להילחם מול הגדר. בסביבות 7:30 שמעתי את הפיצוץ של הגדר ואת היריות. כבר קודם, ערן עלה על קטנוע ותפס עמדה שולטת של בטונדה מול הפריצה, גבעת השייח, כ-250 מטר לפניו הוא ראה את המחבלים פורצים את הגדר ומנסים להיכנס. לפי עדותו של ערן, הם עשו הכל בנחת, הניחו את המטען, הלכו אחורה, חייכו. הם לא התנהגו כחיילים מאומנים שאמורים להישכב דרוכים ולאבטח את הפריצה. ערן, שהיה לבד, פתח עליהם באש, עיכב ובלבל אותם. היה מדובר בכוח שמנה עשרות לוחמי נוחבה (ההערכה היא 50, אבל אי אפשר לדעת בוודאות), עם הרבה אופנועים וכ-5 טנדרים (טויוטה היילקס). היתרון שלהם היה במספר ובציוד. היו להם מדי חאקי ונעליים צבאיות, חלקם עם אפודים. הם לא התנהגו כחיילים, טעו, מבחינה צבאית, בנקודת הפריצה לקיבוץ, גם לא הסתערו ולא חתרו למגע ולכן בסופו של דבר נהדפו. (לתיאור מפורט של ארסנאל הנשק שהשתמשו בו לפריצה לישראל לחצו כאן)

רכב הרבש"ץ שנפגע צילום: עידו יקיר
אייל צורף, האח של ערן, תפס עמדה על גג של מבנה וצלף במחבלים מנקודה שולטת. מיד עליתי לכיוון הקרב, הספקתי לראות את הרבש"ץ, ברוך, דוהר עם הרכב שלו לכיוון המחבלים. (מעדותו עולה שדהר לכיוונם וירה עליהם מהחלון הפתוח, תוך כדי נהיגה). בערך ב-7:30 שמעתי את הפיצוץ של ירי עליו, כנראה נ"ט או RPG, וראיתי את עננת העשן השחורה. הרכב שלו נתקע והוא פצוע בתוך הרכב, עם רגל מרוסקת. מיד התקרבתי לשם, איגפתי כדי לא להיות חשוף, וכ-20 מטר משם הייתה מכת אש חזקה של המחבלים. ואז אמרנו אחד לשני שמה שקורה עכשיו זה כמו מה שקרה במוצבי התעלה ביום כיפור: "אף אחד לא יבוא לעזור לנו". הייתה ציפייה שיגיע מסוק קרב לסיוע אווירי. בינתיים נדב מוציא מהרכב את ברוך, משכיב אותו על הכביש וחוטף פגיעה ביד, אבי פליישר נפגע בעמדה שלו והוא פצוע קשה. ברוך בהכרה מלאה, שוכב כשהרכב מסתיר אותו מהמחבלים, אבל יש חשש שהם יחטפו אותו. הגעתי לאבי ואני רואה שהוא פגוע במרכז גוף ואני לא יכול להרים אותו כי צריך שניים. אני נסוג אחורה ואני צריך להחליט מה עושים. נדב חילץ את עצמו אחורה עם יד מרוסקת, אבי שוכב 5 מטר מאחורי ברוך וצריך לחלץ אותם. וככה הם שוכבים כשעה וחצי. יאיר בר-לב, אייל צורף ואני מחפים באש. רם צורף ושגיא ארד מחלצים לאחור את הפצועים. קודם את אבי שהיה עדיין היה בהכרה, לאחר מכן את ברוך. הלכתי לדפוק על דלתות וד"ר שני כספי יצאה מהממ"ד והצטרפה לכוח הרפואה שהביא רכב פרטי, מעמיסים את שלושת הפצועים ודוהרים החוצה ממגן. אבל, צומת מעון חסומה וירי בכל הכבישים. הם נאלצו לפנות דרומה, לכיוון צאלים. בינתיים מתקשרים למד"א שמכינים פינוי מוסק ברביבים (נסיעה של כ-60 ק"מ), הפצועים מועלים למסוק והכוח הרפואי חוזר למגן.

וידאו שצילם עידו למחרת ובו רואים את רכב הרבש"ץ במקום שבו נעצר ומשם חולץ ואת נקודת הטיפול בפצועים.

כל מי שיכול היה, מכיתת הכוננות, מתקשר לחברים בצבא כדי להזעיק סיוע רגלי וסיוע אווירי, ואכן, בשעה 9:00 מסק"ר אפאצ'י מגיע מכיוון מזרח ולא יורה אש מהוולקן2, רק עושה סיבוב וממשיך בדרכו. ללא קשר למסק"ר, הם מבולבלים מתחילים לחלץ אחורה לכיוון "הבאר הקטנה", שזה בערך 800 מטר מערבה, מעין גבעה קטנה עם באר שהייתה תחנת רכבת עות'מאנית שנסגרה ב-1927. הם רצים לשם ורוכבים על האופנועים כשאנחנו יורים עליהם. מי שנשאר מהמחבלים מתיישב מאחורי הגבעה בבאר הקטנה. אנחנו יורים על כל מי שמרים את הראש, למרות שזה כבר לא טווח של ירי מדויק. לא צמצמנו טווח, לא הסתערנו, אף אחד לא התקדם. אנחנו לא היינו צריכים, הרגשנו בטוחים בעמדות שלנו, שלחתי הודעה לכל כיתת הכוננות: "קרב בלימה, להישאר בעמדות". ואז יש דיון ביננו מתי הכוחות הרגליים יגיעו.

בערך ב-11:00 אנחנו רואים עמוד עשן עולה מכיוון מזרח. מסתבר שהמחבלים תקפו והעלו באש את תחנת הדלק "פז אשכול". תחנת הדלק נמצאת בכביש 232 בצמוד למפעלי מעון, וליד צומת הכניסה הדרומי לקיבוץ. מכיוון צפון מערב ראינו את ניר עוז ונירים בוערים, אנחנו מבינים שבניר עוז קורים דברים איומים ונוראים. שיירה של טרקטורים יוצאת מניר עוז לכיוון הרצועה, אז לא הבנו שזו שיירת הביזה. הסתבר אחר כך שחוץ מהכוחות של הנוחבה, נכנסו אלפי אנשים מכיוון חאן יונס, לתוך ניר עוז שרפו ובזזו מכל הבא ליד.

וידאו שצילם עידו במבט לכיוון עמודי העשן של הקיבוצים ועמוד העשן העולה מתחנת הדלק ליד צומת הכניסה לקיבוץ

בשעה 11:10 לערך, שני טנקי מרכבה מגיעים בדהרה מהשדות, מכיוון ניר עוז, מגיעים לאזור הפרצה בגדר, הוצאתי הודעה "לשים קסדות ולתפוס מחסות", כי היה לי ברור שאם הם יורים אנחנו עלולים להיפגע. אבל הם ממשיכים הלאה. המחבלים לא ירו, הטנקים לא עצרו. ולא ירו. המשיכו בדהרתם לכיוון דרום.

הירי על המחבלים ממשיך כשהם מרימים ראש. בזמן הזה יש נפילות בקיבוץ. אני שולח מישהו מכיתת הכוננות שיהיה אחראי על הנפילות. בינתיים הבית של איגור נפגע מנפילה ונשרף כולו.

בשעה 13:30 מופיעים ג'יפים ראשונים של הצבא, כוח של יחידת אגוז. ג'יפ אחד מגיע מהשער של הקיבוץ ועולה לשייח נוראן ושניים עוקפים מכיוון דרום, מחוץ לקיבוץ, ומגיעים לאזור של הפרצה בגדר. שם הם נתקלים במחבלים שיורים עליהם נ"ט מהבאר הקטנה. החיילים לא נפגעו. לאחר שמגיע עוד כח בשעה 14:30, הכוח הצבאי יוצא לסריקה רגלית לכיוון הבאר הקטנה, בצורה מוזרה מהצד השני של הבאר הקטנה נוחת מסוק יסעור, ומוריד כוח. לא ברור מה היה שם, המזל שלא היה ירי דו צדדי. הכוח של יחידת אגוז מטפל במחבלים בבאר הקטנה. כשהם חוזרים מהבאר הקטנה הם נושאים איתם בחור צעיר, לבוש יפה, שכמעט הרגו אותו. הסתבר שזה בחור מניר עוז שהיה בהלם. עם תחילת הקרבות ברח לשדות והסתובב שם. שמרנו עליו, והתקשרנו לניר עוז להודיע שהוא בסדר ונמצא אצלנו.

מפת קרב חלקית ששחזרתי יחד עם עידו. הכביש במרכז התמונה הוא גדר המערכת המערבית של הקבוץ (מתוך Google Earth)

אני זוכר שבזמן הקרב רוקנתי מחסנית וחצי על המחבלים. יריתי בבודדת, דרך כוונות על כל מי שזיהיתי. יש לי זיכרון מעומעם איפה אני מחליף את המחסנית, וששניים מהמחבלים עלו ישירות בכוונות.

בסביבות 15:00 מגיע מ"פ של אגוז ומתחילה העברת אחריות מסודרת לצבא. תהליך שלוקח המון זמן משום שהמ"פ צריך ללמוד את הנסיבות והאזור, לקחת אחריות ולחלק את הכוחות. אני הייתי רגוע כי ברור שנגמר הירי ואין מחבלים. היו כאלה שחשבו שעדיין יש מחבלים בשטח. הצבא בשלב הזה סורק את השטח, בלי כיתת הכוננות. שחררתי את כיתת הכוננות מהעמדות, למרות שהיו כאלה שנשארו בעמדה שלהם. 

חבר קיבוץ אחר שנעדר מאז שעות הבוקר, אופיר ירון ז"ל, נסע בשעות הבוקר לכיוון הקבוץ בנסיבות שעדיין לא התבררו. הרכב בו נסע נמצא ליד צומת מעון לאחר שאוכן, עם כתמי דם וסימני ירי, ללא חבר הקיבוץ. חלק מחברי כיתת הכוננות רצו לצאת ולחפש אחריו. אמרתי שאין טעם לחפש זה תפקיד הצבא. ובאמת הצבא לא נתן לצאת. לאחר זמן הגופה שלו נמצאה על ידי הצבא במיקום שעדיין לא נמסר.

הצבא ביקש מאיתנו לסגור את הפרצה בגדר. חבר הקיבוץ עמית יעקבי לוקח טרקטור, אני נוסע יחד אתו לסגור את הפרצה. שם אנחנו מגלים גופת מחבל. מזה אני מסיק ששאר הגופות חולצו על ידי המחבלים. ליד הגופה מאג אחד, קרקעי מונח, עם שרשראות הכדורים והתוף. בצד  זרוק תרמיל של נ"ט.

עידו חוזר הביתה אחרי יום של קרב צילום: ענבל מר
משם הלכנו לבתים. ענבל אמרה לי כשחזרתי: "הילדים כבר רחוצים"... מאוחר יותר אפשר היה להיפגש עם משפחות וכל בעלי
המשפחות שוחררו. כוחות מיוחדים כבר היו בקיבוץ בכל מקום.
למחרת, יום ראשון בבקר, היה כבר ברור שיש הוראת פינוי מסודרת של כל יישובי עוטף עזה. רק ב-16:30 ניתנת האפשרות לכל מי שרוצה לצאת באמצעות רכבים פרטיים. התארגנתי ליציאה וב-17:30 יצאנו לכביש 232, נסענו במהירות וראינו לאורך כל הדרך שלדות של מכוניות שרופות וירויות. אמנם לא באותם מספרים כמו ברעים, אבל הרבה. ביום שני בצהריים המדינה שלחה אוטובוסים וחברי קבוץ מגן הנותרים התפנו למלון בים המלח.
בתמצית, הקרב העיקרי התנהל בין 7:30-9:00, עד הגעת המסוק ואז תמונת הקרב השתנתה לחלוטין. בלמנו אותם והדפנו אותם עד להגעת הכוחות הקרקעיים ב-13:30.
עד כאן דבריו של עידו.

הודות לחברי וחברות כיתת הכוננות, וחברי קיבוץ שהתנדבו ויצאו מהממ"ד, נלחמו כמו אריות וצוות החירום היישובי (צח"י) ניצל קיבוץ מגן, וניצלה המשפחה שלי. תודה לכם גיבורים (לא כולם השתתפו בקרב וחלק רק נותר בקיבוץ לאחר שפונה כדי לתחזק את המשק הריק. שימו לב שהרשימה לא סופית וצריכה עדיין אישור והשלמה):
אברהם פליישר ז"ל נפל בקרב, ברוך כהן הרבש"ץ נפצע ואיבד רגל, נדב רוט נפצע בידו כשחילץ את הרבש"ץ מהרכב, אוהד דרזמן סגן הרבש"ץ, עידו יקיר מפקד כיתת הכוננות, ערן צורף קפץ ראשון אל מול המחבלים ועיכב אותם, אייל צורף, יואב צורף, רם צורף, זהר צורף, ענבל כספי, דרור רגב, שגיא ארד, יובל אביעד, יאיר בר לב, אור ברנשטיין, איסי שמש, איתן אדר, אלי גיגי, אסף בבלי, אפרים גלסברג, בועז גינזבורג, מיטל מקיץ', עדי אבו פול, ריף כרמין. ד"ר שני כספי, ד"ר דורון גל.
סיקור תקשורתי של הקרב במגן
חלק מעדות ערן צורף בראיון לרינו צרור בגלי צה"ל

ראיון ב-CNN עם הרבש"ץ ברוך כהן

כיתת הכוננות במוצאי השבת (לקוח מדף הפייסבוק של מרטין ססלר)

עדות נדב רוט אחד מפצועי כיתת הכוננות (לקוח מדף הפייסבוק של מרטין ססלר)
דיווח עומרי מניב ערוץ 12 17.10.2023
דיווח של כאן 11 17.10.2023
אם אתם בחו"ל ולא יכולים לראות את הסרטון - לחצו כאן
דיווח של ערוץ 12 17.10.2023
ראיון באולפן עם דוברת מגן ערוץ 13 17.10.2023


ברוך מספר את הסיפור מנקודת מבטו ב"מנהלת ליהדות ישראלית"
עדות ד"ר שני כספי ישראל היום 23.10.2023
כתבה של איתי שיקמן כאן 11 על ענבל כספי מתוך חדשות הערב 13.12.2023


__________________________________________________________________________________________
1. איך אני קשור? זוגתי היא בת קבוץ מגן, אני מכיר רבים מבני קבוצתה שלמדו איתה במוסד החינוכי מעלה הבשור. אמה, אחיה ומשפחתו גרים שם. אנחנו מבקרים שם תדיר. הייתי שותף להכנת פעילות תרבותית במגן, חיתנתי זוג על הדשא מול חדר האוכל ואני מכיר הרבה חברי מגן. וגם רבים מחברי הקיבוצים באזור כי היו לי מדריכים בשומר הצעיר מקיבוצים בעוטף, הייתי חבר קבוץ (אחר, לא בעוטף), וחבר ההנהגה הראשית של השומר הצעיר. עבדתי עם אנשים שגרו בעוטף עזה, הבאתי גרעיני נח"ל לקיבוצים והכשרתי מדריכים בקבוצים, ביניהם של קיבוצים מעוטף עזה. ואנחנו מטפלים ברכב במוסך של הקיבוץ אצל יואב צורף שהיה חלק מהקרב כחבר כיתת הכוננות.
2. בעדותם בכאן 11, ובפנייה אישית אלי, חברי כיתת הכוננות, טוענים שהמסוק לא ירה אף כדור. למרות הזכרון הראשוני של עידו, שהמסוק ירה, הוא תיקן אחר כך את עדותו ואמר שהמסוק לא ירה.

יום שישי, 28 ביולי 2023

ט'רללת באב - מאמר דעה שלי במקומון כל העיר

צילומים: הקרן למורשת הכותל ודוברות המשטרה
מאמר דעה שלי במקומון כל העיר לכבוד ט' באב, תשפ"ג

תמיד ב-ט' באב מפריחים ביטויים שמרגישים עבורי ריקים מתוכן: "אהבת חינם", "אחדות", "סובלנות", למדנו ולימדנו את אגדות החורבן כמעין אזהרה למה עלול לקרות. אבל, החורבן קורה כאן ועכשיו. הטרלול נוכח כבר שנים בשיח הציבורי, שרודד והזדהם בצורה קיצונית בתקופת הממשלה הנוכחית, בעידוד מנהיגי המדינה.

מטרתה של הממשלה הנוכחית היתה אחת מלכתחילה – נקמה. נקמה במי שהצליח להשתמש בצורה מושכלת בכלים הדמוקרטיים ולכונן קואליציה של אחדות בין יהודים לערבים, בין ניצים ליונים, שמטרתה היתה לייצב את החברה לאחר שנים של מערכות בחירות וכאוס שלטוני. ממשלת בנט-לפיד הצליחה, במעט הזמן שכיהנה, להגיע להישגים מסוימים. עד שהגיעה הנקמה.

ממשלה הנוכחית לא באה על מנת לשפר, לעבוד, לייצב, או למשול. היא באה על מנת לנקום. הדרך לנקמה לוותה בליבוי יצרים ושנאה. באמצעות קמפיין רב שנים שחילק את העולם לבוגדים ונאמנים, שמאל וימין, אנרכיסטים מול קונפורמיסטים, אשכנזים מול מזרחיים. שיסוי של איש ברעהו. דרך הפעולה התחילה מרמת הפעילים הזוטרים. לתת להם משאבים סמליים וחומריים, במטרה לייצר טרור, להשתלח בגסות ובאלימות במתנגדים. כולם נדהמו כשאיציק זרקא אמר שהוא גאה שמתו 6 מיליון (אשכנזים) בשואה, אבל הקריאה הזו נשמעה ונכתבה פעמים רבות ברשתות ובהפגנות. לפתע התחילו לחסום כניסות לקיבוצים כנציגי האליטה האשכנזית, הפריבילגית. ליבוי היצרים קיבל נופך אקדמי ולגיטימציה, באמצעות אבישי בן חיים שמיתג זאת כ-"ישראל הראשונה מול השנייה", ובעצם אמר, זה בסדר, מותר לשנוא, יש לכם סיבות.

בכנסת ובמשרדי הממשלה, היו פועלים שחורים אחרים שעשו את עבודת הנקמה. כל תוכנית וכל הצעת חוק טובה של הממשלה הקודמת בוטלה, או שניסו לבטלה על ידי הממשלה החדשה. למשל: הקואליציה הפילה את חוק האיזוק האלקטרוני למניעת אלימות במשפחה, בן גביר ביטל את תכנית 'מסלול בטוח' למאבק בפשיעה בחברה הערבית ומקרי הרצח והפשיעה עלו בחדות. מירי רגב ביטלה את נתיבי התחבורה הציבורית בכביש 1, בניגוד להמלצות מומחי משרדה התחבורה ועוד.

פועל שחור אחר הוא ח"כ עמית הלוי שפתח מפעל לייצור הצעות חוק מבית המדרש של אורוול. למשל חוק המתנות, שאומר בעצם, על משקל "מלחמה היא שלום" ששוחד הוא חוקי. המטרה האמיתית היא לכסות את חובותיו של ראש הממשלה. או "חוק טבריה", שיאפשר לראש ועדה קרואה לרוץ לראשות העיר, עוד פתח לשחיתות.

הנקמה לא נעצרת כאן היא מחייבת השתלטות על כל תחום בחיים. למשל, על בית המשפט העליון כי פסקי הדין לא מוצאים חן בעיננו, על התקשורת כדי שתדבר בשבחנו, על הוועדה לבחירת שופטים כי צריך שפוטים, על בחירת נשיא בית המשפט העליון שיהיה מאנשינו, על בנק ישראל כי המדיניות המוניטרית לא מוצאת חן בעיננו, על הספרייה הלאומית כדי לנקום באדם שלא מוצא חן בעיננו, על הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה כי הנתונים לא מוצאים חן בעיננו, על היועצים המשפטיים כי החוק לא מוצא חן בעיננו, על רשות החברות ועל דואר ישראל כי לא ממנים את אנשי שלומנו, נפרק את לשכת עורכי הדין כי היא לא בשליטתנו, נפרק הרשות לקידום מעמד האישה כי מקומה של אישה במטבח. נחוקק חוק שנבצרות ראש ממשלה שיאפשר לפושע מורשע ולהמשיך לכהן, נחוקק חוק בו אפשר יהיה להפלות אנשים בקבלת שירות על סמך אמונה אישית. נבטל את חוק ההתנתקות שיגרום לאינתיפאדה, ויחריב את היחסים עם מדינות העולם, נהפוך את המשטרה לפוליטית, ניתן לגיטימציה למיליציות אזרחיות לנקום, נכפיף את מח"ש לפוליטיקאים, נרחיב את סמכויות בתי הדין הרבניים לנושאים אזרחיים, נחוקק חוקים מיוחדים שיכשירו פושעים להיות שרים, נבטל את זכויות המיעוט, ניתן רישיון לרצח ערבים בגלל שהם ערבים, נקרא לשריפת יישובים כדי לבצע טיהור אתני. נדרוס את המיעוט כי אנחנו הרב. דמוקרטיה היא כמו ועדת קישוט בתפיסה המעוותת של הממשלה הזו, מי שניצח בבחירות דמוקרטיות הוא החוק, והוא יקבע הכל. נשים פס על ההידרדרות הכלכלית וגם על ארה"ב, כי היא צריכה אותנו יותר משאנחנו צריכים אותה…

אילו רק דוגמאות מועטות, אבל עליהן יש להוסיף את שיח שנאה והחורבן, את הלשון המסיתה, הגסה, המשתלחת והרדודה של שרים, חברי כנסת ועיתונאים. למשל: השר דודי אמסלם קבע שהיועצת המשפטית לממשלה היא האדם המסוכן ביותר בישראל. הוא גם אמר שטייס שנפגע הוא "צפונבון שחטף שריטה בעין". חברי כנסת עושים קולות של חיות כלפי חברי כנסת אחרים, לשם השפלת מיעוטים ונשים. יו"ר סיעת יהדות התורה אמר שהקהילה הגאה "מסוכנת מדעאש וחיזבאללה". אחד אמר ש"הטייסים הם מוגלה", ואחר צייץ פייק ניוז כאשר העלה תמונה מהפיגוע בשדה התעופה בבריסל ואמר שכך נראה הטרמינל בנתב"ג לאחר הפגנת "השמאל". הענייניות בשיח מתה מזמן, יש עיסוק רק בהכפשה, השמצה והשחרה של היריב. הדרך לנקמה היא באמצעים אלימים, דריסת מפגינים ברכבים, סוסים וירי ממכתז"ית. עלי ירקו, זרקו בקבוק, והעיפו לי את הנייד שצילם. אשתי הלכה בתום צעדת המחאה לירושלים בשולי כביש מס 1, עצר לידה רכב, יד חטפה את דגל ישראל שאותו החזיקה ושברה את המקל.

הטרללת רק התחילה משום שהשבוע הועבר התיקון לחוק יסוד השפיטה שבו בוטלה עילת הסבירות ולמעשה צומצמה היכולת של החוק לפקח על מדיניות ומינויי הממשלה. זהו הפתח לקידום מדיניות סמכותנית, לאומנית ודתית-משיחית. וכמובן פתח למינויים מושחתים שאינם מבוססים על כישורים, אלא על קשרים. אצל חלק מהמפגינים בעד ה"רפורמה" התגלתה האמת לקראתה חותרים בסיסמאות אותן הניפו: "דאורייתא או מרד", "תי-או-קרטיה".

כל השנים בהן חינכנו ב-ט' באב לסובלנות, לאחדות, לאהוב את הרע, גם אם אינך מסכים עם עמדותיו, ירדו לטמיון. החל מהשבוע החברה הישראלית עומדת בפני מצב חדש. אין יותר "אחים", יש "מלחמת אחים". אם לא יתקבל העקרון הבסיסי שמדינת ישראל צריכה להיות כלי ראוי לחיים משותפים, כלי שמאפשר חופש, שוויון וזכויות – מדינת ישראל תתפרק.


יום שישי, 23 ביוני 2023

הפועל ירושלים - יותר ממועדון. מאמר בכלהעיר

מאמר שלי במקומון כל העיר ירושלים, במדור הספורט, על הפועל ירושלים. מביא את הטקסט כאן: 

אתחיל באמירה פוליטית: הפועל ירושלים היא מועדון אוהדים. פוליטיקה במובן של מאבק בין רעיונות ועל משאבים. סולידריות מעמדית ואנושית, הומניזם, ליברליזם וקבלת האחר. לא במובן המצומצם והמשובש בישראל של ניציות מול יוניות, ערבים מול יהודים או נאמנים מול בוגדים. המועדון מקדם ערכים ופרויקטים חברתיים חשובים: מאבק באלימות, בגזענות, ובהומופוביה. גם ביציע וגם בפעילות החברתית של המועדון. פוליטיקאים, בעלי הון, פשוטי עם, עיתונאים וידוענים שהם אוהדי הפועל, מקומם יחד ביציע, לא על כר הדשא. אין סיסמאות מפלגתיות. הפוליטיקאים היחידים שיזכו לעידוד הקהל יהיו אלו שיעניקו לנו את גביע המדינה. הפועל ירושלים היא לא רק כדורגל. זוהי גם הסיסמא של מועדון אוהדים אחר: ברצלונה. עם כ-160 אלף חברים. על היציעים בקמפ-נואו רשום המשפט: MÉS QUE UN CLUB – יותר ממועדון. המועדון שילם מיליון וחצי יורו ו-0.7 אחוז מההכנסות לשנה כדי להשתמש בלוגו של יוניצ"ף – הקרן למען ילדים של האו"ם. ועושה מגוון פעולות חברתיות.

מוזר מאד שאומרים: "אל תכניס פוליטיקה", אבל, מצד שני שרים: ״הפטיש, המגל והאינטרנציונל. החולצה האדומה…״. מוזר מאוד שאומרים: "מקבלים את כולם", אבל קומץ אוהדים מאיים על חיי יו"ר האסיפה, ומאלץ אותו להתפטר. אדם שהוא סמל של הפועל, מתנדב בשלל פעילויות. כל חטאו הוא שהוא בן הלאום הערבי ובזמנו החופשי פעיל פוליטי שנלחם למען שוויון ודו קיום בין העמים.

סמלים, המבטאים השקפות עולם רחבות וכוללניות, מעצם טבעם מנוכסים לאידיאולוגיות יריבות ושונות, כך למשל מנחם בגין הכריז שהדגל האדום הוא "סמלו של הקומנאציזם", כדי להסית ולשלהב בבחירות, בעוד שמקור הדגל האדום הוא בכלל בארה"ב, במחאת פועלים. טראמפ הוציא שם רע ל"פעולה אנטי פאשיסטית" (אנטיפה), למרות שזה רעיון ללא ארגון או מיסוד. הוא הכריז ללא שום סמכות חוקית שהם ארגון טרור, במטרה להסית נגדם. ובאמת הצליח לאחר שבווירג'יניה נרצחה מפגינה שבאה למחות נגד מפגינים נאצים, והמונים ניסו לבצע הפיכה פאשיסטית כשהסתערו על גבעת הקפיטול הרגו שוטרים, ורצו לתלות את סגן הנשיא.

אבל, אין לחשוש מהוצאת הדיבה והשיבושים האלה, הם תמיד יהיו, לא משנה מה ייאמר. כל אחד יניף את הדגלים שהוא רוצה וראיתי ביציע מגוון: דגלי ישראל, אנטיפה, אהבה אחת, דגל הגאווה, דגלי תימן, הרייך הגרמני (לפני הנאציזם), צלב אדום ושחור, הענק האדום, הפועל נגד גזענות בעברית וערבית ועוד. לא צריך משטרת דגלים שתגיד לאוהדים אילו דגלים להניף ואיפה לעמוד ביציע, ובטח לא מה לעשות בזמנם החופשי. מי שרוצה הפועל אחרת, כפי שפורסם כבר בכלי התקשורת, מוזמן להקים קבוצה נפרדת. מכאן שלוחה לו ברכת הצלחה.

יום ראשון, 18 ביוני 2023

ביקורת מרכז דוידסון המחודש בגן הארכאולוגי בכותל

הכניסה לגן הארכאולוגי צילום: נרדי גרין
לאחר טקס שערכתי ב"עזרת ישראל", עשיתי סיור עצמאי כדי להתרשם ממוזיאון מרכז דוידסון המחודש. לא הייתי כאן 4 שנים, עוד מלפני פרוץ הקורונה והייתי סקרן לראות מה החידושים והשינויים שערך הגן, המוזיאון עבר שיפוץ והרחבה במשך כמה שנים ונחנך כשלושה חודשים לפני שביקרתי.

רכישת הכרטיסים שינתה מיקום מהקופה שהייתה מוצבת בנפרד, ליד שער האשפות, לקופה חדשה שנמצאת בתוך הכניסה לגן הארכאולוגי מתחת לכביש. הקופה הקודמת הפכה לקיוסק. מחירי כרטיסי הכניסה, עד כמה שאני זוכר, לא השתנו בהרבה. המחירים, נכון לעת כתיבת הביקורת הם: למבוגר - 29 ש"ח, לילדים, נכים, סטודנטים ואזרחים ותיקים - 15 ש"ח. אם תרצו להוסיף סיור קולי, כלומר סריקה של בר קוד בכניסה והליכה בתחנות עם שמע, זו תוספת של 5 ש"ח. יש הנחה לקבוצות החל מ-25 אנשים: 25 ש"ח למבוגר ו- 13 ש"ח לכל השאר. יש גם סיורים מודרכים בעברית ובאנגלית שעולים 50 למבוגר ו-40 לכל השאר. יש סיור עם משקפות תלת מימד שעולה 50 למבוגר ו-45 לכל השאר. אופציה חדשה היא אפשרות לארגן אירועים באתר כמו טקסי בר ובת מצווה בעלות של כמה אלפי שקלים, עם הושבה וקייטרינג, מול הכותל הדרומי. המידע באתר החברה לפיתוח הרובע מאד מבלבל ומפוזר בין דפים שונים במקום להיות מרוכז בדף אחד של הגן הארכאולוגי, רב המידע שרשום כאן הצלחתי לקבל לאחר שהתקשרתי שלוש (!) פעמים לשרות הלקוחות.

אם אתם בעלי מוגבלות בהליכה ורוצים גישה נגישה לעזרת ישראל, שאינה חלק אורגני מהגן הארכאולוגי, והכניסה אליה חינם מהשביל המוביל לרחבת התפילה המרכזית של הכותל, אפשר לעשות זאת דרך הגן הארכאולוגי. לאחר בקשה בכניסה, שומר מגיע ופותח את שער הנגישות ממנו הולכים לעזרת ישראל. אבל, הכניסה מתאפשרת רק עם מלווה אחד. כל שאר החבורה תיאלץ להגיע מהכניסה העליונה לעזרת ישראל, אליה יורדים במדרגות. בעיה נוספת היא שהגישה הזו פתוחה להבנתי רק בשעות בהן פתוח הגן הארכאולוגי. א'-ה' בין 9:00-17:00, בימי שישי בין 9:00-14:00, בשבת סגור.

התצוגה הראשונה מיד אחרי הקופה, במנהרת הכניסה השתנתה לחלוטין. אין יותר את התמונות של הר הבית במבט על, אין יותר את ציר הזמן ההיסטורי ותחנות נוספות אותן הכרתי ולמעשה מה שנותר הוא דגם התבליט של הר הבית בתקופות קדומות העשוי ממתכת, שהיה בתוך המוזיאון וכמה חלקי כרכובים ואבנים.

מתוך מנהרת הכניסה פונים ימינה ויורדים על מנת להיכנס למוזיאון. שם עומד שומר שבודק את כרטיס הכניסה. את פני קיבל השלט שביטא את השינוי העיקרי שעברה התצוגה: "ירושלים עיר מקדש" והמלל שבו אומר: 

הכניסה למוזיאון מרכז דוידסון. צילום: נרדי גרין
"ברוכים הבאים למרכז דוידסון. אתם מוזמנים לצאת למסע מרתק בעקבות צפונותיה של ירושלים הקדומה, העיר הקדושה למאות מיליוני מאמינים ולנסות לענות על השאלה: מדוע ירושלים? המיצגים במרכז מספרים באמצעות ממצאים ארכאולוגיים ותיאורים אמנותיים את סיפורה של ירושלים כעיר מקדש ואת סיפורו של הר הבית, שעליו נבנה המקדש, מוקד תפילותיהם ותקוותיהם של מיליוני מאמינים שביקשו דווקא במקום הזה להתקרב אל האל האחד. מרכז דוידסון בנוי על שרידיהם של שני מבנים גדולים שהיו חלק מקרית שלטון שהקימו השליטים המוסלמים משושלת בית אומיה למרגלות הר הבית לפני כ-1300 שנה. המוסלמים הכירו בקדושת ההר, שיקמו אותו מהריסותיו ובנו עליו את כיפת הסלע ואת מסגד אל אקצא. ברחבי הגן הארכאולוגי מצויים שרידים מרשימים המספרים את סיפורה של העיר מימי הבית הראשון עד שלהי ימי הביניים. אלה התגלו בחפירות הארכאולוגיות הנרחבות שהתקיימו בגן הארכאולוגי מסוף המאה ה-19 עד היום".

ממצא עם הכתובת "ירושלים". צילום: נרדי גרין
מכאן אפשר להבין את המיקוד העיקרי של השינוי שעברו התצוגות של המוזיאון בהן נמחק כמעט כל זכר לתקופות אחרות והותירו את המיקוד בהר הבית כמשכנו של המקדש. למיטב זכרוני, לאחר שעוברים את דלת הכניסה, היה שלט שמסביר שאנחנו נמצאים בארמון מבית אומיה, והיה מעין תבליט של מפת בינטינג (Bünting) מפת עולם שצוירה על ידי הכומר, התאולוג והקרטוגרף הפרוטסטנטי היינריך בינטינג ופורסמה בספרו "מסע דרך ספרי הקודש" בשנת 1581. מפה פיגורטיבית, המתארת את העולם בדמות תלתן תלת עלי, שירושלים במרכז המפה. כלומר שני האזכורים הראשוניים לאסלאם ולנצרות נמחקו כבר בכניסה למוזיאון. התאורה שהאירה את קירות האבן מבעד לקירות הזכוכית לא האירה, או לא עבדה זמנית, וכל כבש הכניסה היה חשוך, כולל גם הסרה של הציורים הפיגורטיביים של בית המקדש מהתקופות שונות. כבר מרגע הכניסה הבנתי את רוח הדברים. מבירור למה הר הבית חשוב לתרבויות השונות, לבירור למה חשוב הר הבית לתרבות היהודית. במקרה עברו שם במהלך ההיסטוריה עוד כמה חברה...

לאחר שיורדים מכבש הכניסה הראשונית, בחלל הראשון היה בעבר עושר של מוצגים שהציגו גם ממצאים יהודיים רבים, אבל לא רק, אלא גם למשל, את הנוכחות של הלגיון הרומאי וממצאים רבים נוספים מתקופות שונות. הכל הוסר. נותר מיעוט של ממצאים שמטרתו להדגיש את השם ירושלים בעברית בממצאים ארכאולוגיים שונים, למרות ששמות ירושלים המצוינים בשלט ההסבר כוללים גם את השמות הנוצריים והמוסלמיים. בין הממצאים יש למשל גלוסקמא הנושאת את הכתובת "ירושלם", חוליית עמוד ועליה הכתובת "ירושלים" ואולי עוד ממצא אחד. ואולי זה פיצוי על כך שהשם ירושלים לא נזכר בכלל בחומש, בפעם הראשונה השם "ירושלם" מופיע בספר יהושע. הופתעתי בעיקר ממיעוט הממצאים בחלל הראשון.

תצוגת וידאו לדוגמא מרכז דוידסון. צילום: נרדי גרין

את התצוגה מלווים לכל אורכה מסכי ענק ותצוגות מרשימות עם סרטים חדשים. לא הופתעתי מכך שכבר המסך הראשון בתצוגה לא עבד. היה שמע, אבל, לא הייתה תמונה. בהמשך היו סרטים חדשים המוקרנים באמצעות מקרנים על סוגים שונים של מסכים, מחולקים, קעורים, בגדלים מרהיבים. חלקם פועלים אוטומאטית ואת חלקם אפשר להפעיל לבד. ההשקעה כאן בהחלט מרשימה. והסרטים מצוינים. המיקוד ביהדות לא משתנה מלבד בתצוגה של "אבן השתייה" ששם יש אזכור לכיפת הסלע: "המבנה המוסלמי המתומן".

המוזיאון התרחב למבנה נוסף ולחלל תצוגה גדול, אסתטי ומודרני, עם המון חידושים טכנולוגיים. כמובן שתצוגת תלת הממד שהייתה לפני שנים רבות אחד החידושים הגדולים, כבר לא נמצאת, והסרטים והאמצעים הטכנולוגיים מייתרים אותה לחלוטין.

עוד תצוגה שלא עבדה: צילום: נרדי גרין

לאורך כל התצוגות היה אפשר להרגיש את חוסר הבשלות הטכנית של המוזיאון בגלל הזמן הקצר שעבר מאז שנחנך. זה התבטא בפועלים שעדיין עבדו בפנים, הפסקות חשמל שניתקו את המסכים באמצע הצפייה, תצוגות שכלל לא עבדו ועוד. אבל, אני מניח שעם הזמן הדברים האלה יתוקנו והכל יעבוד כמו שצריך.

המוזיאון הוקם ביוזמת רשות העתיקות ובניהולה. התכנית נכתבה על ידי ד"ר יובל ברוך חבר הנהלת רשות העתיקות. הדבר מתמיה כי לטעמי יש שינוי לרעה ותזוזה לכיוון אתנוצנטרי. הכוונה כאן רק למוזיאון ולא לגן הארכאולוגי, שם אין כמעט שינויים. הדבר מעלה את השאלה עד כמה השינוי הושפע מלחצים פוליטיים. כבר בעבר היה ניתן להרגיש את התזוזות האלה. למשל, בשנה 2017, לציון 50 שנה לכיבוש ירושלים, לפתע הופיעה תצוגה ענקית במוזיאון, "לרגל איחוד ירושלים", שהציגה את הצנחנים בכותל, את השופר של הרב גורן, את יומנה של נעמי שמר עם כתב היד של "ירושלים של זהב" ועוד. לא הבנתי מה הקשר של המוצגים האלה לארכאולוגיה של הר הבית. לעומת זאת טביעת החותם של המלך חזקיהו שנתגלתה ב-2015 והייתה אחד המוצגים הבולטים נעלמה. בזמנו שאלתי ואמרו לי שהיא הושאלה למוזיאון ישראל. כמובן שהיא לא חזרה. אולי בגלל שהיו עליה סמל השמש המכונפת וסמל החיים שניהם סמלים פרעוניים שנפוצו גם במקומות אחרים במזרח הקדום. יחד איתם נעלמו גם טביעות החותם האפיפיוריות שהוצגו במוזיאון, מטבעות ומוצגים רבים נוספים.

צילום: נרדי גרין

אחת התצוגות המרהיבות בפינה, לקראת היציאה מהמוזיאון, היא התצוגה שמנציחה את פועלו של הארכאולוג צ'רלס וורן, מהמאה ה-19,  מחלוצי הארכאולוגים של הארץ בכלל והר הבית בפרט. עשויה בצורה טכנולוגית מרהיבה עם עמדות רבות ומרתקות שמאפשרות למספר אנשים לעמוד יחד ולעלעל בדפי אלבום שעליו מוקרנים קטעי אנימציה. חבל רק שרב העמדות לא עבדו בעת הביקור...

ברקע, צריך לזכור שהגן הארכאולוגי הוא תחת חסותה של החברה (הממשלתית) לשיקום ופיתוח הרובע היהודי. הגן  נוהל במשך תקופה מסוימת על ידי עמותת אלע"ד, ומ-2021 חזר לחברה הממשלתית. על מעלליהן אפשר לקרוא בקישורים להלן. בכל מקרה הלחצים הפוליטיים די ברורים וליוו את חניכתו של המוזיאון גם היום. למשל, בפברואר 2023 דיווח ערוץ 7 על מחאה שבה כיסו בבד ממצאים מהתקופה הביזנטית והצלבנית בטענה ש: "היעלה על הדעת לפאר את ירושלים בירת ישראל בממצאים שהשאירו שופכי דמינו?". ובמרץ 2023 הפגין הרב אביגדור נבנצל, לשעבר רב העיר העתיקה, נגד הפתיחה המחודשת של מרכז דוידסון-הגן הארכיאולוגי. הרב שמואל איצקוביץ', ר"מ בתלמוד תורה מורשה וראש ארגון דרישת ירושלים טען כי הוחלף הלוגו הישן ללוגו בצורת תלתן שמקורו בסמל המובהק של "השילוש" הנוצרי. וגם שבאתר החברה לפיתוח הרובע מופיע תיאור היסטורי של הממצאים שבגן המבליט את הזיקה של המוסלמים והנוצרים לצד הזיקה של היהודים. כחלק מן "החידוש" יוקרן סרט עם תוכן מפוקפק...

באופן כללי אני מברך על החידושים והשינויים הטכנולוגיים. התצוגה מצוינת וראויה. חבל רק שהיא דלילה באופן יחסי לעבר ועיקר הביקורת שלי הוא על המיקוד המוגזם בחלק היהודי של הר הבית, מחיקת כמעט כל סימן לתרבויות האחרות שכבר היו חלק מהתצוגה והועלמו. אם יש מקום לשיפור, הרי שהייתי מחזיר ממצאים רבים ואת האזכורים לתרבויות השונות. הייתי ממליץ גם על שיפור שרות הלקוחות, ושיפור האתר ברשת על ידי מתן מידע נרחב יותר ועדכני לגבי כל השירותים שמספק הגן הארכאולוגי, ואפשרויות הגישה.